תג

יום ראשון, ספטמבר 17

במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש

פורסם במקביל ב- JOKOPOST
המאמר נכתב במשותף עם איל גרונר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שומר באתר בנייה (להלן: המערער) על דחיית תביעת נזיקין לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעת שעבד כשומר באתר הבנייה של חברת "דונה" במודיעין (ע"א 9073/15 פריד אלקססי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ ואח'; ע"א 182/16 המוסד לביטוח לאומי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום 4.9.2017, להלן: פסק הדין בערעור).
אנו סבורים כי נימוקי דחיית התביעה מעלים שאלות עקרוניות וחשובות ביותר שטרם נידונו בפסיקה. ברשימה זו נדון בשאלות אלו.
את עובדות המקרה פירטנו ברשימה קודמת שכותרתה "מדבר שקר תרחק – דיון בעקבות דחיית תביעת נזיקין בשל שקרי התובע", ופורסמה באתר זה בתאריך 17.4.2017. הרשימה אוזכרה ונותחה בערעור. (להלן: הרשימה הקודמת).
ברשימה הקודמת ניסינו לתמוך במסקנה שלפיה טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את תביעת הנזיקין של המערער. בית המשפט העליון דחה מסקנה זו. ברשימה זו אנו מקווים להראות כי בית המשפט העליון נתפס לכלל טעות.
כאמור, עובדות המקרה מפורטות ברשימה הקודמת, על כן נחזור עליהן בקצרה בלבד. אין חולק כי המערער מצא את עצמו מוטל בבור באתר הבנייה של חברת "פרץ בוני הנגב". זהו בור פתוח ובלתי מגודר בעומק של כ-7 מטרים. המערער נפצע באורח קשה ונותר משותק בגופו.
אין חולק כי המערער מסר גרסאות סותרות באשר לנסיבות שבגינן מצא את עצמו מוטל בבור.
לפי גרסה אחת, בעת סיור באתר הבנייה שעליו שמר, נתקלו הוא ושומרים נוספים ששמרו עמו, באדם שחשדו בו בגניבה. במקום פרץ עימות והמערער ברח, נכנס לאתר הבנייה הסמוך ששייך ל"פרץ בוני הנגב" ונפל לבור.
לפי גרסה שנייה, המערער שמר באתר הבנייה של חברת "דונה" עם שני שומרים נוספים. בעת סיור באתר נתקלו בפואד טורי (משיב 4 בפסק הדין בערעור) וחשדו בו שניסה לגנוב מזגן מאתר הבנייה. במקום התפתח עימות שבמהלכו נדקר המערער על ידי עלי טורי (משיב 3 בפסק הדין בערעור) באמצעות מכשיר חד שהביא מהרכב. המערער נחבל קלות ונפל ארצה. באותה עת עלי טורי או פואד טורי החלו לנהוג בפראות ברכב. המערער סבר שהנהג עומד לפגוע בו, וברח בריצה לכיוון אתר הבנייה של "פרץ בוני הנגב" ושם מצא עצמו מוטל פצוע בתוך בור.
בית המשפט העליון קבע כי אין להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין (להלן: סעיף 38) הקובע כהאי לשנא:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
בית המשפט קבע כי בשל גרסאותיו הסותרות של המערער, נוצר מצב שלפיו המערער יצר עמימות עובדתית במכוון. אומנם תכליתו של סעיף 38 היא הסרת עמימות עובדתית ופתרון למצוקה העובדתית של הניזוק, אולם אם הניזוק יוצר במכוון עמימות עובדתית הרי שאינו סובל ממצוקה עובדתית, וממילא אין להחיל את סעיף 38.
תכליתו של סעיף 38 לאור תכלית דיני הראיות במשפט האזרחי – אנו סבורים כי את תכליתו של סעיף 38 יש להבין על רקע תכליתם הכוללת של דיני הראיות במשפט האזרחי, והיא גילוי האמת ומקסום אפיסטמי. הקצאת סיכוני המשגה בין תובע לנתבע במשפט אזרחי הינה הקצאה שוויונית וסימטרית. הקצאה שוויונית שלפיה אין להעדיף אפריורי את האינטרס של התובע או הנתבע, מותירה כשחקנית יחידה בזירה את האמת. לפיכך יש לפרש (בכפוף ללשון החוק) את החקיקה הראייתית הנוגעת למשפט האזרחי כחקיקה המשרתת וממקסמת את גילוי האמת.
סעיף 38 קובע העברת נטל ראיה מהתובע לנתבע לאור תכלית גילוי האמת. על פי הנחת המחוקק כעניין סטטיסטי כאשר נגרם נזק על ידי דבר מסוכן, על פי רוב הבעלים, הממונה, או התופס של הדבר המסוכן אחראים בעוולת הרשלנות. היות ורוב הסיכויים הם לאחריות ברשלנות מצד הנתבע, הרי שיש להעביר את נטל השכנוע לסתירת הנחה זו אל הנתבע.
אם הרציונל האפיסטמי של גילוי האמת הוא הרציונל היחיד אין נפקא מינה מי הוא זה שיצר את העמימות העובדתית ואין נפקא מינה שמקור העמימות העובדתית הוא בתובע. גם אם התובע יצר את העמימות העובדתית היא עדיין אינה חוסמת הסקת מסקנה מושכלת. אין סתירה בין עמימות עובדתית שמקורה בתובע לבין היות ההסתברות לאחריותו של הנתבע.
דחיית התביעה בשל כך שהתובע יצר את העמימות העובדתית משמעה דחיית הרציונל האפיסטמי של גילוי האמת מפני רציונל אחר (על כך נרחיב בהמשך). אולם, אם נכונה עמדתנו שלפיה רציונל גילוי האמת הוא היחיד החל, הרי שרציונל גילוי האמת ניתן ליישום גם אם מקור העמימות העובדתית הוא בתובע. עדיין רוב הסיכויים שאליבא דעובדות כהווייתן הנתבע אחראי בנזיקין, ולכן נטל השכנוע עובר לנתבע.
רציונל ההוגנות ותום הלב – בית המשפט קבע כי דחיית התביעה בשל יצירה מכוונת של עמימות עובדתית מתחייבת מעיקרון ההוגנות ותום הלב שחב התובע כלפי הנתבע. לעניות דעתנו טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת מהטעמים הבאים:
עקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת – במישור הדין המצוי מעולם לא נקבע כי עקרון ההוגנות ועקרון תום הלב יכולים לגבור על עקרון גילוי האמת במקרה של התנגשות ביניהם.
לא זו אף זו, בית המשפט העליון עצמו בפסק הדין בערעור (מפי השופט הנדל) קבע זאת במפורש בזו הלשון:
(פסק הדין בערעור, סעיף 16, עמ' 27)
עינינו הרואות כי על פי קביעתו של פסק הדין בערעור, התנהגות המנוגדת להוגנות ולתום הלב כגון שקריו של התובע, יכולה לבוא לידי ביטוי לרעת התובע כל עוד ההתנהגות הבלתי הוגנת וחסרת תום הלב אינה סותרת את עקרון גילוי האמת, אלא מתיישבת איתה. חוסר הוגנות וחוסר תום לב כפופים לרציונל האפיסטמי. אולם, כאשר ניתן למקסם את גילוי האמת חרף התנהגותו הלא הוגנת וחסרת תום הלב של התובע, בשום פנים אין להשית עליו סנקציה של דחיית תביעתו תוך התעלמות מכך שבכל זאת ניתן למקסם את גילוי האמת. הסנקציה על חוסר הוגנות וחוסר תום לב מקומה, למשל, בפסיקת הוצאות.
על פי עובדות פסק הדין בערעור ניתן למקסם את גילוי האמת עקב תחולת סעיף 38 – חרף שקריו של המערער חל סעיף 38.
שהרי:
למרות שקרי המערער ידוע לנו שנגרם נזק.
למרות שקרי המערער ידוע לנו שהנזק נגרם עקב דבר מסוכן (בור בלתי מגודר).
למרות שקרי המערער ידוע לנו כי המשיבה 2 הייתה הבעלים של הדבר המסוכן.
במצב זה על פי רציונל סעיף 38 רוב הסיכויים שהמשיבה 2 אחראית ברשלנות. התנהגות לא הוגנת וחסרת תום לב מצד המערער, אינה מפריכה את הטענה האפיסטמית שעדיין רוב הסיכויים שהמשיבה 2 אחראית ברשלנות לאור תחולת סעיף 38.
ברשימה הקודמת טענו כי סעיף 38 חל גם על עקרון ברירת הדין בין פקודת הנזיקין לבין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד). אם נכונה עמדתנו ובשים לב שעמדה זו לא נסתרה על ידי בית המשפט הרי שתחולת סעיף 38 מתקיימת אף שלא התברר האם חל חוק הפלת"ד (לנקודה זו נשוב בהמשך).
על פי עובדות פסק הדין בערעור, שקרי המערער לא נועדו להסתיר את חוסר תום לבו בעת האירוע – פסק הדין בערעור קבע ממצא שלפיו המשיבה 2, החברה הקבלנית, התרשלה (פסק הדין בערעור, סעיף 13, עמ' 21). התרשלותה מתבטאת בכך שהותירה בור שאינו מגודר. על פי עובדות המקרה אין זה סביר כי נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה 2 לבין הנזק. אין זה סביר כי המערער גרם לעצמו נזק במכוון באמצעות ניסיון למעשה אובדני או מתוך מטרה לגרום לעצמו נזק גופני על מנת לזכות בפיצויים.
אפילו אם נניח כי המערער החליט לסכן את עצמו מתוך משחק ורץ בעיניים עצומות בשטח האירוע, עדיין מתקיים קשר סיבתי בין היות הבור בלתי מגודר לבין הנזק.
מה עוד שאין זה סביר כי "במקרה" החליט המערער לפגוע בעצמו במכוון דווקא בעת האירוע שבו הותקף.
לכן, ניתן לקבוע כי התנהגותו חסרת תום הלב בעת ניהול התביעה לא נועדה להסתיר תביעת שווא. אין זה סביר כי המערער גרם לעצמו את הנזק וכי אין קשר בין נזקו לבין התנהגות רשלנית של המשיבה 2. והרי, עדיין הבור לא היה מגודר ועדיין לא סביר שהמערער רצה לגרום לעצמו נזק חמור מן הסוג שאירע בפועל – שיתוק.
מכאן שההסבר הטוב ביותר הוא שהמניע של המערער לשקר אינו המניע להסתיר את אחריותו המלאה לנזקו.
היות והמניעים של תובעים לשקר עשויים להיות בלתי קשורים לניסיון הסתרת תביעת שווא כגון מניע להגן על נתבע, הפעלת לחץ על התובע לא להאשים את הנתבע באחריות, הרי שיש לשקול בכל מקרה שבו התובע נמצא משקר, מניע מסוג זה. בעניינינו היות ואין זה סביר שהמניע לשקר קשור במידע שאילו היינו יודעים אותו אז המערער היה אחראי למלוא נזקו, הרי שהתרחיש שלפיו המערער אחראי למנוע נזקו הוא תרחיש בלתי סביר אפיסטמית ועקרון גילוי האמת אינו מוליך למסקנה זו.
יש לציין כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עלתה טענה שלפיה למערער יש מניע שלא לתבוע את המשיבים 3 ו-4 מכוח הסכם סולחה (סעיף 58 לפסק הדין בבית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי לא דן בטענה בשל היעדר ראיות לגביה. אולם, בשים לב לתכלית דיני הראיות במשפט האזרחי שלפיה יש למקסם את גילוי האמת, הרי שהשכל הישר מדריך אותנו להגיע למסקנה שמניע כגון הימנעות מתביעה בשל סולחה הוא מניע אפשרי וסביר הרבה יותר מאשר המניע של המערער לשקר על מנת להסתיר את העובדה האמיתית כי המערער אחראי למלוא נזקו.
עקרון המקסום האפיסטמי אינו מחייב את ידיעת העובדות לאשורן – היות ומידת ההוכחה במשפט האזרחי היא מאזן הסתברויות בלבד, הרי מה שנדרש מבית המשפט הוא להתחקות אחר הקירוב הטוב ביותר לאמת ואין הוא נדרש לידיעת האמת לאשורה. מכאן שאין מניעה ואף חובה על בית המשפט לשקול כל סברה אפשרית הרלוונטית לשאלת קבלת התביעה, שמשקלה גבוה ולו במעט ממשקל הסברה ההפוכה. כך נהג בית המשפט העליון באחת הפרשות (ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני פ"ג לג(2), 90, 92) ובה קבע כי אובדן התכשיטים בנסיבות העניין אינו תוצאה של גניבה, היות ואדם סביר לא ישאיר רכוש בעל ערך כזה במכוניתו. קביעה זו נעשתה אף על פי שבית המשפט לא ידע מה התרחש כאשר עובד החברה שטען לגניבה נסע במכוניתו, ולא הוצגו כל ראיות לכך שהתכשיטים לא נגנבו אלא אבדו בדרך אחרת. בכל זאת, אף בתוך "ואקום" עובדתי וראייתי זה, אימץ בית המשפט את ההשערה המסתברת ביותר. גם בעניינינו, חרף אי-ידיעת בית המשפט את הנסיבות שבעטיין המערער נפל לבור, ראוי שבית המשפט יאמץ את ההשערה המסתברת ביותר והיא כי המערער לא קפץ לבור בכוונה, אלא ניזוק בשל ההתרשלות שבאי-גידור הבור.
מסקנת ביניים: היות והשיקול האפיסטמי של מקסום גילוי האמת מאפשר מסקנה שלפיה רוב הסיכויים שהנזק נגרם עקב התרשלות המשיבה 2, והיות ועקרון גילוי האמת גובר על עקרון תום הלב וההגינות, והיות שרוב הסיכויים ששקרי המערער לא נועדו להסתיר את אחריותו המלאה לנזקו, הרי שצירופן של מסקנות גורר שאין לדחות את תביעת המערער בשל שקריו המבטאים חוסר תום לב או חוסר הגינות.
בית המשפט העדיף את עקרון ההוגנות ותום הלב על פני גילוי האמת – בית המשפט לא יישם את העיקרון שהוא עצמו קבע. מצד אחד בית המשפט קבע נכונה כי שקריו של המערער אינה מצדיקים את דחיית תביעתו, וכי משמעות שקריו היא ככל ששקריו משפיעים על המשקל האפיסטמי ועל חוסר יכולתו להוכיח את תביעתו. אולם, מצד שני בית המשפט דחה את התביעה מנימוק של הוגנות שאינו תלוי בחיסרון אפיסטמי.
בית המשפט דחה את התביעה מהנימוק של יצירת העמימות במכוון. כלומר המבחן הוא לא עצם קיומה של העמימות אלא (1) מיהות יוצר העמימות – המערער; (2) מבחן הכוונה ביצירת העמימות.
קריטריון זה אינו אפיסטמי. להלן נציע את ניסוי המחשבה הבא. נניח מקרה דומה למקרה שלפנינו בהבדל אחד: המערער איבד את זיכרונו עקב הנפילה לבור, ולכן לא יכול לזכור מה אירע.
מצב כזה זהה אפיסטמית למצב שלפנינו. הוא שונה רק בהיבט חוץ-אפיסטמי: הסיבה לאי-הידיעה.
אילו המערער היה מאבד את זיכרונו, היה נשמט טיעון ההוגנות של בית המשפט היות ואיבוד זיכרון אינו יצירת העמימות במכוון. אף על פי כן איבוד זיכרון הוא בדיוק אותו מצב של עמימות עובדתית כמו ביצירת עמימות במכוון. בהיבט של אי-ידיעת העובדות לאשורן אנו בדיוק באותו מצב.
אולם, בית המשפט לא השתית את טיעונו על חוסר הידיעה ללא תלות בשאלה איך נוצרה חוסר הידיעה, אלא בשאלה איך הגענו לחוסר הידיעה. התשובה לשאלה איך הגענו לחוסר הידיעה אינה משנה את השלכות חוסר הידיעה עצמו.
לכן, הטיעון של בית המשפט אינו אפיסטמי. בית המשפט אינו מיישם כאן את הדברים הנכונים שכתב, שלפיהם משמעות השקרים היא רק משמעות השלכת השקרים על משקל הראיות. בית המשפט "מעניש" במפורש את המערער על חוסר הוגנותו, שהרי אילו המערער היה מאבד את זיכרונו אז כעולה מעמדת בית המשפט עצמו הוא היה נוהג אחרת. בית המשפט הצהיר שהוא היה נוהג אחרת אילו היינו מגיעים לעמימות בדרך אחרת שאינה בכוונת מכוון. למשל באמצעות איבוד הזיכרון של המערער.
אילו היה בית המשפט מיישם נכונה את העיקרון שהוא עצמו קבע הוא היה לכל היותר משית על המערער הוצאות משפט בגין שקריו, ובו בזמן היה מתייחס לשקריו באותה מידה שהיה מתייחס לאיבוד הזיכרון של המערער.
סעיף 38 כחל על ברירת הדין ורציונל ההוגנות – בית המשפט החליט שלא לדון בשאלה האם סעיף 38 חל על ברירת הדין בין פקודת הנזיקין לחוק הפלת"ד, והעדיף לעסוק בשאלה האם סעיף 38 חל ולא מהן השלכותיו (פסק הדין בערעור, סעיף 7, עמ' 13).
דא עקא שהלכה למעשה בית המשפט הניח ללא דיון כי סעיף 38 אינו חל על ברירת הדין. את זאת ניתן לראות בדוגמאות שהציג בית המשפט לרציונל ההוגנות. בית המשפט הציג דוגמה שלפי גרסה אחת אדם אחד חייב לתובע מאה שקלים ואילו השני פטור לחלוטין, ולפי גרסה שנייה האדם השני חייב לתובע מאה שקלים ואילו הראשון פטור לחלוטין.
בית המשפט קבע שפסיקה המחייבת אחד מהם היא בגדר יצירת חבות יש מאין. דא עקא שדוגמה זו מניחה שאין בנמצא כלל לברירת הדין. אם נשנה את הדוגמה ונניח כי לפי חוק א' הראשון חייב ולפי חוק ב' השני חייב, אבל קיים חוק ג', זהו "חוק ברירת הדין" הקובע שבנסיבות המקרה חל חוק א' ולא חל חוק ב', הרי שאם חל חוק א' ניתן להסיק שהראשון חייב.
ההיקש למקרה הנדון הוא שלפי פקודת הנזיקין החברה הקבלנית חייבת ולפי חוק הפלת"ד חברת הביטוח חייבת, ואולם לשיטתנו קיים חוק שלישי והוא סעיף 38 לפקודת הנזיקין החל גם על ברירת הדין וקובע העברת נטל ההוכחה לחברה הקבלנית שהיא לא חייבת.
אולם, כפי שציינו לעיל, בית המשפט החליט שלא לקיים דיון האם סעיף 38 חל על ברירת הדין. טענת חוסר ההוגנות מהווה הנחת המבוקש שלפיה סעיף 38 אינו חל על ברירת הדין. אולם, אם סעיף 38 חל על ברירת הדין הרי נפתרה בעיית חוסר ההוגנות, שכן שיקולי מדיניות מכריעים שאם לא ידוע האם המשטר המשפטי הרלוונטי הוא רשלנות או משטר של אחריות מוחלטת, יש להעדיף משטר של רשלנות.
הרציונל התמריצי – על פי הרציונל התמריצי שהציג בית המשפט, כאשר תובע יודע את העובדות אך מסרב לגלותן, יש להשית עליו סנקציה של דחיית התביעה על מנת לתמרץ תובעים לגלות את אשר הם יודעים.
בניגוד לרציונל ההוגנות, הרציונל התמריצי הוא שיקול אפיסטמי אלא שהוא צופה פני עתיד – את המקרים הבאים ולא את המקרה הנוכחי הנדון. הרציונל התמריצי מקריב את האמת במקרה הנוכחי הנדון למען האמת במקרים הבאים. לפי ההמשגה של דורון מנשה ולימור ריזה זהו "תמריץ רדיקלי" [דורון מנשה ולימור ריזה "יש והנידון מנדב ראיה: תמריצים ראייתים לעידוד חשודים ותביעה לשתף פעולה" מחקרי משפט כה (3) 845–887 (2009(].
שהרי גם הרציונל התמריצי פוגע בעקרון גילוי האמת ו"מעניש" את המערער בעוון שקריו בדחיית תביעתו. מבחינה אפיסטמית אילו המערער היה מאבד את זיכרונו היינו מצויים בתנאי אותה עמימות עובדתית בדיוק ואז הרציונל התמריצי לא היה חל. מעבר לכך, גם את הרציונל התמריצי ניתן להגשים באמצעות השתת הוצאות משפט על המערער ולא באמצעות דחיית תביעתו. אולם, בית המשפט העדיף להטיל על המערער סנקציה של דחיית התביעה, וזאת בשל יצירת עמימות מכוונת שהיא שונה במהותה מאיבוד זיכרון אף שתוצאת העמימות היא אותה תוצאה.
שנית, הרעיון של הקרבת האמת במקרה דנן למען האמת בטווח הרחוק הוא בעייתי לגופו. רעיון זה מערב מין בשאינו מינו. אם רוצים "להעניש" תובעים שקרנים אפשר לתבוע אדם בגין עדות שקר. אין זה ראוי להטיל על אדם סנקציה בגין עדות שקר על ידי שלילת תביעה אחרת לחלוטין. הערך הכספי של תביעות אחרות לחלוטין הוא ערך משתנה ולא ראוי להשית על תובעים שקרנים "קנס" שתלוי בשאלה איזה נזק גורמים להם מעוולים אחרים.
מעבר לכך, תמריצים אינם פועלים באופן מושלם. עדיין קיימת אפשרות סבירה כי חרף התמריץ עדיין יהיו תובעים שקרנים גם בעתיד. אולם, על מנת לשמור על התמריץ נאלץ לדחות לא רק את התביעות הבלתי צודקות של תובעים שקרנים, אלא גם את התביעות הצודקות שלהם ובכך ייגרם "הפסד נטו של צדק".
מניין לנו שהנזק עקב דחיית תביעות צודקות נגד תובעים שקרנים לא יהיה גדול מהנזק עקב תופעת התביעה השקרית עצמה, שלכשעצמה יכולה להיות מטופלת על ידי השתת הוצאות משפט?
כמו כן, אין זה ברור מדוע דווקא מזיקים רשלנים הם אלו שצריכים ליהנות מכך שהתובע שבאמת ניזוק מהם החליט לשקר? האם התוצאה הרעה שמזיק רשלן יוצר כאשר הוא פטור בלא כלום היא רעה פחות מהתוצאה הרעה של תמרוץ תובעים שקרנים? האם היא רעה פחות מאשר החלופה של השתת הוצאות משפט על תובעים שקרנים?
שלישית, השיקול התמריצי סותר את קביעת בית המשפט עצמו שלפיה אין להשית סנקציה של דחיית תביעה בשל שקרי המערער, אלא לכל היותר להסתפק בהוצאות משפט. אם בית המשפט מוכן לנהוג אחרת בתובע שאיבד את זיכרונו ובתובע שקרן, אף ששניהם יצרו אותה עמימות עובדתית היות ורק לתובע השקרן רלוונטי השיקול התמריצי, הרי שהלכה למעשה משית בית המשפט סנקציה של דחיית התביעה בשל שקרי המערער.
נזק ראייתי – כפי שמבהיר בית המשפט אין כאן תחולה קלאסית של נזק ראייתי, אלא ניתן לומר כי בכך שהמערער יצר עמימות מכוונת הוא יצר מעין נזק ראייתי לנתבע ולבית המשפט.
אולם, הטענה למעין נזק ראייתי מתקזזת עם הנזק הראייתי שיצרה חברת הבנייה בכך שהתרשלה ולא גידרה את הבור. אילו חברת הבנייה הייתה מגדרת את הבור, אזי המערער לא היה נופל לבור ולא הייתה נוצרת ממילא כל העמימות העובדתית.
מעבר לכך, דחיית תביעתו של תובע בשל מעין נזק ראייתי אף על פי שיש די ראיות להחיל את סעיף 38 בהנחה שחל גם על ברירת הדין, משמעה "הענשת" התובע בגין יצירת מעין נזק ראייתי באמצעות דחיית התביעה. בית המשפט עצמו קבע שמהלך זה הינו פסול, וכאמור לעיל אף לדעתנו כך הדבר.
האיסור לטעון טענות עובדתיות חלופיות – על פי סעיף 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי: "בכתב טענות אין לטעון טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו".
אומנם המערער טען טענות עובדתיות חלופיות, אולם נשאלת השאלה מהי הסנקציה על כך? אם הסנקציה היא דחיית התביעה, הרי שהדבר עומד בסתירה לקביעת בית המשפט (הנכונה לדעתנו) שלפיה הסנקציה על שקרים אינה דחיית התביעה, אלא הטלת הוצאות משפט.
משמעותה של דחיית תביעה – בניגוד להקשרים אחרים בחיים שבהם ניתן להשעות שיפוט ולהימנע מנקיטת עמדה בהיעדר ידיעה, הרי משמעותה של דחיית תביעה אינה ניטראלית ואינה בגדר השעיית שיפוט. דחיית תביעה הינה העדפה לנקוט עמדה פוזיטיבית שעל פיה אין זה ראוי ליתן לתובע את הסעד המבוקש.
בעניינינו משמעות דחיית התביעה היא נקיטת עמדה שיפוטית פוזיטיבית כיצד יש לנהוג כאשר אדם נפל לבור בניגוד לרצונו (ולא קפץ בכוונה לבור) כאשר הבור אינו מגודר, ולכן נפל עקב התרשלות וללא ניתוק הקשר הסיבתי (על כך לא הייתה מחלוקת) ונותר משותק. לפי עמדה שיפוטית זו אין זה ראוי ליתן לתובע זה בנסיבות אלו פיצוי, וזאת בעוון שקריו ובניגוד לקביעת בית המשפט שלפיה אין להשתית על תובע סנקציה של דחיית התביעה בעוון שקריו, ככל ששקריו אינם מסכלים הכרעה עובדתית.
בשים לב שמשמעות דחיית התביעה היא נקיטת עמדה פוזיטיבית ולא כלל ניטראלי בהיעדר מידע, אין זה ראוי לדעתנו לנקוט עמדה בנסיבות האלה שלפיה המערער אינו זכאי לפיצוי כלל ובכפוף לדין הישראלי החל בעניין.
לעיתים השופטים נקראים לקיים את הנאמר בפרקי אבות "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (פרקי אבות, ב, ה) נסיבות המקרה זועקות עוול ובית המשפט אך הוא, גם אם המקרה קשה, נקרא להיות מי שיטפל בעוול זה.
דיון נוסף – סעיף 30 לחוק בתי המשפט קובע כדלהלן:
"30.  (א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".
פסק דינו של בית המשפט העליון עומד בסתירה לעיקרון-על בדיני ראיות במשפט האזרחי, שלפיו עקרון גילוי האמת גובר על עקרונות אחרים כגון עקרון ההוגנות של התובע ושיקולי תמריץ ראייתי.
יתרה מכך, פסק דינו של בית המשפט העליון עומד באי-הלימה להלכה שהוא עצמו קבע באותו פסק דין, שלפיו שקרי התובע לעולם לא ישמשו לכשעצמם עילה לדחות תביעה. אולם, לאור נימוקיו של בית המשפט בדבר חוסר הוגנות מצד התובע והצורך לתמרץ תובעים להציג את מלוא הראיות, הלכה למעשה נמנע בית המשפט מלאמץ את הלכתו הוא ולמעשה פסק בניגוד לה.
נוסף על כך, בית המשפט העליון נמנע מלקיים דיון בשאלה חדשנית וחשובה להכרעה בפרשה זו: האם סעיף 38 לפקודת הנזיקין חל גם על ברירת הדין בין פקודת הנזיקין לבין חוק הפלת"ד. סוגיה זו טרם נידונה בפסיקה, אך בלעדי דיון בה לא ניתן לבסס את דחיית תביעת הנזיקין של המערער.
מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי מקרה זה מתאים לדיון נוסף לבירור שאלות עקרוניות אלו.

27 תגובות:

Anonymous אל רום כתב/ה:

תודה על הפוסט המעניין , לא קראתי הפסקי דין , ועוד אטרח , רק לא מובן , מאיפה ההנחה , שהאמת היא חזות הכל במשפט . כלל וכלל לא כך , לא בהליך פלילי , ולא בהליך אזרחי . זה אמנם נכון , שהמשפט חותר בכל מאודו , לגילוי האמת , אבל , זה לא מבסס עדיין הכרעה , ואפילו את עצם קיומו של הליך , על בסיס האמת , והאמת בלבד . נמחיש זאת :

בהליך פלילי , מסתבר לא פעם , שעבריין , ביצע העבירה , ובעליל מוכח כך , ובכל זאת , הוא יזוכה או יבוטל כתב האישום . דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ( הלכת יששכרוב ) הרי תבטל הרשעה , תפסול ראיות , במקום שבו אפילו הוכח בעליל שהעבריין או הנאשם ביצע העבירה . לא פעם יש רציונל שגובר על האמת : חינוך סוכני אכיפת החוק , להגינות , לפעולה חוקית , שאם לא כן , יתרגלו הם , לעוול , לשקר , לכפות , לטייח על מנת להשיג הרשעה . אפילו הודאה , והודאת אמת , לא תעמוד למשל , כנגד עינויים שבגינן הוצאה ההודאה , אם אכן יוכח כך הדבר .
בהליך אזרחי : הרי התיישנות , תהווה מחסום דיוני , וכך גם חסינות במצבים מסויימים . גם נושא של הגנת הפרטיות ( סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות , או 13 לחוק האזנת סתר ) יהווה מחסום בפני אמת וצדק לגופה של הכרעה .

כך שלא ברור , מאיפה הנחות אלו . מעבר לזה , וכלל וכלל לא בשולי הדברים , לגופו של קייס , כפי שהבנתי מן הפוסט ( ורק מן הפוסט , לא משוכנע אני כלל , שהכותבים הנכבדים הבינו פסק הדין עם כל הכבוד ) :

רציונל מרכזי בדיני הנזיקין , הינו , שיכלול ומיטוב הסטנדרטים של זהירות ובטיחות . כך , שמזיק אשר חב ברשלנותו , יהווה דוגמא ומופת ולקח , לצורך בזהירות מוגברת , לאכיפה מוגברת , במצב דברים נזיקי פוטנציאלי דומה הצופה פני עתיד . לכן , ניתן לטעון , מבלי לנטוע מסמרות בקשר לקייס המדובר , שאפילו , התובע יצר באשמתו , עמימות עובדתית , הרציונל , של מיטוב סטנדרטים של זהירות , כלפי כולא דעלמא , יכול לגבור . אלא , שכאן ניתן לטעון , שיש הבדל , בין סטנדרט חדש ולא מוכר , לבין סטנדרט מוכר ומגובש . בור לא מכוסה , מהווה סטנדרט שזה מכבר גובש באינספור מקרי נזיקין דומים .

תודה

17/9/17 20:01  
Anonymous אל רום כתב/ה:

רק תיקון טעות לתגובתי לעי"ל :

עסקינן בבור לא מסומן כמובן , ולא , לא מכוסה כמובן . ועוד המחשה :

לא פעם , האמת הינה בעליל נכוחה , שאדם ביצע עבירה . אלא , שהגנת זוטי דברים למשל , נסוגה מפני האמת כמובן ( לענין הכרעה ) והנאשם מזוכה .

תודה

17/9/17 23:24  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

שלום, אני איל אחד ממחברי הרשימה.

גישתו של המגיב אל רום תמוהה. הוא מעיד על עצמו שלא קרא את פסק הדין (לפחות נכון למועד פרסום תגובתו) אך בכל זאת הוא מספיק בטוח לקבוע שאנחנו לא הבנו את פסק הדין.

לתורף העניין. לא נטענה ברשימה הטענה לפיה האמת היא חזות הכל במשפט. הטענה התייחסה למשפט האזרחי בלבד ולא למשפט הפלילי (וזאת בשל היות פסק הדין הנדון פסק דין במשפט אזרחי). לכן, מיותר מצד המגיב להתייחס ולהדגים באריכות מן המשפט הפלילי דווקא. משום מה, המגיב הקדיש את ביקורתו ביחס למשפט הפלילי באופן משמעותי יותר מאשר התייחס למשפט האזרחי.

גם באשר למשפט האזרחי לא נטענה הטענה כי האמת היא חזות הכל במשפט האזרחי. כל שנטען הוא שהאמת היא חזות הכל בהקצאת סיכוני המשגה בין תובע לנתבע. נכתב כי "הקצאת סיכוני המשגה בין תובע לנתבע במשפט אזרחי הינה הקצאה שוויונית וסימטרית. הקצאה שוויונית שלפיה אין להעדיף אפריורי את האינטרס של התובע או הנתבע, מותירה כשחקנית יחידה בזירה את האמת." הווה אומר, הקצאת סיכוני המשגה היא המותירה את האמת כשחקנית יחידה. הדבר בא לידי ביטוי במידת ההוכחה במשפט האזרחי "מאזן הסתברויות". מידת הוכחה זו מעצם טיבה ממקסמת את גילוי האמת להבדיל ממידת ההוכחה במשפט הפלילי "מעבר לספק סביר" שאינה ממקסמת את גילוי האמת אלא שם גילוי האמת נסוג מפני הערך של הגנה על חפים מפני הרשעות שווא.

במשפט האזרחי עצמו ערך גילוי האמת עשוי לסגת בהקשרים מסוימים כגון בהקשר של התיישנות. אולם גם כאשר ערך האמת נסוג בשל התיישנות או פגיעה בפרטיות אין הדבר משליך על הקצאה שונה של סיכוני המשגה במשפט האזרחי. נסיגה זו אינה משנה את מידת ההוכחה במשפט האזרחי אלא גורמת לכך שמידת ההוכחה כלל לא תופעל.

ודוק, יש להבדיל בין אופן הפעלת מידת ההוכחה או אופן הפעלת השיקול האפיסטמי כלפי חומר ראיות נתון לבין אי הפעלת מידת ההוכחה והימנעות מהפעלת השיקול האפיסטמי מלכתחילה המתבטא בכך שהערכת הראיות לא מתבצעת מלכתחילה (התיישנות) או שראיות מסוימות אינן נכנסות לחומר הראיות ולכן לא מוערכות מלכתחילה. יש הבדל בין מצב בו מלכתחילה לא מגיעים לשלב בו בוחנים את משקל הראיות לבין מצב בו בוחנים את משקל הראיות אך המשקל עצמו מושפע משיקולים חוץ אפיסטמיים, שיקולים שאינם שיקולי גילוי האמת אך תוצאת עירוב השיקולים החוץ-אפיסטמיים משנה את התוצאה האפיסטמית עצמה. מצב כזה קיים במשפט הפלילי אך לא במשפט האזרחי.

בנוסף, המחבר מתעלם מההסתייגות שסייגנו את ערך גילוי האמת בלשון החוק עצמו. כך נכתב: "לפיכך יש לפרש (בכפוף ללשון החוק) את החקיקה הראייתית הנוגעת למשפט האזרחי כחקיקה המשרתת וממקסמת את גילוי האמת. "

ההסתייגות "בכפוף ללשון החוק" עונה גם על מקרים של חקיקת התיישנות וחקיקת הגנת הפרטיות. הטענה היא שכל עוד החוק לא אמר אחרת חזקה פרשנית היא למקסום גילוי האמת במשפט האזרחי. ומכלל ההן משתמע הלאו. זו חזקה הניתנת לסתירה ולא חזקה חלוטה. בהינתן חקיקה המורה אחרת, יש להעדיף את השיקולים שקבע המחוקק על שיקול גילוי האמת. במצב זה לפחות ככל שעסקינן בדין המצוי ובמשפט הפוזיטיבי המחוקק אמר את דברו (או התקדים ההלכתי אמר את דברו). עדיין הדרך פתוחה לבקר את הדין הרצוי בשל תמיכה בדין רצוי או דין ראוי השונה מהדין הפוזיטיבי ותמיכה בשינוי חקיקה או בשינוי התקדים.

לכן, טענתנו הייתה לחזקה פרשנית ולא למצב הדין. הכותב סומך את דבריו על מצב הדין, אלא שטענתנו הייתה באשר לשיקולי פרשנות. בהיעדר דין סותר יש לפרש לאור מקסום גילוי האמת.

דא עקא, שאין חקיקה ואף אין תקדימים בפסיקה לנסיגת המקסום האפיסטמי בשל הוגנות ותום לב. לא זו אף זו, בפסק הדין עצמו בו עסקינן נכתב במפורש שערך גילוי האמת גובר גם במקרה בו התובע שיקר.

השופט הנדל קבע כי:

"...יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גרסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק נוכח דקריו של התובע."

(סעיף 16, עמ' 27 לפסק הדין בערעור).

לכן, תמוהה עמדת הכותב לפיה לא הבנו את פסק הדין. בפסק הדין לא נכתב שערכים אחרים גוברים על ערך האמת כנימוק לדחיית הערעור. גם אם היה נכתב כך מוצדק היה ברשימה לבקר ולהתנגד לקביעה זו.

איל גרונר

21/9/17 19:28  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

לא גרסתי כלל בוודאות שלא הבנתם פסק הדין , הרי אני עצמי גרסתי , שלא קראתי אותו . כתבתי זאת , בשולי הדברים , בסוגריים אפילו , ומתוך אינטואיציה . ועדיין דבק אני באינטואיציה , ולכשאקרא , ניווכח באם יש ממש בהערכתי באם לאיו . אז על מה תמהת ? הרי הודיתי בעליל שזה ענין אינטואיטיבי בשלב זה . ואגב , האינטואיציה שלי , נובעת מבקיאות וניסיון אכזריים ביותר . אבל , עדיין נחכה ונראה . שמא טעיתי .

לגבי היחס בין האמת ועשיית הצדק , מציע שתקרא שוב , את כתיבתך שלך , הנה מצטט על מנת לייצר הבהירות הנחוצה :

" עקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת – במישור הדין המצוי מעולם לא נקבע כי עקרון ההוגנות ועקרון תום הלב יכולים לגבור על עקרון גילוי האמת במקרה של התנגשות ביניהם. "

עד כאן הציטוט :

האם נכון הדבר , הן במשפט הפלילי , והן באזרחי ? ממש לא !! לא במישור הדין , וגם לא במישור הפרשנות וההכרעה . והרי הבאתי שם את הלכת יששכרוב . והבאתי אפילו המחשה או פירוט , לגבי הוגנות של סוכני אכיפת החוק , אל מול האמת ועשיית צדק , בהענשה של מי שהוכח שהוא עבריין או עבר עבירה בעליל . אז כיצד ניתן לטעון שעקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת . שהרי , מה תועיל האמת , בירורה , ניהול משפט בכלל , באם , כבר בשלב הקבילות , תיפסל ראיה , שתחתוך בעליל את גילוי האמת . כך גם בדין האזרחי הרי : אם ראיה , תיפגע קשות בפרטיות , היא לא תתקבל , והאמת , תחכה בצד .

הנה מן הדין ( הלכת יששכרוב , הינה פסיקתית כמובן ) סעיף 12 לפקודת הראיות :

12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון.

עד כאן הציטוט :

כלומר , בלי שום קשר לאמת , אפילו הודה עבריין , ואפילו באמת יסודה , לא תהא ההודיה קבילה , באם לא ניתנה מרצון חופשי . והרי ההודיה , הינה " מלכת הראיות " ( או "קיסרית ההרשעות " כדברי בועז סנג'ר ) . ואידך זיל גמור .

תודה

22/9/17 15:46  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

אני מעתיק את הציטוט המדובר מתוך הפוסט אבל בהקשר רחב יותר:

"בית המשפט קבע כי דחיית התביעה בשל יצירה מכוונת של עמימות עובדתית מתחייבת מעיקרון ההוגנות ותום הלב שחב התובע כלפי הנתבע. לעניות דעתנו טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת מהטעמים הבאים:

עקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת – במישור הדין המצוי מעולם לא נקבע כי עקרון ההוגנות ועקרון תום הלב יכולים לגבור על עקרון גילוי האמת במקרה של התנגשות ביניהם."

כלומר, הטענה נסבה על משפט אזרחי בלבד ולא על המשפט הפלילי. יחסי תובע-נתבע קיימים במשפט האזרחי ולא במשפט הפלילי.
לכן, מהי הרלבנטיות של הלכת ייששכרוב והודיית נאשם שהם קשורים למשפט הפלילי?

22/9/17 22:18  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

שוב , ועם כל הכבוד , בפעם האחרונה :

בציטוט כתבת , לעולם לא .... ובקשר לדיני הראיות . דיני הראיות , חלים , מכוח אותה הפקודה ( פקודת הראיות ( נוסח חדש ) תשל"א 1971 ) הן על המשפט האזרחי , והן על המשפט הפלילי . זה ככלל !!

אפילו לגבי טענתך , להפרדה בין המשפט האזרחי והפלילי , הרי כתבתי והוכחתי , שגם במשפט האזרחי , אין זה כך כלל וכלל . ציינתי בפניך הרי , את סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות , סעיף 13 לחוק האזנת סתר , והנה אצטט שוב בשביל הבהירות , את סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות , תשמ"א 1981 , כך :

חומר פסול לראיה

32. חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה.

עד כאן הציטוט :

אם כך , עיניך הקוראות : " יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט ..... " וכמובן בהתנאות מסויימות אפשריות , עדיין , במשפט אזרחי , אפילו שהראיה תשרת האמת , היא תהא פסולה לא פעם . אינספור פעמים כך נפסק ונפסל בשפע של פסקי דין. וכך הרי מורה אותנו המחוקק . האמת , אינה ערך מוחלט , ולפעמים , הגינות , חוקיות , תום לב , תינתן להם עדיפות על פני האמת . אותו כנ"ל , חסיונות בעלי מקצוע למשל , על פי פקודת הראיות ( כגון : פסיכולוג , עובדת סוציאלית , כהן דת וכו... ) .

לפעמים , אפילו תקנות פרוצדורליות , דוחקות האמת . לפעמים , ראיה שתושג באיחור ושיהוי על ידי בעל דין , תידחה מלהתקבל , בגין : יעילות הדיון , או סופיות הדיון , אפילו שהיא תשרת האמת למעשה ( הראיה ) .

הדברים ברורים , וחדים כמו תער ממש !!

תודה

22/9/17 23:02  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

למעלה מן הדרוש, אשאיר לך לינק , לפסק דין ( בית אזורי לעבודה , ב"ש ) שם נדונה פסילה של ראיות בגין פגיעה בפרטיות ( על סמך הסעיפים המוזכרים ) . הלינק מביא אותך לחלק מפסק הדין ( אתר פסקדין ) ותוכל באתר בתי המשפט , לאתר הפסק דין כולו ( הרישא מהותי ביותר , ויספיק לך ) . אם תזדקק לאיזושהיא הדרכה , כיצד להגיע לפסק דין , אין בעיה .... ואם יהא לי זמן , אשאיר לך בהמשך , לינקים לפסקי דין מלאים , אז כאן :

https://www.psakdin.co.il/Court/סע-ש-34679-09-13#.WcVuNsY5FbU

תודה

22/9/17 23:14  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

והנה , הבג"ץ הידוע נגד בית דין רבני נתניה ( הליך גירושין ) ופסילת ראיות , אשר הושגו בניגוד לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות , כאן הפסק דין במלואו :

http://elyon1.court.gov.il/files/04/500/066/A19/04066500.a19.htm

תודה

22/9/17 23:20  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

אל רום, אתה מדבר על הגנת הפרטיות ואילו אנו כתבנו על עיקרון ההוגנות ועיקרון תום הלב. כך כתבנו:

"עקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת "

ובכן, לא כתבנו על הזכות לפרטיות. הדוגמאות שלך עוסקות בזכות לפרטיות. אנו כתבנו על עיקרון תום הלב בדיני ראיות. זהו העיקרון שלגביו טענו שאינו קיים בדיני ראיות. לפחות לא קיים כעיקרון שגובר על גילוי האמת.

23/9/17 00:09  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

אתה כנראה עוסק באיזה סוג של " דיג " עם כל הכבוד . תודה באמת וקבל אותה בכבוד . לפני כן הקשית בלי טעם , על ההבדל בין משפט פלילי לאזרחי , ועכשיו , אתה פתאום מקשה על הגנת הפרטיות ?

האם לפי דעתך , הגנת הפרטיות , אינה חלק מהוגנות ותום לב ? האם אפשר לעשות הכל , בשביל " להוריד " בעל דין מנגד ? זה חלק מיסודות ההגינות , חוקיות , ותום לב . והם לפעמים , גוברים על האמת .

הרי כתבת על דיני הראיות . במה עוסקים דיני הראיות ? לא בקבילותן של ראיות ? ולמה זה ראיה תהא קבילה אם לאיו ? ברור , בין היתר , הגנת הפרטיות וביזוי אדם והשחתת מערכות .

אבל , הרבה הרבה למעלה מן הדרוש אפילו :

הרי כתבתי לך , שאפילו פרוצדורלית , אם לא ינהג בעל דין , בתום לב , וידוג ראיות , ידחוף ראיות , שיכול וצריך היה להביא אותן מלכתחילה , אזי , לא פעם , תידחה הראיה , מחמת חוסר תום לב , או דיג , הוגנות , סופיות הדיון ויעילות הדיון .
הנה , עוד אטרח ואמחיש לך , חקיקה , ופסיקה . הנה סעיף 114א לתקנות סדר הדין האזרחי , כך " תנאים לקבלת ראיה " , הנה :

114א. בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או 113 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לענינים אחרים.

עד כאן הציטוט :

משמע , אם לא גילה , בעל דין המסמך , מלכתחילה , ובכך סירבל המשפט , הרי , למרות שחזקה שמסמך מאוחר , יתרום לגילוי האמת , ולא יכרסם בגילוי האמת , עדיין , ככלל , לא יהא רשאי בעל דין , להגיש המסמך באיחור כראיה , ובית משפט , ידרוש ממנו הסבר למחדל זה . כך נקבע מפורשות , לא בחקיקה ראשית אפילו , אלא בחקיקה משנית . ממש בענין דנן , תוכל לקרוא על גילוי מאוחר , בפסק דין ( רע"א , רצ"ב לינק ) בעליון , הנה כך מצטט משם :

" גם הפעם, כמו במקרים אחרים הנוגעים לשיהוי בהגשת בקשה לגילוי ועיון במסמכים, נדרש איזון "בין הצורך לנהל את המשפט על-פי פרוצדורה קבועה לבין ההכרח להגשים את האינטרס של חשיפת האמת בסכסוך הקונקרטי"

עד כאן הציטוט :

אז הנה : פרוצדורה , חקיקה משנית , הליך אזרחי , ובמפורש : איזון בין החתירה לאמת , לבין אושיות פרוצדורה . לינק לפסק דין :

http://elyon1.court.gov.il/files/04/470/006/P04/04006470.p04.htm

לפעמים , על הסף , תידחה עתירה , בגין חוסר תום לב , ואי ניקיון כפיים , הנה מצטט :

" בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש אבקש להוסיף כי בידוע, לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדחות עתירה או למוחקה על הסף כולה או מקצתה. כך יקרה למשל בהעדר עילת התערבות ראויה, מחמת שיהוי או העדר ניקיון כפיים. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מנהלית, והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי (ראו תקנה 8(3) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). במקרה זה אני סבורה כי ניתן היה לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, מאחר שבעתירתו בבית משפט המחוזי לא גילה המערער לבית המשפט כי הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות הבניה וכן בדבר התיק התלוי ועומד נגדו, שהרי חזרנו והדגשנו פעמים רבות "כי הפונה לבית משפט זה חייב להקפיד הקפדה רבה על דיוקן של העובדות הנטענות וכי ידיו חייבות להיות נקיות לחלוטין" (בג"ץ 521/92 גרינברג נ' שאקי, פ"ד מו(3) 788, 790 (1992); בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 10.9.06)). במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר באי ניקיון כפיו של העותר הנובע מעבירה על החוק הקשור בנושא העתירה. כפי שמציינים המשיבים, חומרה נוספת נודעת לכך שהמערער לא ציין פרטים אלו בפני בית המשפט המחוזי, כאשר דרש במסגרת עתירתו גם סעד של מינוי כחבר בוועדה המרחבית לתכנון ובניה. " ( עע"ם 3911/05 ציון חוה נ' מעוצה מקומית אזור ) .

עד כאן הציטוט :

ובכך , הובהרו הרבה הרבה מעבר לדרוש הדברים . לתשומת ליבך ....

תודה



23/9/17 00:43  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

אני הקשיתי על ההבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי אבל עם טעם ולא בלי טעם. ואכן אני עובר מנושא לנושא אבל זאת בשל כך שאתה עובר מנושא לנושא ובהתאם לטיעונים המשתנים שלך אני עונה תשובות משתנות אבל כל תשובה שונה תואמת לטיעון השונה שלך.

בהתחלה אתה הוא זה שהבאת היקש מהמשפט הפלילי (יששכרוב, הודאת נאשם) ולכן הסבתי את תשומת לבך שאיננו עוסקים במשפט פלילי. אם אתה מציג טיעון מהמשפט הפלילי זה בהחלט בטעם להשיב שאיננו עוסקים במשפט פלילי.

לאחר מכן הצגת טיעון מהמשפט האזרחי ומהגנת הפרטיות. לכן, בהתאם לטיעון השונה שלך היה זה דבר בעל טעם להשיב לך על הגנת הפרטיות. הכל בהתאם לטיעונים שלך.

הטענה שלנו בפוסט עסקה בעיקרון ההוגנות ותום הלב כעיקרון במשפט ולא כרציונל של חוק. יש הבדל בין מקור משפטי סטטוטורי "חוק" לבין מקור משפטי שהוא "עיקרון" ואינו חוק חרות.

אנו כתבנו

"עקרון ההוגנות ותום הלב בדיני הראיות לעולם אינו גובר על עקרון גילוי האמת"

ודוק: כתבנו "עיקרון" ולא "חוק".

ייתכן שעקרונות יהיו בבסיס הרציונל של חוק אבל עדיין יש הבדל בין נורמה חקוקה (לרבות חקיקת משנה-תקנות) לבין נורמה שהיא "עיקרון" ואינה חקוקה.

אנו כתבנו על העיקרון כעומד באופן עצמאי ולא על עיקרון שהוא רציונל של חוק.

כאשר קיים חוק, כתבנו במפורש שהחוק הוא הקובע:

"לפיכך יש לפרש (בכפוף ללשון החוק) את החקיקה הראייתית הנוגעת למשפט האזרחי כחקיקה המשרתת וממקסמת את גילוי האמת."

כלומר, כתבנו כי הפרשנות לפיה יש לדחות את עיקרון ההוגנות ותום הלב מפני גילוי האמת חלה רק כל עוד אין חוק סותר.

הגנת הפרטיות מעוגנת בחוק ואין היא עיקרון בלתי חקוק. היות וטענתנו נסבה על עיקרון בכפוף לחוק ולא על החוק אין התשובה שלך מערערת את טענתנו.

בנוסף לכך, הגנת הפרטיות אינה זהה לעיקרון ההוגנות ותום הלב. אסור לאדם לפגוע בפרטיות של אדם זר שאין לו כלפיו חובת הוגנות ותום לב. אין צורך ביחסים שיכוננו חובת תום לב והוגנות על מנת שהפרטיות תהיה מוגנת.

מצד שני, אפשר לפגוע בהוגנות ובתום הלב בלי לפגוע בפרטיות. למשל במקרה הפרשה הנדונה כאן. התובע מסר גרסאות סותרות, שיקר. האם בכך הוא פגע בפרטיות? בכלל לא. אבל הוא כן פגע בהוגנות ובתום הלב.

תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי עוסקת באי גילוי מסמך אחרי שבית המשפט נתן צו לגילוי אותו מסמך. גם כאן אין מדובר בעיקרון כללי של הוגנות ותום לב אלא בהפרת צו של בית משפט. עיקרון ההוגנות ותום הלב הוא עיקרון כללי שאם הוא חל הוא חל ללא תלות בצו ספציפי של בית משפט.

וגם כאן חלה ההסתייגות שלנו "בכפוף ללשון החוק". חוק לעניין זה כולל גם חקיקת משנה. הדוגמא הזאת היא דוגמא מן התקנות החרותות ולא דוגמא מעיקרון כללי של הוגנות ותום לב. הדוגמא הזאת היא דוגמא שחלה רק אחרי שבית המשפט נתן צו ולא מדובר בעיקרון כללי בלתי תלוי במתן צו.

פסק הדין אליו הפנית רע"א 647/04 מחזק את טענתנו שהרי נקבע באותו פסק דין:

"בכגון דא כבר נקבע, כי "במצב דברים שבו בעל-דין נמנע מלבקש גילוי בשלב קדם המשפט, ככלל, מן הראוי להתיר גילוי אף בשלב מאוחר יותר, תוך בחינת האפשרות של עשיית שימוש במכשיר של פסיקת הוצאות כנגד בעל-הדין, שאיחר בהגשת הבקשה לגילוי וגרם בכך לעיכוב הליכי המשפט. זוהי אף תוצאה מידתית יותר"

וזאת אנו טוענים גם כאן. אם התובע שיקר לכל היותר יש לעשות שימוש במכשיר פסיקת הוצאות המשפט ולא לדחות את התביעה.

לגבי עע"ם 3911/05 ציון חוה נ' מעוצה מקומית אזור, מדובר כאן במשפט מנהלי. יש הבדל בין משפט אזרחי למשפט מנהלי. במשפט מנהלי קיימות עילות סף שאינן קיימות במשפט האזרחי ובין השאר עילת ניקיון כפיים. האם קיימת עילת ניקיון כפיים במשפט אזרחי?

23/9/17 17:25  
Anonymous אל רום כתב/ה:

גרונר ,

אני מזכיר לך : מן ההתחלה , טענתי שגם במשפט הפלילי , וגם במשפט האזרחי , כך הדבר . ואילו , אתה מן ההתחלה טענת :

שלעולם לא .... לא במשפט הפלילי , ולא במשפט האזרחי . אז טול צימר מבין עיניך !!

מעבר לכך , לא אטרח יותר . עושה רושם עם כל הכבוד , שאין אתם מצויים כלל במושכלות יסוד של חוק ומשפט , ויהא הדבר בבחינת השחתת זמן לריק . לא בכדי חשדתי , שלא הבנתם כלל פסק הדין . ואכן , קרוב לוודאי שכך יסתבר לי , כאשר אקרא הפסק דין .

בזאת מוצה הדיון ....

עלו והצליחו ....

23/9/17 17:51  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

יש להצטער שכותב זה עסוק בפעילות מופרכת של חלוקת ציונים. זה מראה משהו על אופיו הבזוי. גם לגופו של עניין הוא טועה והטענה לפיה נטענה טענת תום הלב על המשפט הפלילי היא שקרית

23/9/17 21:27  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

מה נאמר , מה נוסיף ? חלוקת ציונים ? כתבתם בצוותא , פוסט , שמתיימר לבקר מקצועית פסק דין של שופטים בעליון , ואתה מדביק לי חלוקת ציונים ? טול צימר שוב מבין עיניך ! הפוסט עצמו , ההתגבבויות , מעידות על שרלטנות מגוחכת אפילו בתורת שכזו . זה לא מגרש המשחקים שלכם . זה לא הליגה שלכם . אפילו תחיו כמה עשרות פעמים , כמה עשרות גלגולים , לא תגיעו לקצה הקרסוליים של מה שצריך , בשביל להתחיל להבין בדבר .

במקום להודות באמת , בכבוד ובאצילות . הסתבכת כמו איזה שוטה , עם תובנות סותרות , מבולבלות , חסרות פשר והגיון , סכיזנופרניות לגמרי !! בעוד אין לך שום בסיס, שום ידע , שום מושכלות יסוד .

ושוב : כל שיטת משפט בעולם , כל מערכת משפט , בנויה כך , שהאמת , נדחקת לא פעם , לעדיפות נמוכה ביותר , הכל פני יעילות והגינות . אחרת , קייס בודד , ייקח עשרים שנים , ולא יהא , לא צדק , ולא אמת לקורבנות של תאונות , לחפים מפשע במעצר , לעינינים בטחוניים דחופים וכדומה ... זוהי תובנת בסיס למי שאפילו מתיימר איכשהוא להבין בדבר . לפעמים שופטים מתפקדים , עם מאות תיקים פתוחים בו זמנית . אם לא תהא יעילות , ורק אמת , לא יהיה כלום ממילא !!

אבל , אני לא מאמין , שטרחתי להסביר לך שוב , דבר כה אלמנטרי . עצתי לך :

לך תהיה זגג , מכונאי , חשמלאי , ספר , אתה יודע מה !! מעצב שיער אפילו . כל זה , אתה לא משיג בו , חבל על כל דקה ....

סלאמת ....

23/9/17 22:12  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

הנה יצא המרצע מן השק. התגלה כאן יצור במלוא כיעורו. מתנהג כמו בהמה מתגלה במלוא אפסותו האינטלקטואלית והאנושית, כסיל לתפארת. טיפש שאינו מבין הבנת נקרא פשוטה חסר מוח באופן שלא צריך לקבל אפילו לשנה א' למשפטים. יצור שיש להוקיעו ולבוז לו. לא מכבד גם נגרים וזגגים.

יצור נאלח המייצג את המכוער בחברה הישראלית, ובעיקר בכתיבה האינטרנטית. אליו ואל שכמותו מדברים כאשר מדברים על ההתבהמות ברשתות החברתיות.

יצור שאינו מסוגל להבין את ההבדל בין עיקרון תום לב במשפט אזרחי לבין משפט פלילי. שמוחו אינו קולט את ההבדל בין עיקרון בכפוף לחוק לבין חוקים ותקנות שהוא בטפשותו ממשיך להביא כיצור שחסם מוח כלשהו חוסם את תבונתו מלקרוא עברית פשוטה. מביא דוגמא מהמשפט המנהלי כיצור המעופף ומרחף לו בעולמות לא מחוברים למציאות ולא מחוברים לטקסט שאותו הוא לא יודע איך לקרוא נכון.

ייתכן שהוא גדל בבית שבו לא חונך להיות בן תרבות אלא חזיר מצוי, ייתכן שמשהו נדפק בגנים או במוח. לא לי לחקור בדבר.
נקווה שבחברה שלנו יהיו מה שפחות פסוודו משפטנים כמותו וחמור מכך פסוודו אנושיים כמותו.

23/9/17 23:28  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר ,

שום מרצע לא יצא מן השק . אלא שהיו רמיזות דקות מן ההתחלה , שאתה אשכרה , רפה שכל . לא תמצא ותחזיק התחת שלך בשני ידיים , זה רק מתוך האצילות המחייבת כמובן . רק מה , פשוט לא קלטת הא ?

ואגב אורחא : אני לא מבזה זגגים או חשמלאים או מכונאים . יש להם כישורים אחרים . אתה , מוחך , פשוט לא משיג בכגון דא , לא משיג בדברים מופשטים , לא כל שכן מוסריים , בטח ובטח משפטיים , רק משתמש בשפה פסאדו מפוצצת למראית עין , אבל , תוכו , כלי ריק , קש וגבבה . אין לך מושג קלוש אפילו בדבר . ובזה , אפילו קורא הדיוט נוכח מיד .

אתה לא יודע מקומך הטבעי וגודלך הטבעי , ומעז להעלות פוסט , שמבקר פסק דין של שופטי עליון , איזה פקינג גיחוך !! והנה אבל , הובהר לך הדבר !! כדבעי הובהר !! אפילו שבקטנה זה היה , נישנוש קליל ממש !!

אני עוד אחזור , אחרי שאתפנה לקרוא הפסק דין . ואז , קרוב לוודאי , שתטעם טעמו של גיהנום של ממש , כי עד עכשיו , לא הייתה לי ברירה , אלא להתנשנש כולה ... גם בלי לקרוא הפסק דין , יצאת רפה שכל , עלוב נפש , אימבציל , ill and imbecil . תאר לך , מה אעשה לך בקרוב .... ואפילו זה לא צריך , כי ברור בעליל , מן ההתגבבות הנוכחית , שכך או כך , אתה לא הבנת הפסק דין , שכה חירטטת עליו , שהרי , הוכח בעליל , שאתה לא מבין תובנת יסוד , שבה חבוק קרוב לוודאי הפסק דין .

נתראה בסיבוב ....

24/9/17 01:41  
Anonymous אל רום כתב/ה:

ואגב , רק בשביל הקוראים :

העיקרון של אמת , שנדחית לא פעם , מפני יעילות וסופיות הדיון , הגינות , תום לב וכדומה ....הינו עיקרון על . עיקרון , שאין לו שום קשר , לא להבחנה שבין משפט פלילי , מינהלי , בינלאומי , ואזרחי .

כך הדבר , בכל מערכת משפט בעולם , ובארץ . זהו דבר אלמנטרי . החלטתי שהדיון מוצה בגין כך שהוא רפה שכל , וחסר יסודות אלמנטרים . אבל , רק למען תיקון עולם מוסיף ומדגיש הדבר בתגובה זו , על מנת , שקוראים לא יולכו שולל , משרלטן מגוחך דנן .

תודה

24/9/17 01:48  
Anonymous אל רום כתב/ה:

רק לידיעת הקוראים , קראתי בזריזות הפסק דין . ואין ספק , שהרשימה הזו , רחוקה מאוד מלהביע את את אשר הובע בפסק הדין של העליון . לא בכדי , התרשמתי אינטואיטיבית , שהם לא ממש הבינו פסק הדין .

לא ניכנס שוב , למה שהוכחתי בעליל בתגובותי לעי"ל , שהטיעון שבדיני הראיות או במישור הדין כפי כותבי הרשימה , תמיד ערך גילוי האמת על פני הוגנות ותום לב , הינו הבלות רוח צרופה , והכל כנקוב לעי"ל , והספיק הדבר , בעליל הספיק כשלעצמו !!
אלא שלכותבים של הרשימה , אין ענווה כלל , למורכבות אירועים , שבגינה , המשפט מחמיר עם נטל הוכחות וראיות ופרוצדורות . הכותבים של הפוסט , משוכנעים בעליל , שלא ייתכן שהתובע גרם לעצמו הנזק , ומכאן בנו תיאוריה או השקפה מגוחכת להדהים . אלא מאי : עסקינן הרי בעמימות עובדתית ( שהוא יצר אותה במכוון ) . התובע יצר שני גרסאות , סותרות , אבל , יתירה מזו : כל גרסה , התאים לערכאה המתאימה ולהליך המתאים . להליך הפלילי גרסה תואמת , ואחרי שלא צלחה דרכו לכאורה , תפר גרסה לנזיקין , ושני הגרסאות לא מתיישבות ( ושלש שנים בין גרסה לגרסה כמובן ) .

ובלי לנטוע מסמרות , אפשר היה לחשוב גם על גרסה שלישית אפשרית ( ולא רק שלישית אגב , ובלי להאשימו כהוא זה בטיוח , אלא אפשרות ממשית כשלעצמה ) וזוהי הגרסה של " הסתכנות מרצון " . ייתכן בהחלט הרי , שהוא ברח מן המכונית , דימה אם לאיו שרדפה אחריו לדרסו , והבין או דימה שבור מלפניו , יהא או הינו מוצאו היחיד האפשרי מגורל אכזר . הוא העריך , בטעות , שהבור אולי לא עמוק , והעריך ייתכן אינטואיטיבית , שכך יינצל מצוק העיתים , לא יתגלה על ידי יושבי המכונית , וקפץ אל הבור ( ואגב , בדיקה פתלוגית , לגבי סוג הפגיעות , יכולה הייתה לבאר ההסתברות לכך ) והנה אכן , הסעיף בפקודת הנזיקין , כך מצטט :

5. (א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק.

עד כאן הציטוט :

אם כך , ברור הרי , שייתכן שהוא חשף עצמו מרצון לנזק אפשרי , למלט נפשו , וזה מסביר גרסאות סותרות , ותפורות להליך הרי . ואם אפשרות דנן , תיתכן , אזי , ברור שגם לגופו של הליך , הדחייה של התביעה הינה צודקת כלפי נתבעים , שאין להם שום אשם בעמימות העובדתית . רק בשולי הדברים , ניתן לטעון לאי החלת חובה חקוקה , אבל , לא במקרה דנן ( רשלנות באי גידור הבור ) שהרי הנזק ישירות לא נגרם מאי גידור במקרה של הסתכנות מרצון , אלא , פרי החלטתו ושיקולו מרצון לכאורה של התובע .

תקצר כאן היריעה , אבל , ברור , שעסקינן לא רק בצדק או עשיית צדק , אלא גם בתעשיית צדק בלית ברירה . ובתעשייה , שיקולי יעילות והוגנות מכאן ואילך , משמעותיים ביותר . ולכן :

גם אם נניח שהתובע תמים ( ומוכן אני להניח שייתכן כדבר הזה ) עדיין , המקרה שלו , אנלוגי לחלוטין , למקרה שבו עסקינן בתובע רמאי בעליל . איך נבדיל בין המקרים ? הרי עסקינן בגרסאות סותרות , ושכל אחת , תפורה בדיוק להליך המסתבר . אזי ברור , שמה שמכאן ואילך , קריטי ביותר , כלפי נתבעים תמימים או למערכת עצמה .


27/9/17 01:11  
Anonymous אל רום כתב/ה:

רק להמחשה של תופעת הלקיחת סיכון מרצון ( או מעין סיכון מרצון ) :

ידועה התופעה , בה אנשים , נלכדים במבנים במהלך שריפה , ואז , הם עושים לא פעם מעשה , ופשוט קופצים , לפעמים אל מותם , לפעמים לפציעות קשות וכדומה . הנה כאן , טקסס למשל ( ארה"ב ) קפיצה מקומה שניה , פציעות קלות , מישהי שברה כף הרגל וכדומה .... המחשה :

http://www.khou.com/news/local/residents-jump-from-2nd-floor-apartment-fire-in-nw-houston/452089899

תודה

27/9/17 14:31  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

אני פונה לקוראות ולקוראים ולא לביריון המתלהם כאן על מנת שהדברים לא ייכתבו רק מצד אחד.

כפי שנטען, עמדתנו נותרה כשהייתה לפיה עיקרון גילוי האמת גובר על עיקרון תום הלב בדיני ראיות. הכותב כאן מסלף ומעוות את הפוסט מייחס לנו טענות שלא כתבנו ובכך הוא כושל בכשל איש הקש. אינו מבין את הנקרא וחסר הבנה במושגים בסיסיים כגון ההבחנה בין משפט פלילי למשפט אזרחי, חוסר הבחנה בין עיקרון תום הלב להגנת הפרטיות, חוסר הבחנה בין עיקרון במשפט שאינו חוק חרות לבין חוק חרות (או תקנה), התעלמות מסולפת ומעוותת מהסייג "בכפוף ללשון החוק" אותו כתבנו במפורש. כמו כן, הכותב מתעלם מטענתנו לפיו הקצאת סיכוני המשגה במשפט אזרחי היא סימטרית דבר המתבטא במידת ההוכחה "מאזן הסתברויות".

מידת ההוכחה "מאזן הסתברויות" היא מידת הוכחה הממקסמת את גילוי האמת. כל מידת הוכחה אחרת אינה ממקסמת את גילוי האמת.

עוד יש לציין כי בפסק הדין עצמו בעניין הנדון בית המשפט קבע כי שיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק נוכח שקריו של התובע. כלומר, במקרה הזה חוסר תום לב לבדו אינו מהווה טעם לדחיית התביעה, אלא שבית המשפט לא יישם את ההלכה שהוא עצמו קבע.

עוד יש לציין כי זהו לא המאמר היחיד שנכתב על פרשה זו, לא על ידינו ולא ע"י אחרים.

אנו כתבנו מאמר נוסף בשם "מדבר שקר תרחק" אודות פרשה זו, מאמר אשר צוטט בפסק הדין בבית המשפט העליון. המאמר פורסם בבלוג זה וגם ב- ב- JOKOPOST

https://www.jokopost.com/law/13606/

בנוסף, פרופ' בנימין שמואלי פרסם אף הוא שני מאמרים אודות פרשה זו מנקודת המבט של דיני הנזיקין.

מאמר אחד הוא "השומר נפל לבור, אך לא קיבל פיצוי. הייתכן?" מאמר שפורסם ב- ב- JOKOPOSTואף הוא צוטט בפסק הדין של בית המשפט העליון:

https://www.jokopost.com/law/13687/

בנוסף פרסם פרופ' שמואלי מאמר נוסף "הצורך בהתמקדות בהרתעתו של יוצר מפגע מסוכן" אף הוא ב-JOKOPOST

באשר לתרחיש לפיו המערער קפץ לבור על מנת למנוע מעצמו נזק (או נזק גדול יותר) בהימלטו מהמכונית:

אין תרחיש זה סותר את טענתנו לפיה שקרי המערער לא נועדו להסתיר את חוסר תום לבו, שהרי גם אם המערער קפץ לבור מפחד כלי הרכב שרדף אחריו המערער עדיין תם לב מבחינה זאת שהוא נפצע בעל כורחו עקב סיכון שהוא לא בחר בו. אין הדבר סותר את טענתנו לפיה המערער לא קפץ לבור כמעשה אובדני או לא קפץ לבור על מנת להיפצע במכוון ובכך לזכות בפיצויים.

הגנת ההסתכנות מרצון אינה חלה על תרחיש לפיו המערער קפץ לבור על מנת להימנע מפגיעת כלי הרכב. המערער לא בחר להיות בסכנה שבה הוא מוצא את עצמו נרדף ע"י כלי הרכב. זו סכנה שנכפתה עליו. כך, קפיצתו לבור לא הונעה מתוך מניע של הסכמה לסיכון היות ולא הוא יצר את הסיכון שבעטיו הוא אולץ לקפוץ אל הבור. הקפיצה אל הבור היא ניסיון להקטין את הנזק האלטרנטיבי מפגיעת הרכב או להימנע ממנו כליל (בהנחה שהוא חשב שהבור לא עמוק ולכן לא יינזק) ולא רצון להסתכן בנזק מהבור בלי קשר להקטנת נזק חלופי מכלי הרכב.

קפיצה אל הבור במצב כזה אינה סותרת עוולה נזיקית מצד בעל הרכב ואף אינה סותרת עוולה נזיקית מצד חברת הבנייה שלא גידרה את הבור היות וייתכן שאילו הבור היה מגודר ומסומן היה המערער רץ לכוון אחר או עוקף את הבור ולא היה רץ לכוון הבור. לכן, תרחיש זה אף אינו בהכרח מנתק את הקשר הסיבתי בין אי גידור הבור לבין הנזק.

הגנת הסתכנות מרצון בעייתית אף מבחינת ידיעת המערער על היקפו וטיבו של הסיכון אם הוא לא העריך נכון את עומק הבור.
אין זה סביר שהמערער הסכים להיחשף לסיכון של פגיעה ללא פיצויים ולשאת במלוא הנזק שייגרם לו.

מעבר לכך, יש קושי לדבר על "רצון" במקרה הזה. זאת מפני שהרצון כאן נגרם כתוצאה מאיום חיצוני וכתוצאה מסכנה, מפחד. אם המערער סבר כי אין לו דרך חלופית אלא לקפוץ אל הבור מפחד הרדיפה הרי שיש כאן מצב של לחץ נפשי להימלטות ולכן אין כאן גיבוש "רצון" להסתכן בקפיצה לבור.

יש לציין שהגנת הסתכנות מרצון לא נדונה בפסק הדין כאפשרות.

אמנם, אם המערער קפץ ייתכן שהגורם המעוול אינו חברת הבנייה, אולם טענתנו היא כי במקרה זה חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את נטל הראיה אל הבעלים או המחזיק של המקום המסוכן. לאחר שיעבור נטל זה יוכל הבעלים/מחזיק של המקום המסוכן לטעון את טענותיו כגון שהמערער קפץ לבור כמהלך של הרע במיעוטו. אולם, קודם כל יש להעביר את נטל ההוכחה על פי סעיף 38 ואת זאת לא עשה בית המשפט. מקומה של טענת הקפיצה לבור אינה כבר בשלב זה אלא, לאחר שיעבור נטל ההוכחה על פי סעיף 38.

גם אם המערער קפץ לבור כהכרח בל יגונה עדיין חברת הבנייה היא הבעלים של המקום המסוכן-הבור הבלתי מוגדר. זה לכשעצמו מצדיק על פי סעיף 38 את העברת נטל הראיה על שכמה.


28/9/17 16:39  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

נ.ב. הקישור לרשימתתו של פרופ' שמואלי "הצורך בהתמקדות בהרתעתו של יוצר מפגע מסוכן" הוא

https://www.jokopost.com/law/15155/

28/9/17 16:45  
Anonymous אל רום כתב/ה:

רק לידיעת הקוראים , ולא כמענה לפסאדו המלומד הזה , אצטט מן העליון , מפורשות הדברים , הכל בדונו בפסק הדין של המחוזי והסיבות לדחיית תביעת התובע , הנה :

" לבסוף נקבע כי יש לדחות את התביעה מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה הנטועה בעקרנות של השתק , מניעות ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט , וזאת לנוכח שקרי המערער ועדיו ..... "

עיננו הקוראות , זוהי הסיבה שבעטיה נדחתה התביעה במחוזי , וגם בעליון מסתבר . אם כך , כל השופטים , גם במחוזי , וגם בעליון , לגבי דידו , של גרונר המלומד , לא מבינים עיקרון זה , שהאמת היא בבחינת ערך מוחלט כפי גרסתו !! ולא נדחית הצידה , נדחקת הצידה לא פעם , בגין שימוש לרעה בהליכי משפט , חוסר תום לב וכדומה . והרי הוכחתי לעי"ל , מפורשות , שכך הדבר , גם חקיקתית , גם פסיקתית , וגם כנוהג כך הדבר , שהאמת מקבלת לא פעם , עדיפות תחתונה על פני תום לב , הוגנות , טוהר ההליך , יעילות הדיון , וסופיותו . כך הדבר אגב , בכל מערכת משפט בעולם . אחרת האמת והצדק ממילא ייפגעו אנושות . שהרי , סכסוך שכנים על דבר של מה בכך , יכול להתארך שנים , שייחרב העולם , והאמת תצא לאור ? כל כולה ? על כרעיה , קרביה ובני מיעיה ? והרי זה יהא על חשבון צדק ואמת של קורבנות אומללים , שיחכו ליומם בבית משפט , בעודם סובלים עינויי דין , כגון : עצירים , קורבנות תאונות דרכים , שיקולים בטחוניים וכו..... לכן , יעילות הדיון , וסופיות הדיון , הם ערכים חשובים ביותר , לענין עשיית הצדק והאמת . כל שיהוי בדין , לא כל שכן מיותר , אשר יכול היה להימנע מלכתחילה , פוגע בקורבנות ומתדיינים אחרים , הממתינים ליומם ולפסיקת שופטים . מי שלא מבין זאת , ברור שהוא חי בלה לה לנד . ואין לטעות בדבר כהוא זה !!

ברור שאותו מלומד , חושב שהגעתי למסקנה משפטית , בדבר סיכון מרצון . לא הגעתי וקבעתי מסקנה דנן ( כתבתי גם , מעין סיכון מרצון לגבי האנלוגיה עם השריפה ) . זה דבר סבוך על פניו , אלא מאי :

ברור שכמסגרת עובדתית חלופית , הטענה יכולה הייתה לעלות על ידי מי מבין הצדדים , והיא הייתה יכולה להיות גיים צ'נג'ר , אבל יותר חשוב :

כל התיאוריה המגוחכת שלהם , נבנתה על שני גרסאות בלבד אפשריות , והנחה ברורה , שלא ייתכן שהניזוק גרם לעצמו הנזק מרצון או מעין מרצון . והנה , גרסה בהחלט אפשרית עובדתית ( ואפשר היה לייצר עוד גרסאות , אין לטעות בדבר ) . אם כך ברור :

שמדובר בפסאדו מלומד , שאין לו החושים , הידע , הבקיאות , המידור , הטצ' המתאים , להבין ולקלוט מורכבות של התרחשויות דנן , ומציאות משפטית , שהיא בבחינת מושכלות יסוד .

לגבי בריונות , נו.... אפילו ריי צ'רלס , היה קולט , מי התחיל עם ביטויים גסים , אלימים , מתלהמים . האלימות , הינה אכן דרכם האחרונה של חסרי היכולת .

ויותר , לא אעלה לבריקדות עם השוטה הזה .... עשיתי זאת , למען תיקון עולם ותו לאיו . והדברים ברורים ומוחלטים ממש !!

30/9/17 01:05  
Anonymous אל רום כתב/ה:

רק לסיום באמת , שהרי , אני כותב ושוב כותב , כך הדבר בכל מערכת משפטית בעולם !! ואפילו כך , לא אכתוב בעלמא , וגם זאת אמחיש ( " אמחיש " אני כותב , ולא – " אוכיח " , כי כדבר הזה להוכיח , זה עלבון של ממש , לא לאינטליגנציה , אלא , לעצם קיומו של המין האנושי ) .

אז רק המחשה , באמת פשוטה , ויסודית ביותר , מן המשפט הבינלאומי. כולם מכירים את בית הדין הפלילי בהאג. והנה בקייס להלן , קייס של נאשם מן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו . ערכאת המשפט ( יש ערכאת : קדם משפט , משפט , וערעור ) דנה בבקשה של עורך הדין של הקורבנות . ומה הבקשה ? אם כך , התקנות של בית המשפט , מורות על בקשה שלא תהא יותר מ – 20 עמודים ( למען היעילות כמובן ) והוא מבקש , בגין נסיבות חריגות ומיוחדות , הארכה של מס' העמודים ל – 40 .
הנה התקנה כלשונה ( תקנה 37 לתקנות בית המשפט ) :

Regulation 37
Page limits for documents filed with the Registry
1. A document filed with the Registry shall not exceed 20 pages, unless otherwise provided in the Statute, Rules, these Regulations or ordered by the Chamber.
2. The Chamber may, at the request of a participant, extend the page limit in exceptional circumstances.


ככלל רק עשרים עמודים או לא מעבר לכך , עיננו הקוראות , ורק לאור בקשה דווקנית של בעל דין וכדומה ... בית המשפט , עשוי להאריך , בנסיבות חריגות יודגש , את מספר העמודים להגשת הבקשה . במקרה דנן , השופטים אישרו הבקשה המיוחדת להארכת מס' העמודים כאמור , ונתנו לו פרמיום של עוד 20 , עד 40 עמודים .
הנה לינק לבקשה , למי שירצה לקרוא :

https://www.icc-cpi.int/CourtRecords/CR2017_05747.PDF

זוהי רק המחשה טריוויאלית , וממילא , לכמה טריוויאלי הדבר . אין צורך להגחיך שוב את המגוחך ממילא . אלא , שרציתי להביע , כמה זוהי דוקטרינה , אוניברסאלית ( אפילו לא בינלאומית ) אלא אוניברסאלית , נוהגת , בכל בית משפט בעולם , בכל מערכת משפטית . אין כדבר הזה , ייחרב העולם , ובלבד שהאמת , וכל כולה , תצא לאור . ואם האמת , לא תצטמצם למס' עמודים מקובל ומקובע , יש להגיש בקשה , ורק לאור נסיבות חריגות היא תאושר .

שוב , לא מאמין שכתבתי כל זה !! זה מטורף לגמרי !! אבל , רק מתוך כבוד לקוראים ולשופטים כמובן ותו לאיו .....

תודה



30/9/17 01:47  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

הכותב מצטט באופן סלקטיבי ומטעה. לא שהציטוט אינו ציטוט נכון אלא שזו הדגמה לרעיון שלפעמים חצי אמת או אמת חלקית גרועה משקר.

הציטוט

" לבסוף נקבע כי יש לדחות את התביעה מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה הנטועה בעקרנות של השתק , מניעות ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט , וזאת לנוכח שקרי המערער ועדיו ..... "

אינם קביעת בית המשפט העליון אלא תיאור בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי. יש הבדל בין מה שקובע בית משפט העליון כקביעה שלדעתו זהו הדין לבין תיאור של בית המשפט העליון בדבר מה שקבע בית המשפט המחוזי ואין בהכרח שבית המשפט
העליון מסכים למה שקבע בית המשפט המחוזי.

הציטוט סלקטיבי כי משום מה הכותב מדלג ומתעלם לגבי קביעת בית המשפט העליון עצמו להבדיל מציטוט לגבי מה שבית המשפט העליון רק מספר לנו מה קבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע:

"...יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גרסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק נוכח שקריו של התובע."

(סעיף 16, עמ' 27 לפסק הדין בערעור)

הכותב ממשיך לעוות ולסלף את טענתנו. הוא מציג אותנו כמי שדעתנו היא שעיקרון גילוי האמת לא יכול להידחות מפני כל העקרונות אחרים. לא כתבנו זאת והוא שם בפינו דעה שלא כתבנו. כתבנו רק לגבי עיקרון תום הלב כעיקרון עצמאי ורק בדיני ראיות במשפט אזרחי.

בתשובותיו הכותב אינו מבחין את ההבחנות הבאות:

אינו מבחין בין משפט אזרחי למשפט פלילי (הציג טענות מהמשפט הפלילי)
אינו מבחין בין משפט אזרחי למשפט מנהלי (הביא טענות מהמשפט המנהלי)
אינו מבחין בין עיקרון תום הלב לבין הזכות לפרטיות
אינו מבחין בין עיקרון תום הלב כעיקרון עצמאי בלתי חרוט לבין חוק חרוט בין אם חוק חרוט בחקיקה ראשית ובין בחקיקת משנה (כלומר לרבות תקנות)
מתעלם מהסייג שכתבנו במפורש "בכפוף ללשון החוק" (חוק לרבות תקנה) ובכל זאת מביא אסמכתאות מחוקים ותקנות
עכשיו גם אינו מבחין בין עיקרון תום הלב לעיקרון סופיות הדיון או בין עיקרון תום הלב כעיקרון עצמאי לבין היותו נבלע כרציונל חלקי של עיקרון אחר כגון סופיות הדיון

אינו מבחין בין עיקרון תום הלב בדיני ראיות במשפט אזרחי לבין תום לב בסדר דין אזרחי. תום לב בסדר דין אזרחי אינו זהה לתום לב בדיני ראיות במשפט האזרחי. כאן עסקינן רק בדיני ראיות במשפט האזרחי ולא בסדר הדין האזרחי במנותק מדיני ראיות. הגבלת אורך הבקשות של בעלי הדין במונחי מספר עמודים או מספר מילים אינה כלל של דיני הראיות אלא של סדר הדין. לא מדובר כאן בהגבלה של בעל דין להציג ראיה רלבנטית.

דחיית התביעה של התובע במקרה בו עסקינן בשל שקריו היא דחייה בשל עיקרון תום לב עצמאי. זאת לא דחייה בשל עיקרון אחר שתום הלב אולי קשור אליו אבל לא זהה לו. התביעה לא נדחתה בשל פגיעה בפרטיות וגם לא בשל תום לב שמצדיק פגיעה בפרטיות. התביעה לא נדחתה בשל חריגה מסופיות הדיון וגם לא נדחתה בשל תום לב כרציונל של סופיות הדיון. התביעה לא נדחתה בשל משפט פלילי והלכת יששכרוב, התביעה לא נדחתה בשל הפרת תום לב במשפט המנהלי, התביעה לא נדחתה בשל חוק חרוט או תקנה חרוטה מהסוג שהכותב ציטט כאן (מעניין שהכותב לא ציטט את תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי שזו תקנה שבית המשפט כן הסתמך עליה. אנו השבנו להסתמכות זו לגופה, אבל מעניין שהכותב התמקד בציטוט דברים לא קשורים ואת הדבר שהכי קשור הוא דווקא לא ציטט).

התביעה גם לא נדחתה בשל הפרת תקנת סדר דין שאינה קשורה לדיני ראיות כגון חריגה ממספר העמודים המקסימאלי.

כלומר, הכותב מפליג למחוזות בלתי קשורים ובלתי רלבנטיים ואינו משכיל לקרוא את הרשימה שלנו בהקשר הנכון שלה. קריאת טקסט מתוך קונטקסט להבדיל מקריאה מנותקת מקונטקסט היא אחת הכשירויות הנדרשות מקורא על מנת להבין טקסט. זו קריאה המשלבת גם שיקולים לשוניים-פרגמטיים כלומר משמעות הטקסט בהקשרו להבדיל מהתמקדות רק בסמנטיקה שזו משמעות המנותקת מההקשר. הכתוב אינו רק טקסט אלא גם קונ-טקסט והתעלמות מהקונטקסט תגרור איתה חוסר הבנה.

אם כי במקרה הזה הכותב לא רק מתעלם מהקונטקסט אלא גם מדברים מפורשים שנכתבו בטקסט ומיותר לחזור על הדברים שוב.

30/9/17 21:08  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:



הכותב מתכחש לדבריו שלו עצמו. הוא בהחלט כתב שיש לשקול בלי לקבוע מסמרות את הגנת ההסתכנות מרצון ולכן אני עניתי בדיוק על זה. שקבלת טענה זו אינה סבירה ולא בכדי לא נדונה בפסק הדין.

אם הכותב רוצה להתמקד בתרחיש נוסף שאינו הסתכנות מרצון למה הוא מרבה להתייחס להסתכנות מרצון ועוד לצטט את הסעיף של הסתכנות מרצון? אין זאת אלא שהכותב האמין שיש כאן טיעון סביר להסתכנות מרצון ולא כך הוא הדבר. אין אפשרות סבירה להסתכנות מרצון.

מטרתו של הכותב אינה להתדיין אלא להתנגח, לפגוע. אירוני הוא גם לא מהסס לעשות זאת ביום הכיפורים עצמו שבו הוא פרסם את תגובותיו ולא המתין אפילו עד למוצאי היום הקדוש.

לא התיימרנו כלל למצות את כל התרחישים האפשריים כל עוד תרחישים אלה אינם מבססים הסתכנות מרצון. התרחישים אותם הזכרנו ושללנו היו תרחישים שמבססים הסתכנות מרצון או מעשה תרמית של גרימת נזק מכוון בכדי לזכות בפיצויים.

כותרת תת הפרק הרלבנטי הייתה "על פי עובדות פסק הדין בערעור, שקרי המערער לא נועדו להסתיר את חוסר תום לבו בעת האירוע"

מכאן שקריאה מושכלת של רשימתנו תוליך את הקוראת למסקנה לפיה התרחישים אותם הזכרנו נועדו רק לצורך טענת שליללת תום לבו של התובע ולא פריסת כל התרחישים האפשריים.

אז מדוע הכותב מזכיר תרחישים אותם לא הזכרנו ושאינם משליכים על תום לבו של התובע? רק כדי להתנגח ולעשות דה לגיטימציה ולא לצורך מענה עניני

יש עוד המון תרחישים אותם לא הזכרנו. יש עוד המון תרחישים אותם הכותב לא הזכיר. אין זה רלבנטי להזכיר אותם כל עוד אין להם השלכה על חוסר תום לבו של התובע. מעולם לא כתבנו שהתרחישים האלה "רק" הם היחידים האפשריים. לא כתבנו את המילה "רק" או מילים דומות המייחדות תרחישים אלה כיחידים האפשריים.

כתבנו שמראיות עולה שהתובע לא תבע על מנת להסתיר תביעת שווא. אם יש תרחישים אחרים שגם הם לא סותרים תביעת שווא אז הם לא רלבנטיים לטענתנו ולא כתבנו שאינם קיימים.

יש לציין שגם פרופ' שמואלי קיים דיון בתרחישים אפשריים של הארוע מנקודת המבט של העילה הנזיקית, האם העילה היא על פי פקודת הנזיקין או על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

שמואלי הזכיר ארבעה תרחישים: תאונת דרכים לא מכוונת ויש קשר סיבתי בינה לבין הנזק, תאונת דרכים לא מכוונת ואין קשר סיבתי בינה לבין הנזק, תאונת דרכים מכוונת, נפילה לבור בלי קשר לרכב ולכן אין תאונת דרכים אלא אירוע נזיקי שאינו תאונת דרכים.

גם שמואלי לא הזכיר תרחיש של קפיצה לבור על מנת לברוח מפגיעת הרכב. אז האם לדעת הכותב גם שמואלי בנה תיאוריה מגוחכת על סמך תרחישים חלקיים?

יש לציין שהכותב גורף איתו בביקורתו המתלהמת מלומדים משפטיים ששמם יצא לפניהם בתחום התמחותם המשפטית-מקצועית: פרופ' דורון מנשה מומחה לדיני ראיות

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%A0%D7%A9%D7%94

פרופ' בנימין שמואלי מומחה לדיני נזיקין:

http://www.mishpat.ac.il/teachers/shmueli/cv-shmueli.pdf

מי שפתח בהתלהמות היה הכותב כך כתב:

" עושה רושם עם כל הכבוד , שאין אתם מצויים כלל במושכלות יסוד של חוק ומשפט , ויהא הדבר בבחינת השחתת זמן לריק ."

יש לציין שהכותב פתח בכך שהפוסט מעניין. אז עכשיו הוא כבר לא מעניין? אין זאת אלא שהכותב משהחליט שהוא מעוניין להתנגח ולא לכתוב עניינית החליט לכתוב תוכן העומד בסתירה לדבריו שלו עצמו

הכותב היה זה שפתח בניסיון נואל לבזות מלומדים בעלי שם בתחומם. אני בשום באופן אינני כולל את עצמי בקטגוריה הזאת של מלומדים בעלי שם, אבל עצם העובדה שהכותב אינו מסתפק רק בתגובה עניינית אלא מנסה לקבוע ציון מבזה לכותבים היא בזויה, נואלת וראויה לכל גינוי. אבל לצערנו תגובה מסוג זה היא מסימני רוח הזמן של מתלהמי האינטרנט והרשתות החברתיות שגם יו"ר הכנסת נדרש לגנות תופעה זו בנאומו בטקס הדלקת המשואות.

אמנם, גם אני לצערי נגררתי אחרי סגנונו. לדעתי כבר בשלב הזה מן הראוי להסיר ולמחוק את הדברים שנכתבו וכך גם את כל ההשתלשלות החל מהציטוט הזה (כולל הציטוט הזה) והלאה.

30/9/17 21:09  
Anonymous אל רום כתב/ה:

מר גרונר , לא אתיחס יותר כפי שכתבתי , להבלות הרוח שלך . צער ורחמים !! אלא מאי : אני מזהירך כאן , לבל תעז למחוק תגובותי . אתה מספיק מסובך . אם תעיז כך לעשות . לא תבין מאיפה זה יבוא לך . ראה הוזהרת כאן !! אבוא איתך חשבון !! זהו מעשה בלתי חוקי !! חד וחלק !! רק אדם אכן , כפי שאיבחנתי , שאין בו מינימום של יושר אינטלקטואלי , מינימום של בגרות מנטלית , מסוגל להעלות על דעתו דבר דנן , לגבי תגובות דנן . מתועב !!

נ.ב : ורק אגב אורחא , לא ממש בקשר לנושא הפוסט . לדעתו , אם אני מגלה ענין בפוסט כפי שכתבתי ברישא של התגובה הראשונה ( פוסט מענין ) ומציין זאת , אזי , אני לא מסוגל לאבחן ולהפריד בין הענין שבפוסט ובקייס למשל מכללא ( שהרי , לא קראתי הפסק דין ) לבין הטיפול שלו האישי בנושא , והכל בקשר לתקפות ונכונות הטיעונים שהוא מציג . בשבילו , זה דבר והיפוכו !! אכן , מעיד הדבר , על פער בין הגיל הכרונולוגי , לבין הגיל או המצב המנטלי . איזה גיחוך ..... הרבה זמן לא עברתי דרך יקום קומי כזה .....

1/10/17 03:03  
Anonymous איל גרונר כתב/ה:

יש להודות לכותב ששוב הוכיח מי הוא ומה הוא (אם בכלל היה למישהו ספק לפני כן). אני שוב חוזר על דעתי שמן הראוי למחוק את התוכן הבלתי ראוי שנכתב הן על ידו יוזם ההתלהמות והן על ידי בתגובה לו. במיוחד בתגובתו האחרונה של הלה שהכילה אף איומים. זאת החל ממשפט הפתיחה המתלהם של הלז: " עושה רושם עם כל הכבוד , שאין אתם מצויים כלל במושכלות יסוד של חוק ומשפט , ויהא הדבר בבחינת השחתת זמן לריק" וממשפט חצוף זה ואילך.

לא ברור מדוע הכותב התרגז כל כך. אם הוא מרשה לעצמו לחלק ציונים שאיננו מצויים במושכלות חוק ומשפט והוא חושב שמותר לחלק ציונים כאלה למה הוא חושב שלא ראוי לחלק ציונים על אופיו ולכתוב שאופיו הוא בזוי? הוא חילק ציונים על התמצאות ואני חילקתי ציון על אופי. האם רק לו מותר ולי אסור? אם הוא תומך בחלוקת ציונים הוא צריך לתת זכות דומה גם לאחרים. אם הוא חושב שלא ראוי לחלק ציונים כלפיו למה הוא מחלק ציונים לאחרים?

1/10/17 11:23  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>