על הניסיון לתקן עוול: תשובה 2 לדורון מנשה

אילן סבן

הבשורה הטובה, היא שזו כנראה התגובה המסודרת האחרונה שלי בויכוח הנוכחי. דורון ואני החלטנו לסיים בכך את תרומתנו לויכוח על השימוש של האוניברסיטה בקריטריון השירות צבאי כשיקול מיטיב בקבלה למעונות.
הבשורה הפחות טובה, היא שהויכוח הלא-קצר הזה (יחד עם תגובות הגולשים, שחלקן מעניינות מאד) קירב את דורון ואותי אך מעט במסקנותינו. עם זאת, עמדות המוצא שלנו עברו עידון.
אשר על כן, "סיכום הדברים" להלן הוא סיכומי שלי. דורון ודאי צפוי להצטרף רק לחלקו.

הדיון הממושך הסתעף בכיוונים שהם מעבר לשאלה שעמדה במוקד הויכוח, שאלת צדקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. אתייחס רק לאחת ההסתעפויות. סוגיית השירות הלאומי.
חלק משמעותי מתגובות הגולשים היהודים התכנס לעמדת המפתח המוכרת כלפי בני המיעוט הערבי: "אתם רוצים שוויון זכויות תנו שוויון חובות; תנו לפחות שירות לאומי/אזרחי". חלק מהמגיבים היו 'נדיבים'/ רגישים דיים, לתבוע שירות אזרחי במשימות אזרחיות טהורות, ואולי אף בקרב קהילת המיעוט לבדה, כדי להשלים את פערי קיפוחה ארוך-השנים של קהילה זו. רגישות זו, כשהופיעה, נבעה מההכרה שלא ניתן להתנות זכויות בכך ש"הערבים יוכיחו הזדהות מלאה עם המדינה". בהינתן הסכסוך הישראלי-פלסטיני (והכיבוש וההתנחלויות), בהינתן הגדרתה של קהילת הרוב את המדינה כ"מדינה יהודית" ובהינתן קיפוח המיעוט, לעולם תהא נוכחת מידה של התנגדות בקרב המיעוט. התנגדות זו היא טעם חזק כנגד שירות צבאי, אך היא גם טעם כנגד שירות לאומי, וזאת משתי סיבות לפחות. ראשית, אי-השירות (משני הסוגים) הוא אחת הדרכים היחידות שבהן בני קהילת המיעוט יכולים לבטא מחאה בלתי-אלימה כנגד מה שמדינתם עושה לעמם שנות דור ויותר. שנית, מצטרף החשש המבוסס של קהילת המיעוט, לפיו אם היא תיכנס למשא ומתן על השירות האזרחי, לא היא זו שתעצב אותו בסופו של דבר. אין לה אמון בתום-לבה, הגינותה ורגישותה של המערכת הפוליטית הישראלית. (עקבתם אחרי דבריו של השר עזרא בישיבת הממשלה מאתמול, בעת הדיון על חיזוק החינוך בצפון?)

לב הויכוח בין דורון וביני נוגע בארבע שאלות.
היש פיצוי-חסר של החיילים (ומה שיעורו)?
מי ראוי שייתקן זאת?
מה ניתן לעשות כל עוד מי שצריך לתקן לא תיקן?
כיצד כל זה מתקשר לסוגיית מעונות האוניברסיטה?

אומר דורון. המדינה (המחוקק) לא גמלה לחיילים כראוי. יש להשלים את הגמול. כל גורם בחברה האזרחית רשאי לעשות זאת כמהלך של תיקון. האוניברסיטה עושה זאת כאן, ומשום שקריטריון השירות הצבאי מצטרף לנתונים סוציואקונומיים, הרי שקונטקסטואלית זהו כלי מעודן, המבחין בין חיילים עניים לחיילים לא-עניים. כלי זה מסתפק במתן יתרון מסוים לסטודנטים שהם חיילים עניים על פני סטודנטים שהם ערבים עניים. הצידוק ליתרון אינו "הצורך" הכלכלי, שהרי אם הצורך היה הבסיס היחידי – היה נשפט מעמדו הסוציואקונומי של אדם, כשהוא לבדו, ללא קשר לשירותו הצבאי. הצידוק ליתרון החלקי שצריך לקבל החייל הוא שיקול "הגמול", או הגמול החסר. הנה חייל מקדיש שנים לשירות סדיר, מילואים, נוטל על עצמו סיכונים מיוחדים – והוא לא זוכה לתגמול הוגן/ראוי.
דורון גם רומז לאהדתו (אך אינו מכריע) בשאלה האם קיים צידוק ממקור נוסף, והוא התכלית של גיבוש "תמריץ" לשירות צבאי (או לאומי). משמע, לא רק מתן גמול ראוי לחייל בגין נטליו עבור הכלל, אלא מתן סוג של תמורה (מוגברת?) שתהווה תמריץ כנגד השתמטות מנטלים אלה. שאלת התמריץ, היא צופה פני עתיד, והיא לא נדונה ברצינות על ידי שנינו. הגינות "התמריץ" הרי תלויה בויכוח שניהלנו בצדקת הטלת חובה לשירות לאומי/אזרחי על בני המיעוט הערבי. אך יותר מכך, אם אנו צופים פני עתיד, ומבקשים לקדם אוכלוסיות מוחלשות, למשל באקדמיה, למשל באמצעות הקצאת מעונות – האין טעם טוב לטעון כי העניים הערבים הם האוכלוסיה המוחלשת ביותר בחברה הישראלית, ועל כן יש טעמים חזקים במיוחד להעדפה מתקנת שלה דווקא בנגישות לחינוך גבוה? (תודה לדוד אנוך על נקודה זו).

ובכן, האם הגמול לו זוכים חיילים משוחררים הוא גמול ראוי? זוהי שאלה יותר מורכבת מכפי שנדמה. הפניתי את תשומת הלב לתגמולים ישירים ועקיפים להם זוכים חיילים, מעבר לחקיקה המטיבה, תגמולים דוגמת "רישות חברתי", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי", ועוד – ובעיקר אותו תגמול ששיעורו קשה מאד לאומדן, אך הוא נוכח גם נוכח בקרביה של החברה הישראלית: היות החיילים "בניה הבכירים/ המועדפים" של החברה הזו. האם עמדה זו שנויה במחלוקת של ממש? האם מעביד כזה או אחר המתנכל למילואימניקים משנה את התמונה הבסיסית הזו? הם (אנחנו, דורון ואני ודומינו) הם שמשתלבים יותר מאחרים באליטות השלטוניות, הכלכליות, האקדמיות, התקשורתיות והאחרות של החברה הישראלית. אבל יותר מכך, אין זה רק עניין של אליטות. מי מאיתנו נגיש יותר לחינוך תיכוני ולחינוך גבוה? מי מאתנו זוכה – באופן אישי, או באופן קבוצתי, מכוח הטבות הניתנות לישוביהם – להיות המוטבים העיקריים של משרות שלטוניות, שירותים, קרקעות, תקציבים וכדומה?
אחד הדברים המבלבלים אותנו הוא שאנחנו בוחנים הטבות מעין אלו בהשוואה יחסית. כיצד חייל קרבי ירגיש מושפע משאלת ההטבה היחסית שלו בהשוואה לג'ובניק, ובהשוואה לאזרח היהודי שלא משרת במילואים, ובהשוואה לאזרחים היהודים שלא משרתים כלל. הוא לא ממהר לעשות השוואה מקיפה ביחס למי שנמצא אי-שם רחוק בתחתית הסולם: האזרח הערבי.

אך נמשיך הלאה. נגיד שאנחנו מסכימים שגם בתחשיב המעודכן והמציאותי יותר של "התגמולים" עדיין אין גמול הולם לחיילים משוחררים. הרי את רוב קוראי לא אשכנע אחרת (וגם אני עצמי לא משוכנע בכך באופן מלא). מה לעשות אז? מי צריך לעשות אז?
כתבתי כך: "אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי." ואכן דורון מסכים ומוטרד מנקודה זו. אם תקראו את תגובותיו תראו שהוא מתקשה לבסס "מבחן של קשר רציונלי" בין הטבה מסוג המעונות לבין השירות הצבאי. מבחן שלא יאפשר לשירות הצבאי להיות קולב נוח לאפליה פסולה של יהודים על פני ערבים, ישובים יהודים על פני ערבים. בהגינותו הוא מודה בכך, וגם מודה בקושי לכמת/ להעניק משקל לשירות הצבאי בהשוואה לקריטריונים אחרים.

ואכן אחד מיסודות החלטת בית המשפט ואחד מיסודות עמדתי, הוא הפרשנות לפיה המחוקק הישראלי התייחס להסדריו המטיבים כהסדרים ממצים. מדובר בעיקר בחוק חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994, אך גם בחקיקה נוספת המוזכרת בפסק הדין המחוזי. והנה נטען כלפי, כי עמדתי מובילה לאבסורד. שהרי – אליבא דטענה זו – חובת העקביות חייבת לחסום מכל וכל את יכולתה של האוניברסיטה להטיב כלכלית עם בני קהילות מוחלשות, שהרי יש חקיקה של זכויות רווחה שנותנת להם לכאורה מזור – מדוע שחקיקה זו לא תחשב כממצה?
השבתי לכך בתגובה פנימית שתי תשובות, שאולי כדאי לחזור עליהן. ראשית, בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו, שכן היא הועלתה על ידי האוניברסיטה. הוא אומר כמה דברים, להלן אחד מהם. השאלה האם הטבות מסוימות הן ממצות או לא היא שאלה של פרשנות הדין המעניק אותן. והנה "בחוק קליטת חיילים משוחררים התשנ"ד-1994 לא נכללו הוראות שהיו כלולות בחוק חיילים משוחררים התשמ"ד-1984 [החוק שהוחלף], ובהן הוראות בדבר העדפה בקבלה לעבודה והעדפה בקבלה ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. מדברי הכנסת עולה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון כדי למנוע הפליה בין מגזרים שונים (דברי הכנסת חוברת 6289 עמ' 6296). משמע הכנסת עצמה סברה כי סל ההטבות הכלכליות שבחוק דיו כדי להעמיד את מי ששירת שירות צבאי במצב כלכלי מתאים להשתלב בלימודים ללא צורך בהעדפה נוספת". [אחד הגולשים טרח ובדק את דברי הכנסת, והוא מעמיד כאן סימן שאלה; לא עשיתי בדיקה משלי].
שנית – וזו אולי הנקודה המרכזית. פרשנותנו לדין מושפעת מאד מטיב הטריטוריה שהוא מסדיר. עקרונות היסוד של השיטה – ובתוכם החשש שלנו מפני עושק המיעוט, מפני "הפליות חשודות" – מובילים אותנו לפרשנות מצרה (ממצה) של אותן סמכויות הנשענות על צידוק "הגמול", והמטיבות בעיקרן עם קבוצה לאומית אחת. מנגד, חקיקת הרווחה לא מעוררת בנו את החשד הזה. עניים מצויים היטב משני קווי השסע הלאומי.
שאל אחד הגולשים: ומה, חיילים עניים אינם קבוצה 'חשודה'? לא, הם אינם כאלה בעיני. הם חלק מקבוצת "בניה המועדפים" של החברה הישראלית (הכל יחסי...), לא "מבניה המוחלשים". בהינתן יחסה הבסיסי של החברה הישראלית, הרי ששירותם סימן אותם כאותם בנים מועדפים. אין להשוות כלל את "מוחלשותם" לזו של אזרחי ישראל הערבים, ובמיוחד העניים שבהם המתחרים על המעונות. אנא נסו לחשוב על נקודה זו.

אני מתקרב לסיום. כתב אחד הגולשים (חייל משוחרר) על נסיבותיו האישיות הקשות, ושאל איך אני מסתדר עם זה שהוא לא זוכה למעונות. עניתי שאכן עם נסיבות אישיות שכאלה צריך להיות משהו מאד בעייתי בקריטריונים בכדי שהוא לא יהיה זכאי למיטה במעונות. הוספתי שחלק מהקושי אולי ניתן להסבר לאור הנתונים שנחשפו בפני בית המשפט המחוזי. מסתבר כי האוניברסיטה מחזיקה ומנהלת מעונות בהם יכולים להתגורר כ-1,113 תלמידים, ואולם בפועל עומדים לחלוקה רק כ-517. היתר שמורים "לפרויקטים מיוחדים, כמו תלמידים מחו"ל, חוקרים וכדומה, או שהם מוקצים על-פי קריטריונים מיוחדים, כמו מצוינות בלימודים, עזרה לתלמידים נכים או יתומים" (סעיף 2 לפסה"ד).
אינני יודע מהם אותם "פרויקטים מיוחדים" ועד כמה מוצדק להקצות להם חדרים במעונות. מכל מקום, אני מתנגד למתן משקל כבד מדי לקריטריון של מצוינות בלימודים במסגרת שיקולי הזכאות למעונות. אפשר לתמרץ מצוינות בכבוד ובהכרה (פרסים אקדמיים), מדוע נחוץ להוסיף לכך הטבות חומריות משמעותיות? ובכלל, מדוע שמישהו עם 700 בפסיכומטרי יקבל אוטומטית או כמעט אוטומטית מעונות?

נקודה אחרונה. אומר דורון. נגיד שכל הבעיות נכונות. עדיין כיצד צריכים לפעול בני אדם שרואים "תגמול חסר" של החיילים. האם הם צריכים להתייאש מהעדרו של דין או להסתפק בהמתנה לתיקונו? נתקן כל אחד באמצעינו את העוול הזה, הוא מציע. ואני עונה, שהצעה זו פותחת פתח לעוול גדול יותר. היא "עוד מאותו הדבר" עבורנו. החברה הישראלית – מתוך רצון לשמור על חזותה הדמוקרטית בתוך גבולות הקו הירוק – נשבעת בשמו של השוויון; היא נזהרת מאפליה גלויה, אך היא רוויה באפליה סמויה – ממסדית ופרטית. לא ניתן להבין בלעדי אפליה זו, לא את עוצמת שיעורי האבטלה, לא את שיעור האזרחים הערבים בשירות המדינה, לא את מספר העובדים הערבים בחברת החשמל, לא את מספר מקבלי תעודות הבגרות, ולא את רמת ההישגים בבחינות הללו. ברגע שדורון מתפשר, ומוותר על התביעה לכך שההטבות לחיילים תתקבלנה בהליך חקיקה פומבי, ממצה (ורצוי מעמיק ולא פופוליסטי) בכנסת, הוא משאיר אותנו בדיוק באותו מקום קודר וביצתי שבו אנו שקועים. בית המשפט המחוזי עשה צעד אמיץ ונכון-משפטית לעזור לנו לצאת משם. תודה.