תג

יום חמישי, נובמבר 30

השר והש"ג במבחן בני סלע

עמנואל גרוס
מי אחראי לעובדת בריחתו של בני סלע מידי המשטרה? עצם הצבת שאלה זו מניחה שמישהו חייב להיות אחראי לעובדת הבריחה, שהיא מעשה פסול ולא חוקי. אכן, לא צריך להיות משפטן מובהק כדי להבין כי מדובר בכשל חמור מאוד שאפשר לפושע מסוכן, אנס סידרתי, לברוח מהמשמורת בה היה נתון ובכך להמשיך לסכן נשים שהן קורבנותיו הפוטנציאליות.

בריחתו של בני סלע מידי החוק היא לא אירוע בודד וגם לא חריג בנוף של המחדלים הנורמטיביים במציאות הישראלית. כנראה שאין לנו מושג אמיתי מה המשמעות של נשיאה באחריות משפטית או ציבורית .הורגלנו לחשוב כי כשלון בעמידה בנורמה חוקית או ציבורית היא קודם כל נחלתו של הדרג המבצע, לאמור דרג הש"ג, כך קרה למשל בליל "הגלשונים", שם הש"ג נשאו באחריות. אין לנו מושג מה משמעותה של אחריות פיקודית או מיניסטריאלית. למדנו כי האחריות נעצרת, בדרך כלל בדרגי השטח או דרגי הפיקוד הנמוכים. מפקדים בכירים או שרי ממשלה, בדרך כלל אינם אחראים במתן דין וחשבון לאותו מחדל. די מבחינתם כי נמצאו "אשמים" מידיים לאותה התנהגות. דוגמא ברורה לכך שהשלטון שלנו לא מבין אחריות מהי היא בכך שהוא מבקש ל"כסות" עצמו בממצאי וועדת חקירה או בדיקה כביכול חיצונית. למשל השר לביטחון פנים מינה בעקבות בריחתו של בני סלע, וועדה חיצונית למשרד ובכך סבר שהיא תחשב לאוביקטיבית, וועדה המורכבת מקצינים בכירים בצבא להבדיל מקציני משטרה או שרות בתי הסוהר. האומנם וועדה כזו יכולה להיות אובייקטיבית ולהעביר בשבט ביקורתה גם את אחריותו של השר? מינוי וועדה כזו, בלי לחשוד בחבריה, בוודאי לא מעידה על כך שהשר מבקש לבדוק גם את אחריותו שלו, שוב מסימני התחלואה של חברתנו, שהאחריות מן הסתם תיעצר מתחת לדרג המיניסטריאלי.

חברה צודקת, האמונה על שלטון החוק תבקש ממנהיגיה ומפקדיה להבטיח כי יש להם מוטת פיקוד ושליטה ראויים. נכון כי כאשר שר ניכנס לתפקידו, אין הוא חייב או יכול לרדת לרמת הפרטים בדרגת השטח, אך הוא חייב להיות אחראי לכך שהמטרות הראשיות שמשרדו מופקד עליהן יוצאו לפועל, שדרגי הפיקוד מתחתיו יתנו לו דין וחשבון שוטף ובעיקר שימצא מנגנון פיקוח שיתריע בפניו, מבעוד מועד על מחדלים חמורים במערכת.

לצערי, מפקדים בכירים ושרי ממשלה תופשים את תפקידם בקביעת עקרונות ומדיניות, אך לא רואים עצמם אחרים לפיקוח או לביצוע.

אולי, קרן אור בחשיכה של ימים אלו ניתן למצוא בכך שהחברה הישראלית תובעת דין וחשבון ממנהיגיה, גם אם לא תמיד הדבר מצליח.

שלטון אשר חלק גדול משריו חשודים בעבירות פליליות והפקידות הבכירה שלו נתונה תחת ביקורת של המשטרה או מבקר המדינה, הוא לא ערובה טובה להבטחת המשך קיומנו, נוכח הסכנות האורבות לנו מחוץ ומבית.

יחד עם זאת כדי לאזן את הדברים, צריך לומר כי החברה שלנו, ביסודה ,היא חברה בריאה ולא כל ליקוי בצבא או בממשלה הוא תמיד או אוטומטית באחריות הרמטכ"ל או השר. צריך לדעת את גבולות האחריות ולהיות נכונים לשאת בהם.

יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת כדי להגשים את חזונם של האבות המייסדים, אך בטוח אני כי יש לנו את הכוח לעשות זאת.

יום שני, נובמבר 27

עובדי קבלן במגזר הציבורי – שלושה תיקונים הכרחיים

גיא דוידוב

בתקופה האחרונה חוזרים שוב ושוב בתקשורת תיאורים של הפרת זכויות "עובדי קבלן" (עובדים באמצעות קבלני משנה), ולצידם תיאורים של בעיית האכיפה בדיני העבודה בכלל. שתי הבעיות הכואבות האלו מצטלבות בעניינם של אלפי השומרים והמנקים במוסדות ציבוריים – ממשרדי ממשלה ועד לאוניברסיטאות. העובדה שעובדים רבים לא מקבלים זכויות חוקיות בסיסיות, כמו שכר מינימום, מבלי שהמדינה עושה מספיק כדי לאכוף זכויות אלה, היא חמורה ומכעיסה. הדבר חמור שבעתיים כאשר המדינה עצמה היא צד – גם אם בעקיפין – להפרה זו.

רשויות ציבוריות מעלימות עין מעבירות על חוקי המגן מצד קבלנים, ולמעשה מעודדות עבירות כאלה כאשר הן דורשות מחירים נמוכים באופן בלתי סביר במכרזים. קבלני שמירה וניקיון, שכל רשות ציבורית מעסיקה, ידועים לשמצה בהפרות שיטתיות של חוקי המגן. כדי להתמודד עם התופעה, במידה מסויימת לפחות, הוכנס בשנת 2002 תיקון לחוק עסקאות גופים ציבוריים, שלפיו נאסר על גוף ציבורי להתקשר על קבלן שהורשע בעבירה על חוק שכר מינימום, אלא אם חלפה שנה מאז ההרשעה, או שלוש שנים במקרה של יותר מהרשעה בודדת. זאת כחלק מחבילה של תיקונים, בחוק שכר מינימום עצמו בעיקר, שבאה לשפר את האכיפה, בעקבות יוזמה של ארגונים חברתיים. התיקון הזה לא הביא למהפכה דרמטית, אבל גם המעט שעשה היה כנראה יותר מדי בשביל אנשי משרד האוצר. במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2004 הם החלישו משמעותית את המגבלות. כיום גם במקרה של עבריין סדרתי, עם מאות הרשעות, בחלוף שנה מההרשעה האחרונה כבר אפשר להתקשר עמו. ובמקרה של עד שתי הרשעות אין שום מגבלה. וגם המגבלה המזערית הזו לא חלה במקרים של הארכת התקשרות, ובמקרים שבהם ההתקשרות היא בסכום שמאפשר מכרז סגור. ואם נראה לכם שנשאר משהו מהמגבלה שבחוק המקורי, אז גם מזה יש וועדה שיכולה לפטור.

לאור בעיית האכיפה, ולאור התכליות החשובות של חוק שכר המינימום, המגמה צריכה להיות הפוכה בדיוק. מן הראוי להחזיר את הנוסח הקודם ואף לחזק אותו. אפשר להציע שלושה תיקונים חקיקתיים כדי לשפר את מצבם של עובדי קבלן במגזר הציבורי.

ראשית, לאסור על גופי ציבור להתקשר עם מפירים שיטתיים של חוקי המגן, גם על בסיס מספר פסקי-דין אזרחיים – או פסק-דין יחיד בתובענה ייצוגית – ולא רק על בסיס הרשעות בפלילים. זאת בשל מיעוט כתבי האישום שמוגשים, כתוצאה ממחסור חמור בפקחי עבודה. לא יתכן שחברות אבטחה ונקיון שנחשפות בבתי הדין כעברייניות סדרתיות על חוקי המגן יוכלו להמשיך לזכות במכרזים של גופים ציבוריים.

שנית, צריך לקבוע איסור על התקשרות שמשמעותה הפסד מבחינת הקבלן, אם הוא יקיים את חוקי המגן. גם אם בשוק החופשי אין מניעה שקבלן יקח על עצמו לעיתים עסקת הפסד, כדי לחדור לשוק מסויים למשל, המציאות מוכיחה, לפחות כאשר מדובר בקבלני אבטחה ונקיון, שההפסד בדרך כלל מגולגל על העובדים בדרך של הפרת חוקי המגן. יש מקום לאסור בחוק על התקשרויות כאלה, כאשר בצו יקבע גובה התמורה המינימלי, על פי חישוב שיעודכן מעת לעת. רק כדי לסבר את האוזן: שכר המינימום עומד עכשיו על 19.28 ₪ לשעה. לפי חישוב שמביא בחשבון את כל הזכויות המינימליות מכוח חוקי המגן וצווי ההרחבה, עלות כל שעת עבודה בענף האבטחה היא 27.32 ₪ לפחות. וזה לא כולל עלויות הכשרה, עלויות תפעול, וכמובן רווח לחברה עצמה. זה גם לא כולל מע"מ. הסכום שנקבתי משתנה מעת לעת, ומענף לענף, ומאד לא פשוט לחשב על זה. לכן אני חושב שיש צורך בצווים שיקבעו את העלות המינימלית במכרזים של גופים ציבוריים, לפחות בענפים כמו אבטחה ונקיון שבהם ההוצאה העיקרית היא על כוח-אדם.

שלישית, צריך לקבוע כללים ברורים יותר בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המשתמש לבין עובדים של קבלני משנה. כיום המצב הוא שגופים כמו אוניברסיטאות, וגם עסקים פרטיים, שלעיתים רוצים ליצור כל מיני מנגנונים כדי להבטיח את זכויות עובדי הקבלן, חוששים שבפסיקה יראו את ההתערבות הזו כיוצרת קשר ישיר בינם לבין העובדים. וכדי שלא לקחת סיכון שיראו אותם כמעבידים, הם לא עושים כלום. יש שתי דרכים לפתור את זה. אחת היא להטיל במפורש על משתמשים אחריות לעובדי קבלן בנסיבות מסוימות. יש הצעת חוק כזו, שהציעו בכנסת הקודמת 31 חברי כנסת, ואני בהחלט בעדה. אפשרות אחרת היא לקבוע במפורש שאין אחריות כזו. זה כמובן פחות רצוי בעיני, אבל עדיף מהמצב הנוכחי, כי לפחות מי שיש לו רצון טוב – אפילו אם רק מסיבות תדמיתיות – ומעוניין לשפר את מצבם של עובדי הקבלן, יוכל לעשות זאת ללא חשש של אחריות ישירה.
הדברים מבוססים על הרצאה שניתנה בכנס העמותה למשפט ציבורי ביום 25 בנובמבר 2006.

יום שני, נובמבר 20

מעתיקים לי, תעצרו אותם!

מיכאל בירנהק

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה בימים אלה ממש בהצעת חוק זכויות יוצרים, והשלולית המקומית סוערת. איגוד לשכות המסחר מטיל את כל כובד משקלו, ויפרסם "דו"ח מצב על מדיניות הקניין הרוחני של מדינת ישראל". הדו"ח מצהיר בראשו כי הוא תוצאה של "גוף בלתי תלוי". מי חבר בגוף האובייקטיבי הזה? תעשיית התרופות מבוססות המו"פ, תעשיית התוכנה, המוסיקה והסרטים. מי לא? החברות הגנריות, ואנחנו, המשתמשים. כאמור, גוף בלתי תלוי. ומה יש בדו"ח? בעיקר נתונים מבהילים על היקף הזיופים, וניסיון ליצור תחושת אסון. המסר ברור: אם לא תורחב ההגנה לבעלי הזכויות בתחומים השונים, אסון יפקוד את המשק הישראלי. אז הנה, כמה הערות על מה שצפוי לנו, או תרגיל קטן בניתוח הספין הפוליטי, הפעם מהצד של בעלי העניין.

נקודת המוצא של הדו"ח, וגם שלי, היא שהקניין הרוחני חיוני לכל כלכלה מודרנית. תועלתם של פטנטים וזכויות יוצרים רבה. תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים. בדו"ח של איגוד לשכות המסחר, שנכתב כנראה על-ידי משרד עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו, הציבור לא קיים, בכלל (הלוגו של לוצאטו מתנוסס על הדו"ח, אבל לא כתוב בו מי חיבר אותו). הדוח מנסה ליצור חפיפה מוחלטת בין האינטרסים של בעלי הזכויות לבין האינטרס הלאומי. בעמוד 23, למשל, שם הדו"ח מפרט על צוות המשימה שהקים ג'ורג' בוש, שמדווח ישירות לנשיא כדי לעקוף בירוקרטיה, ו"קבוצות השפעה אשר האג'נדה שלהן שונה בדרך כלל מהאינטרס הלאומי הכללי". אמרו מעתה: איגוד לשכות המסחר הוא האינטרס הלאומי, וכל השאר – עוכרי ישראל.

הנתונים
הדו"ח מביא "נתונים" שונים על היקף הנזק שנגרם בשל הפרות קניין רוחני. למשל, בנושא הסרטים, הדו"ח מציין (עמוד 16) שרמת הפיראטיות בתעשיית הסרטים בישראל עומדת על כארבעים אחוז. מה אומר הנתון הזה? הנזקים הישירים לבתי הקולנוע הם כ 80,000,000 ₪, שהם ירידה של כ 2.5 מיליון צופים בבתי הקולנוע. בשנת 2001 היו כמעט 11 מיליון צופים בקולנוע, ובשנת 2005 רק 8,370,000. הדו"ח נזהר שלא לטעון שיש קשר סיבתי ישיר בין ההעתקה של סרטים לירידה בצפייה, ומשאיר לקוראים לקשר לבדם. הנתונים מעניינים, אבל לא צריך להיות פרופסור לסטטיסטיקה כדי לדעת שאין שום קשר סיבתי בין העתקה לבין הירידה בצפייה בקולנוע, ובין אלה לנזק הכספי שנזכר. אולי אנחנו צופים יותר בטלוויזיה? אולי אין סרטים טובים לראות? ואגב, כמה מהסרטים הם זרים וכמה מקומיים? אם האינטרס הלאומי חשוב, עדיף שנעביר כסף לתעשייה המקומית, ולא נוציא דולרים מהארץ. אבל הדו"ח קובע, שכל זה גורם לנזק לבתי הקולנוע.

לפי הדו"ח (עמוד 4), גם תעשיות התוכן האחרות ניזוקות במיליוני דולרים. מוסיקה – 28 מיליון דולר בשנת 2005, תוכנה – 33 מיליון דולר, והספרים – כמיליון דולר. הכל "הפסדים ישירים שנגרמים כתוצאה מהפרה של זכויות יוצרים". הדו"ח ("הבלתי תלוי", כזכור) נסמך על ה BSA, וטוען שזיופי התוכנה בשוק הישראלי הם כשליש מכלל התוכנה בארץ. ההסבר בקשר לתעשיית המוסיקה מסביר את שיטות החישוב: בשנת 2005 נמכרו בישראל 1.1 מיליון תקליטורי מוסיקה מזויפים. איך הדו"ח קובע זאת? "לפי ההערכה" (עמוד 12). את ההערכה הזו משלבים בנתונים של אקו"ם, שלפיהם נמכרו כ 3.5 מיליון תקליטורים מקוריים. מסקנה? רמת הפיראטיות בישראל היא 32%. למדתי מתמטיקה אצל מורה מופלאה בשם רות קפלן. אולי הייתי חולה בשיעור שבו לימדה אחוזים. החישוב בדו"ח נמשך. תקליטור מזויף נמכר בעשרים שקלים. המחזור הפיראטי הכללי הוא 22 מיליון. (את זה הבנתי: 20 כפול 1.1 מיליון). והנה הנדבך הנוסף בחישוב המורכב הזה: "בהנחה שבמקום כל התקליטורים הפיראטיים היו נמכרים תקליטורים מקוריים, אזי הנזק בשנת 2005 בלבד עומד על סך של כארבעים מיליון שקלים". הבנת את זה ברוך? הבעיה, כמובן, היא שלא כל מי שיש לו תקליט פיראטי היה קונה תקליטור מקורי. אגב, כמה מתוך התקליטורים הפיראטיים הם העתקות מותרות, למשל מוסיקה שהיוצרים מרשים את העתקתה (ע"ע הרצאתו של נימרוד לב או הסרט שהכין בנושא), או שימושים הוגנים למהדרין?

התלונות
למחברי הדו"ח יש תלונות על הצעת החוק הממשלתית שנידונה בכנסת. קשה להשתחרר מהרושם שחלק מהתלונות הן עיזים שהוכנסו לדו"ח רק כדי שאפשר יהיה לוותר עליהן.

הם מצטטים את סעיף 16(2), שמתיר לדאבונם השכרה בלתי מוגבלת על-ידי ספריות, של תוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, אבל אבוי, בהצעת החוק אין סעיף כזה. בטיוטה קודמת היה סעיף, עכשיו מספרו הוא 17(ב), לתשומת לב המחברים. לגוף העניין, הסעיף אינו מחריג תוכנות מחשב, אלא קובע שכאשר ספריה משאילה תקליטור, זו אינה השכרה, אלא השאלה. הסעיף הזה מעגן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין הספריה העירונית בחולון.

לתעשיית התוכנה קשה עם עוד סעיף בהצעת החוק, 24(ב), שעוסק בגיבוי תוכנה. לפי הדו"ח (עמוד 6), הסעיף נועד "לאפשר לרוכש תוכנה לבצע התאמה מוגבלת בתוכנה מבלי לבצע הפרה של קניין רוחני". נוסח הסעיף המוצע בהצעת החוק הוא:
העתקה של תוכנת מחשב או עשיית יצירה נגזרת ממנה, מותרים, למי שמחזיק עותק מורשה של תוכנת מחשב, למטרות שלהלן, ובהיקף הדרוש למטרות אלה:
(1) תיקון שגיאות בתוכנת המחשב או התאמתה למערכת מחשב או לתוכנת מחשב אחרת, לשם השימוש בה;
(2) התאמת מערכת מחשב או תוכנת מחשב אחרת כך שיוכלו לפעול עם תוכנת מחשב זו.

מדובר בפעולה שנקראת interoperability. מילה ארוכה, שמשמעותה היא תאימוּת: היכולת של שתי תוכנות לעבוד זו עם זו. הדו"ח מפנה לדין האירופי, השונה בנקודה זו. אולי, אבל בדין האירופי יש עוד משהו, שמשום מה לא נזכר בדו"ח: שם יש אכיפה אינטנסיבית של דיני ההגבלים העסקיים. כאשר בעל מונופול בתוכנה מונע מאחרים ליצור תוכנות שיכולות לעבוד עם התוכנה שלו, נניח כדוגמה (תיאורטית בלבד, כמובן) תוכנת הפעלה למחשב, רשויות ההגבלים העסקיים נכנסות לפעולה נמרצת. אם תיפקוד המשק כל כך חשוב למחברי הדו"ח, ודאי ירצו לעגן ולהגן על מרכיב יסודי במשק, הרעיון המוזר הזה שנקרא תחרות.

הדו"ח נחרד מהאפשרות שיש בהצעת החוק, לבטל את הרף המינימאלי של פיצוי ללא הוכחת נזק. החוק הקיים מתיר לבית משפט לפסוק פיצוי סטטוטורי של בין עשרת אלפים לעשרים אלף שקל להפרה. בתי המשפט לא אוהבים את המגבלה הזו. השופטים העירו שוב ושוב בפסקי הדין שהרף התחתון גבוה מדי, והרף העליון נמוך מדי (למשל בעניין אשרז, פסקה 28). הצעת החוק מציעה לאפשר מרחב שיקול דעת גדול הרבה יותר לבית המשפט, כדי שיוכל לפסוק פיצוי לפי הנסיבות. שיקול הדעת הוא בין אפס למאה אלף ש"ח. משום מה, הדו"ח מציין רק את השינוי שנוח לו. ההצעה מבקשת גם לקבוע למשל שמסכת אחת של פעולות תיחשב להפרה אחת. למשל, אם אדם העתיק תקליטור שלם שיש בו עשרה שירים, האם זו הפרה אחת או עשר? לפי בעלי הזכויות, יש פה עשר הפרות, ובגין כל אחת ודאי היו מבקשים פיצוי של עשרים אלף ש"ח לפי החוק הנוכחי. לפי הצעת החוק, בית משפט יוכל לראות בכך הפרה אחת, ולפסוק פיצוי עד מאה אלף ש"ח, אבל גם פחות.

עוד תלונה מוזרה (עמוד 13) היא על כך שנשללת ממפיקי תקליטים הזכות המוסרית ששמם ייקרא על היצירה, כלומר קרדיט. חשוב להבהיר: הצעת אינה אוסרת על מתן קרדיט, אלא בסך הכל קובעת שאם נשמט הקרדיט, לא קרה שום אסון. הפעם מחברי הדו"ח לא מפנים לדין האמריקני, ולא במקרה: שם אין בכלל הכרה בזכות המוסרית. לגוף העניין, זכות מוסרית נועדה להגן על הקשר האישי-ריגשי שבין יוצרת ליצירתה. האינטרס של המפיקים הוא בעיקר כלכלי וקצת פחות ריגשי. ובכלל, מי מפיץ את התקליטור אם לא המפיק? אם ישכח להטביע את שמו, את מי יתבע, את עצמו?

תלונה נוספת (עמוד 5), היא על כך שבישראל "בשונה ממדינות אחרות" לא קיים רישום של זכויות יוצרים. רק במדינה אחת יש רישום כזה, ארצות הברית, וגם הוא בנסיגה מתמדת. הרישום שם נדרש רק לצורך הגשת תביעה. האמנות הבינלאומיות בנושא קניין רוחני דווקא אוסרות על דרישות פורמליות.

דרישות
איגוד לשכות המסחר רוצה עוד זכויות ועוד אכיפה. במשטרה יש יחידה לקניין רוחני שבה יש שלושים שוטרים. המחברים מציינים שהיחידה פועלת תחת "אילוצי תקציב וביטחון". אה, ואני לתומי חשבתי שאין בארץ מגבלות תקציב, ובעיות ביטחון? אצלנו??

האיגוד מבקש שיוקם צוות מיוחד בראשות שר המשפטים, כדי לעקוף מגבלות בירוקרטיות, כמו שנעשה ביפן או בארצות הברית. נדמה לי שכבר יש צוות כזה, הוא נקרא משרד המשפטים. האיגוד מבקש גם תוספת תקציב וכוח אדם לאכיפה. אני דווקא בעד. אבל האיגוד רוצה שהפקחים הממשלתיים יעבדו בשבילו (עמוד 25). אגב, אני מבקש שהממשלה תקצה שלושה פקחים כדי לסייע לי למצוא חנייה ליד הבית, דבר שיחסוך דלק, זיהום אוויר, ולכן גורם שישפר את מצב המשק כולו. ואם כבר פקחים, אז עדיף כאלה שיאכפו את איסור העישון במקומות ציבוריים.

בעלי הזכויות מבקשים גם שיפור ותיקון החוקים, תוך שיתוף בעלי הזכויות. רגע, ומה איתנו? הציבור הרחב? המשתמשים? אלה שמשלמים הרבה ומקבלים מעט? אלה שלא יכולים לשלם כי המוצרים יקרים מדי? אלה שאוהבים את היוצרים שלנו ורוצים לתמוך בהם, ולא רק ביוצרים הזרים? מה חלוקת ההכנסות בין חברת תקליטים למוסיקאית המתחילה?

יש במסמך המרתק של איגוד לשכות המסחר עוד כמה דרישות. למשל, הם רוצים שספקי השירות יוכלו למסור להם פרטים על גולשים אנונימיים שמפרים זכויות יוצרים. המנגנון שמוצע בסעיף 15 לתזכיר חוק מסחר אלקטרוני מקנה שיקול דעת לבתי המשפט, בין היתר בגלל קיומן של זכות אדם יסודיות, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי. אבל, בעיני לשכות המסחר, "הדרישה לקבלת צו שיפוטי כתנאי מקדים לגילוי פרטיו של המפר הינה מרחיקת לכת" (עמוד 16). כנראה שהמצב כל כך נורא, שבעיני בעלי הזכויות חייבים להוציא אל מחוץ לתמונה את הגורם המפריע הזה, בתי המשפט.

הם גם רוצים הגנה משפטית על DRM (שבארה"ב זוכה לביקורת חריפה), טוענים שישראל מחויבת לזה מכוח אמנות בינלאומיות (האמנה הרלוונטית היא ה WCT, שישראל חתמה עליה אך הממשלה או הכנסת מעולם לא אישררו אותה, ולכן אין לה תוקף מחייב במשפט הישראלי), הם רוצים השתלמויות לשופטים (ואולי גם הקבלנים יערכו השתלמויות לשופטים בתחום המקרקעין?), וחינוך לילדים. בנקודה האחרונה, משרד החינוך כבר מכר את ילדינו לתעשיות התוכן, לשכות המסחר מתפרצות לדלת פתוחה.

מה אין בדו"ח? אין התייחסות לכך שהצעת החוק מבקשת להרחיב את הזכויות של הבעלים גם למה שמכונה "העמדה לרשות הציבור", יצירה נגזרת, להגביר את האכיפה ושאר עניינים שאינם בהכרח לרעת בעלי הזכויות.

ורק כדי להסיר ספק: הקניין הרוחני חשוב מאין כמותו למשק ולכלכלה, אבל בעלי הזכויות לא לבד, אנחנו הציבור הרחב גם שם, והחוקים הם בשבילנו, לא בשביל בעלי אינטרסים כלכליים צרים, לגיטימיים ככל שיהיו.

יום חמישי, נובמבר 16

שחיתות שלטונית בישראל והתנהלותו של מבקר המדינה

עלי זלצברגר

בשבוע שעבר התפרסמה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה התוקפת את התנהלותו של מבקר המדינה כפוגעת בסדרי שלטון בישראל. המודעה חתומה על ידי חמישה אישים בכירים באקדמיה המשפטית ומומחים למדעי המדינה. התבקשתי להצטרף בחתימה על מודעה זו. סירבתי, לא משום שאינני שותף לביקורת על המבקר, אלא שנוסח המודעה נראה לי רחב מידי ולא ממוקד בבעיה המרכזית שבהתנהלותו .

אנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים מבחינת שחיתות שלטונית בישראל. ניתן להבחין בשלוש דרגות חומרה של שחיתות שלטונית. הדרגה החמורה פחות היא פעולות של נבחרי ציבור ופקידי ציבור שלא על פי כללי מנהל תקין ושלא על פי החוק כאשר מטרת הפעילות היא טובתו של הציבור או מגזרים בו, ובפעילות זו אין משום רווחים אישיים לאותם פקידים ונבחרי ציבור שפועלים בניגוד לכללים. דרגה זו של שחיתות שלטונית מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה והיא נחלתן של רוב המדינות. דרגה שניה, חמורה הרבה יותר היא כאשר ההתנהלות הלא תקינה מלווה ברווחים אישיים של נבחרי הציבור ופקידיו. תופעות בודדות של סוג זה של שחיתות שלטונית נתגלו בעבר, אך בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטות מאוד מדאיגה של שחיתות שלטונית מסוג זה. נבחרי ציבור, ומי שעומדים בתפקידי מפתח בהנהגת המדינה נחשדים במעשים חמורים של התעשרות עצמית או התעשרות מקורבים כתוצאה מפעילות בלתי חוקית לכאורה .

הדרגה החמורה ביותר של שחיתות שלטונית מערבת בנוסף לפעילות בלתי חוקית ובניגוד לכללי מנהל תקין, גם סיכול האפשרויות לחקור פעילות זו על יד פגיעה בעצמאות הרשויות החוקרות - בתי המשפט, המשטרה, הפרקליטות ומבקר המדינה למזלנו, טרם הגענו לדרגה זו של שחיתות ואנו יכולים להיות גאים ברשויות החקירה והמשפט שלנו. רשויות האכיפה עושות עבודתן ללא משוא פנים וללא מורא מפוליטיקאים ואנשי ציבור בכירים. עם זאת, לאחרונה אנו עדים לסימנים של עליה במתקפות מאורגנות על רשויות החקירה, אשר צריכים לעורר סימני דאגה שמא נתדרדר לדרגה החמורה של שחיתות שלטונית, שיש בה סכנות ממשיות לשלטון החוק בישראל ולמשטר הדמוקרטי .

על רקע זה יש לבחון גם את התנהלותו של מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשראוס. נכון הוא מצד המבקר לבדוק כל חשד להתנהלות לא חוקית או לא תקינה, גם כזו שאינה עולה כדי חשד לפלילים אך יש בה הפרה של כללי אתיקה של פקידי ונבחרי הציבור או כללי מנהל תקין. מבחינה זו אינני שותף לחלק מנקודות הביקורת שפורטו במודעת הגינוי לשופט לינדנשטראוס .בהיקף פעילותו אין פלישה ברגל גסה לתחומי העיסוק של המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. בתקופה של שחיתות שלטונית חמורה לכאורה של ראש הממשלה ושאר נבחרי ציבור בכירים יש צורך בהעמקת הביקורת, גם אם חקירות אלו עלולות לפגוע ביכולת ההתנהלות של הממשלה. קביעת מחסום בפני הרשויות החוקרות בטיעון שחקירותיהם עלולות לפגוע ביכולת למשול היא בדיוק מה שעלול לדרדר אותנו לקטגורית השחיתות החמורה ביותר .

עם כל זאת, נוצר רושם מדאיג שברדיפת פרסום, הדלפות מוקדמות ומגע יתר עם התקשורת, פועל מבקר המדינה באפן לא אתי ולא תקין, באופן שיש בו בראש ובראשונה לפגוע בחקירה עצמה, אך גם באמון הציבור במוסד מבקר המדינה וביכולת רשויות האכיפה האחרות לעבוד בתיאום עם המבקר. יש לציבור זכות לדעת על פעילויות לא חוקיות או לא תקינות של נבחריו, אך אין זו זכות לדעת על כל חשד, כל תחילת חקירה או כל שלב ושלב בהתקדמותה. שקיפות מלאה של התנהלות רשויות החקירה יכולה לשמש כלי מסוכן לניגוח פוליטי, היא עלולה להוביל למניפולציות תקשורתיות ולתרבות של הפצת חשדות שווא. אלה אכן יכולים להוביל לירידה באמון הציבור ברשויות האכיפה ולבסוף לזילות של הציבור בחשדות לשחיתות ולהשלמה מסוכנת עם התנהלות מושחתת. צריכה להשמר גם הפרדת רשויות בין רשויות האכיפה והתקשורת. חלק מתפקידיה של התקשורת, הוא לחקור ולדווח על חשדות כנגד נבחרי ציבור, תוך שמירה מוקפדת על כללי אתיקה עיתונאית. אך חקירה תקשורתית חיבת להיות מופרדת מהתנהלות רשויות האכיפה. שיקולי רשויות האכיפה בפרסום חשדות וחקירות צריכים להיות בלתי תלויים בלוח הזמנים וסדר היום של כלי התקשורת.

על ועדת הכנסת לביקורת לפעול למען כללים ברורים יותר באשר להתנהלות המבקר ושאר רשויות האכיפה באשר לנקודות הזמן ושלבי בדיקה וחקירה בה ראוי לפרסם חשדות (ובנושא זה מתקבל הרושם שלא רק המבקר אלא גם המשטרה פועלת לעיתים באופן לא תקין), ולמען כללי אתיקה שימנעו רדיפה תקשורתית. על רשויות האכיפה לפעול לחקירת כל חשד המגיע לידיעתם, אך עליהם להיזהר מפרסום חשדות לא מבוססים, מהדלפות שיכולות לשמש כלי ניגוח פוליטיים ובסיס למניפולציות בעמדות הציבור כלפי נבחריו ופקידיו הבכירים. חובה צריכה להיות מוטלת על רשויות החקירה גם במסירת דווחים על חשדות לא מבוססים ועל מי שהחשיד שלא בתום לב. בית המשפט העליון הטיל חובות דומות על כלי התקשורת ואין סיבה שאלו לא יחולו, בשינויים המתאימים גם על מבקר המדינה ושאר רשויות האכיפה.


בתקופה מסוכנת זו לשלטון החוק ולכללי המנהל התקין בישראל יש לעודד את רשויות האכיפה לפעילות מאומצת לבדיקת חשדות לשחיתות ולמיצוי הדין הפלילי, המנהלי, החוקתי, האתי והציבורי עם המושחתים. לא כל התנהלות בלתי תקינה היא התנהלות פלילית וטוב שהציבור יבין את המערכות הנורמטיביות השונות המשמשות להערכה ולשיפוט נבחרי ציבור ופקידיו. התנהלות מבקר המדינה ושאר רשויות האכיפה לא צריכה להיות נקיה ממעקב וביקורת, אך יש להזהר שלא לשפוך את התינוק יחד עם מימי האמבטיה

רשימה זו פורסמה בעתון "הארץ" ב 15 בנובמבר 2007


יום ראשון, נובמבר 12

על האזנות הסתר בפרשת רמון – תגובה לרשימתו של ד"ר אורן גזל-אייל

מאת: ד"ר דורון מנשה
ברשימתו המאלפת פורש ד"ר אורן גזל-אייל את משנתו אודות האזנות הסתר בפרשת רמון, וגורס כי ההמולה התקשורתית אשר התפתחה סביב הפרשה, הייתה בבחינת "מהומה על לא מאומה". לצערי, לא אוכל להסכים עם אורן בהערכת חומרתה של הפרשה (ולנקודה מצומצמת זו ברשימתו אתייחס במסגרת רשימתי זו).
ראשית, עיון בסקירה התקשורתית של הפרשה (ויש לזכור כי במקרה הזה, כולנו ניזונים מן התקשורת, ואין בידינו את הנתונים הגולמיים על-מנת לאושש את טענותינו) מלמד לכאורה כי התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות הייתה רחוקה מלהיות תקינה. ניתן לתמוה מדוע בכלל בוצעו האזנות-סתר במקרה דנן? יצוין כי תמיהה כאמור, כבר הובעה בגלוי במסגרת הדיון בפרשת רמון, על-ידי אב"ד בתיק, סגנית-נשיא ביהמ"ש השלום בתל-אביב-יפו, השופטת חיותה כוהן. אכן, התמיהה השיפוטית והציבורית היא אכן במקומה. שכן חשד קל להדחת עדים, מתעורר כמעט בכל חקירה של עבירות מין, אלימות במשפחה, איומים בין בני זוג וכיו"ב. אימוץ הנורמה לפיה חשד קל מצדיק חדירה כה גסה לפרטיותם של אזרחי המדינה, עלול להעלות את מספר האזנות הסתר הארעיות והקצרות בעשרות מונים.
אמנם, כפי שד"ר אורן גזל-אייל מציין במאמרו, ביצועה של האזנת סתר אינו נתון לגחמותיה של משטרת ישראל, אלא נתון לביקורת שיפוטית מקדמית של נשיא בימ"ש מחוזי. אך גם מצג זה אינו חף מכשלים, לאחר עיון מדוקדק בחוק האזנת-סתר, תשל"ט-1979. שכן במקרים דחופים, מקנה סעיף 7 לחוק האזנת-סתר סמכות מיוחדת למפקח-הכללי של משטרת ישראל לאשר האזנות דחופות אשר אינן סובלות דיחוי לתקופה של 48 שעות. ניכר כי לאור אופיין של העבירות בדבר הדחת עדים, נכנסים חשדות אלו לקטגוריה זו. מטבע הדברים, ספק אם יש ביכולתו של המפקח-הכללי להתעמק באופן פרסונאלי בכל בקשה ובקשה (ובמיוחד לאור הדחיפות הרבה של המקרים הללו), ונראה כי לפחות במקרים רבים לא נותר למפקח-הכללי אלא לסמוך על הגינותם ומקצועיותם של הקצינים הבכירים של אותן יחידות המבקשות את אישורו המקדמי. ואולם, לאור מעורבותם הישירה ו/או העקיפה בחקירה, ספק אם יש ביכולתם של הקצינים הללו לאזן באופן שקול ואובייקטיבי את ההתנגשות בין זכותו של האזרח לפרטיות לבין רצונה של המשטרה לחקור חשד לעבירות. במציאות זו, הופכת הביקורת המנהלית המקדמית של המפכ"ל לעלה תאנה משפטי, המעניק לציבור את התחושה כאילו מאזן האינטרסים המתנגשים נשקל בידי הדרגים הבכירים והמקצועיים ביותר במשטרת ישראל.
שנית, ניתן לכאורה לחשוש כי גם הביקורת השיפוטית המקדמית של נשיאי בתי-המשפט המחוזיים אינה מניחה את הדעת. עיון בממצאי ביקורת המדינה מן העשור האחרון, יגלה כי אחוז ניכר עד מאד של האזנות-הסתר המשטרתיות (כמעט כולן!!!!) מאושר על-ידי נשיאי בתי-המשפט המחוזיים, נראה אפוא כי גם בתי המשפט שבויים בשיח המקצוענות המשטרתי, השיח המייחס לרשויות הביטחון הילה מופרזת של אמינות אישית, אובייקטיביות ומיומנות מקצועית.
אמנם יש הטוענים כי אחת הסיבות לסטטיסטיקה מדאיגה זו, נעוצה במשטרת ישראל, הנוהגת למשוך את בקשתה באם זו אינה מאושרת על-ידי ביהמ"ש, ולכן בקשות כאמור אינן נכנסות לסטטיסטיקה. סבורני כי עצם הטענה מעלה תהיות רבות אודות מלאכת התיעוד של הנהלת בתי-המשפט בתיקים כה רגישים, וללא ספק מותירה תחושה של אי-נוחות, וגם זאת בלשון המעטה.על כל פנים, ניתן היה לסבור כי משטרת ישראל בעצמה תתעד את כל בקשותיה באמצעות רישומים פנימיים משלה, ובכך תאפשר מעקב ופיקוח על האזנות הסתר אשר היא מבצעת. ניכר כי תיעוד כאמור אף היה מאושש את טענותיה של הנהלת בתי-המשפט. אך למרבה הצער, משרד המבקר המדינה לא גילה תיעוד כאמור.
מן הממצאים לעיל ניתן אפוא לגזור שתי מסקנות לכאורה: האחת, כי בתי-המשפט אכן מעניקים יד חופשית למשטרת ישראל לחדור לפרטיותם של אלפי אזרחים, וזאת בביקורת שיפוטית ומקדמית מינימאלית ביותר; והשנייה, כי הן הנהלת בתי-המשפט והן משטרת ישראל אינן דואגות לתעד את הליכי הביקורת המקדמית, ובכך מונעות כל אפשרות לפקח ולעקוב אחר ההליכים הללו לאחר מעשה.
שלישית , אפילו נניח כי האזנת הסתר בפרשת רמון הייתה חוקית וכשרה למהדרין, אין בכך כדי לחפות על התנהלותה היותר ממוזרה של הפרקליטות. לדעתו של אורן, הסתרת חומר הראיות לא נועדה כדי לפגוע בהגנתו של חיים רמון, שכן הפרקליטות אף סברה בתחילה כי היא אינה מחויבת להעביר חומר ראיות זה להגנה. ואכן, לדעתו של אורן, מדוע שתסבור אחרת? שכן החקירה עסקה בעבירות מין, בעוד האזנות-הסתר עסקו בהדחת עדים? מכאן, כי בהיעדר זהות אנלוגית בין שתי העבירות, הרי שטעותה של הפרקליטות הייתה תמימה וסבירה לחלוטין. אך ספק אם הסבר זה אכן יכול לשכנע. חקירתה הסמויה של גב' X נוהלה סביב חקירתו של חיים רמון, ובנוגע למתלוננת אשר העידה כנגדו. פסיקתו של ביהמ"ש העליון במרוצת השנים, הרחיבה את המונח "חומר חקירה" על-מנת שיכלול לא רק את חומר החקירה הקשור לאישומים עצמם, אלא אף חומר ראיות הקשור בשוליים של האישום, ואשר התעורר תוך כדי החקירה. לפיכך, גם מידע מודיעיני שולי לכאורה, הוגדר כחומר חקירה, וכל עוד הוא מקיים קשר סיבתי מסוים לאישומים. שכן כפי שציין ביהמ"ש העליון בראשית שנותיו, לעולם אין לדעת כיצד ישכיל סניגור מוכשר לעשות שימוש בחומר ראיות שכזה.
רביעית, גם הסברו החלופי של אורן להתנהלותה של הפרקליטות, לפיו זו לא רצתה לחשוף שיטות חקירה ואולי גם חקירות אחרות של משטרת ישראל הינו בעייתי. זאת, לאור העובדה כי פקודת הראיות מעניקה מגן משפטי למקרים מסוג זה, באמצעות הוצאתה של תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודה. והרי אין חולק כי פרקליטת מחוז בעלת ניסיון מצטבר של 30 שנים בתחום המשפט הפלילי מכירה היטב את האפשרות לחיסוי ראיות באמצעות סעיף 45 לפקודת הראיות; כשם שהיא מכירה את ההגנה הרחבה היחסית המוענקת לחומר החסוי, במידה וזה אינו מגלה מידע לתועלת הנאשם.
העובדה כי הפרקליטות לא עשתה שימוש בסעיף 45 לפקודת הראית, חרף רצונה להסתיר את חומר הראיות מעיניה של הסנגוריה, מעלה תהיות רבות אודות מניעיה. אך עיון נרטיבי בהשתלשלות הפרשה, רק מחזק את התחושה כי לא שיקולים כשרים ותמימים טמונים בהסתרת חומר הראיות. שכן בראשית הפרשה הכחישה הפרקליטות לחלוטין את עצם ההאזנה. ואכן, לו היה מדובר בחומר ראיות בלתי-רלוונטי בעליל, אין חולק כי הפרקליטות לא הייתה מהססת להצהיר על כך בפני ביהמ"ש, ולנהל דיון ענייני לפי סעיף 74 לחסד"פ. אך הפרקליטות בחרה להציג מצג כוזב לפיו האזנת-סתר כאמור כלל לא בוצעה. רק משהבינה הפרקליטות כי הסנגוריה לא תרפה מן העניין, וכי כדור השלג מתחיל להתגלגל כלפיה, החליטה לחשוף בפני ביהמ"ש כי "נפלה טעות" בדבריה, והאזנות-סתר אכן בוצעו.
התנהלותן של רשויות החקירה והפרקליטות בפרשת האזנות-הסתר היא יותר מתמוהה, ועל כן מצדיקה לדעתי את ההתמקדות הציבורית והתקשורתית. שכן התנהלות כאמור מעוררת דאגה, לא רק לנאשם הספציפי בפרשה, אלא לכלל הנאשמים במדינת ישראל. שכן פרשת רמון מצטרפת לפרשות דרעי, אבו-סעדה, תפ"ח (ת"א) 1151/03 בונפיל (סעיף 7 לגזר הדין מיום 20.01.2005 -http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/97152.rtf],ומקרים נוספים שמהם עולה כי במקרים מסוימים מסתירים רשויות התביעה חומר ראיות מעיניהם של נאשמים. ואכן, אפשר שאך הקושי המעשי לחשוף מקרים אלו ולעמוד על מידת שכיחותם וחומרתם מונעים את רעידת האדמה הציבורית.

יום חמישי, נובמבר 9

מצעד ההשפלה

ההפגנות האלימות צלחו. רבבות בריונים מנעו ממיעוט נרדף אך רודף שלום את הזכות האלמנטרית לחופש ביטוי. איני משתייך לאף אחת מן הקהילות המתנגשות, ובראשית הדברים סברתי באמת ובתמים כי יש לבכר פתרון בדרך של פשרה. אולם עמדתי היום נחרצת מתמיד. לא מתוך איבה או זעם חלילה, אלא מתוך הבנה עמוקה יותר של המציאות.

במדינת ישראל של המאה ה-21 חוליגניזם הוא אמצעי כשר להשגת מטרות פוליטיות. ההתקפלות של משטרת ישראל בפני עדת מבעירי הפחים והרוצחים בכוח היא חרפה למדינה. כניעה לטרור מן הזן הנחות ביותר. על נימוקיה המגוחכים של המשטרה בעניין זה אין טעם להכביר מלים; כאילו נולד בן לילה איום קיומי חדש על מדינת ישראל.

אבל במאבק הזה לא רק האמצעי מפוקפק, אלא גם המטרה. בניגוד לאירועים אחרים הפעם לא ניתן לטעון שהפעילות שבוטלה הייתה גורמת להפרעת מנוחתם של יושבי שכונה זו או אחרת. ודאי שלא היה בה כדי לסכן חיים (זולת אלה של הצועדים עצמם...) או רכוש. המצעד פוגע ברגשות; והוא פוגע ברגשות לא מפני שהוא נערך לנגד עיניהם או למול בתיהם של הנרגשים אלא היות שהוא מבטא תפיסת עולם שונה משלהם. לכן אפילו היה נערך במבשרת ציון הוא היה פוגע באותם הרגשות בדיוק. ואם סברתם לתומכם שהרגשות נעצרים בשער הגיא – טעות בידכם. הם משתרעים מים עד קדם, מצפון עד נגב. הם יגיעו, בבוא העת, גם לתל אביב ולחיפה.

וכאילו לא די בכך מוסיפים הבריונים חטא על עוון. לא די להם בסתימת הפיות. הם חפצים גם בהשפלת האחר. באותו התוואי של המצעד שבוטל תכננו לקיים "מצעד בהמות". אני נזכר בחיל ורעד בכל אותן נקודות בהיסטוריה האנושית (והיהודית) שבהן בני אדם הושוו לבהמות. דהומניזציה בחסות המדינה ה"דמוקרטית". צר לבי על אלה שחיפשו מעט גאווה וזכו במנת השפלה.

זכרו. מחר גם אורח חייכם עלול לפגוע ברגשות של קבוצה אלימה.

יום שני, נובמבר 6

האזנות הסתר לרמון - ההתמקדות בנאשם הלא נכון

אורן גזל-אייל
לאחר גילוי פרשת האזנות הסתר בתיק רמון החלו להישמע מכל הכיוונים קריאות לביטול ההליכים כנגד רמון. בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 תמכו בקריאות אלו כל ארבעת הדוברים ביניהם שר המשפטים לשעבר, יוסף לפיד. גם הארץ, במאמר המערכת שלו, סבר כי יש ממש בטענות הללו, וכי בית המשפט חייב לבדוק אם אין להעניק לרמון סעד מן הצדק ולבטל את כתב האישום.
מה היה כאן שהצדיק מאמר מערכת בעיתון הארץ? המשטרה שסברה כי יש חשד לשיבוש הליכי משפט ביקשה צו להאזנת סתר. נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שבחן את הבקשה והחומר, אישר לה לבצע האזנה כזו. תוצרי ההאזנות, כפי שפורסמו בתקשורת לפחות, כלל לא החלישו את החשד כנגד רמון. להיפך, מהתמלילים עולה כי המתלוננת שטחה בפני חברים וקרובים את מצוקתה, בלא שהיא ידעה שדבריה מוקלטים, דבר המחזק את אמינות גירסתה. ברור שהסתרת ההקלטות לא נועדה לפגוע ביכולתו של רמון להתגונן.
הפרקליטות סברה בתחילה כי היא אינה חייבת להעביר את החומר להגנה, שכן החומר לא עוסק בחקירת עבירת המין בה הוא מואשם, אך כעבור מספר ימים היא תיקנה את הטעות, מיוזמתה, בלא שנגרם לרמון נזק כלשהו. יש להניח שרצונה להימנע מהעברת החומר נבע גם מהרצון להגן על שיטות החקירה ואולי גם על חקירות אחרות בהן היא משתמשת בהאזנת סתר. מכל מקום, בהתבסס על המידע שפורסם, זהו בוודאי אינו אחד מאותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם התנהגות רשויות האכיפה היתה כה שערורייתית עד כי יש מקום לביטול כתב האישום במסגרת "הגנה מן הצדק".
בחינה של 20 תיקים אקראיים בהם נטענה "הגנה מן הצדק" מלמדת כי זוהי טענה שמועלית על ידי נאשמים חזקים בלבד. שמונה נאשמים היו תאגידים או בעלי עסקים (לרוב עבירות מס, בניה או עבירות על חוק רישוי עסקים), בחמישה מקרים דובר בעבירות על רקע פוליטי (הפרעה לשוטר בהפגנות נגד גדר ההפרדה, הפרעה לפינוי מאחז, עבירות הקשורות בהתבטאות פוליטית, עבירות של חברי חמאס שנבחרו בבחירות לרשות הפלסטינית), ארבעה מקרים נוספים עסקו בעבירות של שימוש אסור במקרקעין או תכנון ובניה, מקרה אחד של שוחד בחירות של נבחרי ציבור, אחד של שוטרים שנאשמו בהכאת חשודים ונאשם אחד בהשגת גבול. במדגם לא מייצג זה לא נמצא ולו נאשם אחד רגיל, מוחלש, כגון עבריין רכוש, סמים, אלימות או מין אשר אינו נהנה מגב כלכלי או פוליטי מוצק. יצוין כי מרבית הטענות שהועלו בתיקים אלו, לא היו בהכרח ייחודיות לעבירות של נאשמים חזקים, והן כללו אפליה ואכיפה בררנית (שבעה מקרים), מחדלים של רשויות החקירה, התביעה או המשפט (ארבעה מקרים), טענת סוכן מדיח (מקרה אחד) ושיהוי בהגשת כתב אישום (מקרה אחד). רק בשישה מקרים דובר במחדלים של רשויות המדינה אשר צפויים פחות בעבירות רגילות (במקרה אחד קשה היה להסיק מהכתוב מה בדיוק היתה הטענה). בארבעה מקרים מתוך העשרים הטענה התקבלה.
התיק של רמון הוא דוגמא נוספת לחוסר השיוויון שנגרם עקב ההכרה בטענת ההגנה מן הצדק. האפשרות שניתנת לנאשמים חזקים להביא לביטול כתב אישום נגדם, גם אם הם ביצעו את העבירה, היא רק סיבה נוספת לקושי המיוחד שיש בהעמדה לדין של נאשמים אלו. טענה כזו מועלית על ידי נאשם חזק, הופכת את ניהול התיק נגדו לקשה הרבה יותר, ומעודדת את הפרקליטות והמשטרה לעזוב תיקים קשים אלו ובמקומם להתמודד עם נאשמים אשר לא זוכים להגנה דומה של התקשורת או של הגנה אגרסיבית. הדבר לא רק מגן על נאשמים חזקים אלו. הוא גם פוגע בהגנתם של הנאשמים המוחלשים, אלו שאליהם מופנים כל משאבי החקירה והתביעה, שמתפנים עקב הויתור על העמדתם לדין של נאשמים חזקים. החשש שנאשמים אלו יעשו לרשויות חיים קשים אינו משמעותי.
הירידה המשמעותית במספר ההרשעות בעבירות מרמה (מ-2,439 ב-1980 עד ל-995 בשנת 2004), בזמן שהמספר הכולל של הרשעות פליליות רק הולך וגדל עם השנים, היא אינדיקציה נוספת לכך שכבר כיום הקושי לנהל תיקים נגד נאשמים חזקים דוחף את התביעה להשקיע יותר משאבים בנאשמים חזקים.
לפיכך, מה שמדאיג בעיסוק המוגזם בכל טעות קטנה כגדולה במקרה של רמון, כמו גם במקרים בהם עומדים אישי ציבור אחרים לדין, אינו בהקפדת היתר עם רשויות האכיפה. לפרקליטות ולמשטרה כוחות לפגוע בזכויות הפרט יותר מכל גורם אחר במדינה, והתקשורת חייבת לחפש מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בכוחות אלו. מה שמדאיג הוא שההתמקדות בטעויות שוליות יחסית בתיקים של אישי ציבור ידועים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהאופן בו מטופלים מידי יום חשודים ונאשמים מוחלשים תחת גלגליה של מערכת המשפט הפלילית, עלול להבהיר למשטרה ולפרקליטות שאם ברצונן לפעול בלא חשש לביקורת, עליהן לעזוב את הבכירים בצד ולהפנות את כל משאביהם המוגבלים לטיפול באותם תיקים של נאשמים רגילים, אשר אינם יכולים לעורר גל ביקורת כזה. כך נוצרת בישראל מערכת משפט בה אין כל קושי להביא להרשעת נאשמים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 99.8% מהנאשמים מורשעים בדינם. במקביל, שיעור הכלואים בישראל הולך וגדל במימדים מפחידים בלא שאיש נותן על כך את הדעת. המדינה יכולה להמשיך לנגוס בהגנות הדיוניות של הנאשמים המוחלשים מתחת לקרני הרדאר של התקשורת. מנגד, כל ההחלטות בעניינם של נאשמים נשואי פנים יבחנו בזכוכית מגדלת, וכל טעות או מעין טעות תנופח מעבר לכל מידה. גם אם לא זו הכוונה, קשה להניח שלחץ כזה לא יעודד את הרשויות לחשוב פעמיים לפני שהן מתייחסות לחשוד נשוא פנים כמו לכל חשוד אחר. הפרקליטות טעתה כנראה בעניין רמון, ולא מסרה במועד את כל חומר החקירה. היא גילתה את הטעות מיוזמתה, ותיקנה אותה. חומר החקירה שנמסר באיחור רק חיזק את טענות התביעה. אם יש מקום לחשש שכוחה העודף של הפרקליטות יפגע בנאשמים חפים מפשע (ויש מקום לחשש כזה) פרשת רמון בוודאי אינה המקרה.