מי ישא בעלות המלחמה?

מטבע הדברים מלחמה כרוכה במחיר כבד. מעבר למחיר הנורא בחיי אדם – שבו לא אעסוק כאן – מדובר גם בנטל כלכלי כבד. כיצד צריך להתחלק נטל זה?

במחיר הישיר של המלחמה – תפעול הצבא וכולי – צריכה לשאת המדינה כמובן. לגבי הוצאה זו אין מחלוקת על כך שהיא צריכה ליפול על כלל משלמי המיסים. אולם מה בדבר הנזק העקיף? מדובר בנזק בקנה מידה אדיר: הפסדי הכנסה לעסקים, אובדן שכר לעובדים, ירידת ערך נדל"ן וכיוצא בזה. התשובה האינטואיטיבית היא שגם נזק זה צריך ליפול על משלמי המיסים כולם. המלחמה היא של כולנו, לא רק של תושבי הצפון. גם כך הם סובלים הרבה יותר מכולם מסיכוני המלחמה. מדוע ישאו לבדם גם במחיר הכלכלי שלה? על בסיס תפיסה אינטואיטיבית זו, ההסכם שגובש בין הממשלה, ההסתדרות והארגונים הכלכליים נראה לרבים מקומם. אמנם, לפי ההסכם המדינה התחייבה לשאת בחלק הארי של המחיר. אולם העובדים נדרשים לספוג בעצמם חלק מהמחיר באמצעות ויתור על ימי חופשה (מי שאין לו יתרת חופשה ייאלץ לוותר על ימי חופשה על חשבון 2007). כמו כן, עובדים רבים מסתמכים לפרנסתם על שעות נוספות בפועל, ואלה לא ישולמו בגין תקופת ההיעדרות הכפויה. גם המעסיקים נדרשים לספוג חלק מהמחיר. הנזק כולו הוערך על-ידי הצדדים באופן גס בסכום שווה ערך ל- 180% משכרם של העובדים שנעדרו (כולל הפסד הרווח). מתוך סכום זה העובדים נדרשים לשאת ב- 20%, המעסיקים ב- 27.5%, והמדינה ב- 132.5% הנותרים. למעשה, העלות שתיפול על המעסיקים עשויה להיות גבוהה יותר, הן מאחר שהערכת הנזק כפונקציה של מספר העובדים שנעדרו אינה מתאימה לכל המגזרים, והן מאחר שהפיצוי יבוצע עד תקרת שכר של 2.5 פעמים השכר הממוצע. בסופו של דבר, אם כן, תושבי הצפון ישאו בחלק גדול יותר של הנטל הכלכלי. תוצאה זו זכתה לביקורת כבלתי צודקת.

אינני מתכוון לעסוק בפרטי ההסדר. יתכן שהוא דורש תיקונים כאלה או אחרים כדי להתאימו למגזרים שונים. אבקש להתייחס רק לטענה הכללית, כאילו נפל פגם מוסרי בכך שהפיצוי אינו מלא. האמנם שיקולי צדק מחייבים הטלת מלוא הנטל על כלל משלמי המיסים? בני אדם חשופים לשורה ארוכה של סיכונים. מדינת הרווחה הופכת חלק מסיכונים אלה מ"אישיים" ל"חברתיים", כלומר מפזרת אותם על פני החברה בכללותה. לפעמים התשלום מבוצע מכספי ביטוח שהמדינה כופה (כמו במקרה של ביטוח נפגעי עבודה למשל), ואז הוא נוטה להיות מלא או קרוב לכך. אבל ברוב המקרים השתתפות המדינה חלקית בלבד. גם מדינת הרווחה המקיפה ביותר לא מבטחת את תושביה באופן מלא מפני סיכונים של חוסר מזל. אדם שנולד נכה, למשל, או נפגע מברק, או שגורלו לא שפר עליו בחיים במובנים אחרים, יקבל במדינת רווחה נדיבה פיצוי או סיוע מסוימים, אבל חלקיים ביותר. מאחורי מסך בערות – כאשר אין לנו אפשרות לדעת אם אנו נהיה אלה שיסבלו מחוסר מזל – אפשר להניח שנרצה ביטוח מפניו במידה מסוימת. נרצה להבטיח, לכל הפחות, שלא נישאר בחוסר כל, ונוכל לחיות בכבוד, גם במקרים כאלה. אבל האם נרצה ביטוח מלא, שיבטיח נטרול מלא של חוסר המזל, באופן שלא נישא בשום עלות? ביטוח מעין זה יהיה כרוך בעלויות אדירות. המיסים יהיו כבדים מנשוא, וההוצאות הציבוריות למטרות חברתיות חשובות אחרות יצטרכו להצטמצם. לכן גם במדינות סוציאל-דמוקרטית נדיבות (כמו בסקנדינביה) אין מדינת הרווחה מעניקה פיצוי מלא מפני נזקי חוסר מזל.

האם סיכוני מלחמה צריכים להיות שונים? כאשר המדינה שולחת אדם להסתכן מטעמה במלחמה, ברור שעליה לשאת במלוא הנזק שנגרם לו. אבל קשה לומר שתושבי הצפון הם שליחי המדינה, המסתכנים מטעמה, בדומה לחיילים בחזית. טיעון אפשרי אחר הוא שהמדינה אחראית, במעשיה או מחדליה, לסיכון הגבוה שלו נחשפים תושבי הצפון. אולם גם טענה זו אינה משכנעת במיוחד. אפשר להתווכח על דרך הפעולה של המדינה, אבל קשה להטיל עליה את האחריות המוסרית לסיכון ולנזקים שנגרמים לתושבי הצפון. יש מי שיטענו כי כשלי שוק, המונעים עריכת ביטוח פרטי לנזקי מלחמה, מצדיקים "ביטוח" ציבורי מכספי משלמי המיסים. יתכן שזה המצב בהתייחס לפגיעות קשות נקודתיות, כמו פגיעה ישירה של טיל, אבל קשה להשתכנע כשמדובר בנזקים עקיפים. מדוע הם שונים מסיכוני חוסר מזל אחרים? והרי, כאמור, אין שום אפשרות לבטח באופן מלא את כולם (חישבו על חוסר המזל של פלוני שנולד פחות חכם או פחות יפה מהממוצע, כדוגמא קיצונית). אכן, לדעתי קשה למצוא הצדקה מטעמי צדק להבחנה בין סיכוני מלחמה לסיכוני "כוח עליון" אחרים. בשני המקרים הסיכון אינו מתחלק באופן שוויוני. בשני המקרים הנזק נופל על חלקנו יותר מאשר על אחרים, באופן אקראי ולא על בסיס "מוצדק" כלשהו. בשני המקרים יש מקום, לדידי – כמי שתומך במדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית – לביטוח הדדי מסוים. עם זאת, בשני המקרים לא סביר לצפות לפיצוי מלא.

ישנם כמובן שיקולים שאינם נוגעים כלל לצדק, שיקולים שניתן לכנותם "לאומיים". כך, למשל, למדינה אינטרס לשמור על מורל ולכידות בתקופת המלחמה, דבר שמכוון לפיצוי מלא ככל האפשר. מנגד, למדינה אינטרס לעודד אנשים להמשיך בעבודה, כדי להראות חוסן ולמנוע השבתה של המשק (כפי שהסביר מיכאל בן-גד מהחוג לכלכלה), דבר שמכוון לפיצוי שאינו מלא, כדי למנוע תמריצים שליליים לעבודה. ויש ודאי שיקולים נוספים. אינני מתיימר למצות את הנושא כאן. כוונתי היא רק להטיל ספק בטענה, כאילו שיקולי צדק מחייבים פיצוי מלא לכל נזק כלכלי עקיף שגורמת המלחמה. בהחלט ראוי שיהיה פיצוי מסוים, ומשמעותי ככל שניתן; אינני מתנגד להסכם שגובש ואוזכר לעיל. בדומה ראוי גם שיהיה פיצוי במדינת רווחה למצבי חוסר מזל אחרים. אך לפיצוי מלא לא סביר בעיני לצפות.