תג

יום שני, יולי 31

איך לכתוב? על דיבור, שיח וצעקה בעת הזאת


I and the public know
What all schoolchildren learn
Those to whom evil is done
Do evil in return.

WH Auden

איך לכתוב?

מזה זמן-מה שאני חש, שמבחינות מסויימות המשפט נמצא בחיתוליו. לא המשפט כמוסד או כקבוצה של מנגנונים ופרקטיקות חברתיים, אלא המשפט כשיח. הציפיות שלי מן המשפט הנן עצומות: אני מאמין שדרכו ניתן לשכלל צדק מהותי, ולהפוך אותו לצורת תקשורת אתית משמעותית ובסופו של דבר לצורה הרצויה והנעלה ביותר של תקשורת בין בני אדם.
זהו כמובן משפט מסוג שונה מאוד מזה שאנו מכירים כיום. הוא עדיין נורמטיבי, אך מושגי המפתח שלו אינם כח וכפייה (ביחס למשפט כזה יש טעמים טובים להחזיק דווקא במינימליזם משפטי) אלא אהבה והכרה. כדי ליצור שיח כזה תצטרך התרבות להתגבר על הדיכוטומיה הבסיסית של היחסים החברתיים המכוונת את ענייני בני האדם מאז ימי סולון האתונאי ואולי אף לפני כן. השליח פאולוס נתן לה את הביטוי החזק ביותר: את ענייני בני-האדם, כתב באגרותיו, ניתן לנהל באמצעות אחד משני עקרונות: המשפט או האהבה. הראשונה היא דרכה של היהדות, דת המצוות הלגליסטית. השניה היא דרכו של ישוע, דת האהבה. הפרוייקט של פאולוס—ייסוד דת חדשה—דרש ממנו להתעלם לחלוטין מן הבשורה המרכזית של אחד מן ההוגים הטרום-נוצריים החשובים ביותר, אפלטון. סינתזה בין שניים מכתביו המרכזיים של אפלטון, "המשתה" ו"המדינה" מורה, כי דווקא על בסיס האהבה ניתן לבנות ספירה ציבורית וחלל פוליטי ומשפטי. אלא שהאנושות לא הלכה בדרך זו, והאהבה והמשפט נותרו עד היום קטבים הפוכים הנאבקים זה בזה ומדירים זה את זה.

מדוע אני כותב דברים אלו, ודווקא כעת, בסוף יולי 2006, בעת שאימת הכח הברוטלי משתוללת שוב, בתוך ישראל וסביב לה?
אלפי אומללים נרדפים, מאות מתים מוות אלים ומאות-אלפים הופכים פליטים ועקורים בימים אלו ממש. במציאות של הרס, רצחנות והשפלה, האם הדיבור על שיח, ועניינים כגון הצברה (publicization) של אהבה והכרה באחר אינם, בפשטות, נלעגים? אילו מנגנוני הגנה והדחקה נחוצים כדי לשכלל במציאות כזו שיח ליברלי, רציונלי, קביל מבחינה רטורית? האם עלינו לשתוק? או אולי דווקא לזעוק?

העיסוק בשאלות משפטיות אינו רק עיסוק אינטלקטואלי אלא גם אתי ואזרחי. מצד אחד, הדיבור על הדברים מחילה על הזוועה סוג של נורמליזציה שמקורו בעצם השימוש הלשוני. מצד אחר, כיצד ניתן לשתוק, להתעלם מן העולם? במהלך החשיבה, הכתיבה והבירור, נאבקים זה בזה הקשר הדברים הקונקרטי עם הצורך בדיבור מופשט, בחלוקה של העולם לאופנים ולקטגוריזציות. דיבור שהוא בעת ובעונה אחת "מלוכלך" ו"סטרילי", "פורה" ו"עקר", "נוכח" ו"נעדר". אנו כותבים לא רק כי אנו רוצים לבטא את עצמנו בתוך התרבות והשיח, אלא גם מתוך אחריות כלפיהם.

שירו של אריה סיוון "דילמה של משורר" נכתב לאחר הטבח בסברה ושתילה ב-1982, שבגינו הואשמו מפקדים ומנהיגים ישראלים בעצימת עיניים אם לא בעידודו ממש. הוא פותח במילים "מה יעשה משורר, החושד/ כי המלך שלו אינו אלא שד?" השיר מתבסס על אחד מסיפורי האגדה, שבו השד אשמדאי חוטף את המלך שלמה ומחליפו על כס המלכות. השיר מסתיים במעין הודאה של המשורר הציוני המעורב, המיוסר, בהיעדר הרלוונטיות של דיבור או ביטוי לעומת הפעולה:

מה פתאום משורר, יאמר האומר,
מה פתאום משורר?
המדרש קובע מסמר מפורש:
לא משורר היה האדםשגילה את טלפי אשמדאי
אלא סנדלר מן העם,
איש פשוט, לא חכם,
שהתקין נעלים לשד ונדהם
וצעק צעקה נוראה וגדולה
והשד נעלם.

צעקת הסנדלר מגיעה ממקום אחר, לא-אינטלקטואלי, היא כלל איננה דיבור: היא נטולת תוכן סמנטי, טיעון, עיצוב לוגי או רטורי. היא רפלקס טהור, אין בה שמץ הגות פילוסופית או תודעה. לעומת הרפלקס המעשי והמיידי של הסנדלר, המשורר האינטלקטואל, המתלבט, משותק מרוב תודעה. המשורר,

ישב לשולחן, יכתוב שיר טוב,
בו ירחיק, יעשיר וישכלל עדותו
ויתן בו ביטוי ברימוז העשוי
במינון מדוייק של גילוי וכיסוי —
כמצות אמנות השיר הנכון --
לזוועה הזוחלת בו על גחון
כמו נחש צפעוני?

המשורר, ליתר דיוק אינו משותק, אלא אימפוטנט: הוא מסוגל לדיבור, לעיצוב אומנותי, אך לא לפעולה מוסרית. מה קרה לו, למשורר? לא קרה לו דבר: שכלול שירתו לא נועד למצבים רדיקליים כאלה, בהם "השד בינתיים עומד/ לעשות מעשים איומים." התרבות לא הכשירה אותו להתמודד עם רוע כזה. הוא אינו מסוגל לפעול באופן שלסנדלר הנו ברור מאליו.

אך הרפלקס של הסנדלר אינו נטול רקע רצוני: הוא מונע על ידי עיצוב מקדים בתוך התרבות. צעקת הסנדלר אינה רק פעולה פונטית (phonetic) או ביצועית (performative) אלא הנה פעולה מוסרית. בזה העניין: הסנדלר אינו ישות טבעית, מעין כלי קיבול לצעקה המחפשת לה אסון להתממש בו. הסנדלר הנו פרי של תרבות. דווקא בכך שצעקתו אינה פעולה בתוך שיח היא מבטאת את יחסה האותנטי של התרבות אל הזוועה. יתכן שאינו קורא שירה פוליטית או רשימות משפטיות, אך דרכיה של התרבות בעיצוב סנדלריה אינן דרכים ליניאריות או פשוטות. בלא השיח המעצב, בלא התרבות, היה הסנדלר מתקין לו לשד נעלים, נוטל שכרו והולך לדרכו. כארגון הבסיסי של יצורים בעלי יכולת לפעולה מוסרית, התרבות מבקשת את הבירור התבוני, הקומוניקטיבי, המתפזר. הבסיס לטוב נמצא בכל, ולאף אחד אין תעודת אחריות להתממשותו. התרבות והמשפט מכזיבים שוב ושוב, אך הם גם אלו המאפשרים לנו לתת שפה לאכזבה, לעסוק בה ולקדם את עתידו של המצב האנושי למקומות טובים יותר.
הפילוסוף הנס-גאורג גאדמר כתב פעם למורי ריצ'רד ברשנטיין (במכתב שעסק בשאלת הרוע הרדיקלי), "אין עיר כה מושחתת עד שאינה מקיימת משהו מן העיר האמיתית." אם יש משמעות למה שאנו, כמשפטנים ואינטלקטואלים, עושים ביום-יום, יש לכך משמעות רבה אף יותר בתקופות של הרסנות וברוטליות. המלחמה ומה שמתבצע במסגרתה (כולל פשעי מלחמה משני הצדדים) איננה שבר של הציביליזציה, היא שבר בתוך הציביליזציה. היא עצמה תופעה משפטית.

כמובן, קיימת ההאשמה של הרדיקל: שהדבר היחיד שהשיח הנורמלי יוצר ביחס לתופעה הזוועתית הנו לנרמל אותה. ניתן, למשל, להקדיש את השיח המשפטי לניתוח דקדקני ומלומד של השאלה, מהי הפרוצדורה המשפטית הראויה להכרזת מלחמה, במקום לעסוק עיסוק משפטי-מהותי במלחמה עצמה. זהו סיכון אמיתי ולעיתים קרובות הוא אף מתממש; אחריותו של האינטלקטואל לביקורת-עצמית היא להילחם כנגד הנורמליזציה של הרוע שהוא עצמו מבצע. אין לכך פתרונות פשוטים, שהרי איבדנו את האמונה התמימה בקשר הישיר שבין הבירור והעיון ובין הפעולה המוסרית כפי שהתבטאו בחייו של סוקרטס, שהפילוסופיה שלו הביאה אותו ישירות לפעולה מוסרית. הפכנו רלטיביסטים וביקרתיים וחשדנים כלפי השפה עצמה, ובכל זאת אנו ממשיכים להאחז בחזון יכלתו של האדם לשכלול מוסרי ומעשי, ולנסות לתרום לו בדרכנו.

בכל הדברים הללו אין נחמה. כמובן שלא לקרבנות האמיתיים כל-כך, הישירים והעקיפים, של המעשים הרעים, וגם לא לצופים המבועתים וחסרי-האונים, כמוני. אין בהם נחמה ואף לא צריכה להיות. שהרי ברצון הייתי מתחלף לשעה בסנדלר מן האגדה, ממשכן תודעה ולוגוס בעבור רפלקס וקול, ומחליף דברים אלו בצעקה אחת גדולה.

16 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

יונתן,

סלח לי, אבל בין כל המילים היפות, אני לא באמת מבין מה אתה רוצה שנעשה? מה בא אחרי הצעקה?

31/7/06 07:29  
Anonymous סטודנטית כתב/ה:

ואין לי יכולת להבין, עם כל הכבוד הראוי, ובין כל בליל המלים היפות מה חשיבותה של צעקה שנשמעת בלב יער עבות? ולטעמי הצעקה היא דווקא של העם שלי, של הצבא שלי, ושל העורף שלי החזק שנסדק יום אחר יום, ומביט בעיניים כלות באילנות הגבוהים סביבו עליהם נשען והנה הם בוחרים לצעוק את צעקתו של מי שמבקש דווקא להכות בנו עד שהצעקה לא תשמע עוד, עד שהאהבה תתפורר בכוח, עד שנכרע בכך בפני העולם ונתנצל: סליחה שעשני יהודי. והרי לא חרג חטאנו מגדרות אלו גם הפעם, שאיש לא יטעה. אין שום הצדקה לכך שתושבי קרית שמונה ושדרות יתרגלו לשיגרה תחת אש, ואין שום הצדקה לנוהל התראה בצה"ל מפני חטיפות חיילים בתחומי ישראל, ואין הצדקה לשנאה משוחררת הרסן הזו מן העבר השני של הגבול, כל גבול, כשהסיבה היחידה לכך שניתן לחשוב עליה היא למעשה החוצפה של היהודים לרצות לחיות במדינת ישראל, ולא סתם לחיות- אלא לחיות טוב. את הצעקה הזו אני צועקת בכל פעם שישנה הפסקה בין אזעקה לאזעקה, את הצעקה הזו צעקתי כשחרדה עצומה הבריחה אותי מביתי, ואת הצעקה הזו צעקתי כשמשך אותי הבית חזרה אליו, הפעם צעקה עם אופי שונה, צעקה שלא תידום לעולם כנראה, וכל מטרתה להצהיר: הנני כאן.
והנה עוד נקודה למחשבה על הדיון הסיזיפי בסבלו של האחר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3284052,00.html

31/7/06 15:30  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לסטודנטית - הכתה של גיא בניוביץ שאת מפנה אליה היא כתבה יפה מאוד.
חבל שקברניטי המדינה לא קראו.

אחרי כמעט שלושה שבועות של מלחמה, אלפי טילים על יישובינו, עשרות הרוגים חיילים ואזרחים, אנחנו כרגיל מתקפלים.

נמאס לי לחיות ככה. ונמאס לי לראות אנשים שכדי למצוא חן בעיני הגויים מוכנים להקריב את עמם .

31/7/06 18:25  
Anonymous עוד סטודנטית כתב/ה:

גם אני לא מבינה מה יובל רוצה בדיוק. זו לא חוכמה למתוח ביקורת מהמשרד הממוזג שהוא מעולם לא יצא ממנו לעולם האמיתי. אני לא יודעת אילו החלטות הוא היה מקבל אילו הוא עצמו היה צריך להכריע בעניינים של חיים ומוות וגם לשאת באחריות כלפי העם כולו להחלטות האלה. בעצם אני גם לא בטוחה שהייתי רוצה שהוא יקבל את ההחלטות האלה. לפעמים אי אפשר לדבר כל כך הרבה במנותק מהמציאות וצריך לקבל החלטות קשות.

31/7/06 22:31  
Blogger Jonathan Yovel כתב/ה:

תודה למגיבים שדבריהם הבהירו לי שעלי להבהיר כמה מדברי. אנסה לעשות את בכמה נקודות, המהוות לפיכך מעין השלמה ופיתוח לרשימה שפירסמתי.

1. הרשימה שפירסמתי תחת הכותרת "כיצד לכתוב" כלל אינה רשימה פוליטית במובן המקובל. היא אינה מתיימרת להציע "פתרונות" ל"מצב". תכליתה לשתף את הקוראים המעוניינים להשתתף בהתלבטויות סביב שאלת המשמעות של העיסוק העיוני והחשיבה המשפטית בזמן של לחימה ואימה. הפתגם אומר, "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות." תכלית הרשימה היתה להראות מדוע דווקא כשהתותחים רועמים על המוזה להתאמץ במיוחד: לברר, לדבר ולתקשר. התותחים רועמים מתוך חלל תרבותי מסויים, שאותו ניתן במידת-מה לפחות לעצב. לא ביום אחד, לא בדור אחד. טענתי הנה שמה שמאפשר את הרוע של התותחים ("שלנו", "שלהם", לא חשוב כלל) הנו שיח מצדיק. שיח ביקרתי אמור לאפשר לנו להתגבר על השיח המצדיק רוע. בתחילת הרשימה אף התייחסתי בערגה לשיח אוטופוסטי במידה מסויימת, שהלוואי ויום אחד יחליף את השיח מצדיק-הרוע (שוב, אינני מייחס כאן את הרוע ל"צד", "לנו או לצרינו". אך האם באמת ניתן לכפור בכך שהרוע מיוצר, ושיש לו – "אצלנו ואצל צרינו" – שיח מצדיק?). יתכן כמובן שאני טועה, וזו אשליה: שאין פרוגרס בהיסטוריה, שיכלתו של האדם לרוע אינה תלויה בשיח אלא ב"טבע האדם". אינני מאמין שבפרמטרים הרלוונטים לאדם יש "טבע" הנפרד מתרבותו ומערכיו, מה שמאפשר לי לקוות לשכלול אנושי ואתי בתוך ההיסטוריה, לא כעניין של גאולה דתית. זה כמובן אינו "פיתרון" לשום מצב מקומי עכשווי וגם לא מתיימר להיות.
2. מה לעשות לאחר הצעקה? לעשות! לדאוג לכך שסנדלרי העתיד ידעו באופן אינסטנקטיבי לזהות רוע ולסלוד ממנו. בחינוך, בכתיבה, בפעילות ציבורית, במחקר, בדיבור ובחשיבה: להשתתף, באופן לא ליניארי ומפוזר, בהתקדמות האדם ("אנו", "הם") וכלול האתיקה שלו – לא רק זו התאורטית, אלא המעשית.
3. אחת המגיבה "אינה בטוחה" שכדאי היה שאני אקבל את "ההחלטות". גם אני איני בטוח: לאנטלקטואל המבקר ולפוליטיקאי המבצע יש תפקידים נפרדים בחברה והם אינם אמורים להחליף זה את זה. (אין זאת אומרת שאין לי דעות, ואפילו ברורות, כיצד היה צריך לנהל את המשבר הנוכחי. אך דעות אלו אינן רלוונטיות למה שכתבתי, להתחבטות בשאלת משמעות הפעילות ביקורתית ופירסומה בעת הזאת).
4. אחת המגיבות נוקטת בטיעון ad hominem כשהיא "מאשימה" אותי שמעולם לא יצאתי מ"משרדי הממוזג" אל "העולם האמיתי". לא הייתי טורח להגיב לולא היה לי משהו מהותי לומר בנושא, והוא: המשפט הנו אמיתי לחלוטין. הוא אמיתי לא פחות מהדברים שהוא "חל" עליהם. שאלות נורמטיביות, שאלות של צדק, עוול וכדומה אינן שייכות לעולם פיקטיבי או כדומה אלא לעולם האמיתי היחיד שיש לנו. מרבית חיינו עוברים עלינו בעולם שהוא מושגי ומופשט, ועם זאת אמיתי לחלוטין: למשל בעיסוק בכסף, חברות, מניות, מדינות, זכויות, חובות, טיעונים. העולם ה"אמיתי" שהמגיבה מתייחסת אליו מכונן על ידי מושגים ושיח לא פחות משהוא מכונן על ידי הגרביטציה והעובדה שבני האדם הנם צורות חיים מבוססות-פחמן.
5. בנקודה אחרונה זו, שהיה לה טון אישי, יש גם לי הערה אישית. אני מודה שהמשרד שלי ממוזג. אך מה פרוש "לא יצאתי" ממנו? שלא קיבלתי (עדיין?) צו 8, על אף שכמה מחברי ליחידה גויסו? איזו עובדה ביוגרפית או דמיונית תספק את המגיבה, תשכנע אותה שחוויות חיי האישיות ונסיוני מכשירים אותי להשתתף בשיח נורמטיבי על העולם ה"אמיתי"? רגע, אני יודע! נסיון צבאי, כמובן. היש "אמיתי ממנו?" בסדר, לרגע אשחק את המשחק ואשלוף כמה תעודות לבחינתה של המגיבה החביבה. מי יודע, אולי השקפת העולם המשפטית שלי באמת מושפעת מכך? ודוקו: אינני עושה זאת לשם האפולוגטיקה, כדי להראות שאני "שייך לעולם האמיתי" ולפיכך רשאי לבוא בקהל המדברים. להיפך: אני רוצה להראות עד כמה הדרישה הזאת אינה ראויה. אז הנה: כקצין קרבי, שירתתי את מרבית שרותי הסדיר בגזרות שונות של לבנון. אני מכיר לא רע את המקומות שהשמות הנאמרים בטלביזיה לאחרונה מציינים אותם. ליד אחד מהם נהרג חבר קרוב, מן התיכון והטירונות, שצילומו נמצא מול עיני במשרדי הממוזג (כשהוא נהרג ליד כסיפה, בנסיון לחלץ שני חיילים שנחטפו בבינת-ג'בל, הייתי בקורס מ"פ – שוב "משרד ממוזג" מטאפורי אני מניח – ולא לצידו. משך זמן רב זו נראתה לי תקלה חמורה.) את ההיתקלות הראשונה שלי, בה נהרג מפקד הסיור במכת האש הראשונה, עברתי ביום השלישי להגעתי ללבנון. אחר כך היו עוד, וגם ההיפך. בהתקלויות, ועוד יותר בירי ארטילרי, זה לא כמו בסרטים. יש רעש בלגן עצום ובסופו של דבר גופות מוטלות. מי הרג אותם? לא תמיד יודעים לבטח, ומה זה משנה? שלא כמו במשפט הפלילי, אינני חושב שיש משמעות לשאלה אם כדור שנורה מהמא"ג שלי או מזה שלידי הרג אדם או לא. זה גם לא נבדק. אני יוצא לפיכך מנקודת הנחה שהרגתי בני-אדם. האם זה ממלא את דרישת השתתפותי ב"עולם האמיתי"? למה? איזו רלוונטיות כלל יש לכך לתקפות טיעוני והרצינות של ההתלבטויות שפרשתי, ושל ה"פיתרון לא-פיתרון" לבעית המוזות בזמן לחימה המוצע בהם? הרי זה הבל!

1/8/06 04:08  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הפעולה והמעשה הם אישיים הרבה יותר מהכתיבה. בתקופה של מלחמה המעשים שכולנו שומעים עליהם באים מההנהגה, מהחלטות של מדיניות המתקבלות על ידי הממשלה, והמעשה הפרטי של כל אחד מאיתנו נהיה קטן יותר ממה שהוא בזמנים רגילים. הכתיבה פונה לקבוצה גדולה אבל מוסריותו של המעשה היא בליבו של כל אדם.

כולנו מאמינים בחופש הביטוי והכתיבה משמשת צורך ציבורי ובמידה רבה באה לעצב את הרגישות הציבורית לזוועות.

כל החלקים של החברה נחוצים. השיח הפילוסופי גם הוא תוצר של התרבות, כמו גם הצעקה של הסנדלר. אמנם הסנדלר לא יהיה מושפע באופן ישיר אבל שני הדברים הם תוצרים של אותו מצב.

המיקום החברתי והנסיון האישי של הכותב אינם רלוונטיים ומה שחשוב הוא עצם הכתיבה.
דווקא ברגעי זוועה ומלחמה השיח האינטלקטואלי הוא מרכזי.

1/8/06 13:56  
Blogger ארגמן כתב/ה:

לצערי אינני משוכנע שאני מבין את הטיעון שלך. במידה והבנתי נכון את הטיעון, לצערי אני נאלץ שלא להסכים איתך.

לעניות דעתי, השיח המשפטי אותו הינך מנסה להציג כסוג של אידיליה, הינו למעשה השיח המתקיים כיום במסגרת הפוליטית בלאו הכי. אני מתקשה להשתחרר מההרגשה שדבריך מבטאים בסך הכול תסכול מהעמדות הרווחות בו.

אני סבור כי אם ננסה לדייק אזי גם השיח הסוקרטי אינו בהכרח שיח משפטי אלא דווקא שיח פוליטי במשמעותו כיום. אינני משוכנע גם שמבחינת קלסיפיקציה סוקרטס ראה עצמו כמשפטן.

כאשר יושבים באולפן "פוליטיקה" סופרים, משפטנים, גנרלים וסתם פוליטיקאים, אינני רואה סיבה להעניק עדיפות "נורמטיבית" למי מהם.

במסגרת השיח הפוליטי ניתן ביטוי למשפטנים, וגם לכאלו שאינם משפטנים. מושמעות בו עמדות מסוימות ועמדות מנוגדות, וגם עמדות באמצע. כך היה בתקופתו של סוקרטס, וכך הוא המצב בתקופתנו כיום.

מושמעות בו עמדות שהן אולי לגישתך עמדות המשקפות את ערכי המוסר (היוצאות כנגד "מעשי טבח" בשני הצדדים, או גירוש המוני של פליטים מבתיהם בהתאם לדוגמאות שהבאת), אך גם דעות הפוכות - שאולי הן הרוב - התומכות בפעולות צבאיות בהיקף זה או אחר המובילות בהכרח לפגיעה בחפים מפשע.

קשה לי להשתחרר מההרגשה שהניסיון שלך לחצוץ בין שיח פוליטי לבין שיח משפטי אידיאלי (בהעדר כינוי טוב יותר), או "שיח ביקורתי" כלשונך, הינו למעשה ניסיון לטעון כי השיח המשפטי האידיאלי (הביקורתי) נבדל מהשיח המשפטי הפוליטי מבחינת זה שהדעות הקבילות (או הרווחות) בו הינן דעות יותר מוסריות מבחינה אובייקטיבית.

האם בשיח המשפטי שלך יש תקפות לעמדה הגורסת כי מותר להרוג חפים מפשע בכדי לשמור על טובת המדינה בה אתה חי? האם בשיח המשפטי שלך יש תקפות לעמדה הגורסת כי מוטב באלימות בהיקף מצומצם כעת על פני אלימות בהיקף רחב יותר בעתיד? גם אם יש לעמדות אלו תקפות, האם אינך תומך בשיח המשפטי מכיוון ששם אותן דעות הן במיעוט?

במידה והתשובה לשאלות הראשונות הן בחיוב, ולאחרונה בשלילה, אני סבור כי אין מניעה שתשתתף בשיח הפוליטי ותביע את דעותיך, כפי שעשה סוקרטס בין השאר.

במצב אחר, אינני סבור כי קיימת תרומה כלשהי לניסיון שלך ליצור ערכי מוסר אוניברסליים ולכפות אותם כאקסיומה על המשתתפים בשיח הפוליטי באמצעות הגדרתם "כמשפט אידיאלי".

אתה מנסה למעשה ליצור דה-לגיטימציה לשיח הפוליטי. זו גישה מאוד מתנשאת.

רוב ההוגים המשפטיים התאיישו מכך מזמן. עברו ימיו של תומס אקוינס. גם העמדות של דבורקין (אחד השרידים האחרונים) אינן יכולות לשמש כבסיס לתזה שלך שהיא מאוד מרחיקת לכת. אינני משוכנע לתרומתו של דבורקין "למשפט האידיאלי" היא משמעותית. בסופו של יום, אם דבורקין היה מעט פחות ליברל הספרים שלו היו נכתבים אחרת.

לסיכומם של דברים - בהקשר של השיח הפוליטי, העמדות שלך או של חבריך "המשפטנים" (וגם אני כזה) אינן שונות מאלו של הגנרלים ושאר הפוליטיקאים.

אף אחד לא מצפה מכך לשתוק - להיפך, תדבר ותביע כל עמדה שהיא - אולם אל תנסה לערער את הלגיטימיות של העמדות האחרות.

2/8/06 14:33  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

קריאת הדברים שכתבו הסטודנטים בתגובה לרשימתו של ד"ר יובל מאכזבת אותי, משום שהיא נופלת לאחד מן הפחים העצובים ביותר שיש בתרבות הישראלית היום.

הפח שאומר: "כל מי שמדבר ברמה גבוהה מביע דעה שמאלנית שיש לסלוד ממנה".

ד"ר יובל חיבר רשימה, שתכליתה, כדבריו, היא לשתף את הקוראים "בהתלבטויות סביב שאלת המשמעות של העיסוק העיוני והחשיבה המשפטית בזמן של לחימה ואימה."

בשום שלב ברשימה, לא מובעת שום עמדה באשר למלחמה הספציפית המתחוללת כעת בדרום לבנון. כל הרשימה מוקדשת לנושא כללי בהרבה: כיצד יכול וראוי האינטלקטואל להגיב כאשר הוא נתקל ברוע של המלחמה?

התגובות כלל לא עסקו בנושא הזה. הן יצאו, משום מה, מנקודת הנחה מופרכת למדי, כאילו הרשימה הוקדשה לתקיפת הדרג הפוליטי והמדיני של ישראל, ולהבעת זעזוע ממותם של לבנונים תוך חוסר עניין מוחלט בנפגעים הישראלים של הלחימה. עמדות כאלו, בין אם הן ראויות ובין אם לא, לא הופיעו ברשימה הזו.

למה אף אחד לא הגיב לעניין בו עסקה הרשימה? למה כולם יוצאים כנגד דבר שלא נאמר בכלל? אתם סטודנטים בפקולטה למשפטים. הרי לא ייתכן שאין כאן את רמת הבנת הנקרא המינימלית הזו. ואפילו אם לא הבנתם את הדברים שנכתבו, כיצד הרשיתם לעצמכם להניח שנאמר שם דבר אחר, ועוד לתקוף אותו? היכן היושר האינטלקטואלי שלכם? האינטגריטי?

אגב, יושר אינטלקטואלי זה לא סתם מילים יפות, אלא הדבר שבעבורו קיימת אקדמיה (ואנחנו כאן בבלוג אקדמי למיטב זכרוני).

אבל עצוב מכל אלה. מה מלמדת עליהם ההנחה אותה הנחתם, לפיה ברגע שרואים טקסט אקדמי בלתי מובן ברמה גבוהה, העוסק בנושאים מטאפיסיים, העמדה המוצגת בו היא אנטי-עמדת ישראל הרשמית במלחמה (או אולי סתם אנטי-ימנית)?

מדוע, כאשר אתם קוראים טקסט, אתם מניחים שאתם יודעים מראש מה העמדות המובעות בו, רק משום שהוא אקדמי ומטאפיסי? ומדוע אתם חושבים אוטומטית שהוא שמאלני-אליטיסטי-מנותק? עד כמה השנאה לתבונה טבועה בכם??

מי שבז לתבונה, ובז לאקדמיה, מוזמן להמשיך להניח שהוא יודע מראש מה אומרים בה וללכת עם סטיקרים "אני אספסוף גאה" (שמזכירים באופן מבהיל את המושג האלים של "הפרא הגאה" שהנחיל הממשל הנאצי בלבבות הגרמנים בתור אנטי-תזה ארית ליהודי המשכיל וה"רופס"). אבל בבקשה, שלא ינסה לאחוז את המקל משני קצותיו. אם אתם חלק מהאקדמיה, אז אנא פעלו ביושר אקדמי. אם אתם לא, אז אל תתיימרו להשתתף בשיח אקדמי. ואל תתיימרו להיות סטודנטים ראויים למשפטים.

2/8/06 20:23  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

"כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". אלא שהן לא שותקות בכלל להיפך, הצבא והממסד לא מפסיקים לדבר ואפילו תוך שבירה של כלכללי ביטחון שדה. לכן השאלה שיובל שאל רחבה עוד יותר כי יא חלה לא רק על האינטלקטואל אלא על התקשורת וכל גורמי ייצור התקשורת. ביניים אנו רואים תקשורת מגוייסת שנראית כמו חלק ממערך ההסברה וההלהמה של הממשלה, כולל כתבים שגוערים בקצינים שהם לא מספיק ששים אלי קרב... ולכן לשאלה איך לכתוב צריך להוסיף: מתוך נאמנות לערכי היסוד של הכתיבה העיתונאית או המדווחת, או, הביקורתית. הבעיה אצךנו הנה שהתקשורת רואה את תפקידה כחלק ממאמץ הלחימה וכותבת בהתאם. נדיר למצוא ניתוח בהיר ופחות או יותר אובייקטיבי, אולי קצת בעמוד המאמרים של הארץ. איך לכתוב? קודם כל בהגינות ומתוך יושרה.

4/8/06 11:31  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר יובל ,
לאחר שקראתי את מילותיך הרגשתי שמחובתי להגיב

"At the bottom of the heart of every human bieng from earliest infncy until the tomb, there is something that goes indommitably expecting in the teeth of all experience of crimes comitted suffered and witnessed, that Good and not Evil wiil be done" Simone Weil

כשהתותחים רועמים המוזות נחנקות מדמעות, אני סטודנטית בפקולטה ועם ההתרחשות הפתאומית וההסלמה ישבתי ולמדתי לקראת המבחן במשפט בינלאומי פלילי, ולא מצאתי מנוס אלא לחזור לתחושת הפטאליות והאין אונות שהצלחתי להשתחרר ממנה לאחרונה.

אני אזרחית ערבייה פלסטינית ישראלית, מקווה שמילותיי לא תילקחנה ברגישות יתרה נוכח זהותי כמו שכל "ציוץ" מצדנו, לרוב, נקלט ומתפרש באוזניים והכרה ישראלית- יהודית , אכן נפל בחלקי להיוולד בתקופה זו ובאזור הזה ואם אפשר להגיד בתקופה שההיסטוריה השתגעה אפילו ב"פסיכוזה" ואני עם הרגשה של מוטציה ערבית, ישראלית , פלסטינית, מזרחית , מערבית, מוסלמית וכן גם יהודית הרי נולדתי במדינה יהודית
נאלצת להתמודד עם המלחמה הזאת ולהבין ולגבש לעצמי עמדה ונוכח הזהות המסובכת והמבולבלת שלי גם הנעליים הישראליות, גם הנעליים הפלסטיניות וגם הנעליים הערביות... מתאימות למידתי , אני שומעת שאלות מסביב כמו מי צודק שאלות שמופנות לערבים כמו מי את רוצה שינצח ומיד אסויאציה של משחק כדורגל עולה במוחי האמת שאני מנסה לחפש תשובה ואני לא מוצאת, מנסה לנקוט עמדה ולא מצליחה הרי תרמיל החינוך המשפטי שלי יושב טוב על הכתפיים שלי ואני עדיין מאמינה בערך החיים, שלמות הגוף של אזרחים לא מעורבים וזהות אינה מהווה שיקול תקף לטעמי, אני מחפשת מידתיות ואיזון ולא מוצאת מחפשת רציונליות ואמצעים שמשרתים את המטרה ולא מוצאת ודבריו של סבסטיאן הפנר ומוסר ההשכל שלו בספרו " סיפורו של גרמני " מצלצל חזק בראשי :

" ... הטירוף קר-הרוח וההחלטיות היהירה, חסרת המעצורים ומוכת הסנוורים, זו המנחה אותו לצעוד היישר אל עבר הבלתי - אפשרי; המונה שהצדק הוא שמשרת אותנו ושהמילה אי -אפשר אינה קיימת. חוויות כאלה מצויות, כך מתברר, מעבר לגבול של מה שעמים מסוגלים לחוות בלי לצאת מזה פגועים לנפשם. אני מתחלחל למחשבה שאירופה כולה עלולה לעבור מין שנת 1923 כזו בקנה-מידה גדול עוד יותר - אם לא יימצאו אנשים חכמים מאוד שיצליחו להשכין בה שלום"
"

כל שנשאר לי לעשות זה להתפלל, אם בכלל יש למי (לנוכח המלחמות,והזוועות ללא גבולות של מספרים שהכתימו את ההיסטוריה האנושית ) שהמלחמה הזאת תסתיים ותשאיר ללבנונים מה להפסיד כי עם שאין לו מה להפסיד אף פעם לא יפסיק להילחם ולהתפלל שהמלחמה הבאה שהמלחמה הנוכחית מכינה את הקרקע והאווירה המתאימה לה כלל אל תבוא הרי פוגעים בבני אדם ולא בקדושים שיפנו את הלחי השמאלית וחוק הפיזיקה הראשון של ניוטון די ברור.

4/8/06 16:31  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אפילו לישו היו רק שתי לחיים...

5/8/06 00:19  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ואני תוהה למה מרצה בפקולטה למשפטים שהוא איש חינוך לכל דבר ועניין מתווה חלוקה כה דיכוטומית.
או שאת משוררת או שאת סנדלרית. האמנם תודעה ולוגוס עומדים בסתירה לרפלקס וקול?
כסטודנטית בפקולטה בהווה אני מאוכזבת מתפיסת העולם הבינארית שהצגת.
כמשפטנית לעתיד אני מקווה ומאמינה שהחלוקה הזאת היא שגויה. משתיקה ומשתקת.

רק תבונה ותודעה לצד תחושה וקול יאפשרו לנו לתקן את המעוות שסביבנו.

7/8/06 16:12  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ליונתן

ואני, בניגוד לחלק מהמגיבים, בניגוד לדעתו של ד"ר בירנהק בפוסט הבא, ואפילו בניגוד לדעתך שלך,
חושבת, שמי שיוצר לעצמו תפיסת חיים ומוסריות המתבססת על המציאות שחווה הוא האדם הראוי לדבר אותה.(אני מתעלמת לצורך הטיעון מבך שקשה עד מאוד לגבש תפיסת עולם בשלה שלא על סמך חווייה אישית)
דווקא עברך הצבאי, דווקא החוויות שחווית, הקנו לך את הזכות לבוא ולדבר. הדיבור מתוך הלב שברור שחרף חלוף השנים עודו שותת וכואב, הוא הדיבור האחד והיחיד שיש בכוחו להרעיד את אמות הסיפים של העולם, אפילו כאשר מדובר בעולם האקדמיה.
אני חושבת שעליך להישען בגאווה על המציאות שחיית, על מה שעשית, על הכאב שכאבת, על הדם, היזע והדמעות שהגרת,
אותי הם משכנעים הרבה יותר ממליצותיו של משורר כזה או אחר בהם אתה מתבל את כתביך, שכן הם הופכים את דבריך לבעלי עוצמה ומשמעות, לכאלו שבאים לא רק מהראש המקודש כל כך, כי אם גם מהלב שידע וכאב.

תודתי נתונה לך.
הילה

8/8/06 16:13  
Anonymous Yehoshua כתב/ה:

Beautiful
Well said Yonathan, Thank you.

14/8/06 03:14  
Anonymous רועי כתב/ה:

אז חלקיכם בחרתם להתעסק בשאלת "זכות הדיבור" של יונתן. לפני הפוסט השני שלו התלהמתם, ולאחריו "שוכנעתם"
שמגיע לו לדבר, כי הוא היה בלבנון ושכל חברים. חבל לי שגם יונתן בעצמו לכלך ידיו בפח שנפלתם אליו. בתור מי שחשב שאין זה רלוונטי לשכנע את המלעיזים בזכות הדיבור העומדת לו,
יונתן דווקא הצליח לשכנע, וחבל, כי הדברים האלה לא היו צריכים להיאמר כדי שליונתן תהיה זכות דיבור, אולי רק כדי שתרכשו כבוד לבן אדם בתוספת מעט ערך מוסף רכילותי.

אני לא בטוח לגמרי ששאלת "זכות הדיבור" אינה רלוונטית, אבל צדקה האנונימית שאמרה שבמקרה הנוכחי הייתה נפילה ברורה של מי שנפל, לפח שצועק לא ליפול אליו. בתור מי שמסתייג לעתים מ"שמאלנות יפת נפש של אקדמאים", לא ראיתי שום צורך להסתייגות מהרשימה המדוברת.

המילים אכן יפות, ובהחלט הגיוני שהכותב לא הצביע ש"ס, אבל לא התרשמתי שלא עומד דבר מאחורי המילים,
או לחילופין שיונתן מצפה שנעשה משהו שהוא לא יכול לעשות בעצמו.

אולי תמצאו את התגובה שלי פשטנית משהו, נראה לי שלפעמים עדיף להיות ברור מאשר מנוסח היטב.

17/2/07 17:45  
Anonymous רועי כתב/ה:

ועוד משהו קטן, לאנונימים שביניכם:

אם זה לא קשה מדי, אודה לכם אם תוכלו לבחור צירוף אותיות כלשהו שאינו "אנונימי", ואם רק כדי שיהיה נוח יותר להגיב אישית לדברים הנאמרים.

תודה

17/2/07 17:47  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>