איך לכתוב? על דיבור, שיח וצעקה בעת הזאת

I and the public know
What all schoolchildren learn
Those to whom evil is done
Do evil in return.

WH Auden

איך לכתוב?

מזה זמן-מה שאני חש, שמבחינות מסויימות המשפט נמצא בחיתוליו. לא המשפט כמוסד או כקבוצה של מנגנונים ופרקטיקות חברתיים, אלא המשפט כשיח. הציפיות שלי מן המשפט הנן עצומות: אני מאמין שדרכו ניתן לשכלל צדק מהותי, ולהפוך אותו לצורת תקשורת אתית משמעותית ובסופו של דבר לצורה הרצויה והנעלה ביותר של תקשורת בין בני אדם.
זהו כמובן משפט מסוג שונה מאוד מזה שאנו מכירים כיום. הוא עדיין נורמטיבי, אך מושגי המפתח שלו אינם כח וכפייה (ביחס למשפט כזה יש טעמים טובים להחזיק דווקא במינימליזם משפטי) אלא אהבה והכרה. כדי ליצור שיח כזה תצטרך התרבות להתגבר על הדיכוטומיה הבסיסית של היחסים החברתיים המכוונת את ענייני בני האדם מאז ימי סולון האתונאי ואולי אף לפני כן. השליח פאולוס נתן לה את הביטוי החזק ביותר: את ענייני בני-האדם, כתב באגרותיו, ניתן לנהל באמצעות אחד משני עקרונות: המשפט או האהבה. הראשונה היא דרכה של היהדות, דת המצוות הלגליסטית. השניה היא דרכו של ישוע, דת האהבה. הפרוייקט של פאולוס—ייסוד דת חדשה—דרש ממנו להתעלם לחלוטין מן הבשורה המרכזית של אחד מן ההוגים הטרום-נוצריים החשובים ביותר, אפלטון. סינתזה בין שניים מכתביו המרכזיים של אפלטון, "המשתה" ו"המדינה" מורה, כי דווקא על בסיס האהבה ניתן לבנות ספירה ציבורית וחלל פוליטי ומשפטי. אלא שהאנושות לא הלכה בדרך זו, והאהבה והמשפט נותרו עד היום קטבים הפוכים הנאבקים זה בזה ומדירים זה את זה.

מדוע אני כותב דברים אלו, ודווקא כעת, בסוף יולי 2006, בעת שאימת הכח הברוטלי משתוללת שוב, בתוך ישראל וסביב לה?
אלפי אומללים נרדפים, מאות מתים מוות אלים ומאות-אלפים הופכים פליטים ועקורים בימים אלו ממש. במציאות של הרס, רצחנות והשפלה, האם הדיבור על שיח, ועניינים כגון הצברה (publicization) של אהבה והכרה באחר אינם, בפשטות, נלעגים? אילו מנגנוני הגנה והדחקה נחוצים כדי לשכלל במציאות כזו שיח ליברלי, רציונלי, קביל מבחינה רטורית? האם עלינו לשתוק? או אולי דווקא לזעוק?

העיסוק בשאלות משפטיות אינו רק עיסוק אינטלקטואלי אלא גם אתי ואזרחי. מצד אחד, הדיבור על הדברים מחילה על הזוועה סוג של נורמליזציה שמקורו בעצם השימוש הלשוני. מצד אחר, כיצד ניתן לשתוק, להתעלם מן העולם? במהלך החשיבה, הכתיבה והבירור, נאבקים זה בזה הקשר הדברים הקונקרטי עם הצורך בדיבור מופשט, בחלוקה של העולם לאופנים ולקטגוריזציות. דיבור שהוא בעת ובעונה אחת "מלוכלך" ו"סטרילי", "פורה" ו"עקר", "נוכח" ו"נעדר". אנו כותבים לא רק כי אנו רוצים לבטא את עצמנו בתוך התרבות והשיח, אלא גם מתוך אחריות כלפיהם.

שירו של אריה סיוון "דילמה של משורר" נכתב לאחר הטבח בסברה ושתילה ב-1982, שבגינו הואשמו מפקדים ומנהיגים ישראלים בעצימת עיניים אם לא בעידודו ממש. הוא פותח במילים "מה יעשה משורר, החושד/ כי המלך שלו אינו אלא שד?" השיר מתבסס על אחד מסיפורי האגדה, שבו השד אשמדאי חוטף את המלך שלמה ומחליפו על כס המלכות. השיר מסתיים במעין הודאה של המשורר הציוני המעורב, המיוסר, בהיעדר הרלוונטיות של דיבור או ביטוי לעומת הפעולה:

מה פתאום משורר, יאמר האומר,
מה פתאום משורר?
המדרש קובע מסמר מפורש:
לא משורר היה האדםשגילה את טלפי אשמדאי
אלא סנדלר מן העם,
איש פשוט, לא חכם,
שהתקין נעלים לשד ונדהם
וצעק צעקה נוראה וגדולה
והשד נעלם.

צעקת הסנדלר מגיעה ממקום אחר, לא-אינטלקטואלי, היא כלל איננה דיבור: היא נטולת תוכן סמנטי, טיעון, עיצוב לוגי או רטורי. היא רפלקס טהור, אין בה שמץ הגות פילוסופית או תודעה. לעומת הרפלקס המעשי והמיידי של הסנדלר, המשורר האינטלקטואל, המתלבט, משותק מרוב תודעה. המשורר,

ישב לשולחן, יכתוב שיר טוב,
בו ירחיק, יעשיר וישכלל עדותו
ויתן בו ביטוי ברימוז העשוי
במינון מדוייק של גילוי וכיסוי —
כמצות אמנות השיר הנכון --
לזוועה הזוחלת בו על גחון
כמו נחש צפעוני?

המשורר, ליתר דיוק אינו משותק, אלא אימפוטנט: הוא מסוגל לדיבור, לעיצוב אומנותי, אך לא לפעולה מוסרית. מה קרה לו, למשורר? לא קרה לו דבר: שכלול שירתו לא נועד למצבים רדיקליים כאלה, בהם "השד בינתיים עומד/ לעשות מעשים איומים." התרבות לא הכשירה אותו להתמודד עם רוע כזה. הוא אינו מסוגל לפעול באופן שלסנדלר הנו ברור מאליו.

אך הרפלקס של הסנדלר אינו נטול רקע רצוני: הוא מונע על ידי עיצוב מקדים בתוך התרבות. צעקת הסנדלר אינה רק פעולה פונטית (phonetic) או ביצועית (performative) אלא הנה פעולה מוסרית. בזה העניין: הסנדלר אינו ישות טבעית, מעין כלי קיבול לצעקה המחפשת לה אסון להתממש בו. הסנדלר הנו פרי של תרבות. דווקא בכך שצעקתו אינה פעולה בתוך שיח היא מבטאת את יחסה האותנטי של התרבות אל הזוועה. יתכן שאינו קורא שירה פוליטית או רשימות משפטיות, אך דרכיה של התרבות בעיצוב סנדלריה אינן דרכים ליניאריות או פשוטות. בלא השיח המעצב, בלא התרבות, היה הסנדלר מתקין לו לשד נעלים, נוטל שכרו והולך לדרכו. כארגון הבסיסי של יצורים בעלי יכולת לפעולה מוסרית, התרבות מבקשת את הבירור התבוני, הקומוניקטיבי, המתפזר. הבסיס לטוב נמצא בכל, ולאף אחד אין תעודת אחריות להתממשותו. התרבות והמשפט מכזיבים שוב ושוב, אך הם גם אלו המאפשרים לנו לתת שפה לאכזבה, לעסוק בה ולקדם את עתידו של המצב האנושי למקומות טובים יותר.
הפילוסוף הנס-גאורג גאדמר כתב פעם למורי ריצ'רד ברשנטיין (במכתב שעסק בשאלת הרוע הרדיקלי), "אין עיר כה מושחתת עד שאינה מקיימת משהו מן העיר האמיתית." אם יש משמעות למה שאנו, כמשפטנים ואינטלקטואלים, עושים ביום-יום, יש לכך משמעות רבה אף יותר בתקופות של הרסנות וברוטליות. המלחמה ומה שמתבצע במסגרתה (כולל פשעי מלחמה משני הצדדים) איננה שבר של הציביליזציה, היא שבר בתוך הציביליזציה. היא עצמה תופעה משפטית.

כמובן, קיימת ההאשמה של הרדיקל: שהדבר היחיד שהשיח הנורמלי יוצר ביחס לתופעה הזוועתית הנו לנרמל אותה. ניתן, למשל, להקדיש את השיח המשפטי לניתוח דקדקני ומלומד של השאלה, מהי הפרוצדורה המשפטית הראויה להכרזת מלחמה, במקום לעסוק עיסוק משפטי-מהותי במלחמה עצמה. זהו סיכון אמיתי ולעיתים קרובות הוא אף מתממש; אחריותו של האינטלקטואל לביקורת-עצמית היא להילחם כנגד הנורמליזציה של הרוע שהוא עצמו מבצע. אין לכך פתרונות פשוטים, שהרי איבדנו את האמונה התמימה בקשר הישיר שבין הבירור והעיון ובין הפעולה המוסרית כפי שהתבטאו בחייו של סוקרטס, שהפילוסופיה שלו הביאה אותו ישירות לפעולה מוסרית. הפכנו רלטיביסטים וביקרתיים וחשדנים כלפי השפה עצמה, ובכל זאת אנו ממשיכים להאחז בחזון יכלתו של האדם לשכלול מוסרי ומעשי, ולנסות לתרום לו בדרכנו.

בכל הדברים הללו אין נחמה. כמובן שלא לקרבנות האמיתיים כל-כך, הישירים והעקיפים, של המעשים הרעים, וגם לא לצופים המבועתים וחסרי-האונים, כמוני. אין בהם נחמה ואף לא צריכה להיות. שהרי ברצון הייתי מתחלף לשעה בסנדלר מן האגדה, ממשכן תודעה ולוגוס בעבור רפלקס וקול, ומחליף דברים אלו בצעקה אחת גדולה.