תג

יום שני, אוגוסט 28

על הניסיון לתקן עוול: תשובה 2 לדורון מנשה

אילן סבן

הבשורה הטובה, היא שזו כנראה התגובה המסודרת האחרונה שלי בויכוח הנוכחי. דורון ואני החלטנו לסיים בכך את תרומתנו לויכוח על השימוש של האוניברסיטה בקריטריון השירות צבאי כשיקול מיטיב בקבלה למעונות.
הבשורה הפחות טובה, היא שהויכוח הלא-קצר הזה (יחד עם תגובות הגולשים, שחלקן מעניינות מאד) קירב את דורון ואותי אך מעט במסקנותינו. עם זאת, עמדות המוצא שלנו עברו עידון.
אשר על כן, "סיכום הדברים" להלן הוא סיכומי שלי. דורון ודאי צפוי להצטרף רק לחלקו.

הדיון הממושך הסתעף בכיוונים שהם מעבר לשאלה שעמדה במוקד הויכוח, שאלת צדקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. אתייחס רק לאחת ההסתעפויות. סוגיית השירות הלאומי.
חלק משמעותי מתגובות הגולשים היהודים התכנס לעמדת המפתח המוכרת כלפי בני המיעוט הערבי: "אתם רוצים שוויון זכויות תנו שוויון חובות; תנו לפחות שירות לאומי/אזרחי". חלק מהמגיבים היו 'נדיבים'/ רגישים דיים, לתבוע שירות אזרחי במשימות אזרחיות טהורות, ואולי אף בקרב קהילת המיעוט לבדה, כדי להשלים את פערי קיפוחה ארוך-השנים של קהילה זו. רגישות זו, כשהופיעה, נבעה מההכרה שלא ניתן להתנות זכויות בכך ש"הערבים יוכיחו הזדהות מלאה עם המדינה". בהינתן הסכסוך הישראלי-פלסטיני (והכיבוש וההתנחלויות), בהינתן הגדרתה של קהילת הרוב את המדינה כ"מדינה יהודית" ובהינתן קיפוח המיעוט, לעולם תהא נוכחת מידה של התנגדות בקרב המיעוט. התנגדות זו היא טעם חזק כנגד שירות צבאי, אך היא גם טעם כנגד שירות לאומי, וזאת משתי סיבות לפחות. ראשית, אי-השירות (משני הסוגים) הוא אחת הדרכים היחידות שבהן בני קהילת המיעוט יכולים לבטא מחאה בלתי-אלימה כנגד מה שמדינתם עושה לעמם שנות דור ויותר. שנית, מצטרף החשש המבוסס של קהילת המיעוט, לפיו אם היא תיכנס למשא ומתן על השירות האזרחי, לא היא זו שתעצב אותו בסופו של דבר. אין לה אמון בתום-לבה, הגינותה ורגישותה של המערכת הפוליטית הישראלית. (עקבתם אחרי דבריו של השר עזרא בישיבת הממשלה מאתמול, בעת הדיון על חיזוק החינוך בצפון?)

לב הויכוח בין דורון וביני נוגע בארבע שאלות.
היש פיצוי-חסר של החיילים (ומה שיעורו)?
מי ראוי שייתקן זאת?
מה ניתן לעשות כל עוד מי שצריך לתקן לא תיקן?
כיצד כל זה מתקשר לסוגיית מעונות האוניברסיטה?

אומר דורון. המדינה (המחוקק) לא גמלה לחיילים כראוי. יש להשלים את הגמול. כל גורם בחברה האזרחית רשאי לעשות זאת כמהלך של תיקון. האוניברסיטה עושה זאת כאן, ומשום שקריטריון השירות הצבאי מצטרף לנתונים סוציואקונומיים, הרי שקונטקסטואלית זהו כלי מעודן, המבחין בין חיילים עניים לחיילים לא-עניים. כלי זה מסתפק במתן יתרון מסוים לסטודנטים שהם חיילים עניים על פני סטודנטים שהם ערבים עניים. הצידוק ליתרון אינו "הצורך" הכלכלי, שהרי אם הצורך היה הבסיס היחידי – היה נשפט מעמדו הסוציואקונומי של אדם, כשהוא לבדו, ללא קשר לשירותו הצבאי. הצידוק ליתרון החלקי שצריך לקבל החייל הוא שיקול "הגמול", או הגמול החסר. הנה חייל מקדיש שנים לשירות סדיר, מילואים, נוטל על עצמו סיכונים מיוחדים – והוא לא זוכה לתגמול הוגן/ראוי.
דורון גם רומז לאהדתו (אך אינו מכריע) בשאלה האם קיים צידוק ממקור נוסף, והוא התכלית של גיבוש "תמריץ" לשירות צבאי (או לאומי). משמע, לא רק מתן גמול ראוי לחייל בגין נטליו עבור הכלל, אלא מתן סוג של תמורה (מוגברת?) שתהווה תמריץ כנגד השתמטות מנטלים אלה. שאלת התמריץ, היא צופה פני עתיד, והיא לא נדונה ברצינות על ידי שנינו. הגינות "התמריץ" הרי תלויה בויכוח שניהלנו בצדקת הטלת חובה לשירות לאומי/אזרחי על בני המיעוט הערבי. אך יותר מכך, אם אנו צופים פני עתיד, ומבקשים לקדם אוכלוסיות מוחלשות, למשל באקדמיה, למשל באמצעות הקצאת מעונות – האין טעם טוב לטעון כי העניים הערבים הם האוכלוסיה המוחלשת ביותר בחברה הישראלית, ועל כן יש טעמים חזקים במיוחד להעדפה מתקנת שלה דווקא בנגישות לחינוך גבוה? (תודה לדוד אנוך על נקודה זו).

ובכן, האם הגמול לו זוכים חיילים משוחררים הוא גמול ראוי? זוהי שאלה יותר מורכבת מכפי שנדמה. הפניתי את תשומת הלב לתגמולים ישירים ועקיפים להם זוכים חיילים, מעבר לחקיקה המטיבה, תגמולים דוגמת "רישות חברתי", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי", ועוד – ובעיקר אותו תגמול ששיעורו קשה מאד לאומדן, אך הוא נוכח גם נוכח בקרביה של החברה הישראלית: היות החיילים "בניה הבכירים/ המועדפים" של החברה הזו. האם עמדה זו שנויה במחלוקת של ממש? האם מעביד כזה או אחר המתנכל למילואימניקים משנה את התמונה הבסיסית הזו? הם (אנחנו, דורון ואני ודומינו) הם שמשתלבים יותר מאחרים באליטות השלטוניות, הכלכליות, האקדמיות, התקשורתיות והאחרות של החברה הישראלית. אבל יותר מכך, אין זה רק עניין של אליטות. מי מאיתנו נגיש יותר לחינוך תיכוני ולחינוך גבוה? מי מאתנו זוכה – באופן אישי, או באופן קבוצתי, מכוח הטבות הניתנות לישוביהם – להיות המוטבים העיקריים של משרות שלטוניות, שירותים, קרקעות, תקציבים וכדומה?
אחד הדברים המבלבלים אותנו הוא שאנחנו בוחנים הטבות מעין אלו בהשוואה יחסית. כיצד חייל קרבי ירגיש מושפע משאלת ההטבה היחסית שלו בהשוואה לג'ובניק, ובהשוואה לאזרח היהודי שלא משרת במילואים, ובהשוואה לאזרחים היהודים שלא משרתים כלל. הוא לא ממהר לעשות השוואה מקיפה ביחס למי שנמצא אי-שם רחוק בתחתית הסולם: האזרח הערבי.

אך נמשיך הלאה. נגיד שאנחנו מסכימים שגם בתחשיב המעודכן והמציאותי יותר של "התגמולים" עדיין אין גמול הולם לחיילים משוחררים. הרי את רוב קוראי לא אשכנע אחרת (וגם אני עצמי לא משוכנע בכך באופן מלא). מה לעשות אז? מי צריך לעשות אז?
כתבתי כך: "אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי." ואכן דורון מסכים ומוטרד מנקודה זו. אם תקראו את תגובותיו תראו שהוא מתקשה לבסס "מבחן של קשר רציונלי" בין הטבה מסוג המעונות לבין השירות הצבאי. מבחן שלא יאפשר לשירות הצבאי להיות קולב נוח לאפליה פסולה של יהודים על פני ערבים, ישובים יהודים על פני ערבים. בהגינותו הוא מודה בכך, וגם מודה בקושי לכמת/ להעניק משקל לשירות הצבאי בהשוואה לקריטריונים אחרים.

ואכן אחד מיסודות החלטת בית המשפט ואחד מיסודות עמדתי, הוא הפרשנות לפיה המחוקק הישראלי התייחס להסדריו המטיבים כהסדרים ממצים. מדובר בעיקר בחוק חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994, אך גם בחקיקה נוספת המוזכרת בפסק הדין המחוזי. והנה נטען כלפי, כי עמדתי מובילה לאבסורד. שהרי – אליבא דטענה זו – חובת העקביות חייבת לחסום מכל וכל את יכולתה של האוניברסיטה להטיב כלכלית עם בני קהילות מוחלשות, שהרי יש חקיקה של זכויות רווחה שנותנת להם לכאורה מזור – מדוע שחקיקה זו לא תחשב כממצה?
השבתי לכך בתגובה פנימית שתי תשובות, שאולי כדאי לחזור עליהן. ראשית, בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו, שכן היא הועלתה על ידי האוניברסיטה. הוא אומר כמה דברים, להלן אחד מהם. השאלה האם הטבות מסוימות הן ממצות או לא היא שאלה של פרשנות הדין המעניק אותן. והנה "בחוק קליטת חיילים משוחררים התשנ"ד-1994 לא נכללו הוראות שהיו כלולות בחוק חיילים משוחררים התשמ"ד-1984 [החוק שהוחלף], ובהן הוראות בדבר העדפה בקבלה לעבודה והעדפה בקבלה ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. מדברי הכנסת עולה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון כדי למנוע הפליה בין מגזרים שונים (דברי הכנסת חוברת 6289 עמ' 6296). משמע הכנסת עצמה סברה כי סל ההטבות הכלכליות שבחוק דיו כדי להעמיד את מי ששירת שירות צבאי במצב כלכלי מתאים להשתלב בלימודים ללא צורך בהעדפה נוספת". [אחד הגולשים טרח ובדק את דברי הכנסת, והוא מעמיד כאן סימן שאלה; לא עשיתי בדיקה משלי].
שנית – וזו אולי הנקודה המרכזית. פרשנותנו לדין מושפעת מאד מטיב הטריטוריה שהוא מסדיר. עקרונות היסוד של השיטה – ובתוכם החשש שלנו מפני עושק המיעוט, מפני "הפליות חשודות" – מובילים אותנו לפרשנות מצרה (ממצה) של אותן סמכויות הנשענות על צידוק "הגמול", והמטיבות בעיקרן עם קבוצה לאומית אחת. מנגד, חקיקת הרווחה לא מעוררת בנו את החשד הזה. עניים מצויים היטב משני קווי השסע הלאומי.
שאל אחד הגולשים: ומה, חיילים עניים אינם קבוצה 'חשודה'? לא, הם אינם כאלה בעיני. הם חלק מקבוצת "בניה המועדפים" של החברה הישראלית (הכל יחסי...), לא "מבניה המוחלשים". בהינתן יחסה הבסיסי של החברה הישראלית, הרי ששירותם סימן אותם כאותם בנים מועדפים. אין להשוות כלל את "מוחלשותם" לזו של אזרחי ישראל הערבים, ובמיוחד העניים שבהם המתחרים על המעונות. אנא נסו לחשוב על נקודה זו.

אני מתקרב לסיום. כתב אחד הגולשים (חייל משוחרר) על נסיבותיו האישיות הקשות, ושאל איך אני מסתדר עם זה שהוא לא זוכה למעונות. עניתי שאכן עם נסיבות אישיות שכאלה צריך להיות משהו מאד בעייתי בקריטריונים בכדי שהוא לא יהיה זכאי למיטה במעונות. הוספתי שחלק מהקושי אולי ניתן להסבר לאור הנתונים שנחשפו בפני בית המשפט המחוזי. מסתבר כי האוניברסיטה מחזיקה ומנהלת מעונות בהם יכולים להתגורר כ-1,113 תלמידים, ואולם בפועל עומדים לחלוקה רק כ-517. היתר שמורים "לפרויקטים מיוחדים, כמו תלמידים מחו"ל, חוקרים וכדומה, או שהם מוקצים על-פי קריטריונים מיוחדים, כמו מצוינות בלימודים, עזרה לתלמידים נכים או יתומים" (סעיף 2 לפסה"ד).
אינני יודע מהם אותם "פרויקטים מיוחדים" ועד כמה מוצדק להקצות להם חדרים במעונות. מכל מקום, אני מתנגד למתן משקל כבד מדי לקריטריון של מצוינות בלימודים במסגרת שיקולי הזכאות למעונות. אפשר לתמרץ מצוינות בכבוד ובהכרה (פרסים אקדמיים), מדוע נחוץ להוסיף לכך הטבות חומריות משמעותיות? ובכלל, מדוע שמישהו עם 700 בפסיכומטרי יקבל אוטומטית או כמעט אוטומטית מעונות?

נקודה אחרונה. אומר דורון. נגיד שכל הבעיות נכונות. עדיין כיצד צריכים לפעול בני אדם שרואים "תגמול חסר" של החיילים. האם הם צריכים להתייאש מהעדרו של דין או להסתפק בהמתנה לתיקונו? נתקן כל אחד באמצעינו את העוול הזה, הוא מציע. ואני עונה, שהצעה זו פותחת פתח לעוול גדול יותר. היא "עוד מאותו הדבר" עבורנו. החברה הישראלית – מתוך רצון לשמור על חזותה הדמוקרטית בתוך גבולות הקו הירוק – נשבעת בשמו של השוויון; היא נזהרת מאפליה גלויה, אך היא רוויה באפליה סמויה – ממסדית ופרטית. לא ניתן להבין בלעדי אפליה זו, לא את עוצמת שיעורי האבטלה, לא את שיעור האזרחים הערבים בשירות המדינה, לא את מספר העובדים הערבים בחברת החשמל, לא את מספר מקבלי תעודות הבגרות, ולא את רמת ההישגים בבחינות הללו. ברגע שדורון מתפשר, ומוותר על התביעה לכך שההטבות לחיילים תתקבלנה בהליך חקיקה פומבי, ממצה (ורצוי מעמיק ולא פופוליסטי) בכנסת, הוא משאיר אותנו בדיוק באותו מקום קודר וביצתי שבו אנו שקועים. בית המשפט המחוזי עשה צעד אמיץ ונכון-משפטית לעזור לנו לצאת משם. תודה.

10 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

הואיל ואני שותף לתחושה שהדיון (מעורר המחשבה ) החל למצות את עצמו אגיב בקצרה רק בשתי נקודות לעידון המסקנות של ד"ר סבן לגבי הדיון:

(א) אני הבנתי את הטיעון של ד"ר מנשה כרואה את עובדת השירות כנתון כלכלי נוסף, לכן לשיטתו אין מדובר בנתון חיצוני למצב הכלכלי אלא חלק ממנו. (אני גם לא חושב שנתן לקרוא לזה תגמול במובן הפשוט לפחות שכן מדובר בתגמול דיפרציאלי שמטיב עם חיילים שהמעמד הסוציואקונומי שלהם, שאינו מתחשב במשמעות הכלכלית של השירות, נמוך ממילא)

(ב)לעניין פרשנות חוק קליטת חיילים משוחררים אני מפנה לתשובתי לד"ר סבן בתגובות לפוסט הקודם שלו. שם השבתי על תגובתו הפנימית (שתי תשובות בזה אחר זה).

28/8/06 14:02  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

גם אם המבחן שדורון מציע לקשר רציונאלי נסמך על קונטקסט, זה לדעתי לא פוסל אותו מלשמש מבחן משפטי. לרמה שהוא פותח הוא עולה על מבחנים רבים אחרים שהם בשימוש יום יומי בבתי משפט כגון מבחנים של סיכון , סבירות וכד'.

מעבר לכך מבחן הקשר הרציונאלי אינו רלוונטי, כפי שדורון טוען, כאשר השירות הצבאי נשקל כשיקול כלכלי במסגרת שיקולים כלכליים אחרים ולא לבדו.

28/8/06 14:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מבין את המבחן לקשר רציונאלי שמוצע בפוסט האחרון של דורון כבנוי משני תתי מבחנים מצטברים:

(א) מבחן הצורך- כאשר הבחינה היא לפי הצורך של השתלבות בחיים האזרחיים (לימודים , רכישת מקצוע) מבחן זה מוציא למשל התחשבות כלכלית גרידא כגון לצורך מוצרי צריכה , בשל האפשרות לחפיפה.

(ב) מבחן הסמיכות בזמן - שנראה לי שהוא גמיש לפי טיב הצורך.

28/8/06 14:29  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר סבן, אני רוצה להשיב לטענותיך לפי הסדר, מכיוון שנראה לי שאתה קצת אטום לתגובות הגולשים שכבר השיבו לטענות האלה.

לגבי השירות הצבאי אתה שוב מעלה את אותן טענות. אתה מצדיק את התנגדותם של ערביי ישראל לשירות צבאי בקיפוח ובבעיית הזהות. מישהו כבר השיב לזה פה לפני כמה ימים. לגבי הקיפוח: יש הרבה אוכלוסיות מקופחות בישראל. המאבק שלהן צריך להתמקד בסילוק הקיפוח על בסיס ההנחה שהם נושאים בנטל שווה של חובות, ולא בשימוש בלתי פוסק בקיפוח כדי להתנער מקיום חובות. יש בישראל הרבה אוכלוסיות מקופחות. תושבי פריפריה וקו עימות, עולים חדשים, בדואים. אבל אף אחד מהם לא משתמש בטענת הקיפוח כדי להצדיק פטור גורף משירות צבאי. לגבי בעיית הזהות: קודם כל, גם היא אינה מצדיקה עקרונית הימנעות משירות צבאי. אותו מגיב ציין שלאורך כל ההיסטוריה חוייבו בשירות צבאי אנשים שהתקשו להזדהות עם המדינה שבה חיו או אם המלחמות בהן הייתה מעורבת. חבל לחזור שוב ושוב על הדוגמאות. חוץ מזה, כמו שאתה בעצמך אמרת, יש מסלולים אחרים. רוב המגיבים כאן הסכימו לתת למיעוט הערבי הקלה שהוא לא היה מקבל בשום מקום אחר בעולם: פטור כללי מחובת השירות הצבאי, אך מתן שירות אזרחי חלופי. ודבר אחרון: מתן פטור על בסיס תחושת קיפוח ואי שייכות יגרום בהדרגה לפרימת המרקם החברתי העדין. אחרי שתפטור ערבים תפטור בני עיירות פיתוח ואחר כך בדואים ודרוזים ועולים. לא יהיה לך צבא.

לגבי השירות האזרחי: אתה אומר שגם סירוב לעשות שירות כזה מוצדק מכיוון שזו דרך של המיעוט לבטא מחאה כנגד מה שמדינתם עושה לעמם. אז יש לי כמה דברים מאוד חשובים לאמר לך. קודם כל, מעניין שהמחאה באופן עקבי היא רק כנגד מה שמדינתם עושה לעמם ולא כנגד מה שעמם עושה למדינתם. ביקורת על הטרור הפלסטיני אין שם. אבל זה כרגע לא קשור לעניין. הכי חשוב: הטענות שטענתי קודם לגבי שירות צבאי נכונות גם כאן. טיעוני קיפוח ובעיית זהות לא היו מצדיקים פטור גורף משירות צבאי, ועל אחת כמה וכמה שירות אזרחי ועוד שירות אזרחי מותאם לצרכים. זכור שהשירות האזרחי הזה לא כרוך באותה מידה של סכנת חיים ואובדן חירות כמו שירות צבאי, אבל למרות זאת הערבים מסרבים לעשות גם את זה. הסרבנות העיקשת שלהם לעשות גם שירות אזרחי למרות שהוא אינו כרוך בפעולה כלשהי נגד בני עמם המסכנים (ולכן בעיית הזהות לא ממש קיימת) – מלמדת באופן ברור וחד משמעי שהם רוצים רק חלק מהחבילה: זכויות בלי חובות. הם רוצים שיענו על צרכיהם המיוחדים, יעניקו להם שוויון בזכויות וכו' מבלי לשאת בנטל הכל כך כבד שרובץ על האזרחים האחרים. אני שמעתי פעם את חסן ג'בארין, שד"ר מנשה מתייחס אליו, מדבר לקהל ערבי. ד"ר מנשה אולי לא מבין ערבית ולכן יכול להתייחס רק לעתירות שהוא מגיש בעברית. ואני אומר לך: הוא נשמע בדיוק כמוך. אתה כאילו חוזר על המנטרות שלו. אתה מאמץ את ההנחות שלו כבלתי ניתנות להפרכה ומוכן להצדיק בשל כך את אחת האפליות החמורות ביותר בישראל. אתה מוכן להניח לאזרחים הערבים להילחם על שוויון בפלוס ולפטור את עצמם מהשוויון במינוס. אגב, שמעתי אותו מדבר גם אופיה היהודי של המדינה. אני מאוד מקווה שאינך מסכים גם לדברים אלה.

רבים כאן הציעו ללכת צעד נוסף לקראת המיעוט הערבי ולחייב אותו בשירות אזרחי בתוך הקהילה שלו. ההצעה הזו נראית לי מקוממת. מדוע ערבים יכולים לעבוד כרופאים ואחיות בבתי חולים אך לא במסגרת שירות אזרחי? מה, כשהם הולכים ללמוד רפואה או סיעוד פתאום אין להם בעיית זהות והם מוכנים לעבוד שם? ויש גם את הצד של מקבלי השירות: המוסדות האלה משרתים גם את הציבור הערבי. באופן שווה. אז זה בסדר שנערות יהודיות יעשו שם שירות לאומי ויסעדו מטופלים ערבים, אבל לערבים לא נאה לסעוד מיטותיהם של מטופלים יהודים? הגישה הזו שהופיעה באחת התגובות היא גזענות מהזן הגרוע ביותר.

אבל אני מוכן לקבל אפילו את ההקלה הנוספת הזו ולאמר שערבים יעשו שירות אזרחי בקהילה שלהם. כלומר אני מציע שהם ישרתו את המדינה בכך שהם יפעלו לצמצום הקיפוח שלהם עצמם. גם לזה הם מסרבים. ואיך אתה מצדיק את זה? אתה אומר שהם חושדים במערכת הפוליטית שהיא תעצב עבורם בכפייה את מסלול השירות הזה, ונותן את דברי גדעון עזרא כבסיס לחשדנות. אני מרגיש כמו תקליט שבור אבל יש עוד הרבה אוכלוסיות שיש בינן למדינה משבר אמון (פריפריה, בדואים, עולים), ועדיין הם לא רואים במשבר הזה עילה להשתמטות המונית. אבל נעזוב את זה. יש לי פתרון לבעיה שלך: הם חושדים במערכת הפוליטית? אני מוכן ללכת צעד נוסף, שלישי, לקראתם. אם הם יקימו עמותות של רווחה וכל אזרח ערבי ישרת בהן שנתיים בהיקף מלא – אני אקבל גם את זה. כן כן. הסדר שינוהל על ידי המיעוט הערבי לטובת הקהל הערבי בתוך היישובים הערביים יהיה מקובל עליי. הסדר כזה שלמדינה אין שום שליטה עליו אבל מראה על נכונות לעשות משהו לטובת הקהילה ולא רק ליבב על קיפוח כל הזמן. האם הם מוכנים לעשות זאת? כנראה לא. למה? כי הם רגילים לא לעשות כלום. אגב, הדוגמא של גדעון עזרא היא פופוליזם זול. אם אתה משתמש בו כדגם של המערכת הפוליטית הישראלית אני מציע להשתמש באופן עקבי בעזמי בשארה כדגם של המיעוט הערבי הישראלי כולו.

לגבי הגמול לחיילים: אתה שב וטוען שהקריטריון הצבאי הוא קריטריון של גמול או תמריץ. אבל אמרו פה לא פעם שבקריטריון הזה יש גם ביטוי לצורך מיוחד שנוצר עקב השירות. היו כאן אנשים שאמרו לך: אוקיי, עזוב את השירות הסדיר, אבל מה עם מילואים? למילואימניקים יש צורך שפוגע באופן רציף במהלך הלימודים. איך אתה מתחשב בצורך הזה? ולגבי שירות סדיר: אתה שב ומתעלם מהעובדה שהשירות הצבאי הוא נטל כלכלי עצום שפוגע ביכולת הכלכלית של משפחת החייל ושלו. מה זה משנה מתי הצורך הנוצר? מדוע לא להתחשב בו כשבוחנים יכולת כלכלית? העובדה שא' וב' מרוויחים אותו דבר כרגע אינה אומרת שלשניהם אותה יכולת כלכלית. אם א' שירת בצבא הוא נושא איתו הפסד עצום משנות השירות שמשפיע מאוד על יכולתו כיום, ובזה אתה לא מתחשב כלל.

לגבי הטענה שהמחוקק הגיע למסקנה שהגמול שמקבלים חיילים הוא מספק. נו באמת. אותו מחוקק שהציבור הערבי ואתה כל כך חשדתם במניעיו ובדרכי פעולתו קודם לכן, עכשיו הופך פתאום לגוף נטול אינטרסים שמעניק לכל אחד את מה שמגיע לו? אתה יודע מה התגמול הכספי לחיילים שהיו עכשיו בלבנון חודש תחת אש? כמה מאות שקלים. אתה יודע מה התגמול ללוחם ששירת שלוש שנים בקו האש? אלפי שקלים בודדים. ואני שואל אותך: עזוב את המחוקק. מה אתה חושב? זה מה שמגיע להם? ואם התשובה שלך שלילית אני מציע לך לגלות את אותה מידה של חשדנות כלפי המחוקק שתאה מגלה בהקשרים אחרים. החיילים הם כבר מזמן בניה המועדפים של החברה רק ברטוריקה, לא באופן מעשי. לרוע המזל, חיילים מקבלים תגמולים מהסוג שאתה מציע למצויינות באוניברסיטה: טפיחה על השכם. עם זה אי אפשר ללכת למכולת, ובטח לא ללמוד באוניברסיטה.

קושי לכמת את הערך של השירות אינו מצדיק העדר תגמול. העובדה שקשה לך להעריך כמה השירות הזה שווה לא אומרת שלא צריך לתגמל עליו בשום אפיק. בשנה שעברה למדתי קורס על חישוב פיצויים אצל עו"ד סוקול, אשתו של השופט שפסק בעניין המעונות, ושאלנו את עצמנו איך מחשבים פיצוי על כאב וסבל? הרי אי אפשר להעריך את זה. אז אולי לא נשלם פיצויים כאלה כלל לאדם שנפגע בתאונה? אי יכולת לכמת לא מצדיקה אי מתן פיצוי. ובתי המשפט פוסקים סכומים מאוד גבוהים על כאב וסבל. יכול להיות שיותר מידי ויכול להיות שמעט מידי, אבל זה חייב להיות משמעותי כדי לשקף את האינטרס שנפגע. כך גם לגבי חיילים: אני רוצה לפצות אותם באופן שמשקף את הסכנה והלחץ שבה נמצאו שלוש שנים. אני בטוח שמה שמציע חוק חיילים משוחררים לא מספיק. אני כן יודע שיש סכנה הרבה יותר מפיצוי חסר אם לא נוסיף להם גמול רב אפיקי מאשר סכנה של פיצוי יתר אם כל המערכות יתגמלו אותם בקטנה פה ושם. הרי הם מסכנים את חייהם למעננו. יש משהו שיכול לפצות על זה?

הפיצוי הראוי לחיילים לא נועד רק "לאפשר להם להשתלב בלימודים ללא צורך בהעדפה נוספת". הוא נועד לתת להם תמורה על מה שהם עשו, ויש פער גדול בין השניים. אבל גם אם המטרה היא לאפשר השתלבות בלימודים – הסכום שקבוע בחוק מגוחך. מדוע אינך בודק זאת?

התפיסה שלך את התגמול לחיילים פשטנית. מעורבים כאן הרבה מאוד שיקולים שגמול הוא רק אחד מהם. חשוב על זה במונחי פיצוי. מטרת הפיצוי היא לטפל בצורך שנוצר עקב קיום חובה המוטלת על ידי המדינה. הצורך הזה הוא ממשי וכואב כמו לרבים מהמגיבים כאן ביומיים האחרונים. ואחרי שהמחוקק עושה צחוק מהצורך הזה אתה שולל ממוסדות אחרים לעשות את המעט שהם יכולים כדי להתמודד איתו.

ולגבי הנקודה האחרונה של אפליית ערבים בשירות המדינה ובחברת החשמל וכולי. אני מרשה לעצמי לחזור לטענה הראשונה שלך ולאמר: לאזרחים הערבים הרי יש משבר זהות. אם לא מוכנים לשרת את המדינה שפוגעת בעמם. הם רוצים למחות כנגד המדינה. ובכן: אי אפשר למחות כנגד הממסד הישראלי כדי לקבל פטור מהחובה האזרחית הראשונה במעלה, ואחר כך לטעון "אנחנו רוצים ליטול חלק גדול יותר בממסד עצמו". או שאתה מצליח חרף הקשיים להכיר במדינה, לגלות לה נאמנות ולהיות מעורב בחייה, או שלא. אם כן – אתה רשאי להילחם על ייצוג שווה בשירות המדינה, אבל אני יכול להילחם כדי שיהיה לך ייצוג שווה גם בצבא. אם לא – עזוב אותי במנוחה. אל תיתן לי כלום אבל גם אל תבקש ממני כלום.

28/8/06 14:30  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

בקשר לנקודה של ד"ר דוד אנוך. נראה לי שהיא מנוסחת בצורה טיפה מטעה.

השאלה היא לא האם אין טעם להעדיף את האוכלוסיה הערבית בכניסה לאוניברסיטה?

השאלה היא האם יש טעם לעשות זאת כאשר זה יבוא דווקא על חשבון אוכלוסיות מוחלשות אחרות בחברה הישראלית (גם אם פחות) ולא על חשבון השכבות החזקות.וזה כבר נאמר בתגובות.

28/8/06 14:35  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דרך אגב אף אחד לא אמר שיש בעיה בעיה לכמת (לפחות לא בעיה יותר גדולה מהדברים שאנו עושים מידי יום ביומו בתביעות רגילות) נאמר רק שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הוצגו מספיק נתונים.

28/8/06 14:45  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

די מספיק. אולי תשנו נושא. זה לא נראה לי בכלל נושא משפטי, אלא פוליטי

28/8/06 19:20  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאחרון - לא למדת בשנה א' שאין דבר כזה משפטי? הכל פוליטי.

אבל אני מסכים איתך שהדיון בנושא חרג מכל פרופורציה.

28/8/06 19:22  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני תומך בעמדתו של ד"ר מנשה ברובה.
ארצה להתייחס רק לנושא אחד.
אני אומר - מדוע שהמחוקק יסדיר את עניין ההטבות לחיילים משוחררים (בעניין המעונות) ולא יסדיר דווקא את שירותם של הערבים? אסביר.
הרי קיימת הטענה (כולל מצד מר טבנקין) שערבים לא יכולים לשרת דה-פקטו, ולכן לא ראוי שזה יהיה קריטריון. קודם כל, אמירתו של ד"ר מנשה לעניין זה היא נכונה. אם לא מתחשבים בזה כקריטריון, אזי שמפלים בהכרח את הציבור היהודי.
ואז כמובן באה הטענה הנגדית - שערבים כלל לא יכולים לשרת. כלומר, אם משתמשים בשירות כקריטריון, מפלים את הציבור הערבי.
בעצם נוצר לנו מצב של אפליה מאולצת, לציבור היהודי או לערבי, בכל דרך שאליה נפנה.
מה שאני אומר הוא כזה: ראשית כל, כפי שאמר ד"ר מנשה, ערבים כן יכולים לשרת בשירות לאומי ואף בשירות צבאי (אם כי אני מסכים שלדרוש מערבי לשרת בצבא זוהי דרישה בלתי סבירה). כלומר, האפליה במקרה שלהם היא פחותה ומרוככת-מה.
אפשר לענות לי ולומר שאין נגישות גבוהה, מודעות או עידוד כלשהו לערבים על מנת שישרתו בשירות לאומי.
אם כן, אז איך מתקנים את הדבר?
התשובה היא פשוטה - למחוקק הפתרונים. השופט הנכבד רון סוקול לא יכול לתקן את העולם. מה שהוא עשה זה בעצם הפיכה של אפליה אחת לאפליה אחרת. אין לו סמכות לכך ומן הסתם גם אין טעם לכך.
ולמה, תשאלו, אפליה לטובת היהודים ולא לטובת הערבים? כפי שאמרתי, המצב של אפליה לטובת היהודים הוא מרוכך, ולא חד משמעי כמו האפליה לטובת היהודים. ערבים עדיין יכולים לשרת בשירות לאומי, ואכן יש מיעוטים שעושים זאת (דרוזים, צ'רקסים ובדואים).
לסיכום, אני מסכים שיש בכל המצב הנוכחי עיוות מסוים, אך המחוקק הוא זה שצריך לגעת בכך ולתקן את המעוות, ולא שופט בימ"ש מחוזי.

30/8/06 12:27  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

התיחסות קצרה בלבד לטענתו של אילן כי עצם היותו של מאן דהוא חייל מכניס אותו אוטומאטית לקבוצת "הבנים המועדפים" - כהגדרתו.
מנסיוני האישי, כמפקד ביחידה מובחרת, אכן בד"כ ההכללה שלעיל נכונה אולם תמיד יש יוצאים מן הכלל. כך למשל יצא לי לפקד על חייל - לוחם מצטיין באותה יחידה, עולה חדש מבריה"מ שעד לגיוסו לצבא התגורר במשך כחצי שנה על ספסל בת"א. לאחר השחרור אותו בחור ניתק את קשריו עם חבריו ליחידה ואני חושש שמצבו כיום אינו שונה בהרבה ממצבו טרם הגיוס

לבחור כזה ואחרים כמותו מן הראוי שייזקף לזכותם שירותם הצבאי בנוסף למצבם הכלכלי, בקבלה למעונות ובמישורים אחרים באוניברסיטה ובכלל

31/8/06 10:40  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>