אזרחים שווים בין שווים: תשובה לאילן סבן

ברשימה זאת אני מבקש להשיב על רשימתו המעניינת ומאירת העיניים של אילן סבן ולביקורות על רשימתי הקודמת.
בפתח הדברים אני רוצה להתייחס דווקא לדברים שעולים מתגובתו של מיכאל בירנהק לרשימתי (ונראה שהם עומדים גם ביסודה של תגובתו של אמיר טבנקין), שכן הבהרתם יש בה כדי לענות על חלק מהקשיים שמעלה אילן סבן. אינני טוען שהאוניברסיטה צריכה לתפקד כ"מקום לחלוקת הטבות על דברים שאינם קשורים במישרין ללימודים" כפי שסבור מיכאל, אלא שאני סבור כי אכן קיים קשר רציונלי בין הקצאת המעונות לבין השירות הצבאי. רובם ככולם של הסטודנטים הם אנשים צעירים המגיעים לאוניברסיטה בסמיכות לשירותם הצבאי או מיד לאחריו, הפגיעה הכלכלית שהיא אחת התוצאות של השירות הצבאי יש בה כדי להשליך באופן ישיר על אפשרותם לממן את לימודיהם.

יטען הטוען (ונראה שכך סבור מיכאל) כי פגיעה כלכלית זו שהיא תוצר של השירות הצבאי תשתקף ממילא במצבו הכלכלי של מבקש המעונות, ולכן בדיקה אינדיבידואלית של מצבו הכלכלי של מבקש המעונות נותנת מענה לכך. דבר זה נכון אם מתייחסים למושג המופשט של מצב כלכלי, אך לא אלה הקריטריונים של מצב כלכלי בקבלה למעונות. עיון בקריטריונים לקבלת מעונות יראה שהגדרת המצב הכלכלי היא ברורה וצרה והיא מתייחסת לגובה הכנסת הסטודנט והוריו בלבד. דא עקא, הפגיעה הכלכלית שבשלוש שנות השירות הצבאי אינה מוצאת ביטוי ברמת ההכנסה הנוכחית של הסטודנט, אלא בעובדה שהכנסה זו או האפשרות לה הייתה נעדרת בשלוש השנים שקדמו בהן שירת בצבא ובהעדר היכולת לחסוך. רוצה לומר, שני אנשים בעלי אותה רמת הכנסה, שאחד מהם שירת שירות צבאי ואחד מהם לא שירת שירות צבאי, אינם בעלי הזדמנויות שוות, שכן לאחד מהם היו שלוש שנים בהם קיבל את אותה הכנסה ויכול היה לחסוך. למרות זאת הקריטריונים של בחינת רמת הכנסתם לא יבדילו ביניהם. (במאמר מוסגר אומר שלהגדרה כל כך מופשטת של מצב כלכלי ניתן לכאורה למוטט גם את יתר הקריטריונים לקבלת מגורים, כך ניתן לחשב למשל את שווי המגורים באזור מגורים מרוחק או את שוויה של נכות מבחינה כלכלית וכו').

ברשימתי הקודמת שקלתי להתייחס גם לאפשרות להוסיף לקריטריון השירות הצבאי דרישה לקשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין הבקשה למעונות, דבר שנראה לכאורה על הפיתרון ההוגן. בסופו של דבר כדי לא להרחיב יתר על המידה ולאור העובדה שאפשרות זאת לא הועלתה כלל על ידי בית המשפט המחוזי החלטתי לא להתייחס לכך. עתה לאור התגובות אומר מה שהיה בכוונתי לומר בהקשר זה. לדעתי דרישה של קיומו של קשר סיבתי אינה מעשית ואינה ישימה בהקשר של שירות הצבאי, והמשמעות המעשית שלה אינה גדולה. היא אינה מעשית משום שבדיקת הקשר הסיבתי בהקשרים אלה היא מורכבת מאוד גם במקרים הפשוטים והיא יכולה להגיע כדי ניתוחים פסיכולוגיים מורכבים, כך למשל אם א' מבקש מעונות שנתיים לאחר שירותו הצבאי אך במהלך שנתיים אלה בילה שנה אחת בטיול אחרי צבא וזאת לאחר שירות קשה ומפרך בתור לוחם, האם ניתן לומר כי הקשר הסיבתי ניתק משום שהיו לו שנתיים לצבור את הכסף והוא לא ניצל זאת, או שניתן לראות את שנת הטיול כנספח לשירותו הקשה. נראה שכניסה לניתוחים דקים כאלה איננה ישימה. המשמעות המעשית שלה אינה גדולה משום שגם עם דרישת הקשר הסיבתי וגם בלעדיה השירות הצבאי אינו קריטריון קשיח, גם עתה אין היא תנאי מספיק ואף לא תנאי הכרחי לקבלת המעונות, אלא שיקול אחד מיני רבים. אם לסכם את עמדתי בנקודה זו, אני סבור כי לו היה בית המשפט המחוזי בוחר בדרישה לקיומו של קשר סיבתי פתרון זה היה נראה בעיני הוגן ובוודאי שעדיף נורמטיבית על שלילת תוקפו של הקריטריון בדבר שירות צבאי, אך נראה לי שמבחינה מעשית ואדמיניסטרטיבית היה בלתי ישים.

נקודה אחרונה זו, דהיינו שאין המדובר בתנאי קשיח בלעדיו אין, הזכרתי גם ברשימתי הקודמת, אך לאור התגובות היא ראויה להדגשה נוספת. אמנם, כפי שציין אחד המגיבים, נכון הדבר שיש בין המשרתים בצה"ל כאלה הבאים ממשפחות מבוססות שעובדת השירות הצבאי, על אף הפגיעה הכלכלית שבה אינה מונעת מהם הזדמנויות שוות ביחס לאחרים, אך סטודנטים אלה ממילא לא יקבלו מעונות בשל העובדה שהם יקבלו ניקוד נמוך בקריטריונים אחרים. המשמעות המעשית של קריטריון השירות הצבאי היא ששני מבקשים בעלי מצב כלכלי זהה (במובן הצר של רמת ההכנסה הנוכחית כפי שכבר פירטתי לעיל) ומצב שווה ביתר הקריטריונים, זה מביניהם ששירת בצבא יקבל עדיפות. עדיפות זו נראית לי רלוונטית והוגנת.

נראה לי ששתי הבהרות אלה מייתרות ממילא חלק מהחששות שמעלה אילן בתגובתו לרשימה. השירות הצבאי אינו יכול לשמש הצדקה לשכר דפרנציאלי (או הצדקה למגוון ההפליות האחרות שמציע אילן), שכן אלה נעדרים קשר רציונלי לשירות הצבאי, בניגוד לקשר הרציונלי שהוא מקיים עם לימודים גבוהים. לפיכך גם אינני שותף לחשש ה"קולב הנוח" להפליה, או מצב של פיצוי יתר.

ועתה ליתר טענותיו של אילן. נראה שאילן (בניגוד למיכאל) אינו שותף לטענה כי "לא ניתן ברצינות לטעון כי התגמולים הניתנים למשרתים בצבא מפצים אותם באופן מלא על שירותם הצבאי" טענה אותה הוא שם במרכאות כמסתייג ממנה. אם הסתייגותו של סבן מתייחסת להיבט של התגמול הישיר לחיילים משוחררים (להיבט "הסוציולוגי" של טיעונו אתייחס בהמשך), הרי שאני עדיין עומד על דעתי שטענה זאת היא בלתי סבירה. לו כך היו פני הדברים לכאורה המדינה הייתה צריכה לכל הפחות אדישה בין מתן התגמולים הישירים השונים לבין מתן שכר לחיילי החובה (בניכוי הוצאות מחייה ומגורים אותם מספק הצבא), ואולי אף להעדיף זאת שכן מתן השכר היה לכאורה פשוט יותר מבחינה אדמיניסטירטיבית, העובדה שאין זה המצב מצביעה על כך כי שווי התגמולים פחות משוויו של השכר.

זאת ועוד, מצביעה על כך גם העובדה שבהינתן שיקולים כלכליים גרידא רוב החיילים היו מעדיפים שלא לשרת שירות חובה. כל מי שבילה יום אחד בבית דין צבאי יודע שרובם של העריקים שמגיעים לבתי הדין הצבאיים באים ממשפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך והם עושים כן על רקע כלכלי (לחוסר הרגישות ה"קונטקסטואלית" של סבן בנוגע להעדר ההומוגניות של המתגייסים לצה"ל אתייחס בהמשך).

אכן, ארגון "עדאלה" העלה במסגרת טיעוניו כי חוק קליטת חיילים אמור להתוות רשימה ממצה של הטבות ותגמולים לאותם חיילים משוחררים. אך מכיוון שאני מעריך את רמתו המשפטית-מקצועית את עו"ד חסן ג'בארין, מוזר לי הוא הדבר כי עו"ד ג'בארין, כבא-כוחו של ארגון "עדאלה", לא הציג נתונים כלכליים אודות אותן "הטבות/תגמולים". ספק בעיני אם היעדרו של מצג זה טמון במעין "לקונה" בטיעוניו של עו"ד ג'בארין. עו"ד מקצועי כמותו בוודאי לא היה מסתיר מצג שכזה, במיוחד כאשר חוק קליטת חיילים משוחררים אף תומך בטענותיו. אך המצג הכלכלי אשר לא הוצג וגם לא נדון במסגרת פסק הדין, הפך להיות מן המפורסמות בקרב הסטודנטים שלנו אילן. מענקים שחרור ופיקדון יכולים לממן לא יותר משתי שנות לימוד אוניברסיטאיות. לאור נסיקתו של שכר הלימוד בשנים האחרונות, ובאם נצרף הוצאות לימוד נוספות (לא כולל דיור!!!) ספק אם חוק קליטת חיילים משוחררים יכול לממן אפילו שתי שנות לימוד אוניברסיטאיות.

לחשש כי השירות הצבאי יהווה קולב להפליה כוללת כבר התייחסתי, נותר איפוא להתייחס להפלייה הסוציולוגית הכללית של המגזר הערבי (זו שאינה מתורצת בעובדת השירות הצבאי, שכן כפי שציינתי תנאי זה לא יהיה מוצדק מקום שאין קשר רציונלי בין השירות הצבאי להבחנה). אכן אני מכיר בקיומו של חוסר השוויון בחברה הישראלית, אך הפתרון לכך הוא בהפליה מתקנת של המגזרים החלשים, ובהקפדה על החוקים המבטיחים שוויון הזדמנויות. אולי אין זה פתרון מושלם אבל אין פותרים עוול באמצעות יצירת עוול חדש. הנה דווקא אם ניקח את הדוגמה שמזכיר אילן, דהיינו, דוגמת המגזר הדרוזי ניתן יהיה להבחין במשמעות של דברי אילן. אני סבור שצריכה להיות הפליה מתקנת של מגזרים חלשים ובכלל זה הדרוזים (בהקשר של המעונות כמובן הדברים רלוונטיים לדרוזים מהגליל). לשיטתי, הדרוזים צריכים להינות הן מההפליה המתקנת והן מההתחשבות בכך ששירתו בצה"ל והפגיעה הכלכלית שנגרמה להם כתוצאה מכך. לעומת זאת לשיטתו של אילן אין להתחשב בפגיעה הכלכלית שנגרמה להם. התוצאה היא שערביי ישראל שלא התגייסו לצבא ייהנו מהפליה מתקנת, ואילו הדרוזים שבחרו להתגייס לצבא ייהנו מהפליה מתקנת אך ב"קיזוז" הפגיעה הכלכלית הנגרמת להם כתוצאה מהשירות הצבאי. האם הפתרון הזה נראה הוגן או סביר?

נקודה אחרונה זאת מתחברת לחוסר הרגישות ה"קונטקסטואלית" של אילן בהקשר של אוכלוסיית המתגייסים לצבא. אוכלוסייה זאת אינה מורכבת אך ורק מהשכבות הסוציו-אקונומיות החזקות, אלא גם משכבות חלשות ואף חלשות ביותר. שלילת ההתחשבות בשירות הצבאי לא תפגע בשכבות החזקות אותן נראה שאילן מדמה לעצמו ברגע שהוא מדבר על אוכלוסיית המתגייסים לצבא (אלה ממילא לא היו מקבלים מעונות גם לפי הקריטריונים שנפסלו), אלא דווקא בשכבות החלשות ממילא.

לבסוף, אעיר שתי הערות נוספות לגבי שתי נקודות העולות מדברי אילן. ראשית הטענה בדבר המקצוע הנרכש בצבא וה"רישות החברתי" נראית לי כוללנית יתר על המידה, ושוב לוקה בחוסר "קונטקסטואליות". רוב רובם של המשרתים בצה"ל אם כמכונאי טנקים או כחילי חי"ר בגולני אינם זוכים לרכוש שום מקצוע בעל ערך בחיים האזרחיים, והסיכוי שלהם ליצור קשר עם אנשים שיזכו למעמד והשפעה בעתיד ול"רישות חברתי" אינו גבוה, זהו סיכוי מקרי. טענות אלה רלוונטיות ליחידות איכותיות, מאוד מסוימות, שממילא האוכלוסייה המגיעה אליהם מוצאה מהשכבות החזקות בחברה הישראלית (ודווקא בשל כך הן מאפשרות יצירת "רישות חברתי"). האמן לי אילן אלה ממילא לא היו מקבלים מעונות גם לפי הקריטריונים שנפסלו.

ומילה בקשר לשירות הלאומי (אין לי התנגדות שלצורך העניין ישנו את שמו לשירות אזרחי). לגיטימי בעיני שהניגשים לשירות לאומי/אזרחי יבחרו היכן יבצעו אותו (לדעתי זה המצב גם עכשיו), ובמסגרת זאת לגיטימי בעיני שאזרחי ישראל הערבים יבחרו בשירות לאומי/אזרחי במסגרת הקהילה הערבית, לאור זאת אינני מבין את החשש למדרון חלקלק, הרי הם יכולים למנוע בכל רגע נתון את הזליגה על ידי בחירת מקום שירות התואם את רצונם. מה שאיננו לגיטימי בעיני הוא הטענה ששירות לאומי/אזרחי כלול באותה "עסקת חבילה" כדבריך בה המיעוט אינו נלחם במדינה אך גם לא משתתף בשירות הצבאי. אינני רואה את הקשר בין שירות בבתי חולים ובעזרה לזקנים (אם אזרחי ישראל הערבים רוצים יכולים אלה להיות דווקא זקנים ערביים או בתי חולים המשרתים את קהילתם) לפרויקט ה"אתנוצנטרי" כדבריך. בטענת ההתנגדות הפסיבית הזאת ניתן גם להצדיק מצב בו לא נדרוש מאזרחי ישראל הערביים לשלם מיסים (דרך אגב, אי תשלום מיסים ניתן אף להצדיק יותר שכן נתח גדול מתקציב המדינה הולך לתקציב משרד הביטחון). ההיבט הרגשי הכלול בשירות הצבאי הוא ברור ומיידי לא כן בשירות לאומי/אזרחי או בתשלום מיסים, אלה נוגעים להיבטים שאינם נוגעים לציוניותה או יהדותה של המדינה.

ארגון עדאלה טען לפגיעה בזכויות האדם של המגזר הערבי, אך אני שואל את עצמי מדוע מתעלמים מהפגיעה בזכויותיהם של החיילים? ככלות הכל השירות הצבאי ללא ספק מגביל באופן ניכר את זכויות האדם הבסיסיות של החיילים, כאזרחים במדינה דמוקרטית: הגבלה משמעותית של החירות; הגבלה של חופש הביטוי; הגבלות על האוטונומיה האישית; וכיו"ב. מכיוון שהשירות הצבאי אינו שירות כבקשתך (וצר לומר זאת בימים אלה עת אנו טומנים במנוחת עולמים את יקירנו) הרי שהשירות הצבאי עלול גם להגביל את זכותו של האדם לחיים. אנו מגייסים את חיילינו בעל כורחם לשירות צבאי, שולחים אותם לא פעם לחזית המלחמה(הן במסגרת החילות הקרביים והן במסגרת חילות השירותים השונים), ומבקשים מהם לסכן את חייהם. לאחרונה, רענן אחד מתלמידי המחקר בפקולטה את זכרוני, כי עת המדינה מפקיעה את קניינו של האדם, מחויבת היא לפצותו בפיצוי הולם, ולא בפיצוי סמלי. אך מהן זכויות כגון: חירות, כבוד, אוטונומיה פרסונלית, לעומת זכות הקניין? בהן ניתן לפגוע ולשלם פיצוי סמלי בדמותם של מאות שקלים בודדים בחודש כשכר, וכמה אלפי שקלים בודדים במסגרת מענק ופיקדון. אם חותרים להרמוניה אזרחית במדינתו, מן הראוי כי גם המגזר הערבי ייטול חלק בחובתו האזרחית. אך כל עוד המגזר הערבי שרוי בקונפליקט של זהות, אל לנו לכרסם בערך ההקרבה של אלו אשר מקריבים שלוש שנים יקרות מפז מחייהם. בימים של נהנתנות והשתמטות, ניכר כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה רק תמרץ את המשתמטים, שכן אפילו מערכת הצדק אינה מכירה בהקרבתם האישית של חיילי צה"ל.