תג

יום רביעי, אוגוסט 23

אזרחים שווים בין שווים

לפני מספר ימים, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה פסק-דין תחת ידו, במסגרתו ביטל את הקריטריונים אשר נקבעו על-ידי אוניברסיטת חיפה, עבור זכאות לקבלה למגורים במעונות. מעיון בקריטריונים עולה, כי משקל רב ניתן בגין זכאות עבור נתונים מיוחדים, לרבות שירות צבאי ו/או לאומי ו/או עתודה. שלוש סטודנטיות ממוצא ערבי, וביניהן סטודנטית בפקולטה למשפטים, עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה באמצעות ארגון "עדאללה", על-מנת להכריז על בטלותם של הקריטריונים הנ"ל, לאור הפלייתו של המגזר הערבי, אשר כידוע, ברובו הגדול אינו משרת בשירות צבאי או לאומי. מעיון בפסק הדין, עולה כי בעיצומם של ההליכים המשפטיים ביקשה אוניברסיטת חיפה להקטין את הפגיעה במגזר הערבי באמצעות הכרה בקשייהן התרבותיים של סטודנטיות בנות מיעוטים, שכן אין זה מקובל בתרבות הערבית המסורתית כי בחורות ערביות ישכרו לעצמן דירה, אפילו למטרות לימודים. לאור סלידה תרבותית זו של החברה הערבית המסורתית, ניתן היה לתהות כיצד ניתן להבחין בין שכירת דירה למטרות לימודים לבין מגורים במעונות מחוץ לכפר המסורתי למטרות למודים... אך כאמור, ניאותה האוניברסיטה להכיר בקשיים חברתיים ומעשיים אלה, ועל כן התייתר הדיון המעמיק בנושא זה. במקביל, ביטלה האוניברסיטה את הניקוד בגין שירות מילואים, ואף הסמיכה את דיקן הסטודנטים ואת ועדת ערעורים לאשר הקצאת מעונות, באותם מקרים מיוחדים, בהם לא הגיעו המבקשים השונים לניקוד המינימאלי תוך מתן משקל למרחק המגורים ולזמינותה של התחבורה הציבורית ממקום המגורים לאוניברסיטה.
אשר על כן, מבחינה מעשית, באו קשייהן של המבקשות על פתרונם. אך כאמור, הארגון אשר ייצג את המבקשות לא ביקש להצטרף למאבק המשפטי על-מנת לפתור קשיים מעשיים אלו או אחרים ברמה הפרטנית, אלא להביא לשינוי ערכי ונורמטיבי במדיניות אוניברסיטאית. לפיכך, מיקד ארגון "עדאללה" את עיקר טענותיו המשפטיות בהפליה הקבוצתית הטמונה במדיניות האוניברסיטאית כלפי המגזר הערבי הסטודנטיאלי, ובפגיעה הקשה הנובעת מהפליה קבוצתית זו, בעיקרון השוויון. שכן כאמור, רוב רובו של המגזר הערבי אינו משרת בשירות צבאי (להוציא את האוכלוסייה הדרוזית, הצ'רקסית רבים מחברי הקהילה הבדואית ומקרים בודדים אלו ואחרים), וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף לא משרת בשירות לאומי.
בקבלו את טענות המבקשים, ציין בית המשפט המחוזי את הדואליות הנורמטיבית המחייבת את אוניברסיטת חיפה, כמוסד ציבורי, הכפוף לכללי המשפט הציבורי, והמנהלי בפרט. בית המשפט המחוזי אמנם הכיר בכך, כי מתן עדיפות ליוצאי צבא עשוי לנבוע מ"שיקולים ערכיים", ובכך "לעודד את מי שתורם שנים רבות למען המדינה". אך מבחינה עובדתית, סבר בית המשפט כי "לא זה היה השיקול שעמד לנגד עיני האוניברסיטה", אלא השיקול הכלכלי, שנועד לקדם באמצעות קריטריון עדיפות, את מי אשר ידו אינה משגת מגורים מחוץ למעונות, לאחר שלא היה ביכולתו לגייס את המשאבים הכספיים לאחר שנות שירותו הצבאי. בהתייחסו לשיקול הנוגע עלותו הכלכלית של השירות הצבאי על היחיד סבר בית המשפט המחוזי כי עסקינן בשיקול פסול שיש בו הפליה בלתי-מידתית על רקע קבוצתי זה או אחר.
לדאבוני לא עלה בידי לרדת לסוף דעתו של בית המשפט המחוזי. השיקול הכלכלי הוא כה פשוט ומובן, ובאמת, קשה לראות כיצד התחשבות בו יכולה להיחשב כהפליה לטובה של יוצאי הצבא. ברי כי עצם השהות לתקופה של מספר שנים בצבא – מעבר לכל הסיכונים הגופניים והנפשיים הכרוכים בה, שאף להם יש ערך כלכלי – מונע מיוצאי הצבא אופציה בעלת ערך כלכלי הניתנת למי שאינו משרת - לעבוד למחייתו באותן שנים. אמנם המשרתים בצה"ל מקבלים הטבות מסוימות עם שחרורם (בעיקר המענק והפיקדון), אך לא ניתן לטעון ברצינות שהם שווי ערך למה שהיו יכולים לחסוך בשנים של עבודה.
על כן אפילו קיימת מניעה לשירותם בצבא או בשירות לאומי של הקהל הערבי הרי התחשבות בעלות הכלכלית של השירות אינה הפלייה. ככל שמצטמצמים לטיעון הכלכלי משמעותה של "ההפליה" היא כי מי שנמנע ממנו השירות הצבאי נחסם מלעמוד במצב בו לא יהיו לו יתרונות כלכליים בולטים. במילים אחרות, ההפליה הנטענת כאן היא בעצם מתן ההטבה הכלכלית למגזר הערבי...
בית המשפט המחוזי מוסיף עוד כי הנטל הכלכלי שהוטל על מי ששירת בצבא הינו בלתי רלוונטי שכן "מצבו הכלכלי של הפונה צריך להיבחן באופן אינדיבידואלי" כאשר התכלית העומדת בבסיס חלוקת מעונות לסטודנטים הינה כי יש להקצות את המעונות לאותם סטודנטים שבאורח פרטני מוכח כי הם הנזקקים ביותר כלכלית לשירות זה כך שיוכלו להקדיש את זמנם וכישוריהם ללימודים, ולא לעבודה או לנסיעות מיותרות. לדעתי גישה זו אינה ראויה. אמנם ראוי להתייחס לשיקול הצורך הכלכלי האינדיבידואלי שלהמועמדים אבל אין זה יכול לשמש כשיקול בלבדי בקבלת הכרעות על הקצאת טובין ציבוריים. גישה המבוססת על צרכים בלבד מתמרצת שימוש לא יעיל במשאבים, ובנוסף היא בלתי הוגנת שכן לא מובטח במסגרתה כל תגמול למי התורם מהונו למען החברה בה הוא חי. מה עוד, שבהתחשב בקושי לאמת פעמים רבות טענות בדבר נזקקות וצרכים משמש השירות הצבאי, במיוחד מקום שהוא מסתיים סמוך לתחילת הלימודים אינדיקציה ראייתית לכאורה לקיומו של צורך בסיוע כלכלי מן הסוג האמור.
יתירה מזו: גם התחשבות בשיקול הערכי הנוגע בעידוד מי התורם שנים רבות למען המדינה כטעם עצמאי שאינו נוגע דווקא לעלות הכלכלית של השירות אינה נראית לי לכאורה כמפלה. אמנם יש בסיס הגיוני ומוסרי לטיעון כי המגזר הערבי הוא בבחינת קהל שבוי בכל הנוגע להדרתו משירות צבאי. אכן קשה שלא להבחין בקונפליקט הזהות הטרגי בו שרויים רבים מקרב הציבור הערבי, אשר מזוהים מחד עם העם הפלסטיני ועם האומה הערבית, ומאידך מבקשים להיות אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל היהודית-ציונית. מודעים לקונפליקט זהותי זה, פטרו רשויות הצבא את המגזר הערבי משירותי צבאי חובה, חרף העובדה כי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, מחייב את כל אזרחי ישראל לשרת בשירות צבאי ויחד עם זאת: קשה שלא לראות כי הדרך פתוחה וסלולה בפניו לשרת את מדינתו באמצעות שירות לאומי חלופי. מי אשר מבקש להיות אזרח שווה זכויות במדינתו, ראוי שיהיה גם אזרח שווה חובות. כך, למשל, עת ביקשו סרבני שירות למיניהם, מי על רקע פציפיסטי ומי על אידיאולוגי, להיות פטורים משירות צבאי, לא התחמקו הם מחובתם האזרחית, ואף התחייבו בפני רשויות הצבא כי יתרמו למדינתם באמצעות שירות לאומי חלופי. אבל אפילו נניח כי הקונפליקט הזהותי הטראגי מונע מן המגזר הערבי בישראל באופן מעשי אף אופציה של בקשה לשרות לאומי הרי לא נובע מכאן כל עיקר כי שירות צבאי אינו כשר להוות פרמטר רלוונטי בהכרעה המדוברת. יש הגיון רב בטענה כי קריטריון שאינו מאפשר הזדמנות שווה לפלוני לעמוד בו אינו ראוי לשמש כקריטריון אקסקלוסיבי או תנאי הכרחי למתן הטבה, אך אין כל הגיון בקביעה שכל קריטריון כזה לא ישמש כטעם במתן הטבה שכן התוצאה של עמדה אחרונה זו היא שלעולם לא תוכל להיות מחולקת הטבה באופן שוויוני. אחרי ככלות הכול מרחב ההזדמנויות האפריורי לעמוד בכל סוג של קריטריון לעולם אינו זהה בין המועמדים, ובכל זאת אין הדבר משמש לטענה כי מתן משקל שונה בהתאם למידת העמידה בדרישת הקריטריון אינה ראויה.
לכל אורך פסק דינו, מציין בית המשפט המחוזי כי עיקרון השוויון צופה על-פני תוצאות המעשה, ולא על-פני כוונתו של העושה שכן גם אם "תהא כוונתו של אדם טהורה וזכה ככל-שתהא, אם התוצאה המתקבלת ממעשהו תוצאת-הפליה היא, ייפסל מעשהו כלא-יהיה". אך ניכר בית המשפט לא שעה לדרשתו השיפוטית שלו. שכן בפועל, מאזנת האוניברסיטה את היחס בין הסטודנטים הערבים והיהודים במעונות המגורים, באמצעות הענקת קריטריונים אחרים הנותנים עדיפות מגורים במעונות למגזר הערבי, על רקע כלכלי. לפיכך, במבחן התוצאה המצטברת, שעור הסטודנטים הערבים המתקבלים למעונות, עולה על שיעורם בכלל המבקשים. כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עלולה אפליית הסטודנטים היהודים כלפי חבריהם הערבים לקבל מימד נוסף: מחוץ לפגיעה בהיבט של החירות האישית הכרוכה בחיוב לשאת בנטל השירות הצבאי (הסדיר והמילואים), נוספת כעת התעלמות מן הפגיעה הכלכלית (והאקדמית) המצרפית הכרוכה בשירות.
במהלך חודש הלחימה האחרון, הותקפו רבים מיישובי הצפון ורקטות החיזבאללה לא ידעו להבחין בין אזרחים בציבור היהודי לבין אזרחים בציבור הערבי, וחללים רבים נפלו בקרב שתי האוכלוסיות גם יחד. על-מנת להדוף את מתקפת הטרור הארטילרית, נקראו סטודנטים רבים לשירות מילואים פעיל ונשלחו לאזורי הלחימה בדרום לבנון. חלקם פצועים, חלקם נכים, חלקם נושאים צלקות נפשיות אשר לעולם לא יגלידו וכולם מותירים מאחוריהם חברים רבים במנוחת עולמים. כעת שבים הם למסלול החיים הרגיל, במסגרת שנת הלימודים האקדמית החדשה הממשמשת ובאה. אך בית המשפט המחוזי בחיפה אשר למענו ולמען תושבי עירו לחמו וסיכנו את חייהם בחירוף נפש, אינו מוכן להכיר בתרומתם העילאית. שכן כיום, הם בסך-הכול אזרחים שווים בין שווים...

5 תגובות:

Anonymous סטודנט כתב/ה:

נושא רגיש

24/8/06 13:55  
Anonymous amir tabenkin כתב/ה:

1. ד"ר מנשה טוען כי לא ראוי להתחשב רק בקריטריון צורך כלכלי אינדיבידואלי משתי סיבות: ראשית, ראוי לשקלל בתוך המשוואה גם עקרונות של הוגנות (ראו התייחסות בהמשך), ושנית, כיוון שניתן להשתמש בעובדת השירות הצבאי כאינדיקציה לכאורה למצב כלכלי. החלק השני של הטיעון הינו בעייתי – נראה לי שניתן (אולי) להשתמש בעובדת השירות הצבאי כאינדיקציה לכאורית לכך שאותו אדם ששירת בצבא נמצא במצב נחות יותר מבחינה כלכלית לעומת מצב בו לא היה משרת בצבא. כלומר, מבחינה יחסית, אם אותו אדם היה ניצב באותה נקודת זמן ללא ששירת שלוש שנים בצבא, מצבו מבחינת צרכים כלכליים היה עדיף (BETTER OFF). אולם, לקביעה זו אין כל רלוונטיות בבחינה האובייקטיבית של מצבו הכלכלי של אותו אדם. הלא שאלת הצורך הכלכלי נמדדת לפי אמות מידה אובייקטיביות ולא סובייקטיביות. אם אותו אדם שסבל חסר ביכולת השתכרותו בעת השירות הצבאי, נמצא מראש בנקודת מוצא כלכלית המאפשרת לו לקיים עצמו בזמן לימודיו האקדמיים, הרי שגם אם נפגע מהשירות הצבאי, מבחינת קריטריון הצורך, לא קמה לו זכות חזקה להקצאה של הטובין הציבוריים. כלומר, כל טיעון התומך בהכללת קריטריון השירות הצבאי בשיקולי ההקצאה כתחליף לבחינה פרטנית של מצב כלכלי, אינו יכול "להתחפש" לשיקול ממשפחת שיקולי הצורך, אלא הוא לעולם טיעון של הוגנות.
2. גם אם סבור ד"ר מנשה שכלל ההקצאה הראוי בעת הקצאת טובין ציבוריים כגון קבלה למעונות אינו בהכרח כלל הצורך, אלא סוג מסוים של כלל הוגנות (DESERT) המייצג את הכרת התודה של החברה לאותם פרטים שהשקיעו ממשאביהם הפרטיים (זמן, כישורים, וכו') לטובת הכלל, וגם אם נקבל את הנחתו כי כלל כזה הוא אכן הוגן במדינה רב תרבותית בה לקבוצות מיעוט חסומה הדרך, דה פקטו, לשרת בצבא, עדיין אין בכך כדי להצדיק את השימוש בקריטריון השירות הצבאי בקבלה למעונות באוניברסיטה. אם המדינה מבקשת להיטיב עם חיילים משוחרים, כדי להכיר להם תודה, הרי שעליה לעשות זאת דרך הסדר חוקי אחד וממצה. המשאב של מעונות סטודנטים הינו משאב מוגבל. בחירה להעניק מעונות לסטודנט מסויים היא תמיד בחירה שלא להעניק מעונות לסטודנט אחר. עוגת ההקצאה אינה ניתנת להגדלה. כך הוא המצב בקשר למשאבים רבים אחרים הרלוונטיים לדיון. אם נתיר לכל מוסד ציבורי ליצור הסדרים מיטיבים עם אותה קבוצת אוכלוסיה, ניצור למעשה מצב בו ההקצאה לאותה קבוצה אינה ניתנת למדידה, ולפיכך לרגולציה. ודאי שאיש אינו מניח שההקצאה לקבוצה מסויימת, גם אם היא המוצדקת ביותר, צריכה להיות אין סופית, מה גם שכגודל ההקצאה לקבוצה א' כך גודל הפגיעה בקבוצה ב' שאינה זוכה בהקצאה. על כן, כאשר יוצרים מנגנון הקצאה של משאב מוגבל, המוטה לטובת קבוצת אוכלוסיה מסויימת, מנגנון זה חייב להיות ניתן לפיקוח ומדידה. בישראל קיים מנגנון כזה – חוק קליטת חיילים משוחררים. אם ד"ר מנשה סבור שההסדרים בחוק אינם מיטיבים מספיק עם קבוצת החיילים המשוחררים, ולכן אינם מקיימים את כלל ההוגנות, הרי שיש לשנות את החוק. קביעת הקצאה מוטה בדרך של מנגנונים פזורים וחצי פומביים, היא דרך גרועה ומפלה.

24/8/06 14:27  
Blogger מיכאל בירנהק כתב/ה:

לתלמידיי הערביים, לתלמידיי יוצאי הצבא,

קשה להשיב לדורון מנשה שמבקר את פסק הדין שביטל את מדיניות האוניברסיטה בקשר למעונות הסטודנטים, מדיניות שביקשה להעדיף יוצאי צבא. קשה להשיב, משום שאתם, תלמידיי יוצאי הצבא והמילואימניקים, סיכנתם מסכנים את חייכם למען כולנו. אנחנו רוצים לעזור לכם, מאוד. אבל, מה אומר לתלמידיי הערביים? שהם אזרחים אבל לא ממש?

אז אנסה להשיב, ואמלט לנתיב האנליטי-תיאורטי. דורון מעלה מספר טענות, חלקן נקודתי, וייתכן מאוד שהשינויים שנקטה האוניברסיטה במהלך הדיון בבית המשפט מצמצמים את האפליה עד כדי שאין כזו. אבל לב הטיעון שלו, כפי שאני קורא אותו, הוא שאלת ההעדפה של יוצאי צבא. האם יש להעדיפם בהקצאת המעונות? הקושי נובע, כמובן, מכך שמדובר במשאב מוגבל – פשוט אין מספיק חדרי מעונות לכולם. דורון מעלה שיקול של "צדק גמול": מי שתרם – זכאי להטבה, מי שלא תרם – אינו זכאי לה. הוא מוסיף שיקול של "צדק חלוקתי", כאשר הקריטריון לחלוקה צודקת בעיניו הוא צורך. דורון מחבר את שני סוגי הצדק יחדיו, עורֵם אותם האחד על גב השני, ומסקנתו היא שאי אפשר לשקול רק את שיקול הצורך, ויש לשקול גם את שיקול הגמול.

בית המשפט התייחס בפסק הדין לטענת הגמול. תשובתו הייתה שהגמול ליוצאי הצבא ניתן בשורה של מסגרות אחרות – גמול כספי, תמיכה בשכר לימוד באוניברסיטה, הטבות במס, בדיור ועוד. אגב, כל זה אינו מספיק. צריך לתגמל את יוצאי הצבא ואת חיילי המילואים בצורה מלאה, להגן על כל זכות מזכויותיהם, ולוודא שלא ייפגעו משירותם שהוא שירות למען כולנו. אבל, האם התיקון צריך להיעשות בהקצאת חדרים במעונות האוניברסיטה? האוניברסיטה היא חלק מהמדינה, במובן הרחב, אבל אינה חלק מהצבא או ממשרד האוצר. האוניברסיטה צריכה ללמד ולהיות בית למחקר, ולא מקום לחלוקת הטבות על דברים שאינם קשורים במישרין ללימודים.

נשאר הצורך. הצורך אינו רק במגורים, או צורך כלכלי. עבור חלק מהתלמידים, ערבים ויהודים, המגורים במעונות הם הפתח ללימודים כולם.בלי מעונות – לא יוכלו לממש את רצונם ללמוד. בלי לימודים – תיחסם בפניהם הזדמנות משמעותית לשנות את מצבם הסוציו-אקונומי. סגירת המעונות עלולה להיות סגירת הדלת מפני שותפות בחברה הישראלית.

האם, שואלים תלמידיי יוצאי הצבא, הטיעון הזה אינו חל גם עליהם? האם הצורך שלהם קטן יותר משל מי שלא שירת בצבא? התשובה כאן היא בבדיקה פרטנית של הפונים. קשה מאוד להשוות את הצרכים של האחת והמגבלות הכספיות שלה לצרכים ולמגבלות של האחר. אבל אין מנוס מהשוואות כאלה. והן צריכות להיעשות על בסיס פרטני, לא על בסיס לאומי.

24/8/06 21:51  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני תומך בעמדתו של ד"ר מנשה ברובה.
ארצה להתייחס רק לנושא אחד, שהעלה מר טבנקין.
אני אומר - מדוע שהמחוקק יסדיר את עניין ההטבות לחיילים משוחררים (בעניין המעונות) ולא יסדיר דווקא את שירותם של הערבים? אסביר.
הרי קיימת הטענה (כולל מצד מר טבנקין) שערבים לא יכולים לשרת דה-פקטו, ולכן לא ראוי שזה יהיה קריטריון. קודם כל, אמירתו של ד"ר מנשה לעניין זה היא נכונה. אם לא מתחשבים בזה כקריטריון, אזי שמפלים בהכרח את הציבור היהודי.
ואז כמובן באה הטענה הנגדית - שערבים כלל לא יכולים לשרת. כלומר, אם משתמשים בשירות כקריטריון, מפלים את הציבור הערבי.
בעצם נוצר לנו מצב של אפליה מאולצת, לציבור היהודי או לערבי, בכל דרך שאליה נפנה.
מה שאני אומר הוא כזה: ראשית כל, כפי שאמר ד"ר מנשה, ערבים כן יכולים לשרת בשירות לאומי ואף בשירות צבאי (אם כי אני מסכים שלדרוש מערבי לשרת בצבא זוהי דרישה בלתי סבירה). כלומר, האפליה במקרה שלהם היא פחותה ומרוככת-מה.
אפשר לענות לי ולומר שאין נגישות גבוהה, מודעות או עידוד כלשהו לערבים על מנת שישרתו בשירות לאומי.
אם כן, אז איך מתקנים את הדבר?
התשובה היא פשוטה - למחוקק הפתרונים. השופט הנכבד רון סוקול לא יכול לתקן את העולם. מה שהוא עשה זה בעצם הפיכה של אפליה אחת לאפליה אחרת. אין לו סמכות לכך ומן הסתם גם אין טעם לכך.
ולמה, תשאלו, אפליה לטובת היהודים ולא לטובת הערבים? כפי שאמרתי, המצב של אפליה לטובת היהודים הוא מרוכך, ולא חד משמעי כמו האפליה לטובת היהודים. ערבים עדיין יכולים לשרת בשירות לאומי, ואכן יש מיעוטים שעושים זאת (דרוזים, צ'רקסים ובדואים).
לסיכום, אני מסכים שיש בכל המצב הנוכחי עיוות מסוים, אך המחוקק הוא זה שצריך לגעת בכך ולתקן את המעוות, ולא שופט בימ"ש מחוזי.

30/8/06 11:51  
Anonymous הלוואות למורים כתב/ה:

הלוואה לסטודנטים אמורה להתבסס על מצב סוציו-אקונומי, סטודנט בעל צורך אמיתי בהלוואה או במעונות. כמובן שנאמנותו לא אמורה להיות מוטלת בספק. כמו בכל מדינה מי שמבקש סיוע כלשהו חייב להפגין נאמנותו למדינה שבה הוא חי.

8/6/13 16:04  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>