תג

יום שלישי, אוגוסט 29

מאמר בוואינט: שלושת-רבעי הכוס המלאה

פניה עוז-זלצברגר

מאמר זה פורסם באתר וואינט בעשרים-ותשעה באוגוסט 2006. אשמח בתגובות ובהערות של חבריי לבלוג הפקולטה למשפטים.

ייתכן שניצחנו במלחמה הזאת, וייתכן שלא. בינתיים, צריך לתקן. כדי לתקן, צריך להרגיש לא רק רע.

זה היה קיץ קשה לישראל, וקשה שבעתיים לדימוי העצמי הישראלי. נזקי מלחמת לבנון השניה מדידים רק בחלקם: אבדן חיים, פציעות ופגיעות נפשיות, נזק לרכוש, הפסדים לחקלאות, שריפות יער. נזקים אחרים עודם בהתהוות: טראומות אישיות, זעזועים פוליטיים, נסיגה באמון האזרחי במדינה ובצבא, קרע מחמיר ביחסי יהודים וערבים בישראל, בקיעים בכושר ההרתעה כלפי מדינות וארגונים עוינים. ייתכנו גם נזקים לטווח ארוך שלא ניתן לצפות את חומרתם: סדקים באמנה היסודית בין אזרחים לשלטון, הרעה במעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון ובעולם. לא פלא שמרבית הישראלים שרויים כעת, אם להתבטא במתינות, בדכדוך לאומי.

העניין הוא, שבניגוד לעמים אפאתיים יותר, דכדוכנו עתיר אנרגיה. הגירסה הישראלית של הטבע האנושי נוטה להתמודד עם זמנים רעים כאלה במרץ רב ובשלוש דרכים עיקריות: התבוססות, זעם ואסקייפיזם. ההתבוססות מחטטת בפצעים עד דק, כאיוב המתגרד בחרס. הזעם, שבזמן המלחמה ניתך על ראשו המוגן-היטב של נסראללה, מתועל כעת אל הממשלה והמטכ"ל, התקשורת והאו"ם. האסקייפיזם מעדיף את "כוכב נולד 4", ואני מכירה אפילו אנשים שקראו מדף שלם של ספרים טובים בחודש וחצי האחרונים.

כל סוגי התגובות הללו קיבלו כאן ביטויים קולעים בימים האחרונים. לא אנסה להוסיף תבן לעפריים, ובוודאי לא אתווכח עם הדכדוך, ההתבוססות, הזעם והבריחה אל מחוזות דמיון. כל אלה תגובות אנושיות ומתבקשות. אבקש רק להזכיר בענווה שני מצבי-תודעה אשר חסרים קצת במקומותינו כעת, אולי מפני ששניהם מסתתרים מאחורי מילים לועזיות ארוכות: פרספקטיבה ופרופורציה.

פרספקטיבה היא עניין של זמן, ושל הצטברות מאורעות נוספים, בלתי-צפיאים, בחודשים ובשנים שיבואו. עם בוא הפרספקטיבה נדע אם הקיץ הזה הנביט רק זרעי פורענות, או שמא גם תקווה או שתיים הרימו ראשן הזעיר. צבא לבנוני וכוח רב-לאומי בדרום לבנון, וחרטתו המוצהרת של נסראללה, זה לא מעט. עוד מוקדם לדעת.

אבל פרופורציה, מידתיות בעברית צחה, במנות קטנות וקלות לעיכול, אפשר להציע כבר עכשיו. אז הנה.

* אמרנו דכדוך? אכן. אנשים פה עצובים. ומבוהלים מזה שהם עצובים. אז זהו, שהדכדוך לא רק טבעי ומובן, אלא הוא גם מנוף לתיקון נפשי ולתיקון מעשי. בצבא, בשלטון הלאומי והמקומי, בשיח הציבורי. פחות יוהרה, יותר הארה. פחות צ'אפחות וטפיחות, יותר שידוד מערכות. פחות זילזול בזילזאל, יותר ענווה ועמל. ובינתיים - לגיטימי להיות עצובים, כפרטים וכציבור. אולי אפילו, כמו שסייד קשוע הציע לאחרונה, אנחנו היהודים-הישראלים נראים יותר אנושיים ויותר סימפטיים כשאנחנו מדוכדכים וכושלים קמעא. בסוף האירופים עוד יחזרו לאהוב אותנו. במחשבה שנייה, לא להגזים עם הדכדוך.

* התבוססות בתחושות כישלון? נורמלי בהחלט. אבל קצת פרופורציה: תומכי החיזבאללה יושבים על חורבות עשנות בביירות ובצור וצוהלים ניצחון, ואנחנו בגן הוורדים הפורח בירושלים ובמעוזי ההי-טק המשגשגים בהרצליה זועקים כישלון. אז נא לשים לב מדי פעם ללוקסוס הגדול שלנו, פרי עבודה קשה וכלכלה חזקה: לחוש על הלשון את מר טעמו של שבר-ציפיות, של אי-עמידה בסטנדרטים של עצמנו. לזעוק בתוך זירה ציבורית תוססת, בתוך תקשורת פעלתנית עד כדי היפראקטיביות, דברים קשים על עצמנו ועל התנהלותנו. לשמוע קולות מגוונים (ולטעמי צריך לשמוע עוד ועוד), לרבות אלה של ערבים אזרחי ישראל, של מתנגדי המלחמה הזאת מראשיתה, של תומכי כיבוש ביירות ושל מתעבי גנרלים באשר הם, ולחרף ולגדף אותם בטוקבקים, כי זאת ארץ חופשית.

למה זה טוב? קודם כל, חופש הוא טוב, למקרה ששכחנו. ושנית, ההתבוססות בכאב יכולה להיות גם בסיס ולא רק באסה. צה"ל שיחרר זה עתה הביתה משירות מילואים מסובך וטראומתי אלפי אנשים חושבים אשר אמרו, ועוד יאמרו, דברים קשים ונכוחים לציבור הישראלי. יאמרו המילואימניקים את כל אשר עם ליבם, וגם הסדירניקים, ובוודאי יושבי המקלטים בנהריה ובקרית שמונה, ורצוי שנציגים מוסמכים מכל זרועות ביקורת המדינה ומשרדיה, לא רק עיתונאים, יתייצבו מולם עם ציוד הקלטה. יישבו נא פקידים בעניבות לצד קצינים במדים ויבדקו במלוא ההגינות מדוע לא הגיעו מנות קרב לחיילים, מה קרה בבינת ג'בייל, ולמה חטפנו בפעולה נועזת חסן נסראללה אחד תמים וישר-דרך. הלוואי שיהיו לנו שני מפיקי-לקחים ושלושה מיישמי-מסקנות על כל מדווח-פאשלה אחד. הלוואי גם שנהיה די חכמים להבחין בין הפאשלות שנחוץ למצוא את האשמים בהן, לבין שגיאות התובעות לקחים אך לא אשמים, ובין שני אלה לבין מקרי הביש שהתרחשו ללא שגיאות וללא אשמים.

אם נצליח הפעם ללמוד משהו מהכאב, אז שיכאב.

* לזעם יש מינעד משלו, מן הקהה ועד הסרקסטי, מן הנאבוט ועד המחט. בימים אלה הוא מיתרגם לתנועת מחאה, שאת תפוקתה אין לחזות. אציע רק אבחנה פרופורציונאלית אחת: עם ישראל כועס עכשיו על עצמו הרבה יותר משהוא כועס על החיזבאללה והחמאס. אני, מצידי, זועמת מאד על מי שירה עלי טילים לאחר נסיגה מלאה משטחו, ועל מי שקילקל כאן ממשלה אזרחית עם אג'נדה חברתית שאולי-אולי יכולה היתה לשנות כאן ערכי יסוד, גם בין יהודים לערבים, אילו ניתן לה לפעול לפי נתוניה היותר-חזקים. אבל זאת רק דעתי. תזעמו על מי שתרצו, אבל תרגמו נא את הזעם למסקנות מעשיות, לפחות בנוגע לנתמכי הביטוח הלאומי בצפת.

* אסקייפיזם? כאן דווקא מצא עם ישראל תגובה פרופורציונית לעילא, ומיד כשנשתתק הד הנפילה האחרונה נהר בהמוניו לצימרים בגליל. תל אביב, מצידה, המשיכה לסעוד ולראות תיאטרון במהלך כל חודש הלחימה, וחילקה בנחת קופוני הנחה לעשרות אלפי תושבי הצפון שהסתופפו בה. ובאותה הזדמנות המשיכה תל אביב רבתי גם לשאת על גבה הרחב את הכלכלה הישראלית הלא-כושלת. אולי יש כאן יישום מיידי ובוטה מדי של מטבע הלשון היפה "חפצי חיים". אבל שאלו את צוותי המסוקים שטסו הלוך ושוב מעל קו החוף הסואן של המטרופולין שלנו, אם לא פיטנזו איך כשהכל ייגמר ייצטרפו גם הם לאיזה מעגל דרבוקות עם כוס בירה צוננת בצד.

בכל זאת, תזכורת קטנה: אנשים רבים צריכים עכשיו להפשיל שרוולים ולתקן קילקולים. שרוולים לא מפשילים בבתי קפה.

* ועוד כמה הערות מידתיות: רובם המכריע של הישראלים לא הלך לשום מקום, לא גיאוגרפית ולא מנטלית, אלא חי כאן את הקיץ הזה וספג את המתרחש כאן בבשרו ובליבו. שישים אחוז מתושבי האיזורים שמחוץ לטווחי הטילים קמו ועשו משהו - תרומות, סיוע, אירוח - למען האוכלוסייה הנפגעת. חלק לא קטן של מערכות השלטון, וגופים ציבוריים כמו שירותי הכבאות חברת המתנ"סים, תיפקדו היטב ואף מעבר למצופה. המערכת הרפואית המעולה עשתה את שלה, ועובדיה - יהודים וערבים - הגישו עזרה ראשונה וריפאו והצילו חיים, כל השבועות הללו, בשקט ובצנעה ובאחריות. הזירה הציבורית רעשה וגעשה, ושלל קולותיה של חברה חופשית ופלורליסטית נישא ברמה. התקשורת הרגיזה את כולם והעלתה סוגיות לבחינה אזרחית נוקבת של המלחמה ותוצאותיה, על פי המנדט הבסיסי של תקשורת ליברל-דמוקרטית. כל נסיון ליצור כאן "חזית אחידה תחת אש" נידון לכישלון, והידד לכישלון הזה. עיתונים ואתרי אינטרנט עבריים פירסמו תגובות ובלוגים מלבנון בעיצומם של הקרבות. המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים הציג בשלל אירועי קיץ את מורשתה הגדולה של הציוויליזציה המוסלמית. חזית אחידה לא היתה כאן, אך הרבה פתיחות וסולידריות אנושית היו גם היו. אינטרסים יסודיים מאוד של החברה הישראלית, התשתיות התרבותיות שלה ודיון-העומק המוסרי שלה, לא קרסו ולא הושתקו.

לכל זה, חברים יקרים, קוראים "חברה אזרחית". בגדולתה. או לפחות - במידתיותה.

כותבת שורות אלה אינה בביזנס של "נחמו, נחמו עמי". מר וכואב לנו. אבל אם הכאב הוא ראשית מרפא, הראייה הנכוחה היא ראשית תיקון. אז לדרך. עם קצת פרופורציה.

*

פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של המחשבה המדינית, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה וחברת המועצה הציבורית של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הכיצד יש לחקור את ארועי המלחמה האחרונה

מאת עמנואל גרוס

ראש הממשלה החליט לחקור את התנהלות הצבא והממשלה במלחמה האחרונה באמצעות "וועדת בדיקה" או ליתר דיוק שתי וועדות: אחת לחקר הצבא והשנייה לחקר תפקוד הממשלה.
ועדת בדיקה שממנה שר היא ועדת בירור, לא משפטית הנגזרת מסמכותו של שר להחליט על חקירת דבר בתחום משרדו. ועדה כזו היא ועדה פנימית שהשר מגדיר לה את מטרת הבדיקה ואת היקף סמכותה.

כשמדובר בצה"ל, יכול שר הביטחון להפעיל את סמכותו על פי חוק השיפוט הצבאי ולהורות על וח"ק, כלומר ועדת חקירה שהיא ועדה חקירה צבאית, שבדרך כלל קמה על פי פקודות הצבא כדי לבחון אירוע חריג או יוצא דופן. ועדה כזו, מצוידת על פי החוק בסמכויות חקירה וזימון עדים בדומה לוועדת חקירה ממלכתית, ממצאיה לא קבילים בכל הליך משפטי וכך גם העדויות שמובאות בפניה. אני לא בטוח כי ועדת ליפקין היא ועדה כזו או שהיא ועדה פנימית בלבד ובמקרה כזה היא חסרת כל סמכויות פורמאליות.

אכן, באם הכוונה הייתה לבדוק את התנהלות הצבא והממשלה בשאלה הכיצד נוהלה המלחמה האחרונה, הרי בוודאי שלא ניתן להגיע לחקר האמת, אלא אם בוחרים בגוף אשר החוק מצייד אותו בכלים של הגעה לחקר האמת. אינך יכול להגיע לחקר האמת, אלא אם הוועדה מוסמכת לזמן בפניה עדים ולכפות עליהם את הופעתם. ועדה כזו היא לא ועדה בדיקה פנימית, כזו אשר מינה ראש הממשלה, שכן החוק לא ציידה בשום אמצעים של זימון עדים בפניה. יתרה מזו, עדים אשר ירצו להופיע בפניה ויבקשו להבטיח כי עדותם לא תשמש נגדם בהליך משפטי, לא יוכלו לקבל חסינות , שכן הועדה לא מוסמכת להבטיח חסינות שכזו.

יתרה מזו, לא ברור לי הכיצד ועדת בדיקה הבוחנת את התנהלות הממשלה יכולה לעשות עבודתה זו מבלי לבחון גם את התנהלות הדרג הצבאי,דוגמת ראש אמ"ן אלוף פיקוד הצפון, סגן הרמטכ"ל או הרמטכ"ל.קצינים אלו היו בקשר עם הממשלה בנושים הקשורים במלחמה, אך אילו האחרונים לא אמורים להיחקר על ידי ועדת "אדמוני" שאמורה לבדוק את התנהלות הממשלה בלבד.

במילים אחרות, פיצול הבדיקה לשתי וועדות, פוגם ביכולתן להגיע לתמונה כוללת ולמסקנות אמיתיות באשר להתנהלות המלחמה .

חוק הממשלה תוקן לפני מספר שנים והוסף לו סעיף מיוחד כדי לאפשר לשר אשר ביקש לבחון נושא הקשור במשרדו לפנות לשר המשפטים ובאישור הממשלה לצייד את הוועדה שמינה בחלק מן הכלים והסמכויות שיש לועדת חקירה ממלכתית ובלבד שבראש ועדה כזו עומד שופט בדימוס. גם ועדה כזו היא לא בדיוק ועדת חקירה ממלכתית שכן הרכבה נקבע על ידי השר ולא על ידי נשיא בית המשפט העליון, אך לפחות יש לה כלים משפטיים לשמוע עדים ולהבטיח להם את חסינותם.

הטעם שנתן ראש הממשלה לאי מינוי ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית בכך שאינו רוצה לשתק את פעולת הצבא או הממשלה בשל העובדה שועדות כאלו עובדות לאט, לא עומד במבחן המציאות. אם נעיין בעבודתה של ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים או ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה נראה כי הן הוציאו דו"ח ביניים בתוך זמן קצר יחסית, כשלושה חודשים.

הצבא לא זקוק לועדות פורמאליות כדי לבחון את עצמו וכדי להפיק לקחים. לצבא יש כלים טובים למדי לערוך תחקירים מבצעיים וללמוד מהם.

לעומת זאת אם רצינו לדעת היכן היו הכשלים במלחמה ומי אחראי להם, היה נכון וראוי למנות ועדת חקירה ממלכתית או למצער ועדת בדיקה ממשלתית שהחוק מצייד אותם בסמכויות של הגעה לחקר האמת. אין מדובר בועדות שמראש מכוונות ל"עריפת ראשים" כפי שאולי יש החוששים מכך. יחד עם זאת אינך יכול ללמוד באמת על הסיבות למחדלים מבלי לעבור דרך האנשים אשר גרמו להם ולדרוש מהם לקבל אחריות.

לסיכום, עם כל הכבוד לראש הממשלה ולשיקוליו לדעתי הועדות שהוקמו לא יאירו את עיני עם ישראל בשאלות הקשות שהמלחמה האחרונה העלתה.

יום שני, אוגוסט 28

מס' הערות לסיכום הדיון על ידי ד"ר סבן

דורון מנשה


קראתי את סיכום הדיון של ד"ר סבן, ואני מבקש לחדד מספר נקודות שיהוו סיכום דיון שכנגד. חלקן הופיע כבר בתגובות, אך כיון שמדובר בסיכום, ארשה לעצמי לחזור עליהן בקצרה:

א. ד"ר סבן כותב כי לדעתי "הצידוק ליתרון אינו "הצורך" הכלכלי, שהרי אם הצורך היה הבסיס היחידי – היה נשפט מעמדו הסוציו-אקונומי של אדם, כשהוא לבדו, ללא קשר לשירותו הצבאי."
דברים אלה אינם הצגה מדויקת לגמרי של עמדתי או לפחות ראויים להבהרה. כפי שכבר כתבתי אני סבור שלשירות הצבאי יש משמעות כלכלית, לפיכך אין מדובר בדבר שהוא חיצוני למצבו הכלכלי של אדם, אלא קריטריון פנימי שהתחשבות בו נחוצה כדי לשקף נכונה מצב כלכלי זה.
לדעתי, גם לא נכון יהיה לראות את שיטת הניקוד, כפיצוי על השירות הצבאי שכן כפי שכבר ציינתי בתגובתי האחרונה, היא דפרנציאלית ואינה רואה בשירות הצבאי תנאי מספיק למעונות. לו היה זה פיצוי הוא היה ניתן לכל מי שמשרת.

ב. מבחן הקשר הרציונאלי שהצעתי אינו נופל לדעתי ממבחנים משפטיים אחרים. גם הם אינם מציעים תשובות חד משמעיות לכל מקרה אבל מתווים את הגבולות בקווים כלליים.
אם המבחן זקוק להבהרה נוספת הרי שתגובתו של "אנונימוס" לסיכום הדיון של אילן יכולה להיות הבהרה בכיוון הנכון. "אנונימוס" חילק את המבחן לשני תתי מבחנים מצטברים: (א) מבחן הצורך – ובהקשר של חיילים משוחררים מה הם הצרכים הנובעים מהשירות, דהיינו, מהצורך לזרז את השתלבותם בחיים האזרחיים (לאור הפיגור שנובע מהשירות הצבאי. אם להשתמש בהצגה הפשטנית מרשימתי הקודמת, הרי שהואיל ואי אפשר להחזיר בני 21 לגיל 18 פיזית, לפחות שיהיו בני 21 באמת)? קל לדעתי להבין מדוע לימודים נופלים בקטגוריה זו כמו גם רכישת מקצוע וכד' (ב) מבחן של סמיכות בזמן.
נקודה נוספת שאני רוצה להבהיר בהקשר זה היא מה בין הקשר הסיבתי לבין הקשר הרציונאלי (נקודה שלמקרא הרשימות האחרונות שלי נראה לי שעשויה להביא לחוסר הבנה). כפי שכתבתי ברשימתי השניה בדיון זה "אזרחים שווים בין שווים: תשובה לאילן סבן" נראה לי שבחינת קשר סיבתי היא לא ישימה, גם אם הוגנת. כאשר דיברתי על קשר סיבתי בהקשר זה הכוונה הייתה לבחינת קשר סיבתי ברמה האינדיבידואלית של כל מבקש מעונות.

ג. ראוי להוסיף לסיכום עמדתי בעניין הקשר הרציונאלי כי קשר זה נחוץ לדעתי רק אם מבקשים להצדיק העדפה על בסיס קריטריון השירות בלבד, וזאת כדי למנוע פיצוי יתר. הוא אינו נחוץ כאשר קריטריון זה הוא קריטריון כלכלי הבא במסגרת קריטריונים כלכלים אחרים, כפי שעושה האוניברסיטה. שקילת כל הקריטריונים הכלכלים מנטרלת ממילא את החשש לפיצוי יתר (וראו תשובתי הקודמת סעיף (ד))

ד. ד"ר סבן כתב כי אני "מודה בקושי לכמת/ להעניק משקל לשירות הצבאי בהשוואה לקריטריונים אחרים.".
אינני רואה כל קושי תיאורטי לעשות כן כשיש את הנתונים המתאימים, רק ציינתי שמהנתונים שמובאים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לא ניתן לעשות זאת. לפיכך כרגע אינני יכול להכריע האם הניקוד שניתן על קריטריון זה הוא נמוך מידי או גבוה מידי.

ה. לעניין פרשנות חוק קליטת חיילים משוחררים תשובתו של אנונימוס לתגובתך הפנימית ברשימה "על דרגות שונות של אי הוגנות" נראית לי. בקצרה עמד אנונימוס על הקושי לאתר את כוונת המחוקק מתוך דברי הכנסת בנקודה זו, שכן השמטת שני סעיפים אלה יתכן שנבעה מקואליציה של חברי כנסת בעלי דעות שונות (בצד אלה שסברו שמדובר באפליה, כאלה שחששו לפגיעה במעסיקים וביעילות, וכן במצוינות האקדמית. נוסף על כך הוא עמד על כך שיתכן שהיה זה ויתור כדי ליצור חזית רחבה מול משרד האוצר שהקשה על העברת החוק בשל עלותו התקציבית בחוק החדש). כפי שהוא ציין איננו יכולים להימלט מהחובה לתת לחוק את הפירוש הטוב ביותר לדעתנו.
לעניין הטענה כי מדובר בקבוצה חשודה, הרי שלצורך כך מיועד בדיוק מבחן הקשר הרציונאלי, ואם אינך מקבלו אז העמידה על כך שהשירות ישוקלל במסגרת בחינה כללית של מצבו הכלכלי של המבקש. אלה הם דברים שאיננו עומדים עליהם כמישהו מבקש לתגמל נכים למשל.

ו. אפשר גם להביע פליאה על דרישתו של אילן כי ההטבות הנוספות לחיילי משוחררים יעוגנו בחקיקה. אילן תולה יהבו במחוקק, ומפנה אותי אליו על-מנת לשנות את חוק קליטת חיילים משוחררים, באמצעות הליך חקיקה פומבי וממצה. זאת בעוד שבנוגע להסדר השרות האזרחי הוא הביע תמיכה בחוסר האמון של המגזר הערבי "בתום-לבה, הגינותה ורגישותה של המערכת הפוליטית הישראלית" כלום המחוקק אינו חלק ממערכת זאת? והרי הביקורת השיפוטית על חקיקה בעייתית ובלתי שוויונית היא וודאי, גם בעידן חוקתי, מצומצמת ומרוסנת יותר.

ז. בעניין השירות האזרחי לאוכלוסיה הערבית כמדומני דעותינו עדיין חלוקת. והדברים כבר נידונו בהרחבה, אני עדיין סבור ששירות אזרחי בתוך הקהילה הערבית לפחות הוא דרישה שקשה להצדיק התנגדות לה. יש גם משהו בעייתי לדעתי בלהפוך את השירות הלאומי למושא מחאתך –ולו הצודקת ובאותה הנשימה להלין על האפליה על בסיס התייחסות עניינית (לא נקמנית) של הרשויות (במקרה דנן האוניברסיטה) למציאות הנוצרת כתוצאה מאותה מחאה.

ח. ואני אחתום בנקודה אחת של הסכמה. גם לי נראה שהקצאת המעונות על בסיס קריטריונים של מצוינות ו"פרויקטים מיוחדים" היא מוגזמת לכאורה. דברים אלה ראויים גם לדעתי לבחינה מחודשת.
יחד עם זאת הייתי נזהר מפופוליזם בנקודה זו. ההנחה היא שרמת הלימודים באוניברסיטה מושפעת מרמת התלמידים (גם על הנחה זאת יש לחשוב מחדש האם היא נכונה, ויותר חשוב, עד כמה). והטבות כלכליות נועדו אני מניח למשוך סטודנטים כאלה. רמת הלימודים זהו אינטרס גם של סטודנטים נזקקים.
אני מציע ככיוון אפשרי (אני לא יודע עד כמה זה אפשרי) לשקול תחילה את האפשרות לביטול הטבות חומריות כאלה למצטיינים או את חלקן בדיאלוג בין המוסדות להשכלה גבוהה, כך סטודנטים מצטיינים לא יעדיפו מוסד זה או אחר על בסיס חומרי.


לחתימת דיון זה, אני מבקש להודות לך אישית, אילן, ולכל הגולשים על הדיון המעניין, אני מקווה שהוא תרם להבנת כולנו את הנושא.

על הניסיון לתקן עוול: תשובה 2 לדורון מנשה

אילן סבן

הבשורה הטובה, היא שזו כנראה התגובה המסודרת האחרונה שלי בויכוח הנוכחי. דורון ואני החלטנו לסיים בכך את תרומתנו לויכוח על השימוש של האוניברסיטה בקריטריון השירות צבאי כשיקול מיטיב בקבלה למעונות.
הבשורה הפחות טובה, היא שהויכוח הלא-קצר הזה (יחד עם תגובות הגולשים, שחלקן מעניינות מאד) קירב את דורון ואותי אך מעט במסקנותינו. עם זאת, עמדות המוצא שלנו עברו עידון.
אשר על כן, "סיכום הדברים" להלן הוא סיכומי שלי. דורון ודאי צפוי להצטרף רק לחלקו.

הדיון הממושך הסתעף בכיוונים שהם מעבר לשאלה שעמדה במוקד הויכוח, שאלת צדקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. אתייחס רק לאחת ההסתעפויות. סוגיית השירות הלאומי.
חלק משמעותי מתגובות הגולשים היהודים התכנס לעמדת המפתח המוכרת כלפי בני המיעוט הערבי: "אתם רוצים שוויון זכויות תנו שוויון חובות; תנו לפחות שירות לאומי/אזרחי". חלק מהמגיבים היו 'נדיבים'/ רגישים דיים, לתבוע שירות אזרחי במשימות אזרחיות טהורות, ואולי אף בקרב קהילת המיעוט לבדה, כדי להשלים את פערי קיפוחה ארוך-השנים של קהילה זו. רגישות זו, כשהופיעה, נבעה מההכרה שלא ניתן להתנות זכויות בכך ש"הערבים יוכיחו הזדהות מלאה עם המדינה". בהינתן הסכסוך הישראלי-פלסטיני (והכיבוש וההתנחלויות), בהינתן הגדרתה של קהילת הרוב את המדינה כ"מדינה יהודית" ובהינתן קיפוח המיעוט, לעולם תהא נוכחת מידה של התנגדות בקרב המיעוט. התנגדות זו היא טעם חזק כנגד שירות צבאי, אך היא גם טעם כנגד שירות לאומי, וזאת משתי סיבות לפחות. ראשית, אי-השירות (משני הסוגים) הוא אחת הדרכים היחידות שבהן בני קהילת המיעוט יכולים לבטא מחאה בלתי-אלימה כנגד מה שמדינתם עושה לעמם שנות דור ויותר. שנית, מצטרף החשש המבוסס של קהילת המיעוט, לפיו אם היא תיכנס למשא ומתן על השירות האזרחי, לא היא זו שתעצב אותו בסופו של דבר. אין לה אמון בתום-לבה, הגינותה ורגישותה של המערכת הפוליטית הישראלית. (עקבתם אחרי דבריו של השר עזרא בישיבת הממשלה מאתמול, בעת הדיון על חיזוק החינוך בצפון?)

לב הויכוח בין דורון וביני נוגע בארבע שאלות.
היש פיצוי-חסר של החיילים (ומה שיעורו)?
מי ראוי שייתקן זאת?
מה ניתן לעשות כל עוד מי שצריך לתקן לא תיקן?
כיצד כל זה מתקשר לסוגיית מעונות האוניברסיטה?

אומר דורון. המדינה (המחוקק) לא גמלה לחיילים כראוי. יש להשלים את הגמול. כל גורם בחברה האזרחית רשאי לעשות זאת כמהלך של תיקון. האוניברסיטה עושה זאת כאן, ומשום שקריטריון השירות הצבאי מצטרף לנתונים סוציואקונומיים, הרי שקונטקסטואלית זהו כלי מעודן, המבחין בין חיילים עניים לחיילים לא-עניים. כלי זה מסתפק במתן יתרון מסוים לסטודנטים שהם חיילים עניים על פני סטודנטים שהם ערבים עניים. הצידוק ליתרון אינו "הצורך" הכלכלי, שהרי אם הצורך היה הבסיס היחידי – היה נשפט מעמדו הסוציואקונומי של אדם, כשהוא לבדו, ללא קשר לשירותו הצבאי. הצידוק ליתרון החלקי שצריך לקבל החייל הוא שיקול "הגמול", או הגמול החסר. הנה חייל מקדיש שנים לשירות סדיר, מילואים, נוטל על עצמו סיכונים מיוחדים – והוא לא זוכה לתגמול הוגן/ראוי.
דורון גם רומז לאהדתו (אך אינו מכריע) בשאלה האם קיים צידוק ממקור נוסף, והוא התכלית של גיבוש "תמריץ" לשירות צבאי (או לאומי). משמע, לא רק מתן גמול ראוי לחייל בגין נטליו עבור הכלל, אלא מתן סוג של תמורה (מוגברת?) שתהווה תמריץ כנגד השתמטות מנטלים אלה. שאלת התמריץ, היא צופה פני עתיד, והיא לא נדונה ברצינות על ידי שנינו. הגינות "התמריץ" הרי תלויה בויכוח שניהלנו בצדקת הטלת חובה לשירות לאומי/אזרחי על בני המיעוט הערבי. אך יותר מכך, אם אנו צופים פני עתיד, ומבקשים לקדם אוכלוסיות מוחלשות, למשל באקדמיה, למשל באמצעות הקצאת מעונות – האין טעם טוב לטעון כי העניים הערבים הם האוכלוסיה המוחלשת ביותר בחברה הישראלית, ועל כן יש טעמים חזקים במיוחד להעדפה מתקנת שלה דווקא בנגישות לחינוך גבוה? (תודה לדוד אנוך על נקודה זו).

ובכן, האם הגמול לו זוכים חיילים משוחררים הוא גמול ראוי? זוהי שאלה יותר מורכבת מכפי שנדמה. הפניתי את תשומת הלב לתגמולים ישירים ועקיפים להם זוכים חיילים, מעבר לחקיקה המטיבה, תגמולים דוגמת "רישות חברתי", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי", ועוד – ובעיקר אותו תגמול ששיעורו קשה מאד לאומדן, אך הוא נוכח גם נוכח בקרביה של החברה הישראלית: היות החיילים "בניה הבכירים/ המועדפים" של החברה הזו. האם עמדה זו שנויה במחלוקת של ממש? האם מעביד כזה או אחר המתנכל למילואימניקים משנה את התמונה הבסיסית הזו? הם (אנחנו, דורון ואני ודומינו) הם שמשתלבים יותר מאחרים באליטות השלטוניות, הכלכליות, האקדמיות, התקשורתיות והאחרות של החברה הישראלית. אבל יותר מכך, אין זה רק עניין של אליטות. מי מאיתנו נגיש יותר לחינוך תיכוני ולחינוך גבוה? מי מאתנו זוכה – באופן אישי, או באופן קבוצתי, מכוח הטבות הניתנות לישוביהם – להיות המוטבים העיקריים של משרות שלטוניות, שירותים, קרקעות, תקציבים וכדומה?
אחד הדברים המבלבלים אותנו הוא שאנחנו בוחנים הטבות מעין אלו בהשוואה יחסית. כיצד חייל קרבי ירגיש מושפע משאלת ההטבה היחסית שלו בהשוואה לג'ובניק, ובהשוואה לאזרח היהודי שלא משרת במילואים, ובהשוואה לאזרחים היהודים שלא משרתים כלל. הוא לא ממהר לעשות השוואה מקיפה ביחס למי שנמצא אי-שם רחוק בתחתית הסולם: האזרח הערבי.

אך נמשיך הלאה. נגיד שאנחנו מסכימים שגם בתחשיב המעודכן והמציאותי יותר של "התגמולים" עדיין אין גמול הולם לחיילים משוחררים. הרי את רוב קוראי לא אשכנע אחרת (וגם אני עצמי לא משוכנע בכך באופן מלא). מה לעשות אז? מי צריך לעשות אז?
כתבתי כך: "אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי." ואכן דורון מסכים ומוטרד מנקודה זו. אם תקראו את תגובותיו תראו שהוא מתקשה לבסס "מבחן של קשר רציונלי" בין הטבה מסוג המעונות לבין השירות הצבאי. מבחן שלא יאפשר לשירות הצבאי להיות קולב נוח לאפליה פסולה של יהודים על פני ערבים, ישובים יהודים על פני ערבים. בהגינותו הוא מודה בכך, וגם מודה בקושי לכמת/ להעניק משקל לשירות הצבאי בהשוואה לקריטריונים אחרים.

ואכן אחד מיסודות החלטת בית המשפט ואחד מיסודות עמדתי, הוא הפרשנות לפיה המחוקק הישראלי התייחס להסדריו המטיבים כהסדרים ממצים. מדובר בעיקר בחוק חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994, אך גם בחקיקה נוספת המוזכרת בפסק הדין המחוזי. והנה נטען כלפי, כי עמדתי מובילה לאבסורד. שהרי – אליבא דטענה זו – חובת העקביות חייבת לחסום מכל וכל את יכולתה של האוניברסיטה להטיב כלכלית עם בני קהילות מוחלשות, שהרי יש חקיקה של זכויות רווחה שנותנת להם לכאורה מזור – מדוע שחקיקה זו לא תחשב כממצה?
השבתי לכך בתגובה פנימית שתי תשובות, שאולי כדאי לחזור עליהן. ראשית, בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו, שכן היא הועלתה על ידי האוניברסיטה. הוא אומר כמה דברים, להלן אחד מהם. השאלה האם הטבות מסוימות הן ממצות או לא היא שאלה של פרשנות הדין המעניק אותן. והנה "בחוק קליטת חיילים משוחררים התשנ"ד-1994 לא נכללו הוראות שהיו כלולות בחוק חיילים משוחררים התשמ"ד-1984 [החוק שהוחלף], ובהן הוראות בדבר העדפה בקבלה לעבודה והעדפה בקבלה ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. מדברי הכנסת עולה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון כדי למנוע הפליה בין מגזרים שונים (דברי הכנסת חוברת 6289 עמ' 6296). משמע הכנסת עצמה סברה כי סל ההטבות הכלכליות שבחוק דיו כדי להעמיד את מי ששירת שירות צבאי במצב כלכלי מתאים להשתלב בלימודים ללא צורך בהעדפה נוספת". [אחד הגולשים טרח ובדק את דברי הכנסת, והוא מעמיד כאן סימן שאלה; לא עשיתי בדיקה משלי].
שנית – וזו אולי הנקודה המרכזית. פרשנותנו לדין מושפעת מאד מטיב הטריטוריה שהוא מסדיר. עקרונות היסוד של השיטה – ובתוכם החשש שלנו מפני עושק המיעוט, מפני "הפליות חשודות" – מובילים אותנו לפרשנות מצרה (ממצה) של אותן סמכויות הנשענות על צידוק "הגמול", והמטיבות בעיקרן עם קבוצה לאומית אחת. מנגד, חקיקת הרווחה לא מעוררת בנו את החשד הזה. עניים מצויים היטב משני קווי השסע הלאומי.
שאל אחד הגולשים: ומה, חיילים עניים אינם קבוצה 'חשודה'? לא, הם אינם כאלה בעיני. הם חלק מקבוצת "בניה המועדפים" של החברה הישראלית (הכל יחסי...), לא "מבניה המוחלשים". בהינתן יחסה הבסיסי של החברה הישראלית, הרי ששירותם סימן אותם כאותם בנים מועדפים. אין להשוות כלל את "מוחלשותם" לזו של אזרחי ישראל הערבים, ובמיוחד העניים שבהם המתחרים על המעונות. אנא נסו לחשוב על נקודה זו.

אני מתקרב לסיום. כתב אחד הגולשים (חייל משוחרר) על נסיבותיו האישיות הקשות, ושאל איך אני מסתדר עם זה שהוא לא זוכה למעונות. עניתי שאכן עם נסיבות אישיות שכאלה צריך להיות משהו מאד בעייתי בקריטריונים בכדי שהוא לא יהיה זכאי למיטה במעונות. הוספתי שחלק מהקושי אולי ניתן להסבר לאור הנתונים שנחשפו בפני בית המשפט המחוזי. מסתבר כי האוניברסיטה מחזיקה ומנהלת מעונות בהם יכולים להתגורר כ-1,113 תלמידים, ואולם בפועל עומדים לחלוקה רק כ-517. היתר שמורים "לפרויקטים מיוחדים, כמו תלמידים מחו"ל, חוקרים וכדומה, או שהם מוקצים על-פי קריטריונים מיוחדים, כמו מצוינות בלימודים, עזרה לתלמידים נכים או יתומים" (סעיף 2 לפסה"ד).
אינני יודע מהם אותם "פרויקטים מיוחדים" ועד כמה מוצדק להקצות להם חדרים במעונות. מכל מקום, אני מתנגד למתן משקל כבד מדי לקריטריון של מצוינות בלימודים במסגרת שיקולי הזכאות למעונות. אפשר לתמרץ מצוינות בכבוד ובהכרה (פרסים אקדמיים), מדוע נחוץ להוסיף לכך הטבות חומריות משמעותיות? ובכלל, מדוע שמישהו עם 700 בפסיכומטרי יקבל אוטומטית או כמעט אוטומטית מעונות?

נקודה אחרונה. אומר דורון. נגיד שכל הבעיות נכונות. עדיין כיצד צריכים לפעול בני אדם שרואים "תגמול חסר" של החיילים. האם הם צריכים להתייאש מהעדרו של דין או להסתפק בהמתנה לתיקונו? נתקן כל אחד באמצעינו את העוול הזה, הוא מציע. ואני עונה, שהצעה זו פותחת פתח לעוול גדול יותר. היא "עוד מאותו הדבר" עבורנו. החברה הישראלית – מתוך רצון לשמור על חזותה הדמוקרטית בתוך גבולות הקו הירוק – נשבעת בשמו של השוויון; היא נזהרת מאפליה גלויה, אך היא רוויה באפליה סמויה – ממסדית ופרטית. לא ניתן להבין בלעדי אפליה זו, לא את עוצמת שיעורי האבטלה, לא את שיעור האזרחים הערבים בשירות המדינה, לא את מספר העובדים הערבים בחברת החשמל, לא את מספר מקבלי תעודות הבגרות, ולא את רמת ההישגים בבחינות הללו. ברגע שדורון מתפשר, ומוותר על התביעה לכך שההטבות לחיילים תתקבלנה בהליך חקיקה פומבי, ממצה (ורצוי מעמיק ולא פופוליסטי) בכנסת, הוא משאיר אותנו בדיוק באותו מקום קודר וביצתי שבו אנו שקועים. בית המשפט המחוזי עשה צעד אמיץ ונכון-משפטית לעזור לנו לצאת משם. תודה.

יום ראשון, אוגוסט 27

ועוד לעניין הקשר הרציונאלי: תשובה מס' 2 לאילן סבן

מאת דורון מנשה

אני מקווה שדברי בדיון זה לא פגעו או יפגעו באילן ולא יתפרשו כפוגעים בו. מהיכרותי עם ד"ר סבן התרשמתי שהעזרה לחלש היא באמת נושא הקרוב ללבו, והוא פועל באמת ובתמים למען קידום תכלית זו לשם שמיים. על כך אני מעריך אותו ביותר על אף המחלוקת הספציפית בינינו. דבריו של ד"ר סבן חידדו את נקודות המחלוקת, האירו את עיני בנקודות רבות וההתמודדות עם הקשיים שהעלה תרמה להבנתי את הנושא.

קראתי את רשימתו של ד"ר סבן "על דרגות שונות של אי הוגנות – תשובה לדורון מנשה" ואת תגובות הגולשים עליה. נראה לי שתגובה מספר שתיים לרשימתך אילן, מצביעה על קושייה חמורה בטיעוניך. גישתך תתקשה להבחין בין מתן הטבות לנכים (מעבר לגמלה שניתנת להם על ידי המדינה או מה שנקבע בחוק) והתחשבות בבעלי מצב כלכלי קשה (מעבר למה שניתן להם על ידי המדינה בחוק) לבין טיעוניך כי כל התחשבות בחיילים משוחררים מעבר לחוק חיילים משוחררים צריכה להיקבע בחוק על ידי המחוקק.

ועתה לגופו של עניין, אני מבקש להבהיר מספר נקודות העולות מתשובתך ואלך מן הקל על הכבד:

(א) לא אמרתי עד כה במפורש, אם כי הדברים משתמעים, כי לגישתי אין כל הכרח שההטבות לחיילים משוחררים יקבעו בחוק (כאשר אינן ניתנות על ידי המדינה עצמה).

(ב) למיטב הבנתי, העובדה שההתחשבות בשירות בצבא מיטיבה דווקא עם חיילים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך היא תיאור של שיטת הניקוד הקיימת, ולא הבהרה שלי. על פי השיטה הקיימת, שנפסלה על ידי בית המשפט המחוזי, הניקוד בגין שירות צבאי גרידא אינו מספיק ללא נתונים כלכליים מתאימים.

(ג) לעניין הקשר הרציונאלי, את דברי ברשימתי הקודמת כתבתי מתוך מודעות לכך שלא גיבשתי תיאוריה של קשר רציונאלי (וכפי שאני אבהיר בהמשך בסעיף ד' גם בהעדר אפשרות לגבש תיאוריה כזו אינני רואה תמיכה לטיעונו של ד"ר סבן). קשר זה נראה לי ברור ונובע משכל ישר.
לאור התגובה אבהיר את האינטואיציה שעמדה ביסוד הדברים. קשר רציונאלי במובן הפשוט ניתן לומר שמתקיים גם בהקשרים שמהם ד"ר סבן חושש, שכן אם בעצם השירות הצבאי נפגע חייל מבחינה כלכלית כל תגמול כלכלי בכסף או שווה כסף מקיים לכאורה קשר רציונאלי, אלא שמטרת הקשר הרציונאלי בהקשר זה היא אחרת, דהיינו למנוע מצב של חפיפה בין התגמולים השונים ועודף פיצוי. לאור תכלית זאת יש לדעתי לבחון את הקשר הרציונאלי.
בקצה אחד ניתן להגביל את הקשר הרציונאלי להיבטים פיזיים, אם ניקח את דוגמת הנכות, הרי שאם זו יוצרת הגבלות על התנועה, הטבה שמטרתה להקל במישור זה מקיימת קשר רציונאלי, כך מפרקים את הבעיה למרכיביה והחשש לחפיפה מנוטרל. דא עקא, בהקשר של השירות הצבאי אין זה רלוונטי כלל. אם לנסח זאת בצורה פשטנית, הבעיה היא שמי שמשתחרר בגיל 21 כבר אינו בן 18 ואין דרך להחזיר את הגלגל אחורנית פיזית.
בקצה השני ניתן לראות כמקיים קשר רציונאלי כל מה שמקיים קשר כזה במובן הפשוט שציינתי לעיל, אבל כאן איננו פותרים את החשש לפיצוי יתר.
אני סבור שיש גם אופציית ביניים של חלוקה אופקית על ציר זמן. קבוצת מי שסיים שירות צבאי או שירות לאומי היא קבוצה שיש לה מאפיינים סוציולוגים מסוימים בזמן ועל פי מהלך הדברים הרגיל חלק גדול מהם פונה בסמוך לאחר סיום שירות הצבאי ללימודים גבוהים. טיפול בצרכים מיידיים אלה ובחזרה למסלול החיים ממנו יצאו נראה לי כמקיים קשר רציונאלי. ניתן לומר שגישה זאת רואה את הקשר הרציונאלי בסמיכות בזמן לשלב השחרור קודם שהקבוצה נעשית הטרוגנית במידה כזו שאינה מאפשרת לדבר על צרכים משותפים במידה כזו או אחרת (אפשר לשים לב שזה מזכיר לפחות אסוציאטיבית מבחנים כגון ריחוק הנזק וכו' בדיני הנזיקין), נראה לי שחלוקה אופקית זו על ציר הזמן מונעת חפיפה ופיצוי עודף (נראה לי שזו גם האינטואיציה שביסוד חוק חיילים משוחררים שמטפל בשנים הסמוכות לשחרור ואינו מקנה הטבות מתמשכות לאורך כל חייו של החייל המשוחרר).


(ד) גם אם אלך לגישתך שלא ניתן לגבש כאן תיאוריה של קשר רציונאלי שמקשרת את המעונות לשירות הצבאי, עדיין אינני רואה כיצד יש בזה כדי לסייע לטיעוניך. הרי אינך כופר בכך שבהקצאת המעונות יש להתחשב במצב הכלכלי של המבקש, והנה כפי שהבהרתי בתשובתי הקודמת עצם השירות הצבאי מעמיד את החייל המשוחרר במצב בו הוא נחות מבחינת מצבו הכלכלי גם מול אלה שלהם נתונים דומים בקריטריונים שבחרה האוניברסיטה לסווג כ"מצב כלכלי". אז מה נעשה? נתעלם מהמצב הכלכלי האמיתי לטובת חלק שרירותי מהקריטריונים למצב הכלכלי ?! הרי רובם ככולם של הסטודנטים השתחררו מצה"ל זה מקרוב ונתיב הפיצוי הרב ערוצי והבלתי מבוקר ממנו אתה חושש עדין לא פעל את פעולתו, רושם השירות הצבאי מבחינה כלכלית עדיין ניכר גם אם נבקש להתעלם ממנו.
ואם תאמר כי בטיעון הזה יכול מעסיק או משכיר דירה להעדיף מי ששירת בצה"ל ואולי אף בעל מסעדה להצדיק גביית פחות כסף ממי ששירת בצבא ולהשתמש בתירוץ זה כדי להפלות את אזרחי ישראל הערבים, אשיב לך שאם יבוא בפנינו או בפני בית המשפט אותו מעסיק נשאל אותו האם הוא בודק בין כל המועמדים לעבודה מי הוא בעל המצב הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר ומעדיף אותו או שמא בחר בקריטריון של השירות הצבאי בלבד? האם שיקלל גם את קשייהם של קבוצות מיעוט (ובכלל זה ערבים) למצוא מקום תעסוקה או לא (הרי גם זה נכלל במצב הכלכלי)? האם התחשב בכך שאותם יוצאי צבא קיבלו בשנים הראשונות לאחר שחרורם (אם עמדתי תתקבל) הטבות שונות כגון מעונות שכיסו חלק מהנזק (מכאן אינטואיציית הקשר הרציונאלי)? ואת אותו בעל מסעדה נשאל האם כל סועד עובר אצלו חקירת יכולת לפני שהוא משלם על סעודתו? אם יאמר לנו לא, נאמר לו שאנו חושדים בו שהוא משתמש באצטלה של "תגמול" למשרתים בצבא כמסווה לדעות קדומות ואפליה שכן בחינת קריטריון כלכלי אחד בלבד הוא שרירותי, אם יאמר לנו כן (לצערי אין חשש ממשי כזה), מה טוב. אני רואה רק ברכה בכך שבן אדם בוחר לעשות שימוש בהונו לצמצום הפערים, ולחלוקה מחדש בחברה הישראלית. רשויות האוניברסיטה מנסות לעשות בדיוק את זה. הנח להן.
לשון אחר, בחינת הקריטריון של שירות בצבא היא מוצדקת ממילא כחלק מניסיון לבדוק מצב כלכלי אמיתי (אף ללא קשר לשאלת היכולת לגבש מבחן קשר רציונאלי, שמשמעותו מקום שבוחנים קריטריון זה כשלעצמו ונועד כדי למנוע פיצוי יתר), ושוב אנו חוזרים לנקודה שאף לפי השיטה שנפסלה על ידי בית המשפט המחוזי אין השירות הצבאי תנאי לא מספיק ולא הכרחי אלא שיקול אחד מיני רבים.


דיברתי מנקודת המבט העקרונית של עצם ההכרה בקריטריון של השירות בצבא או השירות הלאומי, לא ירדתי לפרטים של גובה הניקוד (נכון לעכשיו 20 נקודות) שראוי לתת עבור שירות צבאי או שירות לאומי בהקצאת מעונות. למען האמת אין לי די נתונים כדי לבדוק זאת, וניתן עדיין לחלוק בנקודה זו. בית המשפט המחוזי העיר בנקודה זו שהניקוד גבוה לדעתו. יכול להיות שהוא צודק (שוב אין לי הנתונים לבדוק) ויכול להיות שלא. מה שאני כן יכול לומר שהטיעונים שבית המשפט מביא לתמיכה ברושם זה נראים לי שלא ממין העניין. נכון שהניקוד עבור שירות הצבאי גבוה מעבור נכות ועבור בן משפחה שכולה (15 נקודות ו- 5 נקודות בהתאמה), אבל השוואה פשוטה זו מתעלמת לכאורה מכך שהסדר התגמולים וההטבות לבני משפחות שכולות ולנכים בחוק, הוא שונה ולכאורה הרבה יותר מקיף, כך שיתכן שהסיוע שהם זקוקים לו הוא פחות. לא ניתן להגיע למסקנות בנוגע לכך ללא בחינה מעמיקה יותר של משמעויות כלכליות.
כמו כן התעלמתי מהסוגיה הערכית של תמרוץ המשרתים בצבא, ודנתי בנושא מנקודת המבט הכלכלית גרידא, למרות שלדעתי כפי שגם עלה מרשימתי הראשונה, קריטריון כאמור על בסיס ערכי אינו פסול מכל וכל (נראה שגם בית המשפט המחוזי לא שלל זאת על הסף), אך בנקודה זאת לצערי הפערים בינינו הם גדולים כמדומני מכדי שנגיע להסכמה.


מילת סיום. הכאב העולה מחלק מהתגובות מצביע על כך שאכן החשש שלי שהאוכלוסייה הנפגעת מביטול הקריטריון של שירות צבאי או לאומי היא דווקא האוכלוסייה החלשה יש לו בסיס. אני סבור שטעם זה כשלעצמו מצדיק בחינה עצמית האם הפעם נתקפה המטרה הלא נכונה? האם הפעם לא תוקן עוול בעוול אחר?

יום שבת, אוגוסט 26

על דרגות שונות של אי-הוגנות – תשובה לדורון מנשה

מאת אילן סבן

יש שתי שאלות שמתערבבות בדיון. האם צדק או טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אוניברסיטת חיפה אינה יכולה להפעיל את שיקול השירות הצבאי כקריטריון למעונות האוניברסיטה; והאם ראוי לחייב את בני המיעוט הערבי בשירות לאומי/אזרחי? השאלות סמוכות אך הן לא נבלעות אחת ברעותה.

המרחק בין דורון מנשה לבין חנין נעמנה לכאורה אינו גדול ביחס לשאלה השניה (שמא בגלל ההיפוטטיות שלה?). שניהם מסכימים כי יש משמעות גדולה לדמות השירות הלאומי/אזרחי שיוצע לבני המיעוט. אפשר כי שירות זה יתמקד במשימות אזרחיות בלבד, ואולי אף בכאלה שעניינן צרכיה של קהילת המיעוט על רקע הפלייתה ארוכת-השנים. ההבדל הגדול בין העמדות נעוץ בכך שחנין – בניגוד לדורון – אינה שוכחת לרגע עד כמה נדירים המקרים בהם קהילת המיעוט זוכה להיות משתתפת בכירה/ קובעת של הסדר כזה או אחר הנוגע לבנותיה ובניה. היא מזכירה לנו את הדוגמא של החינוך הערבי (ובמדויק יותר: את החינוך בערבית). מי יערוב למיעוט ביחס להרפתקת "השירות האזרחי" שתוצע לו בסופו של יום?

אני מבקש לשוב לטענה המרכזית של דורון, לפיה טעה בית המשפט המחוזי, כשלא התיר שימוש בקריטריון השירות הצבאי. בקליפת אגוז, הטענה היא כי ההטבות הקיימות לחיילים משוחררים אינן רשימה סגורה – לא משפטית ולא מהותית. הן רחוקות מלהיות תגמול ראוי לחיילים, ועל כן יכולה האוניברסיטה, ואף חייבת, להפעיל את שיקול דעתה ולהוסיף כאן תגמול משלה. בתגובתו המשלימה מבהיר דורון שכוונתו לתגמול משלים לחיילים משוחררים רק מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
בהערתי הקודמת הצבעתי על הקושי המרכזי הבא: "דורון לא מתמודד כלל עם חשש (קונטקסטואלי) העומד ביסוד קביעתו של בית המשפט, כי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 נועד להתוות רשימה ממצה של הטבות/תגמולים. זהו החשש מכך, שלפחות סוציולוגית, הטיעון שלו יהיה נטול גבולות בחברה הישראלית. טיעון הפגיעה בחיילים (ואי פיצויה המלא) הוא "קולב" נוח, בעל חזות נוחה יחסית, שניתן לתלות עליו מגוון של פרקטיקות המפלות יהודים על פני ערבים וישובים יהודים על פני ישובים ערבים". והוספתי: "מי ראוי שיקבע את אותה רשימת הטבות/ תגמולים לחיילים; האם [...] הכרעה זו [לא] חייבת להישאר בידי הכנסת, ולהתממש על ידי רשויות המדינה? אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי."

חיפשתי בתגובתו החדשה של דורון תשובה לשאלות הללו. לשאלה שעניינה מיהותו של קובע ההטבות למשוחררי צבא לא מצאתי אפילו ניסיון תשובה. ייתכן שדורון חושב שראוי כי כל אדם במגעו עם חייל משוחרר יפעל כמי שצריך להשלים את הפיצוי שהמדינה החסירה. זוהי מחשבה מסוכנת מאד בעיני, ומייד אתייחס אליה.
מה שמופיע בכל זאת בתשובתו של דורון, הוא ניסיון למתן את החשש מפני הפיכת הקריטריון של השירות הצבאי "קולב" נוח לאפליה. דורון קצת אמביוולנטי בנקודה זו, אך דומה שהוא מצביע על דרישה לקשר רציונלי בין ההטבה שנשקלת לבין השירות הצבאי. זו הצעה שהועלתה בעבר על ידי קרצמר, אלא שקרצמר הקפיד להוסיף לצידה את הדרישה לכך שההטבה תוענק על ידי המחוקק. יותר מכך, קרצמר מגבש את הסינון הנזכר דווקא כדי לחסום את הרחבת ההטבות בכיוונים דוגמת המעונות. האם דורון מצליח לשכנע שהמעונות באוניברסיטה מקיימות את הקשר הרציונלי בינן לבין השירות הצבאי?
להלן טענתו, שהיא מעט לקונית: "אני סבור כי אכן קיים קשר רציונלי בין הקצאת המעונות לבין השירות הצבאי. רובם ככולם של הסטודנטים הם אנשים צעירים המגיעים לאוניברסיטה בסמיכות לשירותם הצבאי או מיד לאחריו, הפגיעה הכלכלית שהיא אחת התוצאות של השירות הצבאי יש בה כדי להשליך באופן ישיר על אפשרותם לממן את לימודיהם".

אני מודה שלא הצלחתי לרדת לעומק התשובה. ראשית, הפגיעה הכלכלית משפיעה על מלוא טווח האפשרויות שאנו יכולים להגשימן בכסף. מדוע ש"אל-על" לא תפעיל לפיכך תעריף דיפרנציאלי למחירי טיסות? (האם דורון מציע סולם כזה או אחר של צרכים חשובים יותר וחשובים פחות שכלפיהם צריך להפעיל "השלמת תגמול"?). שנית, אם להתמקד באפשרות למימון לימודים באוניברסיטה, מדוע שהאוניברסיטה לא תוסיף לסעיף 13 לחוק חיילים משוחררים (שמאפשר קבלת השתתפות בשכר לימוד במוסד אקדמי) גם שכר לימוד דיפרנציאלי המבחין בין חיילים עניים לבין אחרים? ומדוע בעצם שהתעריפים במסעדות האוניברסיטה לא יהיו דיפרנציאליים: לחיילים משוחררים ברקע סוציו-אקונומי א', תעריף X; ללא-חיילים מרקע סוציו-אקונומי א', תעריף Y; לחיילים משוחררים מרקע סוציו-אקונומי ב', תעריף Z; ללא חיילים...?
יותר מכך, טענת הקולב, או המדרון החלקלק, היא לא אנליטית אלא סוציולוגית. גם לו היית מצליח דורון להצביע על הבדלים ממשיים בין הטבה א' לבין הטבה ב', האם היית מצליח לשמור על גבולות ההבחנה הראויה בחברה הישראלית? האם אתה עד כדי כך אופטימי?

אני מניח שמה שחשוב בסופו של יום הוא לאן אנחנו מנתבים את עיקר מעייננו וזמננו כבני-אדם שמבקשים לתרום להקלת מצוקותיה של החברה הישראלית. יש כאלה שרואים מצב לא הוגן שנמשך כמעט 60 שנה, אבל אין להם משהו מיוחד לומר או לעשות בעניינו. מקסימום – כשידחקו אותם אל הקיר – הם יצקצקו בלשונם או יאשרו שהם אכן רואים את אי-ההוגנות והיא צריכה להשתנות. אני מניח שאתה חש מנגד תחושה דומה כלפי. אתה אולי חושב: הנה אדם שרואה שהקבוצה שעל שכמה מונח נטל השירות הצבאי מצטמצמת והולכת, היא מסתכנת, משרתת במילואים וכדומה – כיצד הוא אינו רואה את אי-ההוגנות כלפיהם? כיצד הוא חי עם התגמול החלקי שלהם?
השאלה לגיטימית מאד. אנסה להשיב לה. בהסתכלותי על החברה הישראלית אני רואה דרגות שונות של קיפוח ואי-הוגנות, ואני נזעק להלין כנגד מה שנראה לי כדרגת אי-ההוגנות הגדולה יותר. אני גם עסוק לפחות כמוך בשאלה האם ניתן לתקן עוול בעוול, רק שזה מוביל אותי לכיוון אחר. אני מסתכל על אלו ישובים נמצאים באשכולות הנמוכים ביותר של דירוג הביטוח הלאומי; בוחן מי מהם נמצא בראש דירוג שיעורי האבטלה; שואל מה שיעור הערבים בקרב עובדי שירות המדינה (בכל הדרגים, החל ממכונאי במשטרה ועד ראש אגף תקציבים באוצר); מנסה להתרשם מאחוז הסטודנטים הערבים לא רק באוניברסיטת חיפה אלא בכלל האוניברסיטאות בישראל, וכדומה. הנתונים הם חדים – למי שעיניו לא קהו – והם ארוכי שנים, וכל כך לא מקריים.
[ראוי להודות כי השיעור הפערים המקביל כלפי החרדים אינו שונה במידה דרמטית, ואולם שאלת העוול כלפיהם שונה, שכן מופיעים כמה גורמים מתערבים, ובהם העובדה שרוב החרדים – גברים אך גם נשים – לא עומלים על רכישת המיומנויות הנדרשות בשוק התעסוקה].

אם לתמצת: מה שמטריד הוא מה שאני קורא כהלך הרוח שביסוד התערבותך, דורון. אתה חושב בעצם: "אין שום פיצוי של ממש שירפא את סכנת המוות, הפגיעה בחירות, והפסד הזמן של החיילים". אבל זה בדיוק הלך-הרוח של רוב רובה של החברה הישראלית. של רוב המעבידים הפרטיים, רוב המעבידים הציבוריים, רוב משכירי הדירות, נותני השירותים, הבנקאים השוקלים אם לתת הלוואה לעוסק זעיר כזה או אחר, מקצי הקרקעות, מקצי התקציבים. הלך-רוח זה הוא שמסביר חלק גדול (גם אם אכן לא את כל) הפערים שהזכרתי בין יהודים וערבים; הוא "משלים התגמול" הנוכח נוכחות כרונית בלשדה של החברה הישראלית.
אשתמש דווקא בדוגמא שלך: אם יבואו שני בוגרי אוניברסיטה – יהודי וערבי, עם נתונים שווים, למעט השירות הצבאי – למעביד, למשכיר דירה וכו' מה יקרה? מה קורה בחברה הישראלית כבר בשלב "קורות החיים"? מה עושה הצעתך? מה עושה הצעתי?

לא התייחסתי לטענות שונות שהושמעו בהערות של כותבים אחרים. כבר הכברתי מילים. רציתי רק לומר מילה ביחס לטענה של כפיות הטובה. זו אותה מחאה כנגד מי "שיונקים מעטיני המדינה היהודית" ומסרבים בו-זמנית לשרתה בדרך מסוימת. דימוי זה 'פשוט' שוכח ש"עטינינו" מורכבים מתרומתם של כל תושבי הארץ הזו "ללא הבדל דת, גזע או מין", ושוכח שמשלמי המיסים אינם רק יהודים. שכחה זו משלימה את הלך הרוח שעליו עמדתי לעיל – יחדיו הם הובילו ומובילים אותנו אל דרך ללא מוצא.
סטודנטית מהפקולטה בשם או בכינוי Arete כתבה על כך (ועל נקודות נוספות) דברים נפלאים באחת התגובות לתשובתו של דורון.

יום שישי, אוגוסט 25

אזרחים שווים בין שווים: תשובה לאילן סבן

ברשימה זאת אני מבקש להשיב על רשימתו המעניינת ומאירת העיניים של אילן סבן ולביקורות על רשימתי הקודמת.
בפתח הדברים אני רוצה להתייחס דווקא לדברים שעולים מתגובתו של מיכאל בירנהק לרשימתי (ונראה שהם עומדים גם ביסודה של תגובתו של אמיר טבנקין), שכן הבהרתם יש בה כדי לענות על חלק מהקשיים שמעלה אילן סבן. אינני טוען שהאוניברסיטה צריכה לתפקד כ"מקום לחלוקת הטבות על דברים שאינם קשורים במישרין ללימודים" כפי שסבור מיכאל, אלא שאני סבור כי אכן קיים קשר רציונלי בין הקצאת המעונות לבין השירות הצבאי. רובם ככולם של הסטודנטים הם אנשים צעירים המגיעים לאוניברסיטה בסמיכות לשירותם הצבאי או מיד לאחריו, הפגיעה הכלכלית שהיא אחת התוצאות של השירות הצבאי יש בה כדי להשליך באופן ישיר על אפשרותם לממן את לימודיהם.

יטען הטוען (ונראה שכך סבור מיכאל) כי פגיעה כלכלית זו שהיא תוצר של השירות הצבאי תשתקף ממילא במצבו הכלכלי של מבקש המעונות, ולכן בדיקה אינדיבידואלית של מצבו הכלכלי של מבקש המעונות נותנת מענה לכך. דבר זה נכון אם מתייחסים למושג המופשט של מצב כלכלי, אך לא אלה הקריטריונים של מצב כלכלי בקבלה למעונות. עיון בקריטריונים לקבלת מעונות יראה שהגדרת המצב הכלכלי היא ברורה וצרה והיא מתייחסת לגובה הכנסת הסטודנט והוריו בלבד. דא עקא, הפגיעה הכלכלית שבשלוש שנות השירות הצבאי אינה מוצאת ביטוי ברמת ההכנסה הנוכחית של הסטודנט, אלא בעובדה שהכנסה זו או האפשרות לה הייתה נעדרת בשלוש השנים שקדמו בהן שירת בצבא ובהעדר היכולת לחסוך. רוצה לומר, שני אנשים בעלי אותה רמת הכנסה, שאחד מהם שירת שירות צבאי ואחד מהם לא שירת שירות צבאי, אינם בעלי הזדמנויות שוות, שכן לאחד מהם היו שלוש שנים בהם קיבל את אותה הכנסה ויכול היה לחסוך. למרות זאת הקריטריונים של בחינת רמת הכנסתם לא יבדילו ביניהם. (במאמר מוסגר אומר שלהגדרה כל כך מופשטת של מצב כלכלי ניתן לכאורה למוטט גם את יתר הקריטריונים לקבלת מגורים, כך ניתן לחשב למשל את שווי המגורים באזור מגורים מרוחק או את שוויה של נכות מבחינה כלכלית וכו').

ברשימתי הקודמת שקלתי להתייחס גם לאפשרות להוסיף לקריטריון השירות הצבאי דרישה לקשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין הבקשה למעונות, דבר שנראה לכאורה על הפיתרון ההוגן. בסופו של דבר כדי לא להרחיב יתר על המידה ולאור העובדה שאפשרות זאת לא הועלתה כלל על ידי בית המשפט המחוזי החלטתי לא להתייחס לכך. עתה לאור התגובות אומר מה שהיה בכוונתי לומר בהקשר זה. לדעתי דרישה של קיומו של קשר סיבתי אינה מעשית ואינה ישימה בהקשר של שירות הצבאי, והמשמעות המעשית שלה אינה גדולה. היא אינה מעשית משום שבדיקת הקשר הסיבתי בהקשרים אלה היא מורכבת מאוד גם במקרים הפשוטים והיא יכולה להגיע כדי ניתוחים פסיכולוגיים מורכבים, כך למשל אם א' מבקש מעונות שנתיים לאחר שירותו הצבאי אך במהלך שנתיים אלה בילה שנה אחת בטיול אחרי צבא וזאת לאחר שירות קשה ומפרך בתור לוחם, האם ניתן לומר כי הקשר הסיבתי ניתק משום שהיו לו שנתיים לצבור את הכסף והוא לא ניצל זאת, או שניתן לראות את שנת הטיול כנספח לשירותו הקשה. נראה שכניסה לניתוחים דקים כאלה איננה ישימה. המשמעות המעשית שלה אינה גדולה משום שגם עם דרישת הקשר הסיבתי וגם בלעדיה השירות הצבאי אינו קריטריון קשיח, גם עתה אין היא תנאי מספיק ואף לא תנאי הכרחי לקבלת המעונות, אלא שיקול אחד מיני רבים. אם לסכם את עמדתי בנקודה זו, אני סבור כי לו היה בית המשפט המחוזי בוחר בדרישה לקיומו של קשר סיבתי פתרון זה היה נראה בעיני הוגן ובוודאי שעדיף נורמטיבית על שלילת תוקפו של הקריטריון בדבר שירות צבאי, אך נראה לי שמבחינה מעשית ואדמיניסטרטיבית היה בלתי ישים.


נקודה אחרונה זו, דהיינו שאין המדובר בתנאי קשיח בלעדיו אין, הזכרתי גם ברשימתי הקודמת, אך לאור התגובות היא ראויה להדגשה נוספת. אמנם, כפי שציין אחד המגיבים, נכון הדבר שיש בין המשרתים בצה"ל כאלה הבאים ממשפחות מבוססות שעובדת השירות הצבאי, על אף הפגיעה הכלכלית שבה אינה מונעת מהם הזדמנויות שוות ביחס לאחרים, אך סטודנטים אלה ממילא לא יקבלו מעונות בשל העובדה שהם יקבלו ניקוד נמוך בקריטריונים אחרים. המשמעות המעשית של קריטריון השירות הצבאי היא ששני מבקשים בעלי מצב כלכלי זהה (במובן הצר של רמת ההכנסה הנוכחית כפי שכבר פירטתי לעיל) ומצב שווה ביתר הקריטריונים, זה מביניהם ששירת בצבא יקבל עדיפות. עדיפות זו נראית לי רלוונטית והוגנת.

נראה לי ששתי הבהרות אלה מייתרות ממילא חלק מהחששות שמעלה אילן בתגובתו לרשימה. השירות הצבאי אינו יכול לשמש הצדקה לשכר דפרנציאלי (או הצדקה למגוון ההפליות האחרות שמציע אילן), שכן אלה נעדרים קשר רציונלי לשירות הצבאי, בניגוד לקשר הרציונלי שהוא מקיים עם לימודים גבוהים. לפיכך גם אינני שותף לחשש ה"קולב הנוח" להפליה, או מצב של פיצוי יתר.

ועתה ליתר טענותיו של אילן. נראה שאילן (בניגוד למיכאל) אינו שותף לטענה כי "לא ניתן ברצינות לטעון כי התגמולים הניתנים למשרתים בצבא מפצים אותם באופן מלא על שירותם הצבאי" טענה אותה הוא שם במרכאות כמסתייג ממנה. אם הסתייגותו של סבן מתייחסת להיבט של התגמול הישיר לחיילים משוחררים (להיבט "הסוציולוגי" של טיעונו אתייחס בהמשך), הרי שאני עדיין עומד על דעתי שטענה זאת היא בלתי סבירה. לו כך היו פני הדברים לכאורה המדינה הייתה צריכה לכל הפחות אדישה בין מתן התגמולים הישירים השונים לבין מתן שכר לחיילי החובה (בניכוי הוצאות מחייה ומגורים אותם מספק הצבא), ואולי אף להעדיף זאת שכן מתן השכר היה לכאורה פשוט יותר מבחינה אדמיניסטירטיבית, העובדה שאין זה המצב מצביעה על כך כי שווי התגמולים פחות משוויו של השכר.

זאת ועוד, מצביעה על כך גם העובדה שבהינתן שיקולים כלכליים גרידא רוב החיילים היו מעדיפים שלא לשרת שירות חובה. כל מי שבילה יום אחד בבית דין צבאי יודע שרובם של העריקים שמגיעים לבתי הדין הצבאיים באים ממשפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך והם עושים כן על רקע כלכלי (לחוסר הרגישות ה"קונטקסטואלית" של סבן בנוגע להעדר ההומוגניות של המתגייסים לצה"ל אתייחס בהמשך).

אכן, ארגון "עדאלה" העלה במסגרת טיעוניו כי חוק קליטת חיילים אמור להתוות רשימה ממצה של הטבות ותגמולים לאותם חיילים משוחררים. אך מכיוון שאני מעריך את רמתו המשפטית-מקצועית את עו"ד חסן ג'בארין, מוזר לי הוא הדבר כי עו"ד ג'בארין, כבא-כוחו של ארגון "עדאלה", לא הציג נתונים כלכליים אודות אותן "הטבות/תגמולים". ספק בעיני אם היעדרו של מצג זה טמון במעין "לקונה" בטיעוניו של עו"ד ג'בארין. עו"ד מקצועי כמותו בוודאי לא היה מסתיר מצג שכזה, במיוחד כאשר חוק קליטת חיילים משוחררים אף תומך בטענותיו. אך המצג הכלכלי אשר לא הוצג וגם לא נדון במסגרת פסק הדין, הפך להיות מן המפורסמות בקרב הסטודנטים שלנו אילן. מענקים שחרור ופיקדון יכולים לממן לא יותר משתי שנות לימוד אוניברסיטאיות. לאור נסיקתו של שכר הלימוד בשנים האחרונות, ובאם נצרף הוצאות לימוד נוספות (לא כולל דיור!!!) ספק אם חוק קליטת חיילים משוחררים יכול לממן אפילו שתי שנות לימוד אוניברסיטאיות.

לחשש כי השירות הצבאי יהווה קולב להפליה כוללת כבר התייחסתי, נותר איפוא להתייחס להפלייה הסוציולוגית הכללית של המגזר הערבי (זו שאינה מתורצת בעובדת השירות הצבאי, שכן כפי שציינתי תנאי זה לא יהיה מוצדק מקום שאין קשר רציונלי בין השירות הצבאי להבחנה). אכן אני מכיר בקיומו של חוסר השוויון בחברה הישראלית, אך הפתרון לכך הוא בהפליה מתקנת של המגזרים החלשים, ובהקפדה על החוקים המבטיחים שוויון הזדמנויות. אולי אין זה פתרון מושלם אבל אין פותרים עוול באמצעות יצירת עוול חדש. הנה דווקא אם ניקח את הדוגמה שמזכיר אילן, דהיינו, דוגמת המגזר הדרוזי ניתן יהיה להבחין במשמעות של דברי אילן. אני סבור שצריכה להיות הפליה מתקנת של מגזרים חלשים ובכלל זה הדרוזים (בהקשר של המעונות כמובן הדברים רלוונטיים לדרוזים מהגליל). לשיטתי, הדרוזים צריכים להינות הן מההפליה המתקנת והן מההתחשבות בכך ששירתו בצה"ל והפגיעה הכלכלית שנגרמה להם כתוצאה מכך. לעומת זאת לשיטתו של אילן אין להתחשב בפגיעה הכלכלית שנגרמה להם. התוצאה היא שערביי ישראל שלא התגייסו לצבא ייהנו מהפליה מתקנת, ואילו הדרוזים שבחרו להתגייס לצבא ייהנו מהפליה מתקנת אך ב"קיזוז" הפגיעה הכלכלית הנגרמת להם כתוצאה מהשירות הצבאי. האם הפתרון הזה נראה הוגן או סביר?

נקודה אחרונה זאת מתחברת לחוסר הרגישות ה"קונטקסטואלית" של אילן בהקשר של אוכלוסיית המתגייסים לצבא. אוכלוסייה זאת אינה מורכבת אך ורק מהשכבות הסוציו-אקונומיות החזקות, אלא גם משכבות חלשות ואף חלשות ביותר. שלילת ההתחשבות בשירות הצבאי לא תפגע בשכבות החזקות אותן נראה שאילן מדמה לעצמו ברגע שהוא מדבר על אוכלוסיית המתגייסים לצבא (אלה ממילא לא היו מקבלים מעונות גם לפי הקריטריונים שנפסלו), אלא דווקא בשכבות החלשות ממילא.

לבסוף, אעיר שתי הערות נוספות לגבי שתי נקודות העולות מדברי אילן. ראשית הטענה בדבר המקצוע הנרכש בצבא וה"רישות החברתי" נראית לי כוללנית יתר על המידה, ושוב לוקה בחוסר "קונטקסטואליות". רוב רובם של המשרתים בצה"ל אם כמכונאי טנקים או כחילי חי"ר בגולני אינם זוכים לרכוש שום מקצוע בעל ערך בחיים האזרחיים, והסיכוי שלהם ליצור קשר עם אנשים שיזכו למעמד והשפעה בעתיד ול"רישות חברתי" אינו גבוה, זהו סיכוי מקרי. טענות אלה רלוונטיות ליחידות איכותיות, מאוד מסוימות, שממילא האוכלוסייה המגיעה אליהם מוצאה מהשכבות החזקות בחברה הישראלית (ודווקא בשל כך הן מאפשרות יצירת "רישות חברתי"). האמן לי אילן אלה ממילא לא היו מקבלים מעונות גם לפי הקריטריונים שנפסלו.

ומילה בקשר לשירות הלאומי (אין לי התנגדות שלצורך העניין ישנו את שמו לשירות אזרחי). לגיטימי בעיני שהניגשים לשירות לאומי/אזרחי יבחרו היכן יבצעו אותו (לדעתי זה המצב גם עכשיו), ובמסגרת זאת לגיטימי בעיני שאזרחי ישראל הערבים יבחרו בשירות לאומי/אזרחי במסגרת הקהילה הערבית, לאור זאת אינני מבין את החשש למדרון חלקלק, הרי הם יכולים למנוע בכל רגע נתון את הזליגה על ידי בחירת מקום שירות התואם את רצונם. מה שאיננו לגיטימי בעיני הוא הטענה ששירות לאומי/אזרחי כלול באותה "עסקת חבילה" כדבריך בה המיעוט אינו נלחם במדינה אך גם לא משתתף בשירות הצבאי. אינני רואה את הקשר בין שירות בבתי חולים ובעזרה לזקנים (אם אזרחי ישראל הערבים רוצים יכולים אלה להיות דווקא זקנים ערביים או בתי חולים המשרתים את קהילתם) לפרויקט ה"אתנוצנטרי" כדבריך. בטענת ההתנגדות הפסיבית הזאת ניתן גם להצדיק מצב בו לא נדרוש מאזרחי ישראל הערביים לשלם מיסים (דרך אגב, אי תשלום מיסים ניתן אף להצדיק יותר שכן נתח גדול מתקציב המדינה הולך לתקציב משרד הביטחון). ההיבט הרגשי הכלול בשירות הצבאי הוא ברור ומיידי לא כן בשירות לאומי/אזרחי או בתשלום מיסים, אלה נוגעים להיבטים שאינם נוגעים לציוניותה או יהדותה של המדינה.

ארגון עדאלה טען לפגיעה בזכויות האדם של המגזר הערבי, אך אני שואל את עצמי מדוע מתעלמים מהפגיעה בזכויותיהם של החיילים? ככלות הכל השירות הצבאי ללא ספק מגביל באופן ניכר את זכויות האדם הבסיסיות של החיילים, כאזרחים במדינה דמוקרטית: הגבלה משמעותית של החירות; הגבלה של חופש הביטוי; הגבלות על האוטונומיה האישית; וכיו"ב. מכיוון שהשירות הצבאי אינו שירות כבקשתך (וצר לומר זאת בימים אלה עת אנו טומנים במנוחת עולמים את יקירנו) הרי שהשירות הצבאי עלול גם להגביל את זכותו של האדם לחיים. אנו מגייסים את חיילינו בעל כורחם לשירות צבאי, שולחים אותם לא פעם לחזית המלחמה(הן במסגרת החילות הקרביים והן במסגרת חילות השירותים השונים), ומבקשים מהם לסכן את חייהם. לאחרונה, רענן אחד מתלמידי המחקר בפקולטה את זכרוני, כי עת המדינה מפקיעה את קניינו של האדם, מחויבת היא לפצותו בפיצוי הולם, ולא בפיצוי סמלי. אך מהן זכויות כגון: חירות, כבוד, אוטונומיה פרסונלית, לעומת זכות הקניין? בהן ניתן לפגוע ולשלם פיצוי סמלי בדמותם של מאות שקלים בודדים בחודש כשכר, וכמה אלפי שקלים בודדים במסגרת מענק ופיקדון. אם חותרים להרמוניה אזרחית במדינתו, מן הראוי כי גם המגזר הערבי ייטול חלק בחובתו האזרחית. אך כל עוד המגזר הערבי שרוי בקונפליקט של זהות, אל לנו לכרסם בערך ההקרבה של אלו אשר מקריבים שלוש שנים יקרות מפז מחייהם. בימים של נהנתנות והשתמטות, ניכר כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה רק תמרץ את המשתמטים, שכן אפילו מערכת הצדק אינה מכירה בהקרבתם האישית של חיילי צה"ל.

יום חמישי, אוגוסט 24

לדבר בתום לב על שוויון במקום שרווי עד לשדו באפליה

דורון מנשה מבקר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הפוסל את קריטריון השירות הצבאי כקריטריון להעדפה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. פסק הדין ניתן בעתירה שהגיש ארגון "עדאלה" (אגב, זה לא "עדאללה" – לא כל דבר ערבי עובר דרך השם המפורש... – "עדאלה" פירושו "צדק" בערבית). ביקורתו של דורון מורכבת, ואני מקווה שלא אחטא בפשטנות יתרה בעת הצגת עיקריה.

להלן הטיעון העיקרי: א' נדרש לשרת בצבא, וב' אינו משרת בצבא (או בשירות לאומי). בזמן שא' משרת ב' יכול לעבוד או ללמוד או לעשות ככל העולה על רוחו. אם הוא בוחר לעבוד, הרי שבתום שלוש שנים יש לו יתרון כלכלי של ממש על פני א'. אם הוא בוחר ללמוד, הוא נכנס לשוק העבודה 3 שנים לפחות לפני א'. כך או כך - יש לו יתרון ניכר על פני א'. יתר על כן: במהלך אותן 3 שנים ב' הוא אדם חופשי לגמרי, בשעה שא' מצוי במסגרת היררכית נוקשה המגבילה את חירותו באופן משמעותי; א' לוקח סיכונים ש-ב' לא לוקח, ועוד. אמנם המדינה מתגמלת באופן כזה או אחר חיילים ובעיקר חיילים משוחררים, אך אליבא דדורון "לא ניתן לטעון ברצינות ש[תגמולים אלה] הם שווי ערך למה שהיו יכולים לחסוך בשנים של עבודה". הנה כי כן, ב' מצוי במצב טוב יותר מא'. האם – שואל על כן דורון – לא ניתן להתחשב בכך במסגרת החלטה דוגמת זו של האוניברסיטה בעניין קריטריונים למעונות?
דומה לפיכך שלוז טענתו של דורון היא ליתר קונטקסטואליות של תחשיב הצדק שנערך כאן.
לטעמי דורון מחטיא לפחות שלוש נקודות.

ראשית, דורון לא מתמודד כלל עם חשש (קונטקסטואלי) העומד ביסוד קביעתו של בית המשפט, כי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 נועד להתוות רשימה ממצה של הטבות/תגמולים. זהו החשש מכך, שלפחות סוציולוגית, הטיעון שלו יהיה נטול גבולות בחברה הישראלית. טיעון הפגיעה בחיילים (ואי פיצויה המלא) הוא "קולב" נוח, בעל חזות נוחה יחסית, שניתן לתלות עליו מגוון של פרקטיקות המפלות יהודים על פני ערבים וישובים יהודים על פני ישובים ערבים. אם מעונות, מדוע לא גם מלגות מטעם האוניברסיטה? ומדוע שבעצם לא נפעיל גם תנאי קבלה דיפרנציאליים בקבלה לאוניברסיטה (אולי לא בתחום הציון המשוקלל, אבל נוסיף קריטריון של גיל, המבחין בין גיל 18 לגיל 21)? מדוע שמעבידים פרטיים לא ישלמו משכורת דיפרנציאלית? מדוע שמשכירי דירות, מפעילי מועדונים, וכדומה לא יפעילו תעריף דיפרנציאלי? מדוע שמינהל מקרקעי ישראל לא יקצה קרקע בתנאים דיפרנציאליים? (המינהל פטור בעצם מההתחבטות הזו, היא ודאי לא שגורה עבורו, שכן הוא ממעט מאד בהקצאה לערבים).

שנית, דורון מתעלם מהשאלה, מי ראוי שיקבע את אותה רשימת הטבות/ תגמולים לחיילים. האם לאור החשש הנזכר לעיל – שהוא כה מציאותי בחברה הישראלית – הכרעה זו חייבת להישאר בידי הכנסת, ולהתממש על ידי רשויות המדינה? אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי.

שלישית, אם ענייננו בקונטקסטואליות, אשמח להעלות למחשבה כמה שאלות שתחשיב הצדק של דורון פוסח עליהן. מדוע לא להכניס לתחשיב "התגמול" של החיילים תגמולים ישירים ועקיפים דוגמת "רישות חברתי", "הטיה מקדמית בחברה הרחבה", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי" וכדומה?

אומר לנו בית המשפט המחוזי, אם לנסח זאת בלשוני: אני זה שמקפיד על קונטקסטואליות. אם השיקול הוא סוציואקונומי, עלינו לבחון כל אדם לגופו. יש חיילים משוחררים שמצוקתם גדולה – בין שהיא נובעת מהשירות הצבאי ובין שלא – ויש חיילים משוחררים שמצבם הסוציואקונומי שפיר – בין כתולדה של שירות קבע או מיומנויות שרכשו בצבא ובין מטעמים אחרים. נשפוט כל חייל משוחרר לגופו. עונה דורון: תשובה זו מתעלמת מפער הגיל – כל החיילים הפסידו לפחות 3 שנים. תשובה זו נכונה בעיני, אך היא כאמור חלקית. היא לא עונה לשאלות שהזכרתי, שעניינן היקף התגמול ומיהותו של קובע התגמול.

נקודה אחרונה. בשולי דבריו מתייחס דורון לסוגיית השירות הלאומי. "מי אשר מבקש להיות אזרח שווה זכויות במדינתו, ראוי שיהיה גם אזרח שווה חובות". סוגיית השירות הלאומי וכן התנייתן של זכויות בחובות הן סוגיות כבדות מאד. אסתפק כאן בשתי טענות קצרות, פותחות דיון.

א. טיעון חזק שמשמיע המיעוט, הוא הטיעון הבא: שום דבר לא ישתנה באמת בחברה הישראלית גם אם נשרת בשירות האזרחי – ראו הדרוזים. [זו אולי טענה גורפת, אך היא ודאי אותנטית]. יתר על כן, אנחנו בכל מקרה נהיה "החשוד הקבוע" עד תום המאבק הישראלי-פלסטיני. אשר על כן דברים מהותיים ביחסה של קהילת הרוב כלפינו לא צפויים להשתנות עד אז, גם אם ניקח על עצמנו שירות לאומי.
בניסוח אחר: מה שבאמת קורה הוא המתנה של כל צד לשינוי מהותי – שיתחולל קודם בצד השני... היהודים אומרים: אתם רוצים שוויון אמיתי – תנו שוויון חובות. הערבים אומרים: תנו לנו להרגיש שווים באמת, ואז נרגיש שאנחנו מוכנים לתרום משהו כמו שירות אזרחי. אני מאמין, ששתי הטענות משקפות אכן את הציפיה של כל צד – שהשינוי העמוק יתחולל קודם בצד השני.
יותר מכך, "הציפיה" הנזכרת מחסירה צלע אחת – והיא הקשר בין חובת השירות (הצבאי או האזרחי) לבין השייכות הלאומית של המיעוט, והאופן שבו המיעוט תופס את יחסה של ישראל לא רק אליו אלא גם לעמו. בעיני עסקת החבילה המופיעה בחברה הישראלית היא לפיכך יותר מורכבת. וזו "העסקה". ישראל מקיימת פרויקט אתנוצנטרי – "מדינה יהודית", ויותר מכך, היא כובשת ומתנחלת בשארית אדמתו של עמו של המיעוט. האזרחים הערבים מוחים על כך, אך לא נלחמים בכך. חלק מהותי מאד במחאה הזו, הוא אי-השירות הצבאי ואי-השירות בשירות תחליפי. ב'תמורה' אכן לא נכפה על המיעוט ההשתתפות בצבא השומר על הפרויקט האתנוצנטרי הנזכר, ולא נכפית גם חלופה אחרת, שנתפסת כמשרתת אותו.
למותר לציין, שערעור חד-צדדי של עסקת החבילה הזו עלול לגבות מכולנו מחיר של ממש.

ב. עולות שאלות לא פשוטות ביחס לטיבו של השירות האזרחי שיוצע לערבים. החשש של המיעוט הערבי הוא מפני ממדרון חלקלק משני סוגים. ראשית, זליגה מחובת שירות אזרחי לחובת שירות צבאי. שנית, מכך שהם יהיו לחוטבי העצים ושואבי המים שמפנים את קהילת הרוב היהודית להגשמה אפקטיבית יותר/ נצלנית יותר של מטרותיה האתנוצנטריות. השאלה העיקרית לפיכך היא זו של אמון. האם האזרחים הערבים יכולים להאמין, שפתיחה במשא ומתן על שירות אזרחי תסתיים אכן בכיוון שהוא סביר עבורם. מי יגבש את ההסדר? עד כמה ישותפו בני קהילת המיעוט בעיצוב ההסדר? עד כמה הם יהיו מוטביו?
להודות על האמת, בהינתן התרבות הפוליטית של ישראל וההיסטוריה שלה, אני שותף מאד לחשדנותם הבסיסית של האזרחים הערבים ולספקנותם.
אם להיות מפורש יותר: טיעונך ותגובתך דורון (למהלך הכל-כך נדיר הזה של ניסיון לצמצם את נתיבי האפליה המסועפים הפועלים כנגד המיעוט) לא מצליחים להפוך אותי לפחות חשדן.

יום רביעי, אוגוסט 23

אזרחים שווים בין שווים

לפני מספר ימים, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה פסק-דין תחת ידו, במסגרתו ביטל את הקריטריונים אשר נקבעו על-ידי אוניברסיטת חיפה, עבור זכאות לקבלה למגורים במעונות. מעיון בקריטריונים עולה, כי משקל רב ניתן בגין זכאות עבור נתונים מיוחדים, לרבות שירות צבאי ו/או לאומי ו/או עתודה. שלוש סטודנטיות ממוצא ערבי, וביניהן סטודנטית בפקולטה למשפטים, עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה באמצעות ארגון "עדאללה", על-מנת להכריז על בטלותם של הקריטריונים הנ"ל, לאור הפלייתו של המגזר הערבי, אשר כידוע, ברובו הגדול אינו משרת בשירות צבאי או לאומי. מעיון בפסק הדין, עולה כי בעיצומם של ההליכים המשפטיים ביקשה אוניברסיטת חיפה להקטין את הפגיעה במגזר הערבי באמצעות הכרה בקשייהן התרבותיים של סטודנטיות בנות מיעוטים, שכן אין זה מקובל בתרבות הערבית המסורתית כי בחורות ערביות ישכרו לעצמן דירה, אפילו למטרות לימודים. לאור סלידה תרבותית זו של החברה הערבית המסורתית, ניתן היה לתהות כיצד ניתן להבחין בין שכירת דירה למטרות לימודים לבין מגורים במעונות מחוץ לכפר המסורתי למטרות למודים... אך כאמור, ניאותה האוניברסיטה להכיר בקשיים חברתיים ומעשיים אלה, ועל כן התייתר הדיון המעמיק בנושא זה. במקביל, ביטלה האוניברסיטה את הניקוד בגין שירות מילואים, ואף הסמיכה את דיקן הסטודנטים ואת ועדת ערעורים לאשר הקצאת מעונות, באותם מקרים מיוחדים, בהם לא הגיעו המבקשים השונים לניקוד המינימאלי תוך מתן משקל למרחק המגורים ולזמינותה של התחבורה הציבורית ממקום המגורים לאוניברסיטה.
אשר על כן, מבחינה מעשית, באו קשייהן של המבקשות על פתרונם. אך כאמור, הארגון אשר ייצג את המבקשות לא ביקש להצטרף למאבק המשפטי על-מנת לפתור קשיים מעשיים אלו או אחרים ברמה הפרטנית, אלא להביא לשינוי ערכי ונורמטיבי במדיניות אוניברסיטאית. לפיכך, מיקד ארגון "עדאללה" את עיקר טענותיו המשפטיות בהפליה הקבוצתית הטמונה במדיניות האוניברסיטאית כלפי המגזר הערבי הסטודנטיאלי, ובפגיעה הקשה הנובעת מהפליה קבוצתית זו, בעיקרון השוויון. שכן כאמור, רוב רובו של המגזר הערבי אינו משרת בשירות צבאי (להוציא את האוכלוסייה הדרוזית, הצ'רקסית רבים מחברי הקהילה הבדואית ומקרים בודדים אלו ואחרים), וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף לא משרת בשירות לאומי.
בקבלו את טענות המבקשים, ציין בית המשפט המחוזי את הדואליות הנורמטיבית המחייבת את אוניברסיטת חיפה, כמוסד ציבורי, הכפוף לכללי המשפט הציבורי, והמנהלי בפרט. בית המשפט המחוזי אמנם הכיר בכך, כי מתן עדיפות ליוצאי צבא עשוי לנבוע מ"שיקולים ערכיים", ובכך "לעודד את מי שתורם שנים רבות למען המדינה". אך מבחינה עובדתית, סבר בית המשפט כי "לא זה היה השיקול שעמד לנגד עיני האוניברסיטה", אלא השיקול הכלכלי, שנועד לקדם באמצעות קריטריון עדיפות, את מי אשר ידו אינה משגת מגורים מחוץ למעונות, לאחר שלא היה ביכולתו לגייס את המשאבים הכספיים לאחר שנות שירותו הצבאי. בהתייחסו לשיקול הנוגע עלותו הכלכלית של השירות הצבאי על היחיד סבר בית המשפט המחוזי כי עסקינן בשיקול פסול שיש בו הפליה בלתי-מידתית על רקע קבוצתי זה או אחר.
לדאבוני לא עלה בידי לרדת לסוף דעתו של בית המשפט המחוזי. השיקול הכלכלי הוא כה פשוט ומובן, ובאמת, קשה לראות כיצד התחשבות בו יכולה להיחשב כהפליה לטובה של יוצאי הצבא. ברי כי עצם השהות לתקופה של מספר שנים בצבא – מעבר לכל הסיכונים הגופניים והנפשיים הכרוכים בה, שאף להם יש ערך כלכלי – מונע מיוצאי הצבא אופציה בעלת ערך כלכלי הניתנת למי שאינו משרת - לעבוד למחייתו באותן שנים. אמנם המשרתים בצה"ל מקבלים הטבות מסוימות עם שחרורם (בעיקר המענק והפיקדון), אך לא ניתן לטעון ברצינות שהם שווי ערך למה שהיו יכולים לחסוך בשנים של עבודה.
על כן אפילו קיימת מניעה לשירותם בצבא או בשירות לאומי של הקהל הערבי הרי התחשבות בעלות הכלכלית של השירות אינה הפלייה. ככל שמצטמצמים לטיעון הכלכלי משמעותה של "ההפליה" היא כי מי שנמנע ממנו השירות הצבאי נחסם מלעמוד במצב בו לא יהיו לו יתרונות כלכליים בולטים. במילים אחרות, ההפליה הנטענת כאן היא בעצם מתן ההטבה הכלכלית למגזר הערבי...
בית המשפט המחוזי מוסיף עוד כי הנטל הכלכלי שהוטל על מי ששירת בצבא הינו בלתי רלוונטי שכן "מצבו הכלכלי של הפונה צריך להיבחן באופן אינדיבידואלי" כאשר התכלית העומדת בבסיס חלוקת מעונות לסטודנטים הינה כי יש להקצות את המעונות לאותם סטודנטים שבאורח פרטני מוכח כי הם הנזקקים ביותר כלכלית לשירות זה כך שיוכלו להקדיש את זמנם וכישוריהם ללימודים, ולא לעבודה או לנסיעות מיותרות. לדעתי גישה זו אינה ראויה. אמנם ראוי להתייחס לשיקול הצורך הכלכלי האינדיבידואלי שלהמועמדים אבל אין זה יכול לשמש כשיקול בלבדי בקבלת הכרעות על הקצאת טובין ציבוריים. גישה המבוססת על צרכים בלבד מתמרצת שימוש לא יעיל במשאבים, ובנוסף היא בלתי הוגנת שכן לא מובטח במסגרתה כל תגמול למי התורם מהונו למען החברה בה הוא חי. מה עוד, שבהתחשב בקושי לאמת פעמים רבות טענות בדבר נזקקות וצרכים משמש השירות הצבאי, במיוחד מקום שהוא מסתיים סמוך לתחילת הלימודים אינדיקציה ראייתית לכאורה לקיומו של צורך בסיוע כלכלי מן הסוג האמור.
יתירה מזו: גם התחשבות בשיקול הערכי הנוגע בעידוד מי התורם שנים רבות למען המדינה כטעם עצמאי שאינו נוגע דווקא לעלות הכלכלית של השירות אינה נראית לי לכאורה כמפלה. אמנם יש בסיס הגיוני ומוסרי לטיעון כי המגזר הערבי הוא בבחינת קהל שבוי בכל הנוגע להדרתו משירות צבאי. אכן קשה שלא להבחין בקונפליקט הזהות הטרגי בו שרויים רבים מקרב הציבור הערבי, אשר מזוהים מחד עם העם הפלסטיני ועם האומה הערבית, ומאידך מבקשים להיות אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל היהודית-ציונית. מודעים לקונפליקט זהותי זה, פטרו רשויות הצבא את המגזר הערבי משירותי צבאי חובה, חרף העובדה כי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, מחייב את כל אזרחי ישראל לשרת בשירות צבאי ויחד עם זאת: קשה שלא לראות כי הדרך פתוחה וסלולה בפניו לשרת את מדינתו באמצעות שירות לאומי חלופי. מי אשר מבקש להיות אזרח שווה זכויות במדינתו, ראוי שיהיה גם אזרח שווה חובות. כך, למשל, עת ביקשו סרבני שירות למיניהם, מי על רקע פציפיסטי ומי על אידיאולוגי, להיות פטורים משירות צבאי, לא התחמקו הם מחובתם האזרחית, ואף התחייבו בפני רשויות הצבא כי יתרמו למדינתם באמצעות שירות לאומי חלופי. אבל אפילו נניח כי הקונפליקט הזהותי הטראגי מונע מן המגזר הערבי בישראל באופן מעשי אף אופציה של בקשה לשרות לאומי הרי לא נובע מכאן כל עיקר כי שירות צבאי אינו כשר להוות פרמטר רלוונטי בהכרעה המדוברת. יש הגיון רב בטענה כי קריטריון שאינו מאפשר הזדמנות שווה לפלוני לעמוד בו אינו ראוי לשמש כקריטריון אקסקלוסיבי או תנאי הכרחי למתן הטבה, אך אין כל הגיון בקביעה שכל קריטריון כזה לא ישמש כטעם במתן הטבה שכן התוצאה של עמדה אחרונה זו היא שלעולם לא תוכל להיות מחולקת הטבה באופן שוויוני. אחרי ככלות הכול מרחב ההזדמנויות האפריורי לעמוד בכל סוג של קריטריון לעולם אינו זהה בין המועמדים, ובכל זאת אין הדבר משמש לטענה כי מתן משקל שונה בהתאם למידת העמידה בדרישת הקריטריון אינה ראויה.
לכל אורך פסק דינו, מציין בית המשפט המחוזי כי עיקרון השוויון צופה על-פני תוצאות המעשה, ולא על-פני כוונתו של העושה שכן גם אם "תהא כוונתו של אדם טהורה וזכה ככל-שתהא, אם התוצאה המתקבלת ממעשהו תוצאת-הפליה היא, ייפסל מעשהו כלא-יהיה". אך ניכר בית המשפט לא שעה לדרשתו השיפוטית שלו. שכן בפועל, מאזנת האוניברסיטה את היחס בין הסטודנטים הערבים והיהודים במעונות המגורים, באמצעות הענקת קריטריונים אחרים הנותנים עדיפות מגורים במעונות למגזר הערבי, על רקע כלכלי. לפיכך, במבחן התוצאה המצטברת, שעור הסטודנטים הערבים המתקבלים למעונות, עולה על שיעורם בכלל המבקשים. כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עלולה אפליית הסטודנטים היהודים כלפי חבריהם הערבים לקבל מימד נוסף: מחוץ לפגיעה בהיבט של החירות האישית הכרוכה בחיוב לשאת בנטל השירות הצבאי (הסדיר והמילואים), נוספת כעת התעלמות מן הפגיעה הכלכלית (והאקדמית) המצרפית הכרוכה בשירות.
במהלך חודש הלחימה האחרון, הותקפו רבים מיישובי הצפון ורקטות החיזבאללה לא ידעו להבחין בין אזרחים בציבור היהודי לבין אזרחים בציבור הערבי, וחללים רבים נפלו בקרב שתי האוכלוסיות גם יחד. על-מנת להדוף את מתקפת הטרור הארטילרית, נקראו סטודנטים רבים לשירות מילואים פעיל ונשלחו לאזורי הלחימה בדרום לבנון. חלקם פצועים, חלקם נכים, חלקם נושאים צלקות נפשיות אשר לעולם לא יגלידו וכולם מותירים מאחוריהם חברים רבים במנוחת עולמים. כעת שבים הם למסלול החיים הרגיל, במסגרת שנת הלימודים האקדמית החדשה הממשמשת ובאה. אך בית המשפט המחוזי בחיפה אשר למענו ולמען תושבי עירו לחמו וסיכנו את חייהם בחירוף נפש, אינו מוכן להכיר בתרומתם העילאית. שכן כיום, הם בסך-הכול אזרחים שווים בין שווים...

יום שישי, אוגוסט 18

נסראללה בשידור חי?

עכשיו, בשוך הקרבות, ניתן לדעתי להתפנות למספר זוטות. המלחמה הזו כמובן התאפיינה בתפקיד המרכזי אשר מילאה בו התקשורת, ורבות דובר על התנהגותם האחראית – יותר ופחות – של אנשי המדיה. עוד דובר רבות על התפקיד של הצנזור בניסיונותיו להשתלט על המידע הזורם באינטרנט. בשולי הדברים, צדו את עיני מספר החלטות והתבטאויות של רגולטורים, אשר גוררות מחשבות באשר לתפקידה של המדינה כשחקן וגורם מסדיר – אשר בהן אני מקווה לדון בימים הקרובים. תחילה, להחלטתו של מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, שלא לשדר את נאומיו של נסראללה בשידור ישיר, אלא שהפרשנים הרלוונטיים יצפו בשידור ויביאו את עיקרי הדברים (ראו למשל את הדיווח ב NRG או הדיווח ב- YNET). עוד הוסיף שקלאר, כי נאומיו הרבים של נסראללה המועברים בשידור ישיר, משרתים לרוב את צרכיו ולא את צרכיה של מדינת ישראל. בנוסף, משעשעת במיוחד בעיניי הטענה ש"נאסראללה משתלט על לוח המשדרים", ושלא הוא ינהלם.

אודה ואתוודה שאינני נזקק לחסדיו של שקלאר לצורך צפייה בנאומי נסראללה. לא רק שהנאומים נגישים ברשת, אלא שהם משודרים בערוצים רבים בכבלים הדיגיטליים, בתרגום לאנגלית. ואולם, אני מודע לכך שבמהלך השבועות האחרונים יש רבים אחרים שלא יכלו לגשת לכל הערוצים האמורים.
האם ההחלטה האמורה ראויה? האם יש סכנה שהציבור הישראלי ישתכנע מטיעוניו של האויב הצורר, עד כי נאסוף חפצנו ונעלה על המטוס הבא לניו יורק? לדעתי, החלטות מעין אלו צריכות להתקבל על ידי עורכי החדשות, ולא ברמה קטגורית ועל-ידי המנכ"ל. מה עוד, שמדובר כאן בשידור אירוע חדשותי חשוב, אשר אני מאמין כי יש לאפשר לכל אזרחי המדינה להתרשם מהאויב, ולנסות להבין האם הוא נחלש, נחוש מתמיד או מוכן לוויתורים. מן הסתם הדבר ישפיע על גיבוש הבנתנו לעניין מה נעשה ולאן עלינו להמשיך. תפקידו של הערוץ הציבורי לדאוג שפיסות מידע אלו יהיו נגישות באופן ישיר, וכמובן שלמי שלא מעוניין – הרי שהוא או היא יכולים לקרוא ספר באותו הזמן (זה אף פעם לא מזיק).

כידוע, שקלאר אינו אמון על סתם ערוץ – אלא על הערוץ הציבורי. רבות נכתב על תפקידו של הערוץ הציבורי ולא כאן נוכל לפרט תפקידים אלו, אך באופן כללי משימתו של ערוץ מעין זה היא לספק תכנים אשר בשל כשלי שוק המדיה המסחרי, אינם מובאים לשידור. ברור לכל כי יכולים להיות לחצים מסחריים שלא לשדר את נאומי האויב שוב ולהפריע את שלוותם של הצופים ב "לרקוד ולרדת בגדול עם כוכבים". הדבר גם לא ימצא חן בעיני המפרסמים. ואולם, הערוץ הציבורי אינו כפוף לאלה, ויעביר לנו הצופים את התכנים החדשותיים ללא התחשבות בשורה התחתונה. אולם, לאור ההנחיות האמורות לעיל נוצר מצב שבו דווקא הערוצים המסחריים העבירו את החדשות אשר אינן מתחברות היטב לעוד פרסומת למיץ תפוזים, ואילו הערוץ הציבורי השתמש בכספי האגרה להציל אותנו מלשונו הארסית של הצורר.

בשולי הדברים אציין כי סיפור דומה התעורר בארה"ב, בתקופה שלאחר ה – 9/11, כאשר אוסאמה בין-לאדן היה בוחר לשגר מהמערה החשמלית בה התחבא מסרים לאומה האמריקנית דרך קלטות ווידאו אשר הוכנו מראש. באותה תקופה, החלו דיבורים על כך שראוי להגביל את שידורי קלטות אלו. הטעמים היו מעורבים, אך בלט באותו הזמן הטעם הביטחוני: בין-לאדן משדר באמצעות קלטות אלו, בין השיטין, מסרים סמויים לתאים "ישנים" המצויים במערב. ספק אם רציונאל זה היה מוצדק בזמנו ונראה כי הרלוונטיות לאירוע הנוכחי נמוכה ביותר (אינני מומחה צבאי, אך פשוט לא שמעתי אף אחד מציין זאת. (גם אז, אני מניח, הסיבה הייתה בעיקר מוראלית או פטרנליסטית, ובכל אופן מגוחכת).

לסיכום, מי שאמון על השידורים בערוצים הציבוריים, ראוי שיאפשר לעורכים ולציבור להחליט מה מעניין, אם לאו, ולא להיגרר להחלטות פופוליסטיות. אך מן הסתם רבים לא יסכימו – ואשמח לשמוע על כך תגובות.

יום ראשון, אוגוסט 13

אנונימיות וביטוי

מאת מיכאל בירנהק
הימים האלה והלילות האלה כל כך קשים לכולנו, ולכל אחת ואחד דרכו שלו להתמודד. אלה מאיתנו ששותפים לבלוג הזה או אחרים, כקוראים או ככותבים, מחפשים מעט מנוח בכתיבה ובקריאה. לא תמיד מוצאים, אבל לחפש אפשר. הזמנים הקשים מנשוא מקשים לנתק את השכל מהרגש, ואולי חושפים שהרציונאלי תמיד היה גם אמוציונאלי. בעיתות מלחמה, הכל נחשף, הכל חשוף.

בין לבין, מתגבש לו שיח. זה שיח לא מתוכנן, לא מכוון, שצומח "מלמטה". מישהו מעלה רעיון, אחרת מגיבה, אחר מגיב לתגובה, וכמו בטלפון שבור, השיח נפסק פתאום, ועובר למקום אחר, ואיש אינו יודע מהי נקודת הסיום. בשונה מהטלפון השבור, כולם שומעים (או רואים) את השיחה. במשחק הטלפון השבור השיחה משתנה מחמת מגבלות האדם שאינו שומע היטב את שאמר לו חברו. בשיח שלנו, פה בבלוג, השיח מתפתח באופן גלוי, לא מחמת מגבלה, אלא מחמת הרצון.

בין לבין, אנחנו שואלים את עצמנו ("אנחנו" בהקשר הזה הוא הצוות הלא פורמלי של הבלוג, שכולל את גיא דוידוב, רונן פרי והח"מ) מהם הכללים הראויים לבלוג הזה, ואולי בכלל. האם צריך לקבוע גבולות לשיח? איזה מין גבולות? יש לא מעט לבטים, כמו, האם לנקוט בקרה מוקדמת או מאוחרת (יש בקרה מוקדמת של גיא לגבי התגובות, אבל היא רופפת בכוונה. עד כה הוא פסל תגובה אחת בלבד, למיטב ידיעתי, מחמת אי-רלוונטיות וזילות השיח). אבל, בעקבות התגובות לפוסט הקודם של רונן פרי, עלתה שאלת האנונימיות.

הבלוג במצבו הקיים מאפשר לכותבים לכתוב בזיהוי מלא, ולמגיבים לבחור, אם להזדהות, ואיך. זו בחירה ערכית מודעת מבין ברירות המחדל הטכנולוגיות. הטכנולוגיה שבה אנחנו משתמשים איננה ניטראלית, היא מגלמת ערכים של זיהוי ושל אנונימיות, אבל למעשה היא מאפשרת את כל האפשרויות. בחרנו כפי שבחרנו, ולא בלי מחשבה או התלבטות.

רונן פרי, כך לפי תגובותיו, מאוד לא אוהב את האנונימיות. הוא חושב ש"תגובות בעילום שם לא ישנו דבר", ומייחס פחדנות למי שאינו מזדהה. הוא מוצא כאן כשל רחב יותר, כשל דמוקרטי: "החשש מפני הבעת דעה ועמידה מאחוריה הוא אחד מהכשלים הבולטים של המדינה הליברלית הדמוקרטית", הוא כותב.

הנה תשובתי, הלא-אנונימית, בשבח האנונימיות.

אנונימיות היא מושג שאינו מוגדר, כמעט. אינטואיטיבית, אנונימיות היא המצב של ניתוק בין שמו של אדם לפעולה שפעל, כמו מתן בסתר, תרומת זרע אנונימית, בחינה אנונימית, בדיקות רפואיות אנונימיות, ושאר פעולות כאלה, חיוביות כולן, שנועדו לשרת כל אחת מטרה ראויה. בואו נתמקד בכתיבה אנונימית (או פסבדונימית, לצורך העניין). האנונימיות כאן משרתת את חופש הביטוי. היא מהווה מכשיר שמבטיח ביטוי חופשי יותר. רבים חוששים להתבטא בגלוי, באופן מזוהה, בחופשיות. מדוע? כי הם מפחדים. מפחדים שיתנכלו להם: פחד מפני הרשויות, פחד מפני הסנקציה החברתית. רבים מפחדים שתוצמד להם תווית שאין הם רוצים בה. שדבריהם לא יובנו כהלכה, ולנצח תדבק בהם תווית מסוימת. לפעמים החשש מופרך, לעיתים קרובות מדי, הוא מוצדק. רונן פרי מבטיח למגיבים שלא יאונה להם כל רע. הוא יכול להבטיח בשם עצמו, ואני בטוח בכנות הבטחתו. אבל הוא אינו יכול להבטיח בשם אחרים שקוראים.

לאנונימיות יש כוח שמנטרל דעות קדומות. לכן המבחנים של תלמידינו אנונימיים. בשוק הדעות התוסס מאוד שלנו, שבו כל אחד חובש כובע של רמטכ"ל וראש ממשלה, אנחנו שופטים דעות גם, ולפעמים רק, לפי מי שמבטא אותן. מגיבה אחת הטיחה ביונתן יובל שאין לו מושג על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על מלחמה. יונתן השיב בפירוט הרקורד הצבאי שלו. חשבתי (ועדיין) שזו טעות. האם מי שאין לו עבר צבאי מפואר, ולא משנה למה, פסול מלהשתתף בשיח? האם עמדתו/ה ראויה פחות?

אלכסנדר מייקלג'ון, תיאורטיקן מוביל של חופש הביטוי, הסביר (בשנת 1948) שחופש הביטוי משרת את הריבונות והשלטון העצמי של העם במדינה הדמוקרטית. הוא העיר שמה שחשוב הוא שכל הדעות תישמענה, לא בהכרח שכל אחד ידבר. מאז מייקלג'ון התפתחו התיאוריות של חופש הביטוי, וכיום יש מי שחולקים עליו, ומדגישים את הצורך בהשתתפות בשיח הדמוקרטי, ורצוי על בסיס שוויוני. האנונימיות מאפשרת לכל הדעות להישמע, במנותק מהדובר. הדעות יכולות להישפט באופן מהותי, לפי ערכן. האנונימיות מאפשרת גם השתתפות בשיח, למי שאחרת מושתק, או מוּדַר ממעגל הדוברים. האנונימיות היא, לפיכך, מגן לחלשים.

חלק מהתגובות לפוסטים שיש בבלוג הזה עוסקות בציבור הערבי בישראל. בחלקם, הכותבים מזדהים כיהודים או כלא-יהודים, או כפלסטינים ישראלים. בחלק מהתגובות, קראתי, ולא ידעתי לומר מה לאומיות הכותב/ת. האם זה משנה? האנונימיות מאפשרת לנו להתנתק מהכבלים המגבילים.

לאנונימיות יש מחיר. בהיעדר זיהוי, אין נטילה מלאה (או בכלל) של אחריות לתוכן. האנונימיות מאפשרת להטיח, להשמיץ, להוזיל, לפגוע, בלי להיות אחראי. בבלוג שמתארח בבית אקדמי, יש חשש שהאקדמיות של הדיון תאבד, ונהיה כאחת מזירות הטוקבקים הרדודות בדרך כלל. נעמה כרמי חוותה על בשרה, ובבלוג שלה, החליטה לחסום אפשרויות של תגובה. אני מקווה שלא נגיע לזה פה. כדי למנוע ניצול לא חוקי לרעה, כדי לשמור על מסגרת השיח, הזהרנו את המגיבים בבלוג, הטלנו עליהם אחריות מוסרית לדבריהם, וקבענו מנגנון (רופף, כאמור, של בקרה מוקדמת).

האנונימיות מפריעה גם לבניית אמון. כנראה שאנחנו זקוקים לפנים, לזהות, לישות מוחשית כלשהי כדי ליצור אמון מלא. במילים אחרות, האנונימיות מאפשרת לשקר. אכן. זהו סיכון. אבל גם הפתרון פשוט יחסית. מי שאינו רוצה לשוחח עם מי שאינו מזדהה אינו מחויב לכך. מי שנכנס/ת מרצונו/ה החופשי לסביבה שאלה הם תנאי השיח שלה, יכול לקבלם, או לוותר מראש. תמיד יש אפשרויות ליצור סביבה מזוהה. התרבות הדמוקרטית שלנו מאפשרת מגוון אפשרויות שיח.

בחרנו באפשרות של אנונימיות. מי שרוצים להזדהות, מוזמנים. גם האחרים מוזמנים, ללא מורא וללא משוא פנים, להישאר ולהשתתף, גם ללא חשיפת הפנים. קולם יישמע.

(ועוד לא אמרתי כלום על אנונימיות באינטרנט (אבל הלן ניסנבאום כתבה), על הקשר של אנונימיות לזכות לפרטיות, וגם לא הזכרתי את ג'ורג' אליוט, פובליוס, אחד העם, ומי בעצם כתב את ספר הספרים? גם הוא (או היא) לא הזדהו.)

יום חמישי, אוגוסט 10

מי ישא בעלות המלחמה? (2)

בפוסט הקודם שלי התייחסתי לשאלה אם שיקולי צדק מחייבים מתן פיצוי מלא מהמדינה לאלו שנפגעים מהמלחמה באופן עקיף. ציינתי בפתח הדברים כי "במחיר הישיר של המלחמה – תפעול הצבא וכולי – צריכה לשאת המדינה כמובן. לגבי הוצאה זו אין מחלוקת על כך שהיא צריכה ליפול על כלל משלמי המיסים." מסתבר שלמשרד האוצר זה לא כל כך ברור. כיצד הם מתמודדים עם העלות הישירה הכבדה של המלחמה, עד כה כבר 7 מיליארד שקלים? הם מתעקשים שלא להעלות מיסים. כלומר, הם לא רואים סיבה לסטות מהמדיניות שלהם בשנים האחרונות לקצץ מיסים; הם אפילו לא שוקלים לבטל את הקיצוץ בשיעור של 1% שנעשה לאחרונה במע"מ. הם מעדיפים לקצץ עוד ועוד בתקציבי המשרדים, שכבר ידעו אין-ספור קיצוצים בשנים האחרונות. פחות כסף לחינוך, לרווחה, לבריאות, לפקחים שאוכפים את חוקי המגן וכיוצא בזה. מי ישא אם כן בעלות הישירה של המלחמה? לפי הצעת משרד האוצר, לא כלל משלמי המיסים, אלא השכבות החלשות בחברה, אלה שנזקקות יותר לשירותי משרדי הממשלה.

האם יש סיבה לקוות, כי הממשלה תתעשת ותסרב לאשר תכנית זו? או שהכנסת תסרב לאשר את תכנית הממשלה, שמחייבת כמובן חקיקה? לצערי לא. המציאות הפוליטית היא מציאות שבה הכנסת תלויה בממשלה ולא מבקרת אותה, שרי הממשלה תלויים בראש הממשלה וחוששים להתעמת איתו, וזה האחרון מעדיף להסתמך על דעת ה"מומחים" ולאמץ אותה. כאילו שלא ניתן למצוא כלכלנים בעלי שיעור קומה שסבורים אחרת מפקידי האוצר. וכאילו שמדובר בסוגיה "מקצועית" טהורה – אם יש בכלל דבר כזה – ולא בשאלה של מדיניות חברתית. כך פועלת הדמוקרטיה שלנו לעיתים קרובות מדי – כשלטון של "מומחים".

רק אתמול יכולנו לראות דוגמא כואבת עוד יותר לכך, בהקשר של המחיר הכבד מכל של המלחמה: חיי החיילים. הממשלה
אימצה באופן עיוור את המלצות הצבא – שרוצה עוד ועוד כניסה קרקעית ללבנון – תוך שראש הממשלה מסרב להעלות להצבעה הצעות אחרות. מהדיווחים בתקשורת מתקבל הרושם, שהשרים ברובם מתנגדים לכניסה המחודשת המסיבית ללבנון, שתביא בוודאות לעוד הרבה חיילים הרוגים. הם נגררים על-ידי הצבא, שנגרר בתורו על-ידי החיזבאללה. אם קיווינו שהחלפת הגנרלים באזרחים בראש המערכת הפוליטית תביא להחלשת כוחם של המומחים הצבאיים בתהליך קבלת ההחלטות, הרי קיבלנו תוצאה הפוכה. כנראה שצריך להיות "מומחה" בתחום מסוים בעצמך כדי להכיר את מגבלות אותם מומחים ולפקפק בהמלצותיהם. וכמובן צריך אומץ כדי להחליט בניגוד לדעת המומחים. הרי ראש הממשלה ושר הבטחון לא רוצים ש"מחיר" המלחמה יכלול פגיעה בקריירה הפוליטית שלהם.

יום ראשון, אוגוסט 6

מי יצעק עכשיו?

אני מתנצל מראש על החריגה מן המנדט שניתן למשתתפי הבלוג. הדברים הבאים לא יעשירו, כנראה, את השיח בסוגיות משפטיות אקטואליות.

כבר כמעט ארבעה שבועות שאנחנו מכוונים את האש אל חוליות המפגעים, אל ביצוריהם, אל משגרי טילים המאיימים על העורף ואל כלי הרכב הנושאים אותם. אנחנו משתמשים בציוד היקר ביותר שיש בנמצא כדי לפגוע באופן מדויק במטרה ולהימנע ככל שניתן מפגיעה בחפים מפשע. אנחנו שולחים יחידות עילית לפעילות מסוכנת עד כדי שגעון על הקרקע על מנת לתפוס את המחבלים השפלים בלי לסכן חיי אזרחים. אנחנו מנהלים מלחמה סיזיפית מבית לבית, מכפר לכפר, כדי לאתר ולפגוע במחבלים מוגי-לב המסתתרים בלא מדים בין אזרחים המשמשים מגנים חיים תחת איום רובה. והם? הם מכוונים לבתינו בכוונה לפגוע בנו ובילדינו. הם לא מנהלים מלחמה כנגד צה"ל; גם לא נגד ממשלת ישראל; אלא נגד כולנו. מבחינתם איננו חפים מפשע ועל כן ראויים אנו לעונש החמור מכל. הציונות היא פשענו. התקווה לחיי קוממיות חטאנו. ואולי בעצם החיים עצמם הם העוון.

כאשר אנו פוגעים באזרחים תמימים מחמת טעות – אנחנו ממהרים להשפיל מבט ולבקש סליחה: מן הקורבנות, מבני משפחותיהם, מן העם הלבנוני, מהאומה הערבית, ומהעולם כולו – נאור ושאינו נאור. כשאזרחינו נפגעים מידי יום וליל משימוש בלתי חוקי בנשק בלתי חוקי על ידי ארגון בלתי חוקי – יש ביניהם היוצאים לתהלוכות שימחה. קברניטי העולם כהרגלם רוקמים עסקאות כדי להבטיח "שלום בדורנו" ועוצמים עיניהם לנוכח האיום המתחדש על קיומו של העם היהודי.

אני איני סנדלר ואף איני משורר. מי ישמיע את הצעקה היום?

יום שישי, אוגוסט 4

לשלוח אותם להאג

מועצת הביטחון עתידה בקרוב להחליט על שיגור כוח מיוחד, על פי פרק 7 לאמנה, שיוקנו לו סמכויות של כפיית הפסקת האש ושמירה על השלום.

העולם כמרקחה, בניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת כדי להסכים על התנאים להפסקת הלחימה ועל הסדר עתידי שיחזיר לממשלת לבנון את ריבונותה וימנע מארגון החיזבאללה את חזרתו לדרום הלבנון.

מה שלא שמענו עד כה, זו את תביעת ישראל ומדינות המערב כי לאחר שתושג הפסקת אש והכוחות המיוחדים של האו"ם יעזרו לממשלת לבנון לממש את ריבונותה גם על דרום המדינה, ידרשו ראשי ארגון המחבלים, חיזבאללה לתת את הדין על פשעי המלחמה שביצעו כלפי מדינת ישראל.

צריך להודות כי העובדה שארגון החיזבאללה ירה במכוון כלפי אוכלוסיה אזרחית בישראל, בלא כל הבחנה, אין בה תקדים והמשפט הבינלאומי הגדיר זאת כפשע מלחמה או פשע נגד האנושות, לפני שנים רבות. ראינו במאה ה-20 מדינות דוגמת גרמניה, יפן , יוגוסלביה ורואנדה אשר טבחו באזרחים על בסיס אתני ודתי. ההבדל ההיסטורי הוא בכך שלראשונה אנו עדים למצב שבו ארגון מחבלים פועל מתוך תחומה של מדינה ריבונית ומנהל מלחמה כלפי אזרחיה של מדינה אחרת . זו הפעם הראשונה שהעולם נידרש לתת דעתו למאבק מיוחד, שלא בין מדינות אלא בין ארגון מחבלים הפועל מתוך תחומה של מדינה ריבונית ומנסה להשמיד אזרחים של מדינה אחרת על בסיס אתני ודתי.

מה שעשה חיזבאללה, פגיעה מכוונת באזרחים בלא הבחנה, כדי לזרוע בהלה, היא פעולת טרור על פי המשפט הבינלאומי, ואין להבין את רוסיה או מדינות האיחוד האירופי שמסיבות פוליטיות ולא צודקות נמנעו עד כה להכריז על חיזבאללה כארגון מחבלים. ירי מכוון על אזרחים עונה על ההגדרה של פשע מלחמה או פשע נגד האנושות לפי אמנות ז'נבה מ-1949 וכן לפי אמנת בית הדין הבינלאומי הפלילי הקבוע בהאג שהוקם בשנת 2000.

הייתי מצפה כי ישראל ובנות בריתה, ארה"ב ואנגליה, יתבעו ממועצת הביטחון להפעיל את סמכותה כדי להורות לתובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי לחקור באשר לאחריותם של מנהיגי החיזבאללה, מתוך מגמה להעמידם לדין, כפי שהדבר נעשה לאחראים לפגיעה באזרחים ביוגוסלביה או רואנדה.

יתכן כי תקום דרישה לבחון גם את אחריותם של אנשים בישראל לפגיעה באזרחים בלבנון, ואין להיבהל מכך. בטוחני כי אף אחד ממנהיגי ישראל או מפקדיו, הורו לפגוע במכוון באזרחים לבנוניים, ואם חס ושלום יתברר כי טעיתי בנושא זה, ראוי כי אדם זה יעמוד אף הוא לדין.

ישראל במאבקה הנוכחי נגד החיזבאללה נושאת את דגל המאבק בטרור בשם יתר אומות העולם. לא יתכן כי מלחמה זו תבוא על סיומה על ידי מציאת פתרון להפסקת אש מבלי לבוא חשבון מבחינה משפטית עם מחולליו, מנהיגי ארגון החיזבאללה ואולי גם אילו ששלחו אותם למשימה זו. יתכן כי ימצאו מי שיזהירו מפני תביעה כזו אשר עלולה לסכל את הליך הפסקת האש. לדעתי אסור לוותר בנושא זה, של העמדת ראשי המחבלים לדין שכן ויתור שכזה כמוהו ככניעה ותבוסה לטרור, באזורנו ובכל מקום בעולם. אם ערך האדם חשוב בעיננו אסור לנו לוותר בנושא זה וחייבים אנו לתבוע העמדה לדין בפני בית דין בינלאומי של ראשי הטרור.

יום חמישי, אוגוסט 3

הכרזת מלחמה - חלק שני

לפני ימים אחדים התייחסתי כאן לעתירה שהוגשה על ידי חבר הכנסת יוסי ביילין כנגד ראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל בגין אי הכרזה על פתיחה במלחמה לפי סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה. הצגתי את השאלות המשפטיות הרלוונטיות אך לא הכרעתי בהן. לפני שעה קלה נתקבלה הכרעתו של בית המשפט העליון בעניין. העתירה אמנם לא נדחתה על הסף, אך בסופו של דבר נדחו טענותיו של העותר לגופן (ראו כאן).

חרף הביקורת המרומזת של ד"ר יובל על העיסוק הקר בדוקטרינה משפטית בשעת משבר אני חש מחוייבות - הן כלפי קוראינו המשפטנים והן כלפי אלה שאינם משפטנים – להפנות תחילה לדיוננו הקודם בסעיף 40. ומשם אל פסק הדין. השאלה המרכזית עימה נדרש בית המשפט להתמודד נגעה לפירושה של התיבה "פתיחה במלחמה". אלא שבניגוד להפרדה האנליטית שהצעתי לפנים בין ה"מלחמה" לבין "פתיחתה" התמקד בית המשפט במושג הראשון בלבד. כיצד נגדיר "מלחמה"? על כך משיבה השופטת ביניש בהאי לישנא:

פעולות צבאיות מסיביות, ירי של כוחות אויב (וארגון טרור בכלל זה) כלפי אוכלוסיה אזרחית, תחושת החירום והאיום על אוכלוסייה אזרחית ופגיעה בקורבנות כתוצאה מפעולות הלחימה משני צידי הגבול; כל אלה מביאים לכך שהמצב הביטחוני בו נתונה המדינה נתפס על ידי הציבור כמצב של מלחמה. יודגש כי אף מבחינה משפטית, לצורך חוקים שונים, עשוי המצב הביטחוני הנוכחי להיחשב למצב של מלחמה. אולם, אין די בכך כדי להקים עילה להכרזה על פתיחה במלחמה לצורך הוראת סעיף 40(א) לחוק יסוד: הממשלה. הוראת סעיף 40(א) קובעת כי: "המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה"... בנסיבות שנוצרו רשאית הייתה הממשלה לקבוע כי הפעילות הצבאית עליה החליטה אינה בגדר "פתיחה במלחמה" אלא פעילות צבאית להגנה עצמית בתגובה לתוקפנות. הממשלה פעלה בעניין זה בגדר סמכויותיה המובהקות על פי שיקול הדעת הרחב המסור לה בכל הנוגע למדיניות חוץ וביטחון.

הפיסקה הזו מטרידה אותי מאוד. לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שבית המשפט הפקיע מעצמו את אחד מתפקידיו העיקריים – פרשנות החוק (ובמקרה זה חוק יסוד) – ואָצלו לגורם הכפוף להוראת אותו החוק. הקושי כאן הוא כפול.

ראשית, בית המשפט ויתר, למעשה, על מלאכת הפרשנות. חוק בלי פרשנות אינו אלא גוף בלי רוח. בית המשפט העליון מבין זאת היטב ובדרך כלל מוכן למתוח את לשון החוק מהכא ומהתם כדי להבטיח כי הנורמות הנגזרות ממנו תהלומנה את ערכיו -- של בית המשפט, כמובן. יתר על כן, בוויכוח הגדול שניטש לפני שנים רבות בין השופט בדימוס אלון לבין הנשיא ברק בדבר היחס בין פרשנות לבין לאקונה ניצח האחרון, וכך זכה בית המשפט העליון באוטונומיה כמעט מלאה בתחום הפרשנות. תלמידינו מגלים בהדרגה עד כמה מוכן בית המשפט העליון להרחיק לכת בפירושם של חוקים כדי להגשים את ערכיו (שהוא מזהה תדיר ובלא בחינה אמפירית עם ערכי החברה או "השיטה"). הם אינם יכולים לדמיין ויתור על העוצמה שבפירוש. והנה, בסוגיה חוקתית מהותית, בית המשפט מניף ידיו אל-על ונכנע? אולם גם אם נתעלם לרגע מן התמיהה שמעורר ויתור זה, כלום רשאי בית המשפט לוותר על מלאכת הפרשנות? את החוק הרי לא ניתן להפעיל בהעדר משמעות, ואם בית המשפט חייב כעניין חוקתי להפעיל את החוק במקרים המובאים בפניו, שומה עליו לתת לחוק משמעות. בעצמו.

שנית, האם בית המשפט רשאי להפקיד את עיצובן של הנורמות המשפטיות בידי הגורמים הכפופים לאותן נורמות? שוו בנפשכם תביעה בגין רשלנות רפואית שבה מותיר בית המשפט בידי הנתבע את הסמכות לקבוע "התרשלות" מהי. החוק (פקודת הנזיקין, לצורך העניין) קובע כי הרופא אינו יכול לבצע פעולה שהיא בגדר התרשלות. בכך מנסה החברה (באמצעות החוק ואכיפתו) להבטיח שליטה מסוימת על התנהגותם של רופאים. הפיקוח על התנהגותו של הרופא חייב לבוא מבחוץ, והוא מתבצע כאשר בית המשפט יוצק באופן עצמאי (אם כי לא בהכרח בהתעלם מן הפרקטיקה המקובלת בקרב רופאים) תוכן לחובות שמטיל החוק. אם פירוש הנורמה יימסר לרופאים עצמם, ספק אם אי פעם יימצא רופא רשלן (לפחות במסגרת דיני הנזיקין). לחברה לא תהא שליטה אפקטיבית על התנהגותם של רופאים. ישנם, בוודאי, הבדלים בין רופא הנדרש לפסוק בשאלת התרשלותו לבין ממשלה המתבקשת להכריע בשאלת אופיין של פעולות מזויינות, אבל התוצאה דומה: בהעדר פיקוח חיצוני אין פיקוח כלל. ספק אם זו הייתה כוונתו של חוק היסוד. ספק אם זו יכולה להיות כוונתו של איזשהו חוק.

וזוהי השורה התחתונה: הכרעתו של בית המשפט העליון בעניין ביילין אמנם מתחזה להכרעה לגוף העניין, אך מבחינה מהותית אין היא נבדלת מהכרעה בדבר חוסר שפיטות מוסדית. בכל הנוגע לענייני מלחמה ושלום נעוצה בכך, בחשבון כולל, סכנה גדולה.

שלוש הערות בעקבות תגובתו של ד"ר בירנהק.

ראשית, אולי הייתי צריך להתייחס לכך כבר בטקסט המקורי, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. סעיף 40(א) עוסק בפתיחת מלחמה ולא בהכרזה עליה. הכרזה על מלחמה, אשר הייתה מקובלת עד מלחמת העולם השנייה, היא דבר שונה לחלוטין מפתיחה במלחמה. ניתן לפתוח במלחמה בלי להכריז עליה, ואפשר להכריז מלחמה מבלי לפתוח בה. ראו אמנת האג משנת 1907. בכותרות של שתי רשימותיי השתמשתי בטרמינולוגיה שבה עשו שימוש העותר ובית המשפט ובכך אולי נתתי יד לבלבול המושגי.

שנית, אין ספק שיש לממשלה שיקול דעת. אבל שיקול הדעת הזה מתמצה בהחלטה אם לפתוח במלחמה אם לאו. הוא אינו משתרע על הגדרת המלחמה.

שלישית, נראה לי שחלק גדול מן ההתפלמסות המשפטית בנסיבות המקרה היה יכול להיחסך. כפי שהעיר בית המשפט, לא רק שההחלטה על הפתיחה במבצע הצבאי, תהא הגדרתו אשר תהא, התקבלה על ידי הממשלה, אלא שהודעה על ההחלטה נמסרה לועדת החוץ והבטחון ולמליאת הכנסת. פירוש הדבר הוא שכל הדרישות הפורמליות לגבי פתיחה במלחמה קוימו. בסופו של דבר לא הייתה הפרה של הוראות סעיף 40. ניתן היה להסתפק בנימוק זה. הנימוק הראשון מעורר, כאמור, קושי גדול.

יום רביעי, אוגוסט 2

מי ישא בעלות המלחמה?

מטבע הדברים מלחמה כרוכה במחיר כבד. מעבר למחיר הנורא בחיי אדם – שבו לא אעסוק כאן – מדובר גם בנטל כלכלי כבד. כיצד צריך להתחלק נטל זה?

במחיר הישיר של המלחמה – תפעול הצבא וכולי – צריכה לשאת המדינה כמובן. לגבי הוצאה זו אין מחלוקת על כך שהיא צריכה ליפול על כלל משלמי המיסים. אולם מה בדבר הנזק העקיף? מדובר בנזק בקנה מידה אדיר: הפסדי הכנסה לעסקים, אובדן שכר לעובדים, ירידת ערך נדל"ן וכיוצא בזה. התשובה האינטואיטיבית היא שגם נזק זה צריך ליפול על משלמי המיסים כולם. המלחמה היא של כולנו, לא רק של תושבי הצפון. גם כך הם סובלים הרבה יותר מכולם מסיכוני המלחמה. מדוע ישאו לבדם גם במחיר הכלכלי שלה? על בסיס תפיסה אינטואיטיבית זו, ההסכם שגובש בין הממשלה, ההסתדרות והארגונים הכלכליים נראה לרבים מקומם. אמנם, לפי ההסכם המדינה התחייבה לשאת בחלק הארי של המחיר. אולם העובדים נדרשים לספוג בעצמם חלק מהמחיר באמצעות ויתור על ימי חופשה (מי שאין לו יתרת חופשה ייאלץ לוותר על ימי חופשה על חשבון 2007). כמו כן, עובדים רבים מסתמכים לפרנסתם על שעות נוספות בפועל, ואלה לא ישולמו בגין תקופת ההיעדרות הכפויה. גם המעסיקים נדרשים לספוג חלק מהמחיר. הנזק כולו הוערך על-ידי הצדדים באופן גס בסכום שווה ערך ל- 180% משכרם של העובדים שנעדרו (כולל הפסד הרווח). מתוך סכום זה העובדים נדרשים לשאת ב- 20%, המעסיקים ב- 27.5%, והמדינה ב- 132.5% הנותרים. למעשה, העלות שתיפול על המעסיקים עשויה להיות גבוהה יותר, הן מאחר שהערכת הנזק כפונקציה של מספר העובדים שנעדרו אינה מתאימה לכל המגזרים, והן מאחר שהפיצוי יבוצע עד תקרת שכר של 2.5 פעמים השכר הממוצע. בסופו של דבר, אם כן, תושבי הצפון ישאו בחלק גדול יותר של הנטל הכלכלי. תוצאה זו זכתה לביקורת כבלתי צודקת.

אינני מתכוון לעסוק בפרטי ההסדר. יתכן שהוא דורש תיקונים כאלה או אחרים כדי להתאימו למגזרים שונים. אבקש להתייחס רק לטענה הכללית, כאילו נפל פגם מוסרי בכך שהפיצוי אינו מלא. האמנם שיקולי צדק מחייבים הטלת מלוא הנטל על כלל משלמי המיסים? בני אדם חשופים לשורה ארוכה של סיכונים. מדינת הרווחה הופכת חלק מסיכונים אלה מ"אישיים" ל"חברתיים", כלומר מפזרת אותם על פני החברה בכללותה. לפעמים התשלום מבוצע מכספי ביטוח שהמדינה כופה (כמו במקרה של ביטוח נפגעי עבודה למשל), ואז הוא נוטה להיות מלא או קרוב לכך. אבל ברוב המקרים השתתפות המדינה חלקית בלבד. גם מדינת הרווחה המקיפה ביותר לא מבטחת את תושביה באופן מלא מפני סיכונים של חוסר מזל. אדם שנולד נכה, למשל, או נפגע מברק, או שגורלו לא שפר עליו בחיים במובנים אחרים, יקבל במדינת רווחה נדיבה פיצוי או סיוע מסוימים, אבל חלקיים ביותר. מאחורי מסך בערות – כאשר אין לנו אפשרות לדעת אם אנו נהיה אלה שיסבלו מחוסר מזל – אפשר להניח שנרצה ביטוח מפניו במידה מסוימת. נרצה להבטיח, לכל הפחות, שלא נישאר בחוסר כל, ונוכל לחיות בכבוד, גם במקרים כאלה. אבל האם נרצה ביטוח מלא, שיבטיח נטרול מלא של חוסר המזל, באופן שלא נישא בשום עלות? ביטוח מעין זה יהיה כרוך בעלויות אדירות. המיסים יהיו כבדים מנשוא, וההוצאות הציבוריות למטרות חברתיות חשובות אחרות יצטרכו להצטמצם. לכן גם במדינות סוציאל-דמוקרטית נדיבות (כמו בסקנדינביה) אין מדינת הרווחה מעניקה פיצוי מלא מפני נזקי חוסר מזל.

האם סיכוני מלחמה צריכים להיות שונים? כאשר המדינה שולחת אדם להסתכן מטעמה במלחמה, ברור שעליה לשאת במלוא הנזק שנגרם לו. אבל קשה לומר שתושבי הצפון הם שליחי המדינה, המסתכנים מטעמה, בדומה לחיילים בחזית. טיעון אפשרי אחר הוא שהמדינה אחראית, במעשיה או מחדליה, לסיכון הגבוה שלו נחשפים תושבי הצפון. אולם גם טענה זו אינה משכנעת במיוחד. אפשר להתווכח על דרך הפעולה של המדינה, אבל קשה להטיל עליה את האחריות המוסרית לסיכון ולנזקים שנגרמים לתושבי הצפון. יש מי שיטענו כי כשלי שוק, המונעים עריכת ביטוח פרטי לנזקי מלחמה, מצדיקים "ביטוח" ציבורי מכספי משלמי המיסים. יתכן שזה המצב בהתייחס לפגיעות קשות נקודתיות, כמו פגיעה ישירה של טיל, אבל קשה להשתכנע כשמדובר בנזקים עקיפים. מדוע הם שונים מסיכוני חוסר מזל אחרים? והרי, כאמור, אין שום אפשרות לבטח באופן מלא את כולם (חישבו על חוסר המזל של פלוני שנולד פחות חכם או פחות יפה מהממוצע, כדוגמא קיצונית). אכן, לדעתי קשה למצוא הצדקה מטעמי צדק להבחנה בין סיכוני מלחמה לסיכוני "כוח עליון" אחרים. בשני המקרים הסיכון אינו מתחלק באופן שוויוני. בשני המקרים הנזק נופל על חלקנו יותר מאשר על אחרים, באופן אקראי ולא על בסיס "מוצדק" כלשהו. בשני המקרים יש מקום, לדידי – כמי שתומך במדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית – לביטוח הדדי מסוים. עם זאת, בשני המקרים לא סביר לצפות לפיצוי מלא.

ישנם כמובן שיקולים שאינם נוגעים כלל לצדק, שיקולים שניתן לכנותם "לאומיים". כך, למשל, למדינה אינטרס לשמור על מורל ולכידות בתקופת המלחמה, דבר שמכוון לפיצוי מלא ככל האפשר. מנגד, למדינה אינטרס לעודד אנשים להמשיך בעבודה, כדי להראות חוסן ולמנוע השבתה של המשק (כפי שהסביר מיכאל בן-גד מהחוג לכלכלה), דבר שמכוון לפיצוי שאינו מלא, כדי למנוע תמריצים שליליים לעבודה. ויש ודאי שיקולים נוספים. אינני מתיימר למצות את הנושא כאן. כוונתי היא רק להטיל ספק בטענה, כאילו שיקולי צדק מחייבים פיצוי מלא לכל נזק כלכלי עקיף שגורמת המלחמה. בהחלט ראוי שיהיה פיצוי מסוים, ומשמעותי ככל שניתן; אינני מתנגד להסכם שגובש ואוזכר לעיל. בדומה ראוי גם שיהיה פיצוי במדינת רווחה למצבי חוסר מזל אחרים. אך לפיצוי מלא לא סביר בעיני לצפות.

יום שלישי, אוגוסט 1

איך לענות? על משרדים ממוזגים, מגדל השן - תגובה ליונתן, הערה על השיח

מאת מיכאל בירנהק
זו תגובה לתגובה של יונתן יובל, בפוסט הקודם, אבל הסטייה מהנושא המקורי של יונתן (ואולי לא), מצדיקה פוסט נפרד, בעיניי, ולבלוג אין מלך ואין שליט (כמעט), אז הנה, פוסט חדש-נסמך על קודמיו בשרשרת. זו, אגב, דרכו של שיח, שמתחיל בנושא אחד וגולש לאחר.

כותבת "סטודנטית" (והמירכאות אינן באות לציין ציניות, אלא כינוי, ואני בעד אנונימיות בתגובות לבלוג, למי שבוחר/ת בה) ליונתן, ש"זו לא חוכמה למתוח ביקורת מהמשרד הממוזג שהוא מעולם לא יצא ממנו לעולם האמיתי". זו טענת "מגדל השן" הקלאסית שמופנית לאקדמיה, מנוסחת אמנם בבוטות-מה, אבל הימים סוערים והשיח סוער, וגם בוטה, ואנחנו (הנה גייסתי את כו-לם ל"אנחנו" קולקטיבי) הרי מאמינים בחופש הביטוי, זה כלל משפטי, של העולם האמיתי.

יונתן הגיב, ואם יורשה לי לפרש, ניכר שהתגובה הנ"ל הקפיצה אותו לשמיים. הוא משיב ל"סטודנטית" ו"משחק את המשחק", לא לשם האפולוגטיקה, חלילה, אלא כדי להראות שהדרישה שלה אינה ראויה. הוא מסיים במשפט מצמרר וכותב ש"אני יוצא לפיכך מנקודת הנחה שהרגתי בני אדם". זו לא בדיוק הנחה רגילה לבני אדם לנהל את חייהם לאורה, ודאי לא לפילוסופים כמו יונתן. יונתן סוגר את המעגל, וטוען שאין ברקע הקרבי שלו וב"הנחת ההריגה" המצמררת, כדי להשפיע על תוקף הטיעונים שטען לגוף העניין.

אוי, יונתן, יונתן. פעמים רבות מדי, (כפי שאומר לנו שוב ושוב דני ק.), משפטנים רגילים לעצב כללי משפט, לטעון שזה נכון וזה אינו נכון, שזה עדיף על פני זה, ושאר טענות מעין אלה, על סמך דיון פילוסופי, ולא על סמך מחקר אמפירי. אנחנו מניחים הנחות, ולא אחת משליכים מעצמנו, וטוענים – "לא הייתי רוצה כלל משפטי כזה, כי אני....", או שואלים את תלמידינו – "מי מאיתנו היה רוצה לחיות לפי כלל משפטי כזה או אחר?". ההנחות שלנו הן מחיינו היומיומיים, ואנחנו נעזרים בשיטות מתחומי ידע אחרים, כמו כלכלה, פסיכולוגיה, בלשנות, ספרות וכל השאר. אמנון ושולמית אפילו טוענים שאפשר להיעזר במתודולוגיות מתחום ביקורת הקולנוע (מעבר לתחום ניתוח הטקסט והפרשנות בכלל). ואתה, יונתן, חי, פועל וחושב לפי הנחת הריגה. אלוהים. לא רוצה להיות שם במקומך. לא יכול להיות שם במקומך. לא יודע איך אתה יכול להיות שם במקומך שלך, אבל אתה שם. החיים חזקים מכל.

הערה על השיח. יונתן, בתשובתך ל"סטודנטית", ולמרות האפולוגטיקה, הכשרת את הטיעון שלה. לא משנה כמה פעמים כתבת שאתה מפרט את עברך הצבאי רק כדי להמחיש את אי-הרלוונטיות של הטענה. אתה הרי יודע דבר או שניים על דיבור ועל כתיבה ועל שיח, ועל דינאמיקה של שיח, כך שלא אייחס את התגובה רק לסערת הרגשות שפקדה אותך למקרא התגובה, אלא גם לאינטלקט החריף שלך. אי אפשר להגיב לטענה ולומר "לשיטתך", מבלי לקבל את השיטה. גם אם שוללים אותה במילים מפורשות. שיחקת את המשחק שלה, היא "ניצחה" (והרי לטוב או לרע, השיח שלנו בארצנו מושתת על מטפורת-קרב ומאבק, הלא כן?).

אז לגוף השיטה, כדי לשלול אותה, מבלי להכשיר אותה, אני מקווה: הנה תשובה חלופית מוצעת ל"סטודנטית", לטענת "המשרד הממוזג" שהעלתה:

ומה תאמר האישה שלא גויסה לשירות קרבי, כי לא ניתן לה? ומה תאמר מי שעשתה שירות לאומי? ומה יאמר מי שלא גויס מחמת מצבו הרפואי, או בגלל החלטת המדינה שלא לגייסו בשל השתייכותו הדתית או הלאומית? ומה יאמר הג'ובניק (האם עליי לפרט את הפרופיל הצבאי שלי? את השירות הצבאי הסודי שעשיתי או לא עשיתי?). טענת מגדל השן/המשרד הממוזג אינה רלוונטית, והתשובה לה היא זו שהשבת בתחילת הדברים, לפני שנפלת (?) בפח היקוש: המשפט אמיתי מאוד. ואוסיף, שהמשפט נוצר בכל מיני זירות: בכנסת ובבתי המשפט, אבל גם ביום-יום האפרורי, וגם באקדמיה. הנה, אפילו שר המשפטים, זה שנאסר עליו לעסוק בענייני משרדו, שוקל למנות שניים מהאקדמיה לבית המשפט. טוב, תגיב "הסטודנטית", השר רוצה להעבירם ממגל שן אחד לאחר.