על דרגות שונות של אי-הוגנות – תשובה לדורון מנשה

מאת אילן סבן

יש שתי שאלות שמתערבבות בדיון. האם צדק או טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אוניברסיטת חיפה אינה יכולה להפעיל את שיקול השירות הצבאי כקריטריון למעונות האוניברסיטה; והאם ראוי לחייב את בני המיעוט הערבי בשירות לאומי/אזרחי? השאלות סמוכות אך הן לא נבלעות אחת ברעותה.

המרחק בין דורון מנשה לבין חנין נעמנה לכאורה אינו גדול ביחס לשאלה השניה (שמא בגלל ההיפוטטיות שלה?). שניהם מסכימים כי יש משמעות גדולה לדמות השירות הלאומי/אזרחי שיוצע לבני המיעוט. אפשר כי שירות זה יתמקד במשימות אזרחיות בלבד, ואולי אף בכאלה שעניינן צרכיה של קהילת המיעוט על רקע הפלייתה ארוכת-השנים. ההבדל הגדול בין העמדות נעוץ בכך שחנין – בניגוד לדורון – אינה שוכחת לרגע עד כמה נדירים המקרים בהם קהילת המיעוט זוכה להיות משתתפת בכירה/ קובעת של הסדר כזה או אחר הנוגע לבנותיה ובניה. היא מזכירה לנו את הדוגמא של החינוך הערבי (ובמדויק יותר: את החינוך בערבית). מי יערוב למיעוט ביחס להרפתקת "השירות האזרחי" שתוצע לו בסופו של יום?

אני מבקש לשוב לטענה המרכזית של דורון, לפיה טעה בית המשפט המחוזי, כשלא התיר שימוש בקריטריון השירות הצבאי. בקליפת אגוז, הטענה היא כי ההטבות הקיימות לחיילים משוחררים אינן רשימה סגורה – לא משפטית ולא מהותית. הן רחוקות מלהיות תגמול ראוי לחיילים, ועל כן יכולה האוניברסיטה, ואף חייבת, להפעיל את שיקול דעתה ולהוסיף כאן תגמול משלה. בתגובתו המשלימה מבהיר דורון שכוונתו לתגמול משלים לחיילים משוחררים רק מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
בהערתי הקודמת הצבעתי על הקושי המרכזי הבא: "דורון לא מתמודד כלל עם חשש (קונטקסטואלי) העומד ביסוד קביעתו של בית המשפט, כי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 נועד להתוות רשימה ממצה של הטבות/תגמולים. זהו החשש מכך, שלפחות סוציולוגית, הטיעון שלו יהיה נטול גבולות בחברה הישראלית. טיעון הפגיעה בחיילים (ואי פיצויה המלא) הוא "קולב" נוח, בעל חזות נוחה יחסית, שניתן לתלות עליו מגוון של פרקטיקות המפלות יהודים על פני ערבים וישובים יהודים על פני ישובים ערבים". והוספתי: "מי ראוי שיקבע את אותה רשימת הטבות/ תגמולים לחיילים; האם [...] הכרעה זו [לא] חייבת להישאר בידי הכנסת, ולהתממש על ידי רשויות המדינה? אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי."

חיפשתי בתגובתו החדשה של דורון תשובה לשאלות הללו. לשאלה שעניינה מיהותו של קובע ההטבות למשוחררי צבא לא מצאתי אפילו ניסיון תשובה. ייתכן שדורון חושב שראוי כי כל אדם במגעו עם חייל משוחרר יפעל כמי שצריך להשלים את הפיצוי שהמדינה החסירה. זוהי מחשבה מסוכנת מאד בעיני, ומייד אתייחס אליה.
מה שמופיע בכל זאת בתשובתו של דורון, הוא ניסיון למתן את החשש מפני הפיכת הקריטריון של השירות הצבאי "קולב" נוח לאפליה. דורון קצת אמביוולנטי בנקודה זו, אך דומה שהוא מצביע על דרישה לקשר רציונלי בין ההטבה שנשקלת לבין השירות הצבאי. זו הצעה שהועלתה בעבר על ידי קרצמר, אלא שקרצמר הקפיד להוסיף לצידה את הדרישה לכך שההטבה תוענק על ידי המחוקק. יותר מכך, קרצמר מגבש את הסינון הנזכר דווקא כדי לחסום את הרחבת ההטבות בכיוונים דוגמת המעונות. האם דורון מצליח לשכנע שהמעונות באוניברסיטה מקיימות את הקשר הרציונלי בינן לבין השירות הצבאי?
להלן טענתו, שהיא מעט לקונית: "אני סבור כי אכן קיים קשר רציונלי בין הקצאת המעונות לבין השירות הצבאי. רובם ככולם של הסטודנטים הם אנשים צעירים המגיעים לאוניברסיטה בסמיכות לשירותם הצבאי או מיד לאחריו, הפגיעה הכלכלית שהיא אחת התוצאות של השירות הצבאי יש בה כדי להשליך באופן ישיר על אפשרותם לממן את לימודיהם".

אני מודה שלא הצלחתי לרדת לעומק התשובה. ראשית, הפגיעה הכלכלית משפיעה על מלוא טווח האפשרויות שאנו יכולים להגשימן בכסף. מדוע ש"אל-על" לא תפעיל לפיכך תעריף דיפרנציאלי למחירי טיסות? (האם דורון מציע סולם כזה או אחר של צרכים חשובים יותר וחשובים פחות שכלפיהם צריך להפעיל "השלמת תגמול"?). שנית, אם להתמקד באפשרות למימון לימודים באוניברסיטה, מדוע שהאוניברסיטה לא תוסיף לסעיף 13 לחוק חיילים משוחררים (שמאפשר קבלת השתתפות בשכר לימוד במוסד אקדמי) גם שכר לימוד דיפרנציאלי המבחין בין חיילים עניים לבין אחרים? ומדוע בעצם שהתעריפים במסעדות האוניברסיטה לא יהיו דיפרנציאליים: לחיילים משוחררים ברקע סוציו-אקונומי א', תעריף X; ללא-חיילים מרקע סוציו-אקונומי א', תעריף Y; לחיילים משוחררים מרקע סוציו-אקונומי ב', תעריף Z; ללא חיילים...?
יותר מכך, טענת הקולב, או המדרון החלקלק, היא לא אנליטית אלא סוציולוגית. גם לו היית מצליח דורון להצביע על הבדלים ממשיים בין הטבה א' לבין הטבה ב', האם היית מצליח לשמור על גבולות ההבחנה הראויה בחברה הישראלית? האם אתה עד כדי כך אופטימי?

אני מניח שמה שחשוב בסופו של יום הוא לאן אנחנו מנתבים את עיקר מעייננו וזמננו כבני-אדם שמבקשים לתרום להקלת מצוקותיה של החברה הישראלית. יש כאלה שרואים מצב לא הוגן שנמשך כמעט 60 שנה, אבל אין להם משהו מיוחד לומר או לעשות בעניינו. מקסימום – כשידחקו אותם אל הקיר – הם יצקצקו בלשונם או יאשרו שהם אכן רואים את אי-ההוגנות והיא צריכה להשתנות. אני מניח שאתה חש מנגד תחושה דומה כלפי. אתה אולי חושב: הנה אדם שרואה שהקבוצה שעל שכמה מונח נטל השירות הצבאי מצטמצמת והולכת, היא מסתכנת, משרתת במילואים וכדומה – כיצד הוא אינו רואה את אי-ההוגנות כלפיהם? כיצד הוא חי עם התגמול החלקי שלהם?
השאלה לגיטימית מאד. אנסה להשיב לה. בהסתכלותי על החברה הישראלית אני רואה דרגות שונות של קיפוח ואי-הוגנות, ואני נזעק להלין כנגד מה שנראה לי כדרגת אי-ההוגנות הגדולה יותר. אני גם עסוק לפחות כמוך בשאלה האם ניתן לתקן עוול בעוול, רק שזה מוביל אותי לכיוון אחר. אני מסתכל על אלו ישובים נמצאים באשכולות הנמוכים ביותר של דירוג הביטוח הלאומי; בוחן מי מהם נמצא בראש דירוג שיעורי האבטלה; שואל מה שיעור הערבים בקרב עובדי שירות המדינה (בכל הדרגים, החל ממכונאי במשטרה ועד ראש אגף תקציבים באוצר); מנסה להתרשם מאחוז הסטודנטים הערבים לא רק באוניברסיטת חיפה אלא בכלל האוניברסיטאות בישראל, וכדומה. הנתונים הם חדים – למי שעיניו לא קהו – והם ארוכי שנים, וכל כך לא מקריים.
[ראוי להודות כי השיעור הפערים המקביל כלפי החרדים אינו שונה במידה דרמטית, ואולם שאלת העוול כלפיהם שונה, שכן מופיעים כמה גורמים מתערבים, ובהם העובדה שרוב החרדים – גברים אך גם נשים – לא עומלים על רכישת המיומנויות הנדרשות בשוק התעסוקה].

אם לתמצת: מה שמטריד הוא מה שאני קורא כהלך הרוח שביסוד התערבותך, דורון. אתה חושב בעצם: "אין שום פיצוי של ממש שירפא את סכנת המוות, הפגיעה בחירות, והפסד הזמן של החיילים". אבל זה בדיוק הלך-הרוח של רוב רובה של החברה הישראלית. של רוב המעבידים הפרטיים, רוב המעבידים הציבוריים, רוב משכירי הדירות, נותני השירותים, הבנקאים השוקלים אם לתת הלוואה לעוסק זעיר כזה או אחר, מקצי הקרקעות, מקצי התקציבים. הלך-רוח זה הוא שמסביר חלק גדול (גם אם אכן לא את כל) הפערים שהזכרתי בין יהודים וערבים; הוא "משלים התגמול" הנוכח נוכחות כרונית בלשדה של החברה הישראלית.
אשתמש דווקא בדוגמא שלך: אם יבואו שני בוגרי אוניברסיטה – יהודי וערבי, עם נתונים שווים, למעט השירות הצבאי – למעביד, למשכיר דירה וכו' מה יקרה? מה קורה בחברה הישראלית כבר בשלב "קורות החיים"? מה עושה הצעתך? מה עושה הצעתי?

לא התייחסתי לטענות שונות שהושמעו בהערות של כותבים אחרים. כבר הכברתי מילים. רציתי רק לומר מילה ביחס לטענה של כפיות הטובה. זו אותה מחאה כנגד מי "שיונקים מעטיני המדינה היהודית" ומסרבים בו-זמנית לשרתה בדרך מסוימת. דימוי זה 'פשוט' שוכח ש"עטינינו" מורכבים מתרומתם של כל תושבי הארץ הזו "ללא הבדל דת, גזע או מין", ושוכח שמשלמי המיסים אינם רק יהודים. שכחה זו משלימה את הלך הרוח שעליו עמדתי לעיל – יחדיו הם הובילו ומובילים אותנו אל דרך ללא מוצא.
סטודנטית מהפקולטה בשם או בכינוי Arete כתבה על כך (ועל נקודות נוספות) דברים נפלאים באחת התגובות לתשובתו של דורון.