מדיניות כליאה המבוססת על מקום.

בשבוע שעבר נדונה תוכנית הממשלה לצמצום הצפיפות בבתי הסוהר. הדיון עסק ביישום הצו של בג"ץ מהשנה שעברה, המורה למדינה להבטיח לכל אסיר שטח מחיה של שלושה מ"ר לפחות, החל מחודש מארס האחרון, ולהגדילו לארבעה מ"ר לפחות עד סוף השנה. הצו הוצא לאחר שהוכח, כי במדינות אירופה המערבית שטח המחיה הקטן ביותר לאסיר נע בין שישה ל–12 מ"ר. בישראל השטח המוקצה לכמחצית מהאסירים אינו מגיע אפילו לשלושה מ"ר, מה שמגביר את החיכוך והאלימות בבתי הכלא, מפריע למאמצים לשיקום האסירים ופוגע פגיעה קשה בכבוד האדם.

בטווח המיידי התוכנית לצמצום הצפיפות מתבססת במידה רבה על הרחבת השחרור המינהלי של אסירים, לפני המועד שנקבע בגזר דינם. המדינה הודיעה, כי לשם כך תצטרך לצמצם את מספר האסירים והעצורים הפליליים בכ–1,080 בני אדם — כ–10% מהכלואים בגין עבירות פליליות. על פי התוכנית, שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, אסירים רבים ישוחררו לפני תום תקופת מאסרם, לפי נוסחה שנקבעה.

כך למשל, אסירים שנידונו לארבעה חודשי מאסר או פחות, ישוחררו בתום מחצית ממאסרם ושלושה חודשים לפחות יופחתו ממאסרם של אלה שנידונו לשנת מאסר, וכאלה שנידונו ליותר משלוש שנות מאסר ישוחררו לפחות חצי שנה לפני המועד המתוכנן.

בכל המקרים הללו וברבים אחרים, קיצור המאסר לא יותנה בבדיקת מסוכנות. אם זה לא יספיק, נציבות שב"ס תוכל לקצר בשבועיים נוספים את תקופות המאסר של אלפי אסירים המשתחררים מדי שנה. צעדים אלו יעמדו בתוקפם רק כל עוד לא נפתרה מצוקת המקום. ומכיוון שהמצוקה כה קשה, יש להניח שהם יעמדו בעינם שנים ארוכות.

החלטה לפעול לצמצום הכליאה היא החלטה נכונה. גם אם מתעלמים מהצורך הדוחק בצמצום הצפיפות בבתי הסוהר, היקפי הכליאה בישראל גבוהים מדי. מאסרים מסייעים אמנם בהרחקת עבריינים מסוכנים ונותנים מענה לתחושת הציבור, כי יש להעניש בחומרה מבצעי עבירות, אך מחקרים מראים, כי למשך המאסר אין השפעה ברורה על ההרתעה, ולא אחת המאסר פוגע במאמצי השיקום של האסיר. זאת ועוד, השהות בכלא עם אוכלוסייה עבריינית, תוך ניתוק ממקומות העבודה, מהמשפחה ומהקהילה, מחזקת לא אחת נטיות לאלימות ומשרישה תפישות עולם עברייניות, וכך מגדילה את הסיכוי שאותם אנשים יחזרו לבצע עבירות גם בעתיד.

עדיף היה לו המדינה היתה פועלת לצמצם את היקפי הכליאה באופן סלקטיבי, שישרת את האינטרס החברתי, תוך הבחנה בין סוגי אסירים ועצורים. אך בשלב זה, הבחירה בשיטת השחרורים המינהליים היא עובדה מוגמרת ולכן כדאי לעמוד על ההשפעות מרחיקות הלכת של ההחלטה. מעתה מספר האסירים לא נקבע עוד על פי הביקוש — דהיינו מספר האנשים שבתי המשפט שולחים למאסר — אלא על ידי ההיצע: מספר המקומות בבתי הכלא. זהו שינוי יסודי במדיניות הענישה. עד כה מספר המוחזקים במתקני הכליאה היה תלוי בהחלטות של שופטים וגורמי אכיפה אחרים. אם הוחלט על מעצרים רבים יותר או מאסרים ממושכים יותר — מספר הכלואים גדל. אם רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט היו מאמצים מדיניות מתונה ומידתית יותר, הוא היה מצטמצם.

כעת, גם אם שופטים ישלחו פחות אנשים למאסר או למעצר, מספר האסירים הכולל לא יקטן. על פי הצעת החוק, במקרה כזה יוקפאו צעדי החירום, כך שמספר האסירים יתאים למספר המקומות הפנויים. בדומה, אם שופטים ישלחו אנשים רבים יותר למעצר ומאסר, המדינה תחויב להגדיל את מספר השחרורים המינהליים כדי לצמצם את מספר הכלואים. בסופו של דבר, מספר האסירים והעצורים יהיה שווה למספר האנשים שניתן להחזיק בכלא בלי לגרום לצפיפות יתר בבתי הסוהר.

החלטה לעצור או להטיל עונש מאסר על קבוצה אחת של עבריינים תוביל בהכרח לשחרורה מן הכלא של קבוצת עבריינים אחרת. כיום, למשל, מוטלים לא אחת עונשי מאסר של כשנה גם על עבריינים שאינם מסוכנים. נהגים שברשלנותם גרמו לתאונה קטלנית וצעירים שהסתבכו בעבירה חמורה יחסית אך חד־פעמית באופיה, נידונים לא אחת למאסר מטעמי גמול, גם כאשר קציני המבחן המייעצים לבתי המשפט, סבורים כי המאסר יפגע בשיקומם ויגדיל את הסיכוי לעבריינות.

לאחר שתיושם התוכנית החדשה, שליחת הנאשמים האלה לכלא תחייב שחרור מינהלי מוקדם של אסירים אחרים, שרבים מהם מסוכנים יותר. מן העבר השני, שחרור של נאשמים לביתם תחת פיקוח, במקום לעצור אותם עד תום ההליכים, יצמצם את מספר האסירים המסוכנים המשוחררים מוקדם מדי. החלטה בתיק של נאשם אחד משפיעה על ההחלטות ביחס לאחר.

הקושי הוא, שלבתי המשפט אין מנגנון ריכוזי לקבלת החלטות, שמאפשר להתחשב בהיקפי הכליאה. לכן את ההתאמות במדיניות הענישה חייבת להוביל התביעה הכללית, בראשות היועץ המשפטי לממשלה. רק התביעה הכללית יכולה להחליט שלא לבקש מאסרים או מעצרים כשניתן להסתפק בחלופות, ולהסכים לשחרור מוקדם של אסירים שמסוכנותם אינה גדולה. מהלך כזה של התביעה יאפשר לצמצם את הצורך להישען על השחרור המינהלי, ויבטיח כי צמצום הכליאה לא ילווה בגידול בפשיעה.

במשך שנים מתנהל בישראל ויכוח על היקפי הכליאה. רוב הקרימינולוגים טוענים, כי יותר מדי אנשים מגיעים לכלא. הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה (ועדת דורנר) אימצה גם היא מסקנה זו, וקראה לצמצם את השימוש במאסרים. מנגד, במשטרה וברשויות התביעה בלטו הקולות הטוענים, כי אין לערוך שינוי משמעותי במדיניות, שכן הפחתה בהיקפי הכליאה תפגע בעקרון הגמול, בהרתעה ובביטחון הציבור.

הוויכוח הזה הסתיים, לפחות לשנים הקרובות. מספר הכלואים הצפוי בשנים הקרובות ייקבע על פי היצע מקומות הכליאה. לפיכך, השאלה איננה אם צריך להגדיל או להקטין את מספר הכלואים, אלא את מי מבין העבריינים הכי חשוב להחזיק במעצר או מאסר ואת מי יש לשחרר, בהינתן המספר המוגבל של מקומות הכליאה. התעלמות מכך תפגע באינטרס הציבורי ובמאבק בפשיעה.
(הרשימה פורסמה בעיתון הארץ)