תג

יום חמישי, יולי 26

נשיאת העליון והלוגיקה של ההוכחה המשפטית

דורון מנשה
אתמול נתבשרנו כי בג"ץ הוציא צו המחייב את היוהמ"ש מזוז לנמק: "מדוע לא תבוטל עסקת הטיעון עם קצב?". ע"פ הדברים שהתפרסמו בעיתון "הארץ" היום ה- 26/7/07 במהלך הדיון אתמול בהתייחס להוצאת א' מבית הנשיא מכתב האישום :
"ביניש תהתה 'אנו מניחים שהיה רומן, מה זה משנה? למה על פניו ויתרתם על ניצול יחסי מרות בהסכמה?' ניצן השיב כי הפסיקה הקובעת שלא כל רומן הוא עבירה. לדבריו, היו שתי גרסאות לא נכונות – זו של קצב המכחישה כל קשר, וזו של המתלוננת שמתארת יחסים ברוטליים. ניצן אישר כי הם היו משוכנעים שבין קצב לא' מבית הנשיא התקיימו יחסים אינטימיים, אבל היה קושי להוכיח קיום יחסי מין.
ביניש אמרה כי יחסי המרות מקימים חזקה, לפיה ככל שפער הגילים גדול יותר וככל שקיים פער בעמדת הכוח, כך יש חזקה כי התקיימו יחסי תלות. ניצן השיב 'נקודת המוצא שלנו היתה של כל מערכת יחסים מהווה עבירה פלילית'. ביניש: 'זו שאלה משפטית שעל בית המשפט לבחון. זה תלוי נסיבות אפשרי שכן ואפשרי גם שלא'"

הצטערתי לקרוא דברים אלו בעיקר משום שבהנחה שהם ציטוט מדויק של מהלך הדיון הם משקפים אי הבנה של הקריטריון ההוכחתי של ספק סביר.

יחסי מין בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות היא עבירה פלילית שעונשה המרבי היא 3 שנות מאסר. על פי לשון החוק, "הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים".

לצורכי הפוסט הנוכחי אניח 3 הנחות שדומה שקשה לחלוק כי הם משקפים את הדין:

1. ניצול יחסי המרות צריך באופן ממשי להתבטא בקיום יחסי מין שההסכמה הניתנת להם מצד המתלוננת היא פגומה מאוד וחסרה מרכיבים ממשיים של אוטונומיה אישית, ותוך שהנאשם מודע למצב זה ומנצלו לטובת השגת מאווייו.

2. קיומם של יחסי מרות אינו מוכיח באופן אוטומטי את ניצולם, כלומר: קיומם של יחסי מין גרידא כשברקע קיימים יחסי מרות אינו מוכיח באופן אוטומטי שהם קוימו תוך ניצול יחסי המרות.

3. דרישת מינימום של סיכוי סביר להרשעה כמבחן דיות ראיות לצורך העמדה לדין היא שעל יסוד הראיות הקיימות התרחיש המסתבר יותר הוא שהנאשם יורשע כלומר שאשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר.

תחת הנחות אלו קשה כאמור להבין את עמדת הנשיאה. במיטב טיעונה נראה כדלקמן:

א. עצם הכפיפות הישירה או העקיפה לאחר במקום עבודה היא היוצרת יחסי תלות ומרות.

ב. קיום יחסי מין כשברקען יחסי תלות ומרות בתוספת הפרמטר הנסיבתי בדמות פער ניכר של גילאים יוצר הנחה שבעובדה בדבר קיומם תוך ניצול יחסי המרות

ג. העובדה שמתקיימת הנחה שבעובדה די בה כדי להצדיק הגשת כתב אישום, אף אם לא קיימות ראיות נוספות אינדיבידואליות בדבר ניצול יחסי המרות, ואף אם בידי התובע ראיות הפוכות (כמו במקרה זה –ראיות בדבר קיומו של "רומן סוער")

מסקנה: יש להעמיד לדין בגין קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות.


הבעיה המרכזית בטיעון זה היא כמובן ההקדמה ג'. הקדמה ג' היא ודאי שגויה. הסיבה לכך פשוטה: גם אם חומר הראיות מקים הנחה שבעובדה כנגד נאשם אין בכך די כדי להעמידו לדין. הנחה שבעובדה, כמו ראיה נסיבתית בודדת, אינו יכולה לבסיס אלא הכללה סטטיסטית גורפת שיוצרת אפשרות מסוימת להרשעה אך לא מעבר לכך.

חשוב להדגיש כי קשה לטעון אפילו שאשמת הנאשם בהתקיים הנחה עובדתית תקפה נתונה היא מעל ל-50%. נכון כי המשמעות של תקפות ההנחה כי היא תופסת ברוב המקרים. השאלה הקריטית היא עם זאת על אילו אובייקטים בכלל חלה ההנחה הזו? ככל שהיא כללית, גורפת ,תלושה מהקשר, היא חלה על פחות ופחות אובייקטים. בפרט הנאשם שכלפיו לא מובאות ראיות ספציפיות רשאי לטעון כי הסטטיסטיקה לא הולמת את מקרהו, ועל כן אין בה ולא כלום.

יוצא אפוא שאכן כפי שגם מציינת כב' הנשיאה באחרית דבריה (באומרה "זה תלוי נסיבות אפשרי שכן ואפשרי גם שלא") כדי להרשיע פלוני יש להביא ראיות אינדיבידואליות על נסיבות המקרה הספציפי והקשרן, ולא ניתן להסתפק בהכללה סטטיסטית גרידא.
דא עקא, ברגע שנדחות הן גרסת המתלוננת והן גרסת הנאשם כגרסאות שקריות, הרי שראיות אינדיבדואליות אלה הן נעדרות. מאותו רגע אנו מאבדים את כל הנסיבות, את כל ההקשר, ונותרים רק עם העובדה הפשוטה שככל הנראה הייתה מערכת יחסים אינטימית על רקע יחסי מרות בעבודה. החלל שנותר מדחיית שתי הגרסאות הוא גדול מכדי שניתן יהיה למלא אותו. אם לא כל תרחיש של מערכת יחסים על רקע יחסי תלות מהווה עבירה של ניצול יחסי מרות (וזהו הדין), אזי כאשר אין ראיות אינדיבידואליות צריך להניח שבעניינו של הנאשם היה מדובר במערכת יחסים שאינה תוך כדי ניצול יחסי מרות. זוהי כל תורת הספק הסביר.

בספרו המפורסם "המסתבר והיכיח" כתב הפילוסוף והלוגיקן ג'ונתן כהן כי "אדם רציונאלי לא היה מוכן להשתתף בהגרלה (אפילו עלותה סמלית בלבד) אם לא היו נתונים לו תנאי ההגרלה וסיכויי הזכייה". הנשיאה בייניש נראית כנחושה בדעתה להשתתף בהגרלה כזו,על אף שעלותה (גם לנאשם וגם ובעיקר למעמדם של התביעה הכללית והיוהמ"ש) רחוקה מלהיות סמלית.

יום שבת, יולי 21

זה טוב? זה אסם!

רונן פרי

אני צמחוני כבר כמעט חמש-עשרה שנים. גם אני צרכתי עד לפני ימים אחדים את מוצרי חברת טבעול, חלוצת תחליפי הבשר מבוססי החלבון הצמחי. מה בין טבעול לבין הכותרת של הפוסט? את התשובה מנסה מנכ"ל אסם, גזי קפלן, להסתיר מציבור הצרכנים בכדי להגן על שמה הטוב של חברת אסם. ביום ד' פורסמה ידיעה מדאיגה על כך שמחסן הקירור של חברת ההפצה של אסם בפתח תקוה נסגר, ו-2.5 טון מוצרים "מצוננים וקפואים" הושמדו, לאחר שתחקיר של ערוץ 10 חשף כי מוצרים אלה עמדו בשמש – בטמפרטורה גבוהה – והוכנסו בחזרה לקירור או הקפאה.

מניית אסם הגיבה בירידה חדה בבורסה של תל אביב. ירידה מוצדקת, אם תשאלו אותי. וכיצד ניסה מנכ"ל החברה להרגיע את ציבור המשקיעים והלקוחות? הוא הסביר לכל מי שחפץ לשמוע כי "לאור הפרסומים הלא מדויקים הירידה בבורסה לא הפתיעה אותי. לחברת אסם אין מוצרים קפואים ומצוננים". ואם ההסבר לא היה ברור דיו, הוא שב וחזר עליו בניסוח שונה: "אני רוצה לקוות שהצרכנים יודעים שלאסם אין מוצרים במקפיא או במקרר, ולכן אני לא צופה השלכות". נו באמת. אתם משתמשים בדקדוקי עניות של תלמידי שנה ב' בפקולטה למשפטים כדי להימנע מנזק תדמיתי? חברות הבת שלכם, טבעול וסלטי צבר, מייצרות גם מייצרות מוצרים קפואים ומצוננים. חברת עוף טוב מייצרת מוצרים קפואים שאתם מפיצים באופן בלעדי מתוך המחסן המדובר. המוצרים של חברות אלה נתפסו על ידי צוות התחקירנים של אמנון לוי "מזיעים" בשמש היוקדת של פתח תקוה. אימרו מעתה: טבעול של אסם. צבר של אסם. גם עוף טוב במידה רבה – של אסם. בדיוק כשם שגלידות נסטלה של אסם, בית השיטה של אסם, עסיס של אסם, וגם דגני הבוקר של נסטלה הם של אסם.

אבל לא אדם כמוני ימהר להסיק מסקנות לגבי חברה ותיקה וגדולה כמו אסם על בסיס כתבה בעיתון. התקשרתי מיד לשירות הלקוחות של חברת טבעול (AKA חברת הבת ומנוע הצמיחה של אסם). השיחה הזו מתועדת. שאלתי אם המוצרים שנמצאים אצלי במקפיא (ונרכשו בחנות המצויה ברדיוס החלוקה של המחסן בפתח תקוה) ראויים למאכל. הפקידה האומללה, שבוודאי קיבלה עוד מאות שיחות טלפון דומות, הקריאה לי מן הכתוב הצהרה מוכנה מראש שכתבו, כנראה, יחצ"נים בליווי משפטי צמוד. כמה מנטרות חזרו על עצמן: "התקלה הייתה חד פעמית, טופלה ולא תחזור על עצמה"; "כל הסחורה שנמצאה בשמש הושמדה"; "אין חשש להימצאות מזון שאינו ראוי למאכל ברשות הצרכנים"; "אסם היא חברה גדולה וותיקה, שעומדת בסטנדרטים המחמירים ביותר של ה-EU, ולכן נרכשה על ידי נסטלה". לנוכח אכזבתי מן התשובות המוכנות הציעה הפקידה לקשר ביני לבין ה"מנהלת" שלה. למותר לציין, המנהלת שיצרה עמי קשר כעבור מספר שעות חזרה על אותן המנטרות בדיוק.

התשובות שקיבלתי לא השביעו את רצוני. לא צפיתי בתוכנית התחקירים של אמנון לוי ועל פי הבנתי היא אמורה להיות משודרת רק ביום ג' הבא. אבל נראתה בעיניי תמוהה מאוד הטענה בדבר "חד פעמיות". אם, אכן, הכשל הוא חד פעמי, הכיצד ייתכן שהוא נתפס על ידי צלמי התוכנית? אולי אני תמים, אבל נראה לי שתוכנית תחקירים רצינית לא אמורה לפעול באופן אימפולסיבי. עד כמה סבירה נראית לכם האפשרות שאיזה עובר אורח שהסיג גבול בשטח הפרטי של חברת אסם (או עובד מאוכזב שנמצא במקום כדין) דיווח לאמנון לוי על הימצאות ארגזים עם מוצרים קפואים (טוב, לא ממש קפואים) בשמש היוקדת, ובעקבות הודעה זו שיגר לוי למקום בלא היסוס ובלא דיחוי צוות צלמים שיכין עבורו תשתית לדיווח על פגיעה בצרכנים? לדעתי, בניית תחקיר מהסוג הנדון מחייבת מעקב לאורך זמן; וכיצד ניתן לבצע מעקב כזה אם המאורע הוא חד פעמי? הידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" תומכת לגמרי בעמדתי. עורך התוכנית איתי דנקנר הבהיר שם, כי "המערכת בדקה את המקום במשך ימים ותיעדה את המתרחש במחסנים, מדדה טמפרטורות, תיזמנה כניסה ויציאה של משטחי מוצרים". במקום אחר נאמר כי תוכנית התחקירים "מאיימת לפוצץ את הזנחת הקירור כבר כמה שבועות". פרטים נוספים ייחשפו, בוודאי, במהלך השבוע.

החשד שלי בחוסר הנכונות של טענת החד-פעמיות הוביל בהכרח לחשש מצריכת המוצרים שנמצאים אצלי במקפיא או נמצאים כרגע בחנויות. כאשר הבעתי את חששי בפני הנציגות של אסם/טבעול קיבלתי את התשובה המעניינת הבאה: "במוצרים של טבעול אין חומרים משמרים, ולכן אם הם התקלקלו תחוש בכך מיד לפי הריח הייחודי והטעם הייחודי. אם המוצר מקולקל – לא ניתן לטעות בכך; ניתן לחוש שהוא מקולקל". מסר מרגיע? לא אותי. אינני נמנה על האנשים שבחושיהם המחודדים יודעים לזהות חיידקי סלמונלה וליסטריה. אני רוצה שהיצרנים של המוצרים שאני רוכש יבטיחו לי שאין חיידקים מזיקים במוצרים הללו ולא יטילו עליי את מלאכת הזיהוי המעבדתי. האם זו דרישה מוגזמת של צרכן נאמן?

לגבי השמדת המוצרים שעמדו בשמש נראה, אם כי הדבר עדיין טעון בדיקה נוספת, שאסם מייחסת לעצמה ביצוע פעולת-מנע שלא רק שההחלטה על ביצועה התקבלה על ידי הווטרינרית של עיריית פתח תקוה, אלא שאסם עצמה סברה שלא היה בה צורך! אסם הגישה בקשה לצו מניעה כנגד הווטרינרית, האוסר עליה להוציא צו סגירה למחסן בפתח תקוה שבו אירע המקרה המדובר. בבקשה נאמר כי הווטרינרית הורתה על השמדת המוצרים שהיו על המשטחים בחוץ (קרי – בשמש) כש"ספק אם היה בכך צורך". אם כן, הנציגות שעימן שוחחתי בטלפון, וסיפרו לי בגאווה כיצד השמידה אסם את כל המוצרים ש"עמדו בחוץ", שכחו לספר לי כי המוצרים הושמדו על פי הוראת הווטרינרית של עיריית פתח תקוה ובניגוד לדעתה של חברת אסם (ראו גם כאן). אנא קיראו את הכתבות שאליהן מפנות הקישוריות ותקנו אותי אם לא הבנתי את העובדות לאשורן.

הקישור לנסטלה ול-EU כבר נראה לי חצוף. ראשית, אסם מציגה לראווה את עמידתה בסטנדרטים של ה-EU. האם יש בכך כדי להפחית מחומרתו של המקרה הנוכחי? השאלה שאנו צריכים להפנות לאסם היא מה היו עושות רשויות האיחוד אילו הייתה מוכרת בתחומן מוצרים קפואים ומצוננים שהועמדו מחוץ למחסן בטמפרטורה של 30 מעלות. מומחית נטולת פניות הבהירה שמדובר "בסכנה לבריאות הציבור. כשמוצרים מגיעים לטמפרטורות כמו אלה שנמצאו, מתפתחים בהם התנאים האופטימלים להתפתחות חיידקים מחוללי מחלות, כמו ליסטריה וסלמונלה. אלה חיידקים מסוכנים במיוחד לאנשים עם מערכת חיסונית חלשה. אלו מוצרים לא ראויים למאכל אדם". האם הסטנדרטים האירופאיים מאפשרים זאת?

שנית, אסם מחבקת עד כדי מחנק את החברה האם נסטלה. היא אולי מקווה שאמינותה ויוקרתה של האחרונה תדבקנה בה עצמה. בה בעת היא מתנערת מהחברות הבנות בטענה שאינה נותנת לי מנוח: "אני רוצה לקוות שהצרכנים יודעים שלאסם אין מוצרים במקפיא או במקרר". זה מה שמלמדים בבתי ספר לתקשורת היום? נאמנות משפחתית פונקציונלית? האם אפשר ליישם את השיטה גם בהקשרים אחרים? למשל, נניח שראש ממשלה של מדינה מסוימת סובל מחוסר פופולריות. נניח עוד, ששר הבטחון לשעבר (שמונה על ידי אותו ראש ממשלה דמיוני) סובל מתדמית ירודה עוד יותר, אך נשיא המדינה הדמיונית (שראש הממשלה הדמיוני קידם את מינויו) נהנה מיוקרה רבה. האם ראש הממשלה יוכל לשפר את מעמדו על ידי חיבוקו של הנשיא והתנערות מהשר לשעבר?

מנכ"ל אסם, גזי קפלן, התוודה בפני כתבת דה-מרקר כי "הייתה התרופפות מוחלטת בהקפדה על הנהלים הקיימים בחברה, שמטרתם להבטיח שמירה מלאה על שרשרת הקירור ". התרופפות מוחלטת בהקפדה על נהלי קירור של חברה שמתיימרת לספק לנו מוצרי מזון בסיסיים – היא דבר שאין הדעת סובלת. הצרכנים חייבים להגיב באופן תקיף כנגד הזלזול בבריאותם, בדיוק כפי שעשו במקרים דומים בעבר. כדי לחסוך מעצמי את הצורך להשיב לתגובות צדקניות בדבר הפגיעה האפשרית בעובדים הרבים והמסורים של חברת אסם ובנותיה אבהיר אך את זאת: העובדים החרוצים אינם אשמים. מי שאחראי להתרופפות מוחלטת בהקפדה על נהלים – אשם וצריך ללכת. את כוחם של העובדים יש לכוון עתה כלפי ההנהלה ולא כלפי המבקרים: דאגו לבער מקרבכם את מנחילי שיטות החאפ-לאפ, ונשוב להאמין בכם.



[כרגיל, מדובר בטיוטה שיוכנסו בה תיקונים במידת הצורך]

תוויות: , , , , , , ,

יום רביעי, יולי 18

פופוליזם יקר

דורון מנשה

תהיה אשר תהיה החלטת בית המשפט העליון בעתירות כנגד הסדר הטיעון בעניינו של הנשיא לשעבר קצב, דומני שקבלת ההחלטה בעניין זה מחייבת את שופטי בית המשפט העליון במשנה זהירות.
במיוחד לנוכח ההתקפות החוזרות והנשנות על בית המשפט העליון בעת האחרונה וחולשתו היחסית, עליהם להזהיר את עצמם חזור והזהר פן יכשלו, שלא במודע, בפח הפופוליזם כדי לצבור עוד כמה נקודות זכות בדעת הקהל. מחיר הכניעה לאליל השווא של הפופוליזם במקרה זה יהיה גבוה במיוחד, שכן בשוך הסערה, כשישקע האבק, כל שיוותר יהיה העוול שכניעה אומללה זאת תגרום.
העוול שמדאיג אותי אינו הפגיעה באינטרס של משה קצב בקיום הסדר הטיעון, אלא הפגיעה האנושה שהחלטה כזאת עשויה לגרום לאופן הפעלת שיקול הדעת העתידי על ידי התביעה הכללית. תהיה זאת תוצאה מצערת ביותר אם הביקורת הציבורית וההחלטה של בית המשפט העליון במקרה זה יעמדו בעתיד כתמרור אזהרה לכל תובע כי הגינות, אומץ לב מוסרי והפעלת שיקול הדעת המקצועי שלו כמיטב הבנתו מבלי לשעות להלכי רוח פופוליסטיים, הן מידות שאינן יוצאות נשכרות. יתר על כן, אני חושש שבעקביה של פרשיה זאת אנו עלולים להיוותר עם תביעה כללית נרפית, חסרת אומץ, המגישה כתבי אישום אך ורק כדי לרצות את הציבור.
אינני טוען חלילה שאם החלטתו של היועץ המשפטי היא בלתי סבירה בעליל יש להותיר אותה על כנה רק כדי לעודד נורמות חיוביות בתביעה הכללית, אבל לעניות דעתי מקרה זה הוא רחוק מכדי להצדיק התערבות על פי הקריטריונים המחמירים שנקבעו להתערבות בג"ץ בהחלטות על דיות ראיות (דבר שלמיטב ידיעתי לא נעשה עד כה מעולם). יתר על כן, במקום אחר אף תיארתי את המהפך שחל בדעתי, לאחר שקראתי את תשובת היועמ"ש לבג"ץ, מראיית ההחלטה כבלתי סבירה ותמוהה לראייתה כהחלטה סבירה וראויה ואף הסברתי שם את השיקולים הראייתיים שלעניות דעתי עמדו בבסיס החלטת היועמ"ש(ראו בלוג מיום 13/7/07).
על המאזניים עומדים להכרעה בעתירות אלה לא רק גורלו של הסדר טיעון מסוים, אלא גורלן של עצמאות התביעה הכללית ומקצועיות שיקול דעתה. פופוליזם במקרה זה מדיף את הניחוח הזול המשותף לו ולכל פופוליזם אחר, אבל במקרה זה הוא יהיה גם פופוליזם הנקנה במחיר יקר - יקר מידי.

יום שני, יולי 16

החופש לגלוש באינטרנט

מיכאל בירנהק

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה היום (16.7.07) בהצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס) להגבלת גישה לאינטרנט. לא התקבלו החלטות, פרט להחלטה להמשיך את הדיון. רוב הדיון הקצר הוקדש לבירור שאלת ברירת המחדל המוצעת, במיוחד נוכח שינויים של הרגע האחרון שהוכנסו להצעה, וחברי הכנסת של ש"ס הקפידו לומר שוב ושוב שכל מטרתם היא להגן על הילדים. היועצת המשפטית של משרד התקשורת אמרה שבעיניה הצעת החוק חוקתית, אם כי הודתה שאין לה מקבילה, ככל הידוע, בעולם. היא נתבקשה להכין שיעורי בית לדיון הבא בקשר למודלים בחו"ל (היא יכולה להתחיל כאן, ולראות את המודל האירופי בהשוואה לאמריקני). האתרים למאבק בהצעת החוק (פה, ופה וכנראה גם פה) ודאי ידווחו על הדיון. להלן גרסה ארוכה מעט של מאמר שפורסם הבוקר בעיתון הארץ, בתופסת קישורים מתאימים.

ההצעה המקורית נדונה כאן בעבר. ועדת השרים לענייני חקיקה אימצה בשבוע שעבר את ההצעה של ח"כ כהן בשינויים מסוימים של שר התקשורת אריאל אטיאס (ש"ס). הנה הנוסח שנדון בוועדה. עיקר ההצעה: ספקי שירות האינטרנט יחויבו לחסום גישה ל"אתרים בלתי הולמים לקטינים", אלא אם המנויים הבגירים יבקשו לשנות זאת. האתרים האסורים מוגדרים ככאלה שעיקרם אלימות, הימורים או "חומר תועבה", אם אין להם באופן מובהק ערך אומנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי.

המטרה המוצהרת – הגנה על קטינים מפני חשיפה לתכנים מזיקים. יש להבהיר – אין מדובר בפדופיליה. יצירת חומר פדופילי כוללת אונס, והחזקתו אסורה בחוק הקיים (סעיף 214 לחוק עונשין, התשל"ז-1977). המשטרה אוכפת את האיסור, ובתי המשפט שלחו כבר כמה פדופילים לכלא בגלל אחזקת חומר במחשב האישי שלהם, וטוב שכך. ההצעה הנוכחית עוסקת במשהו אחר: היא מתיימרת להגן על ילד שגולש באינטרנט ונחשף לתוכן פורנוגרפי, בהנחה שהצפייה מזיקה. מהות הנזק טעונה בירור והוכחה. האם הנזק הוא מוסרי בלבד? האם הנזק הוא בהבניית דימוי בעייתי של הילדים בקשר למין, מיניות, ובעיקר בקשר לנשים? האם הנזק הוא פסיכולוגי? ועדת הכלכלה צריכה לשמוע את דעתם של פסיכולוגים בנושא, אבל ספק אם היא תעשה זאת. משום מה, ההצעה מתקדמת בצינורות החקיקה במהירות גבוהה למדיי.

ההצעה קוממה רבים: האם לאיראן נדמה? על מה יצא קצפם של המתנגדים? לכאורה, ההצעה ראויה. בהנחה שחשיפה לפורנוגרפיה מזיקה, האמצעי המוצע בחוק נראה במבט ראשון סביר: אין מדובר בחובת חסימה, אלא בקביעת ברירת מחדל. מי שירצה לצפות בכל זאת באתר מסוים יוכל לעשות זאת. כל שיצטרך, הוא לבקש מספק השירות לא לחסום את התכנים. אבל זו אשליה. הצעת החוק מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית ולחירות שלנו. מה הפסול? הפגיעה המרכזית היא בחירות לגלוש באינטרנט. ברירת מחדל אינה עניין פעוט. מעטים משנים ברירות מחדל צרכניות או טכנולוגיות. פסיכולוגים קוגניטיביים וכלכלנים עוסקים בכך. במקרה הנוכחי, שינוי של ברירת המחדל יהיה כרוך בבקשה מפורשת. בהצעה המקורית של ח"כ כהן הזיהוי אמור היה להיות באמצעי ביומטרי, לא פחות. הצעת החוק המעודכנת משאירה את קביעת אמצעי הזיהוי לתקנות – שאותן יתקין שר התקשורת. התוצאה: ספקי שירות האינטרנט יחזיקו רשימות של מי שביקשו לגלוש ללא סינון. אלה הן רשימות של מי שמבקשים לעשות את מה שאמור להיות מובן מאליו בחברה דמוקרטית. במדינת ישראל כבר יש רשימה כזו: רשימת אזרחי המדינה במינהל האוכלוסין. לפיכך, לא נותר אלא להסיק שלרשימות המוצעות יש מטרה אחרת. הן נועדו לבייש את המבקשים. הן מוכתמות בבושה של צרכני פורנוגרפיה. זו פגיעה שעולה על הנדרש בכבוד האדם ובזכות לפרטיות, שתיהן זכויות יסוד בישראל.

פגיעה נוספת היא בחופש הביטוי. עקרון חופש הביטוי מקיף לא רק את הזכות להתבטא, אלא גם את הזכות לגשת למידע חופשי, לקרוא, לחשוב, ולגבש דעה עצמאית לא מגבלות שלטוניות. מי יקבע מהו אתר למבוגרים? בראיונות בתקשורת דיבר השר אטיאס על ועדה מקצועית. בהצעה שאישרה ועדת השרים אין זכר לוועדה, אולי זו תוקם לפי התקנות. האם אנו זקוקים לוועדה שתקבע עבורנו מה טוב ומה לא? חירות משמעה שכל אדם בוחר/ת לעצמו/ה. כאשר המדינה או "ועדה מקצועית" מחליטה עבור אזרחיה מה טוב בשבילם, היא מזלזלת ביכולתם להחליט בעצמם, לעצמם. זו פגיעה בכבוד האדם, וזו פגיעה בחופש הביטוי.

הפוליטיקאים בש"ס הצביעו על מחקר שמצא שילדים גולשים באתרי פורנוגרפיה ללא ידיעת הוריהם. המחקר אינו מפתיע, אבל המסקנות שמרד התקשורת מסיק מהן מפתיעות (ומבחינה פוליטית, אולי הן לא מפתיעות בכלל). מסקנת המשרד היא שיש כשל חינוכי שמחייב התערבות שלטונית. האם זהו תפקידה של המדינה לחנך אותנו? וממתי תפקיד כזה הוא בתחומו של משרד התקשורת, ולא משרד החינוך? וממתי משרד החינוך מחנך גם אותנו, המבוגרים, שכבר אינם חלק מאחריות המשרד? (וכמה מילדי ש,ס לומדים במערכת החינוך הכללית?). זהו תפקידם של הורים לחנך את ילדיהם. חינוך בקשר לאתרים פורנוגרפיים אינו פשוט. מה בדיוק צריך לומר לילדים? התשובות אינן פשוטות, אבל חינוך אינו עניין פשוט, ואינו עניין דיכוטומי של מותר ואסור, יש בו הרבה גוונים של אפור. ואפילו אם נלך בשיטת משרד התקשורת, ונסכים שאין מנוס אלא להפקיע את החינוך מידי ההורים, התוצאה תהיה שחופש הביטוי של מבוגרים יופחת לרמה שמותאמת לילדים. אגב, הצעת החוק מדברת על "בגיר", כך שמבחינת הממשלה אין הבדל בין נערה בת 17 לילד בן שבע.

בהצעה יש כשל נוסף – החוק נסמך על תוכנות סינון. אלה ידועות לשמצה, מחמת סינון-יתר וסינון-חסר, בו-זמנית. בין האתרים שנחסמו על ידי תוכנות כאלה: אתרים על סרטן השד, על מין בטוח, ואפילו אתר שפרסם את פסק-הדין בנושא זכויות הדייל ההומו (דנילביץ' נ' אל על). אבל אפילו אם התוכנות תשתפרנה, כך שלא תחסומנה יותר מדי ולא פחות מדי: האם חסימה אופטימלית ומדויקת כזו בכלל אפשרית? ההחלטה על המותר והאסור היא עניין ערכי. חברה ישראלית הממוקמת בכפר סבא מייצרת תוכנה כזו. יש לה סיכוי לא רע להרוויח (ואין לראות בדברים שכאן משום המלצה על רכישת מניות שלה, אם בכלל היא נסחרת בבורסה). החבר'ה מכפר סבא אולי נחמדים, אבל הם לא עמדו לבחירות כלליות, הם לא חייבים לנו דין-וחשבון, וכשנתהה על שיקולי הסינון שלהם, סביר להניח שישיבו שמדובר בסוד מסחרי. האם אנו מוכנים להפריט החלטות ערכיות לגוף פרטי?

הצעת החוק מסתתרת מאחורי גבם של ילדים, אבל למעשה, היא מבקשת לקבע את מוסר שמרני, תוך מימוש של תאוות רגולציה פוליטית, במחיר של חירות הפרט.

יום שישי, יולי 13

החלטת היועמ"ש בעניין קצב – סבירה!

דורון מנשה
כרבים אחרים אף אני הבעתי תמיהה על הסדר הטיעון בין היועהמ"ש לממשלה לבין הנשיא לשעבר משה קצב.

השאלה העיקרית בעיניי הייתה היחס הבלתי הולם לכאורה בין גרסתה של המתלוננת א' ממשרד התיירות, אשר הפרקליטות נתנה בה אמון, לביטויה החיוור בכתב האישום. כתוצאה מכך נראה גם העונש המוסכם כקל מדי ביחס לחומרת המעשים .

במבט ראשון קשה היה להבין מהם הקשיים הראייתיים שיש בהם להצדיק פשרה כה מרחיקת לכת מקום שעדותה של המתלוננת נתמכת בעדויות של מתלוננות נוספות? עדויות אלה אף אם התיישנו ניתן היה,על פי הפסיקה הקיימת, להביאן כחיזוק לעדותה א' ממשרד התיירות (ראו ע"פ 3648/04 פלוני נ' מ"י וראו לאחרונה גם החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתפ"ח 1133/05 מ"י נ' גולדבלט). במצב כזה נראה כי רק סתירות קיצוניות ביותר או ראיות המבססות חשש של ממש לקנוניה בין כל המתלוננות יכולות היו להביא לזיכוי. האם העדות של א' ממשרד התיירות היא כה חלשה לדעת התביעה עד כי מספר מתלוננות נוספות אינן יכולות להביאנו לסיכויי הרשעה גבוהים, תמהתי. הדברים נראו כבלתי מתקבלים על הדעת, מה גם שאם אכן העדות של א' ממשרד התיירות היא כה חלשה לדעת הפרקליטות עד שסדרת עדויות תומכות אינה יכולה להביאנו למצב של הרשעה בסיכויים גבוהים ביותר, אז נראה לכאורה כי מוטב היה שלא להגיש כלל כתב אישום כנגד קצב בדומה למה שהוחלט בעניינה של המתלוננת מבית הנשיא.

כך היו פני הדברים עד שהתפרסמה תשובת המדינה לבג"ץ. השיקולים שעולים מתשובת המדינה שכנעו אותי שהחלטת היועץ המשפטי היא ראויה.
הנימוק החזק ביותר בתשובת המדינה היה כי בעניינה של א' ממשרד התיירות התעורר ספק האם המעשה המתואר על ידה יספק את הדרישה המשפטית של שימוש בכוח (שאלה שאינה תלויה, או שאינה תלויה באופן בלעדי, באמון שיינתן בעדותה של המתלוננת ). דרישה משפטית זאת הייתה קיימת בעת ההיא בעבירת האונס, אך חשוב לענייננו לציין כי יש לה רלוונטיות גם לעניין האבחנה בין עבירה של מעשה מגונה סתם לבין מעשה מגונה בכוח (העבירה עליה הוסכם בהסדר הטיעון).
תקום הטענה שאפילו אם המעשים המתוארים על ידי א' אינם מקיימים את הדרישה המשפטית של שימוש בכוח, הרי שהם בוודאי חמורים לאין ערוך מהמעשים החיוורים יחסית שמצאו דרכם לכתב האישום. זאת ועוד, ימשיך קו טיעון זה, וודאי שאם בסופו של יום היה קצב מורשע במעשה מגונה סתם כאשר תיאור המעשה היה כפי שמתואר בגרסתה של א' הוא היה קרוב לוודאי מקבל עונש חמור מהעונש הקל עליו הוסכם.

דא עקא, ופה נמצא לוז הטיעון, אם כל שהיה מוכח היה העבירה של מעשה מגונה סתם, הרי שעבירה זו הינה מסוג עוון והיא כבר התיישנה! מבין השורות עולה כי המצב הבעייתי שעמד בפני היועץ המשפטי היה של הכול או לא כלום. או הרשעה בעבירה חמורה של אונס (למצער, מעשה מגונה בכוח) או זיכוי אף אם יוכח מעשה מגונה בעל אופי חמור,וזאת בעטיו של מכשול של התיישנות, שלפחות בסוג מקרה כזה הנוכחי, הנו טכני. לא הייתה ברירת אמצע של הרשעה בעבירות של מעשה מגונה סתם שכבר התיישנו. ראוי לציין כי במצב זה ברור גם כי לא נכון היה לכתחילה להחליט שלא להגיש כתב אישום, שכן אי הגשתו, שהיא בבחינת פטירת הנאשם בלא כלום, הינה פגיעה ודאית בעשיית צדק.

אמנם הסדר טיעון במצב של קשיים ראייתיים הוא בעייתי ובדרך כלל לדעתי הוא בלתי ראוי אבל המצב המתואר הוא בהחלט מקרה המצדיק חריג. הקשיים הראייתים במקרה זה אינם מעוררים ספק לגבי החפות, אלא ספק של זיכוי מחמת מכשול "טכני" של התיישנות.

עת מלינים על הפגיעה שהסדר טיעון זה עלול לגרום לאמון הציבור ניתן לתמוה מה היה אם בסופו של יום מר קצב היה מזוכה לחלוטין בשל התיישנות "טכנית"?! האם הפגיעה באמון הציבור לא הייתה חמורה יותר כאשר פסק הדין ייקבע שנעברה עבירה חמורה אבל הנאשם יצא פטור בלא כלום?! הסדר הטיעון שהושג למעשה מוותר על תיאור המעשים במלוא חומרתם ועל העונש החמור הראוי להם כדי שניתן יהיה להסכים (באופן פיקטיבי משהו) על סעיף עבירה שלא התיישן וכך להביא להרשעה.חוסר הפרופורציה בין הגדרת האישום לעונש המוצע שנדרש עד כאן לגנאי ניתן להידרש כעת כמלאכת מחשבת של מעשה פשרה בהתחשב באילוצי התיק. יתירה מכך ,כשמתחשבים בכך שחלק מהעונש טמון בעצם ההרשעה,החלטת היועמ"ש מקבלת משנה תוקף של חשיבה מערכתית נכונה.

על רקע זה גם ניתן להבין כעת את הנימוק שהביא היועץ המשפטי להחלטתו בדבר הצורך להעביר מסר מעודד לנפגעות תקיפה מינית שתלונותיהן יסתיימו בהרשעה. נימוק זה שנראה לכאורה סתום בעת השמעת הדברים מתבהר כעת לחלוטין. כאשר הברירה הייתה האם לקחת את הסיכון של זיכוי "טכני" מחמת התיישנות על כל המשמעויות הציבוריות הכרוכות בכך ועל הפגיעה באמון הציבור, שם היועץ המשפטי בצדק את הדגש על חשיבותה של ההרשעה, ההוקעה, ההתפטרות ופיצוי המתלוננות. החלטת היועץ המשפטי ראויה וסבירה,ודינה להיוותר על כנה אף בבג"ץ.
בשולי הדברים, ראוי לציין כי התנהלותו הכללית של היועהמ"ש בתיק זה מגלה אומץ לב מוסרי, יושרה ונורמות תביעתיות הראויות לעידוד (כך למשל הייתה ההחלטה לוותר על על האישום בעניין א' מבית הנשיא בלא קשר להסדר הטיעון, וההודעה על כך לנאשם במהלך המו"מ. בלי קשר לשאלה האם מדובר בהחלטה נכונה או לא- שאלה שאין לי הכלים להכריע בה ללא הכרת פרטי חומר החקירה בעניין זה - הרי שמרגע שהתביעה סברה שאין סיכוי סביר להרשעה אין זה ראוי לנצל אישום זה כדי להפעיל לחץ על הנאשם) . לצערי, יש לי ספק האם נורמות אלה נוהגות במידה מספקת בדרגים נמוכים יותר של התביעה. תהיה זו תוצאה מצערת ביותר של הביקורת על החלטת היועהמ"ש אם הלקח שילמד מכך על ידי דרגים נמוכים יותר בפרקליטות היא שהגינות אינה יוצאת נשכרת.

יום רביעי, יולי 11

מחטף חוקתי ביוזמת שר המשפטים ובחסות ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת

עלי זלצברגר

הכנסת חוללה השבוע מהפכה חוקתית בקבלת הצעת חוק פרי יוזמת שר המשפטים הקוצבת את כהונת נשיאי בתי המשפט, כולל כהונת נשיא בית המשפט העליון לשבע שנים. עד התיקון היתה תקופת כהונת נשיאי בתי משפט שלום ומחוזי ארבע שנים עם אפשרות להארכה לקדנציה נוספת או קדנציות נוספות, ואילו כהונת נשיא בית המשפט העליון היתה לא קצובה, אלא עד גיל פרישה של 70 שנה. לכאורה מדובר בהצעת חוק הגיונית המשווה את תנאי הכהונה של נשיאי כל בתי המשפט לכהונה אחת בת שבע שנים. למעשה, משמעות החוק היא מהפכה חוקתית שגוררת עימה (כך נכתב במפורש בדברי ההסבר של היועץ המשפטי של וועדת חוקה, חוק ומשפט לקראת הדיון בוועדה) גם ביטול נורמה חוקתית מנהגית המלווה אותנו מאז קום המדינה על פיה לכהונת נשיא בית המשפט העליון נבחר באופן אוטומטי ותיק השופטים בבית המשפט העליון.

בתיקון החוק לגבי כהונת נשיאי בתי משפט שלום ומחוזי יש מן ההגיון. לנשיא הנבחר לקדנציה של ארבע שנים עם אפשרות להארכה לקדנציה או קדנציות נוספות יש פחות עצמאות שיפוטית מנשיא הנבחר לתקופה קצובה אחת של שבע שנים, שכן במצב החוקי הישן נשיאי בתי המשפט בקדנציה הראשונה לכהונתם עלולים לבקש לרצות את ממניהם כדי לזכות בכהונה נוספת. לתיקון החוק לגבי כהונת נשיא בית המשפט העליון יש בדיוק תוצאה הפוכה - היא מחלישה את מעמדו של נשיא בית המשפט העליון ושל בית המשפט העליון כולו, וזאת כנראה על פי ה"אג'נדה" של שר המשפטים, פרופסור דניאל פרידמן.

מהו השינוי החוקתי הפורמלי בחוק שהתקבל? נשיא בית המשפט העליון (שלא כמו נשיאי בתי המשפט האחרים) נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים על פי חוק יסוד השפיטה. מבחינה פורמלית, הרפורמה שחוללה הכנסת היא שינוי חוקתי שכן היא סותרת את סעיף 7 לחוק יסוד: השפיטה הקובע את תקופת הכהונה של שופט שממונה על 4 פי סעיף לחוק, עד גיל הפרישה' ועל כן היא חלה גם על מינוי נשיא בית המשפט העליון. אך מה לה לכנסת או לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שקיימה על פי בקשתו של שר המשפטים דיון מזורז בהצעת החוק (מה הסיבה המצדיקה דחיפות זו - לא אדע), עיסוק בזוטות חוקתיות מעין אלו.

מעבר לפגם הפורמלי יש בחוק גם שינוי נורמה חוקתית מנהגית שהוא ענין מהותי כבד משקל. מאז קום המדינה תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון היא עד גיל פרישה והנוהג החוקתי שלא סטו ממנו מאז כינונה של הוועדה לבחירת שופטים ב 1953 היה כי למשרה זו מתמנה הוותיק שבין שופטי בית המשפט העליון. על פי מסורת זו זכינו גם לכהונות קצרות של נשיאים גדולים כמו יצחק כהן, משה לנדוי ויואל זוסמן, דבר שלא יתאפשר לפי החוק החדש המחייב קדנציה של לפחות שלוש שנים בתפקיד נשיא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון שלנו בנוי על פי הדגם האנגלו-אמריקני של בית משפט עליון אחד העוסק גם בערעורים אזרחיים ופליליים אך גם משמש כערכאה העליונה בעניני המשפט הציבורי - המנהלי והחוקתי. לא ידוע לי על אף בית משפט עליון במשפחה זו ששופטיו נבחרים לתקופת כהונה קצובה. שוב אנו מנסים להמציא את הגלגל ולהציע שינוי משטרי שלא קיים באף מדינה אחרת. שוב הדבר נעשה ללא דיון ציבורי רחב. שוב מתעלמת וועדת חוקה, חוק ומשפט מעמדות רוב המומחים שהופיעו בפניה בנושא. שוב מתבצע שינוי משטרי ללא בדיקה מעמיקה של השלכותיו, כפי שקרה במעבר לבחירה הישירה לראשות הממשלה שהביאה בדיוק לתוצאות ההפוכות ממה שרצו להשיג מציעי הרפורמה - חיזוק היציבות המשטרית.

ומה ההשלכות האפשריות של השינוי הנוכחי? בניגוד לכוונת שר המשפטים להקטין את מידת האקטיביזם השיפוטי והצהרותיו שהחוק יחזק את מעמד בית המשפט העליון, אני צופה שהתוצאות תהינה הפוכות. החלפה תדירה יותר של נשיא בית המשפט העליון תביא למספר גדול יותר של נשיאים על פני תקופה נתונה. כל נשיא ירצה להטביע את חותמו על המערכת, והכהונה של נשיא בית משפט עליון כשנשיא לשעבר עדיין מכהן כשופט מן המניין בבית המשפט העליון רק תוסיף שמן למדורה שעוצמתה תגבר גם מהצעד הבא אותו מתכנן שר המשפטים - ביטול הנורמה המנהגית שוותיק השופטים בבית המשפט העליון מתמנה לנשיאו - מתכונת למחלוקות פנימיות ואי שקט בבית המשפט העליון עצמו, ועל כן - החלשת מעמדו.

הכנסת הוכיחה השבוע שוב את חוסר רצינותה. חקיקת בזק של חוק שיש בו שינוי חוקתי מפורש ומשתמע. במקום לפעול לחיזוק ושיפור הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, נעשתה פגיעה ביציבות הרשות השופטת וניסיון להחלשתה. אין זה עתיד מבשר טובות לדמוקרטיה הישראלית.

(פורסם ב"הארץ" ב 11 יולי 2007)

יום שלישי, יולי 10

רף חדש לרוע

חברים וגולשים יקרים

מאמר זה הופיע היום ב"הארץ". תגובותיכם הנבונות תתקבלנה בברכה.

פניה

מאמר זה יועלה, מן הסתם, לאתר המירשתת (אינטרנט) של "הארץ", וכנהוג תזנב בו רשימה של תגוביות (טוקבקים) פרי מקלדתם של גולשים ערניים. יש מחברים שלא טורחים לקרוא תגובות אלה, ואחרים קשובים להן מאוד. כך או כך, הגיע הזמן להעלות לדיון ציבורי את מה שנאמר מפה לאוזן, וגם בין הטוקבקיסטים לבין עצמם: הסוגה החדשה של תגוביות גולשים לידיעות חדשותיות מציבה רף חדש לרוע האנושי כתופעה מילולית פומבית.

למען הסר ספק: המרחב הווירטואלי הוא כר נפלא לדמוקרטיזציה של הביטוי האנושי. מהפכת הדפוס של גוטנברג בטלה בשישים לעומת הנגישות האדירה שהעניקה המירשתת לריבואות הכותבים, בדרכם אל מיליארדי הקוראים. גם אם בני אנוש רבים עדיין נטולי מחשב, מסיבות כלכליות או פוליטיות, עדיין מדובר בפריצה הגדולה ביותר של תרבות המלה הכתובה בדברי ימי האדם. ולמען הסר עוד ספק, הרוע האנושי הוא עניין נצחי. ימיו כימי קין והבל. אבל מאז המצאת הכתב ועד לעשורים האחרונים, נטתה האנושות להצניע רוע מילולי גם כאשר התפלשה ברוע מעשי. רק לאליטה היתה גישה לפפירוס, לקלף, למכבש הדפוס ולמערכת העיתון. לכן ביטוייו הכתובים של הרוע השתייכו תכופות ליצירות אמנות ואמונה ופילוסופיה: מספר איוב והאודיסיאה, דרך אוגוסטינוס וההגדה של פסח, עד שייקספיר ובודלר, ניטשה וחנוך לוין. הרוע הכתוב היה בדרך כלל מרוכך ומתווך, תכופות מסוגנן ולעתים אף מבריק.

האינטרנט יצר הבדל כמותי אסטרונומי - ומניה וביה הבדל איכותי - בינו לבין כל מוצר אחר בתולדות הכתב או הדפוס. ראשית, הוא נגיש להמונים שמעולם לא הטביעו חותם בזירה הציבורית. שנית, הוא מאפשר אנונימיות, לפחות לכאורה. גולש שמפר חוק עלול לגלות, לתדהמתו, שמעטה האלמוניות דקיק מאוד. אבל מסרים לא פליליים, נתעבים ככל שיהיו בעיני רבים, מותירים לרוב את מקלידם באפלולית החמימה של הרשת. שלישית, האינטרנט מתיר ומעודד תגובות-בטן מיידיות, מפיץ ומנציח אותן. אזורי התגוביות באתרי החדשות הפכו איפוא לתעודות מדהימות, פורצות דרך וגדר, של צד בטבע האנושי שתועד עד כה בזהירות ובמשורה. מתפרסמים שם תכנים שכל אדם שומע אולי באוזניו ברחוב וליד השולחן, אך מעולם לא הועלו בעוצמה כזאת על תדרים ציבוריים. הטוקבקים והצ'אטים, הפורומים והבלוגים הם הארכיון הבלתי-מסונן הראשון בהיסטוריה. אנציקלופדיה לא ערוכה של נפש האדם.

ההקשר הישראלי מרתק במיוחד. מדיניות הטוקבקים של אתרי החדשות בישראל, לרבות אתרי העיתונות הכתובה, ליברלית יותר ממקבילותיה במרבית ארצות המערב. הגולשים המקומיים זריזים ובוטים יותר מאחיהם בחברות שלוות משלנו, וקצר יותר העורק המחבר בין תחושות הבטן שלהם לאצבעותיהם המקלידות. כך שאם מבעבע רוע לב בכל תרבות ותרבות, אצלנו הוא צף מהר יותר אל פני השטח ואל שרשורי התגוביות. גם בעניין זה, ישראל היא מעין חלוץ לפני המחנה הפוסט-מודרני, אבן בוחן מרתקת לענייני אנוש באשר הם. אלימות, ובעיקר פשיעה לאומנית, מפיקות מהגולש הישראלי קשת רגשות שבוודאי אינה שונה מהמנעד ההומו-סאפיינסי הכללי, אבל היא חדה וגלויה יותר מכפי שנהוג בתרבויות (ותרבויות אינטרנט) אחרות.

כאשר נורתה למוות שלהבת פס, תינוקת שלא הספיקה להבין שהיא מתנחלת בחברון, אדם אחד החי בינינו טרח לכתוב לאתר אן-אף-סי על הנרצחת "המסריחה מדם תינוקות פלשתינאים טבוחים". משפט זה, החקוק למעצבה על שרתי המחשב, הוא לא שמאלני ולא ימני. הוא רוע טהור. וכאשר רצח פנאט יהודי את נהג המונית תייסיר קרקי שהסיעו מירושלים לתל אביב, מיהרו מגיבים לא מעטים באתרי ynet, "וואלה" וגם "הארץ" לחגוג על הדם השפוך. "שימשיכו להתבכיין הערבים האלה", הקלידו. "מה ערבי בכלל עושה בתל אביב, בטח תיכנן פיגוע". ובמיטבו התמציתי של הסגנון הטוקבקיסטי, "מסכנים הערבים חחח".

זה לא ימין, זה לא שמאל, זה רשע. קומץ תמהונים בעלי מקלדת? כבר מזמן אנחנו יודעים שלא. יקום הישראלי היושב בתוך עמו, בתוך מוניותיו וליד שולחנותיו, שלא שמע כדברים האלה בעל פה ולמכביר. בנפש האדם מדובר, חופשייה ממעצורים ועכבות, מתלהמת באלמוניותה, משוחררת ממחסומי העלות והצנזורה של פרסום דעה בדפוס וברבים. הרבה בייטים של רוע עוברים תחת ידיהם היגעות של עורכי אתרים. בערוצי חדשות ישראלים מצנזרים בדרך כלל תגוביות בוטות מאוד, מ"מוות לערבים" ומטה, וכן מסרים הכרוכים בצנעת הפרט וחשש לשון הרע. אבל מהי הגדרתו של טקסט שהמסך אינו סובל? איש לא קבע הנחיות מדויקות. יש אתרים וערוצים שחוסמים חלק גדול מהתגוביות הנשלחות אליהם, ואחרים מרשים לגולשיהם להעלות כמעט כל תוכן ולבטא כמעט כל יצר. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, טוקבקים עם "מוות לערבים" מופיעים באתר הרשמי של אוהדי בית"ר ירושלים וגם (להבדיל?) באתר הרשמי של תנועת בני עקיבא. הביטוי "מוות למתנחלים" פורסם באתר "וואלה" והשתחל פעמים אחדות לתגוביות של אן-אר-ג'י, אתר הבית של "מעריב". יקצר המצע מלדגום כאן סתם רשעות יום-יומית כלפי מושאי המאמרים, מחבריהם וטוקבקיסטים-עמיתים, מכות מתחת לחגורה ומיזנתרופיה מהולה או מזוקקת.

כמובן, גם מיטבה של נפש האדם מבצבץ פה ושם. רבים הם המתונים, ולא בהם עסקינן. וצריך לומר מלה טובה אפילו על הרוע: גם הוא מקבל ערך מוסף כאשר הוא שנון, דוקרני ומנוסח היטב. אבל בכשרונות חנוך-לויניים ניחן גולש אחד מני אלף. מה יעשה אדם הגון, קורא שאכפת לו? יקרא למחוקק לאכוף צנזורה על הרשת? ייאבק לחיטוי הזירה הציבורית החדשה, המופלאה והמטונפת הזאת? חלילה. כאן לא סין, לא איראן, וגם הן לא יוכלו לאורך זמן לסכור את הזרם האדיר של הציבוריות הווירטואלית. צנזור המירשתת אינו מעשי, וגם לא מוסרי. מיטב ההנמקות לכך מצויות ב"על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל, בשלושה תרגומים משובחים לעברית. אולי יאמצו לפחות אתרי החדשות הישראליים המובילים, המתירים כיום לא מעט ארס צרוף בדפי התגובות שלהם, את הדגם הטהרני של אתר הבי-בי-סי? אולי. אבל ספק אם יצלח הדבר. את מה שאפשר לטאטא תחת השטיח הבריטי, אי אפשר להטמין תחת הבלטות הישראליות. מה גם שאתרים רבים אחרים, והבלוגוספירה כולה, ימשיכו לחגוג את חירותם, לטוב ולטוב מאוד וגם לרע.

מוטב להביט היישר בעיניה של הרשעות הווירטואלית. אפשר ללמוד ממנה לא מעט. מן הראוי שהיא תחזיר אל שולחן העבודה את מדעני החברה המתנהגים כאילו אין פשר למושג הרוע, וגם את הפילוסופים המבקשים עדיין להבין אותו. אל תען כסיל כאיוולתו, הציעו וכחניו המנוסים של העם המילולי שלנו. ובמקום אחר נאמר, דע מה שתשיב. הנה מסקנה אפשרית: אפשר וחשוב להתמודד עם הרוע הווירטואלי, אבל לא באמצעות השתקה. מוטב לעשות זאת בתבונה ובהומור, במרחב הציבורי שבו ראה לראשונה אור יום, כלומר במירשתת עצמה. כי אור השמש, כמאמר השופט היהודי-האמריקאי החכם לואיס ברנדייס, הוא הטוב שבחומרי החיטוי.

יום ראשון, יולי 8

ארבעים שנה למלחמת ששת הימים

עלי זלצברגר
רק בפרספקטיבה הסטורית רחבה יותר (אולי בעוד 60 שנה) נדע לנתח טוב יותר את השפעות העומק של יוני 1967 על ההסטוריה הישראלית, החברה הישראלית, התרבות הישראלית והמשפט הישראלי, אך אני יכול כבר להתנבא עכשיו כי יהיה קונסנזוס בין ההיסטוריונים כולל ההיסטוריונים של המשפט שמלחמת ששת הימים תצויין כמאורע מכונן בכל התחומים הללו. בנקודת הזמן הנוכחית נוכל רק להעלות השערות ואינדקציות ומטבע הדברים אתמקד בדברי על היבטים הקשורים למשפט הישראלי בהגדרה רחבה של המשפט.

שנת 1967 תתפס כשנת מפנה חשובה לפחות בשני היבטים הקשורים למשפט בישראל - תפקידו של בית המשפט העליון במבנה המימשל הישראלי ובקבלת ההכרעות הקולקטיביות בישראל והתרבות החברתית בישראל בנוגע לחוק ולציות לחוק - הקורוזיה בשלטון החוק הממסדי והאישי.

פחות משבוע אחד מתום מלחמת ששת הימים הונחה על מפתנו של בית המשפט העליון העתירה הראשונה של תושב השטחים כנגד התנהלות מסוימת של צה"ל בשטחים שזה עתה נכבשו על ידיו. העתירה עוררה שאלה תקדימית של סמכות. מעולם לא הסכים בית משפט מוניציפלי לשמוע עתירה של תושב שטח שנכבש על ידי צבאו. בית משפט אמריקני לא היה מעלה על דעתו, אפילו היום, לשמוע עתירה של תושב עירק או אפגניסטן כנגד צבא הכיבוש האמריקני או עתריה של אזרח איטלקי משטח שנבבש על יד צבא ארה"ב במלחמת העולם השניה.

היועץ המשפטי לממשלה לא העלה טענת חוסר סמכות באותו בגצ תקדימי ביוני 1967 ומאחרי שתיקתו עמדה מדיניות מכוונת של מאיר שמגר - אז הפרקליט הצבאי הראשי. שמגר הודה במפורש שהיתה זו החלטה של מדיניות, שכן כבר בשלב זה ביקש שמגר באמצעות מדיניות זו לאפשר לבג"צ ביקורת על כוחות הממשל הצבאי בשטחים - כדי לשמור על שלטון החוק ועל הגנת זכויות האדם. בית המשפט העליון סיווג באלגנטיות את השאלה כשאלה של שפיטות ובהעדר טענה מצד המדינה השאיר אותה בצריך עיון עד עצם היום הזה. לו היתה מסווגת השאלה, כפי שהיתה צריכה להיות מסווגת, כענין של סמכות לא היה מנוס לבית המשפט העליון מלדון בשאלה לגופה שכן בעניני סמכות חייב בית משפט להכריע גם בהעדר טענות מתדינים.

מתקדים זה (שמעולם לא פורסם) המשיך סיפור מעורבותו של בגצ בעניני השטחים כפי שכולנו יודעים - מדרון חלקלק או סולם יעקוב, הכל לפי השקפת דעותיו האידאולוגיות, פוליטיות ומשפטיות של המתבונן. השילוב של תקדים עולמי זה עם המבנה המוסדי ואופן פעולתו של בגצ שגם הם חסרי תקדים בעולם הביא את בית המשפט העליון למעורבות בהיקף ללא כל מקבילה הסטורית או השוואתית בעניני חוץ וביטחון, במעורבות בהחלטות טקטיות ואסטרטגיות - צבאיות ומדיניות וגם באחראיות למה שקרה ב40 שנות הכיבוש.

אציין רק בהערת אגב שמבנה ואופן פעולת בג"צ - על פיה בית המשפט העליון הינו הערכאה הראשונה והאחרונה בביקורת על הרשויות ואכיפת המשפט הציבורי הינה מורשת בריטית, אלא שבאופן פרדוקסלי הבריטים ביקשו במבנה שיצרו לשמור את הביקורת השיפוטית על הממשל בידי בית המשפט העליון המנדטורי כדי למנוע משופטים מקומיים להתערב בפעילות הממשל וכדי לאפשר רק ביקורת מאוד דקה על רשויות המנדט, ומבנה מוסדי זה שירשנו עם הקמת המדינה הביא לכוחו חסר התקדים של בית המשפט העליון, הנגישות הקלה, שוב חסרת התקדים אליו. זהו לדעתי הגורם המכריע בעובדה שמדינת ישראל יכולה להתגאות בכך שמאז הקמתה היא מדינה דמוקרטית ובכך משתייכת למועדון קטן מאוד של מדינות בעולם. עבור חוקרי מדעי המדינה זהו בהחלט פלא איך מדינה ללא חוקה, במצב חירום מתמיד, שירשה מערכת משפטית לא דמוקרטית וכשרוב אבותיה המיסדים באים ממדינות ללא מסורת דמוקרטית הצליחה להקים ולשמר דמוקרטיה רציפה מאז. המפתח לכך הוא המערכת המשפטית ובראשה בית המשפט העליון (וזאת לתשומת ליבו של שר המשפטים החדש).

גם המשפט המהותי שהחיל בגץ על רשויות המדינה הפועלות בשטחים התפתח עם השנים ובמובן זה ניתן לומר שהעיסוק בפעילות הממשל הצבאי וצהל בשטחים הושפעו מהתפתחויות הכלליות במשפט המנהלי והחוקתי ( כמו הרחבת זכות העמידה, ביטול מחסום השפיטות, הפיכת עילת חוסר סבירות כעילת הביקורת השיפוטית הדומיננטית וכמובם המבחנים החוקתיים החדשים של מידתיות) אך גם השפיעו על המשפט הציבורי המהותי הכללי המופעל על ידי בית המשפט בישראל גופה. מעניין לראות, למשל, כיצד הנורמות של המשפט הבינלאומי שבשנות ה70 וה 80 נתפסו כנורמות חיצוניות שחלותן על פעילות צהל מונחית על פי המודל האנגלי הדואלי חדרו אט אט להיות חלק בלתי נפרד מהמשפט החוקתי הישראלי עד כמעט מעבר משתמע למודל המוניסטי. מבחינה זו ניתן בהחלט לזדבר על השפעה הדדית והקרנה לא רק של המשפט הציבורי המוניציפלי על ביקורת פעילות רשויות ישראליות בשטחים אלא גם על הקרנה והחצנה של הדוקטרינות שהתפתחו על ביקורת בשטחים לעבר ביקורת מנהלית וחוקתית בישראל עצמה.

במבט על - רחב יריעה - תפקידו של בית המשפט העליון בהיסטוריה של הכיבוש מכרעת. מחד, בית המשפט העליון כנבואתו של מאיר שמגר שמר ברמת המיקרו על סטנדרטים מינמלים של זכויות אדם ושלטון החוק בשטחים, על כך שיהיה זה כיבוש נאור. ושוב, אני חושב שאם יושווה כיבוש צהל בשטחים לכיבושים אחרים של מדינות דמוקרטיות (כולל הכיבוש האמריקאי של עירק היום) בזכות בית המשפט העליון הכיבוש הישראלי בכל נקודת זמן ספציפית יתפס כנאור הרבה יותר, בזכות הביקורת השיפוטית והעובדה שזו הביאה את צהל להתיעץ עם פרקליטות המדינה כמעט בכל צעד ושעל שננקט על ידי צהל בשטחים. מאידך בית המשפט ברמת המקרו העניק לגיטימציה לשלטון הצבאי הישראלי ולמעשה האריך את משכו. לולא התקדים הלא מפורסם של 1967 בדבר סמכות בגץ בעניני השטחים, סביר להניח שפני הכיבוש הין פנים אחרות, ויתכן מאוד שהוא לא יכל להימשך כך כך הרבה זמן. במסגרת זו חשוב להדגיש שבית המשפט העליון הישראלי המוערך מאוד בקהיליה המשפטית והמדינית בעולם הרחב סיפק לגיטמציה למדיניות ממשלות ישראל בשטחים. כל אחד יכול להסיק מתיאור זה את מסקנותיו האישיות - האם מבחינה מוסרית עדיפה תקופה קצרה ואכזרית יותר או תקופה ארוכה ואכזרית פחות. אני נוטה לומר שבמבט על, בחוכמה של דיעבד, מבחינה נורמטיבית אני נוטה להעדיף את האופציה הראשונה. מכיוון שרצינו להיות מוסריים יותר ממדינות אחרות - יצאנו מוסריים פחות. זוהי גם מגבלתה העיקרית של ביקורת שיפוטית ככלי המרכזי לניהול מדיניות צבאית ומדינית. בית משפט אינו ערוך לקבל הכרעות של מדיניות, להסתכלות רחבה לטווח בינוני וארוך. בית משפט דן בסוגיה ספציפית המועלה לפתחו בנקודת זמן אחת, וגם אם ניתן לבקר חלק מהחלטות בית המשפט העליון, ככלל ביקורת המיקרו של בית המשפט היא סופר-נאורה. אך לביקורת שיפוטית אין כלים להסתכל במבט מקרו - לבחון צעדים ספציפים של הצבא כפונקציה של משכו של הכיבוש. וברמת המקרו התמונה הרבה פחות פוזיטיבית. אם נוסיף על כך את העובדה שעצם קיום ביקורת שיפוטית נאורה ברמת המיקרו היא זו שתרמה להמשכה של המתכונת המשפטית של נוכחות ישראל בשטחים כשלטון צבאי ואולי צריכים אנו להצטרף לעמדתו של השופט אלפרד ויתקון - שאולי היה מבחינה פוליטית אידאולוגית השמאלן ביותר משופטי בית המשפט העליון, שהתנגד באופן נחרץ למעורבות בית המשפט העליון בעניני השטחים.

מבין שלל הסוגיות שניתן להעלות בהקשר התובנה הכללית הזו אתיחס רק לשתיים - האחת היא ההתנחלויות היהודיות בשטחים והשניה היא מה שלא נדון בבגץ ולא יכול להיות נדון גם בבית משפט עליון האקטיביסטי והנאור ביותר.

כידוע לכולם, סוף שנות השבעים היתה תקופה סוערת בה החלה הקמת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. בית המשפט העליון היה מעורב באופן אינטנסיבי באופן מימוש פרויקט ההתנחלויות. נושא ההתנחלויות הינו דוגמא מובהקת להבדלים בין ניתוח המיקרו למקרו. ברמת המיקרו - כל אחד מפסקי הדין כשנבחן באופן אינדיוידואלי ובהתייחס לנקודת הזמן בו ניתן מצייר תמונה נאורה יחסית בהתייחס לנסיבות ולמגבלות הכוח הפוליטי של בית המשפט - ההלכה שנגזרת מראיה שכזו היא שההתנחלויות חוקיות כאחיזות זמניות הנובעות מצרכי ביטחון. בית המשפט בסוף שנות ה70 בחן בכלים שעמדו לרשותו צרכים אלו לאחר שאלו הוצגו בפניו על ידי ראשי מערכת הביטחון ואף במספר מקרים נחקרו המצהירים בהליך חריג בבג"צ. במקרה אחד בית המשפט לא השתכנע מטיעוני הביטחון וצווה לפרק התנחלות. במבט מקרו ומבט עומק היסטורי של חכמה בדיעבד בית המשפט נתן את ידו לאחד החטאים המשפטיים והמוסריים החמורים בהיסטוריה הישראלית. החוקיות של התנחלולויות יהודיות בשטחים היתה על בסיס צר מאוד של זמניות וצרכי ביטחון, ובאחד התיקים הראשונים בעניין בית אל אף שאלו השופטים את היועץ המשפטי מה יקרה כשהצורך הביטחוני יפוג, שכן מטבעם צרכים ביטחוניים הם זמניים ומשתנים תדיר, ונענו על ידו שחוקיות ההתנחלויות היא רק בקונטקסט הזמני של הממשל הצבאי וצרכי הביטחון של השעה. כשנחתמו הסכמי אוסלו עשרים שנה מאוחר יותר, אף אחד לא העיז לפנות לבגצ בעתירה שהצורך הביטחוני בהתנחלויות פג ולכן יש לצוות על פינויים, ואני מניח שבגצ גם לא היה נענה לעתירה שכזו. לא מן הנמנע שהסטטוס של ממשל צבאי בשטחים הפך לסטטוס קבוע כדי להכשיר את ההתנחלויות ולהפוך אותם לעובדה קבועה ומוגמרת, בחסות הלגיטמציה השיפוטית הגבוהה ביותר.

דינמיקה דומה מאוד מאפיינת את הכרעות בית המשפט העליון בענין גדר ההפרדה. כאן, למרות ההבדלים הרטוריים והשימוש הרחב הרבה יותר בדין הבינלאומי (באופן המטשטש כאמור בין המודל הדואלי למודל המוניסטי) ובגאומטריה החוקתית החדשה, מגיע בית המשפט העליון לאותה מסקנה בדבר חוקיות גדר ההפרדה כקונסטרוקציה זמנית הנובעת מצרכי הבטחון של השעה, ואנו כבר יודעים מה טיבה של זמניות זו.

התושבים הפלשתינים בשטחים חיים תחת שלטון כיבוש כבר 40 שנה. איכות חייהם היא איומה ונוראה, בעיקר כפונקציה של משכה, ואין להתפלא על השנאה הגוברת לישראל ולישראלים ונכונותם של כה רבים מתושבי השטחים לנקוט בצעדים אישיים קיצוניים, אפילו מפלצתיים. איכות חיים ירודה זו היא פונקציה ישירה של התמשכות מצבם - דורות שלמים של פלשתינאים נולדו אל תוך הכיבוש וגדלו בתנאים של מגבלות חמורות על חירויות שונות, ביחס של השפלות מתמידות. לא צעדים משפטיים של הריסות בתים, גירושים, מעצרים מנהליים הם אלו שעיצבו באופן מכריע איכות חיים ירודה זו, אלא דווקא הבנאליות של האינטראקציות היומיומיות - המחסומים, אי היכולת להתפרנס, חסימת הגישה לשירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, המגע עם חיילי צהל בכל שדרות חיי היום יום. רובן המכריע של אינטראקציות בנאליות אלו לא נדונו ולא יכלו להיות נדונים במסגרות שיפוטיות, אלא שההכרעות השיפוטיות של בית המשפט העליון נתנו גושפנקא ואפילו כוננו את המסגרת למתכונת חיים זו, ולמה שבהחלט מתקרב למשטר אפרטהייד בשטחים. בלי קשר לשאלת הלגיטמציה שסיפק בית המשפט העליון ברמה הבינלאומית למתכונת שלטון ישראל בשטחים, מעורבותו הנקודתית, הנאורה מבחינת הכלים המשפטיים המסורתיים, הביאה בדרך של "אנאינטדד קונסיקווינס" להארכה בלתי סבירה של מצב זמני ובלתי מקובל של חייהם של מיליוני בני אדם. למרות שלטונו חסר התקדים של המשפט הישראלי, גם המשפט לא יכול לאותה בנאליות של יום-יום - היא זו שהופכת את מצבנו לכה קודר.

ארבעים שנות הכיבוש גם השפיעו עמוקות על הקורה בישראל עצמה. "הכיבוש משחית" הינה סיסמא שחוקה אבל מאוד נכונה. אותם עשרות אלפי חיילים ששירתו בשטחים לא כלוחמים בצבאות אויב אלא ככח שיטור הנאלץ להתמודד עם אוכלוסיה אזרחית במשימות שלא יועד להן. החשדנות התמידית, הפחד המתמיד לא מחילי האויב אלא מזקנים, נשים וילדים, שמוביל לאלימות המילולית והפיזית, פיחות ערך האדם וכבוד האדם השפיעו על האופי הקולקטיבי של הישראלי. יש קשר ישיר בין חוויות החיילים בשטחים לבין גילויי האלימות בסופי השבוע, במועדונים, בהתנהגות בכבישים, בעברית המתלהמת החדשה, בגסות הישראלית ובעיקר ביחס לחוק ומידת הציות לחוק. במחקרים סוציולוגים רבים שנערכו בעשורים האחרונים מתגלה החברה הישראלית כחברה המתיחסת לחוק באופן נחות מרוב החברות המערביות בעולם. יש קשר ישיר - לא רק בין החניכות של החיילים בשטחים לאופי עיצוב דמות הישראלי החדש, אלא גם בין התנחלויות בלתי חוקיות, אי אכיפת החוק בשטחים על ישראלים (כולל על גילוויי אלימות צבאית ואזרחית ואפילו הרג לא מוענש), לבין תופעות רבות אליהם אנו עדים בעשורים האחרונים בישראל גופה. לתרבות היחס לחוק ולמשפט בישראל יש שורשים בתקופת טרום המדינה - ביחס לרשויות הבריטית ולתרבות של קביעת עובדות בשטח. עם קבלת הריבונות והשלטון העצמי היה שינוי מסויים בתרבות זו, אבל 1967 שינתה את המגמה. ציות עיוור לחוק היא קיצוניות לא בריאה לחברה , אבל החברה הישראלית נמצאת בקיצוניות הפוכה, במידה רבה כתוצאה מהכיבוש המתמשך.

נקודה אחרונה שאציין במסגרת תמציתית זו היא ההשפעה של עיסוק המשפט, המערכת השיפוטית ובעיקר מעורבותו של בית המשפט העליון בשטחים על האקטיביזם השיפוטי והפיכת בית המשפט העליון לרשות כה מרכזית בקבלת ההכרעות הציבוריות בישראל. אין זה מקרה לדעתי כי בעקבות תקדים נטילת הסמכות לדיון בפעילות צהל בשטחים נטל על עצמו בית המשפט העליון ב 1969 את הסמכות לביקורת שיפוטית של חוקים. בית המשפט העליון הישראלי בפרספקטיבה השוואתית הינו אחד מבתי המשפט העליונים הדומיננטים בעולם, מבחינת שותפותו בקבלת ההכרעות הציבוריות בישראל. במסגרת זו ניתן להאריך ולדון על הקשר הדו סיטרי, לדעתי, בין הדומיננטיות של בית המשפט לבין איכותן ההולכת ודועכת של רשויות השלטון האחרות, על הקשר, שוב, הדו סיטרי, בין האקטיביזם השיפוטי לבין התפיסה החברתית-תרבותית הישראלית שהכל משפט ולכן אין כל מערכת נורמטיבית להערכת התנהגות והחלטות מעבר למשפט. בכל אלו הרחבתי במסגררות אחרות. בהקשר הדיון שלנו חשוב להדגיש כי היורספודנציה הישראלית הדומיננטית ניזונה, ולא רק הזינה, ניזונה ממעורבותו של בית המשפט העליון בשטחים. חומרי העיסוק המורכבים של בית המשפט שם היוו כר פורה לפיתוח המשפט המנהלי והחוקתי בישראל עצמה, ובמידה רבה הביקורת לגבי השפעת בית המשפט ובעיקר מגבלות השיח השיפוטי על עיצוב מדיניות לגבי השטחים הכבושים, תקפה גם לגבי שטחים רבים אחרים של שיח ומחלוקת בחברה הישראלית.

בתלמוד ירושלמי, מסכת תענית נאמר "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת, ועל השלום, ושלושתן דבר אחד הן - נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום". בפרספקטיבה של 40 שנים לכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון, ניתן לומר כי נעשה הדין אך לא נעשה שלום ולגבי האמת - אינני בטוח שקיימת רק אחת כזו.

(דברים שנאמרו בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת - יוני 2007)

יום חמישי, יולי 5

על טרמינולוגיה, אבחנה והסתרה

הסיוע לדיירי הדיור הציבורי מוגדר כ'מענק', סיוע דומה למגזרים אחרים מוגדר כ'הנחה'. מי משלם את המחיר?

חוק הדיור הציבורי התקבל בכנסת, בהליך דמוקרטי ושקוף, כבר באוקטובר 98. אולם בשל טענות של האוצר בדבר עלותו התקציבית נדחה יישומו שוב ושוב במסגרת מחטפי חוקי ההסדרים במשק. הדחייה האחרונה נעשתה במסגרת חוק ההסדרים משנת 2006 אשר קבע כי חוק הדיור הציבורי יכנס לתוקפו רק ביום 1 בינואר 2009. כעת הנושא חוזר לסדר היום, כשהצעת חוק הדיור הציבורי שבה בנוסח חדש, ביוזמתם של מספר חברי כנסת ובראשם רן כהן, היוזם המקורי של החוק.

במקביל עוברים כמעט ללא הפרעה מבצעי היוון של מינהל מקרקעי ישראל, המאפשרים לחוכרים ושוכרים עירוניים וכפריים לרכוש את הזכויות בביתם בהנחות משמעותיות. גם הטבות מס למגזרים נרחבים, הסדרים נוחים ומחיקת חובות הם עניין שבשגרה. אם כן, מדוע וכיצד זוכים מגזרים אלו לתקציב והטבות ואילו דיירי הדיור הציבורי "זוכים" לכך שההטבות שאושרו להם בחוק הכנסת ידחו באופן "זמני" שוב ושוב, כך שכלל לא ברור מתי, אם בכלל, ייושמו?

חלק מהתשובה טמון בוודאי במבנה הכוח של החברה, ביכולת הלובינג של כל מיגזר ובנטייה של המדינה להתנער מאחריותה לחלשים אבל לחזק את מחוייבותה למקורבים ולבעלי ההשפעה הפוליטית המיידית. אולם הדרך בה אפליה חריפה זו עוברת יחסית ללא הפרעה קשורה קשר הדוק לשימוש בשפה ובעולם המונחים המשתנה בהתאם למיגזר בו עוסקים. רק על-ידי בחינה השוואתית מדוקדקת, ניתן לחשוף את ההטיה האידיאולוגית מבעד המסווה של שפה משפטית, אפורה ואובייקטיבית לכאורה.

כך בחוק הדיור הציבורי - אפילו בנוסחו הנוכחי שנכתב על-ידי מי שחפצים בטובת הדיירים - הסכום המופחת משוויה המלא של הדירה, ושמאפשר לדיירים דלי האמצעים לרכוש את הבעלות בדירה בה הם מתגוררים בהנחה, מכונה "מענק". נראה כי נקודת המבט דרכה אנו מתועלים לפרש את ההליך היא שהמדינה, ברוב חסדה, מעניקה לדיירי הדיור הציבורי מכספה לשם רכישת הדירה.

לעומת זאת, כאשר עוברות החלטות שנועדות להטיב עם מגזרים אחרים, חזקים יותר, בדרך כלל נערך שימוש במונחים כגון "שיעור מופחת", "הנחה", "הסדר", "הקלת מס" וכו'. כך למשל, החלטות מועצת מקרקעי ישראל המעניקות אפשרות לבנות דירות מגורים על מקרקעי הציבור בהנחה, עברו בקלות ומבלי שנדרש להעריך את הסכום עליו המדינה מוותרת (הצעת החלטה 158 העוסקת בחלקת המגורים במושבים והצעת החלטה 161 העוסקת בבנייה לתעסוקה לא חקלאית בחלקה א' בנחלה החקלאית). כך גם במקרה של "מבצעי ההיוון" המאפשרים למגזר העירוני לזכות בהנחות מתשלום דמי חכירה ואף להגיע לכדי בעלות מלאה בבתי המגורים (החלטות 1066 ו 1090 של מועצת מקרקעי ישראל) וכך גם במקרה של הטבת מס שניתנה לאחרונה לחלק מהמגזר הכפרי עם מכירת תנובה ואף היא לא זכתה להיקרא מענק.

החלטות אלה הינן בעלות משמעות תקציבית מרחיקת לכת, אולם מכיוון שהן ארוזות בתור "הנחות" ולא "מענקים" הן לא "הועמסו" על תקציב המדינה ולא חושבו במסגרתו. המשמעות התקציבית של מענקים או מנגד הנחות ביחס לתקציב המדינה זהה (שניהם ניתנים על חשבון הקופה הציבורית), ושניהם יכלו לשמש מגזרים אחרים. אולם, כפי שניתן לראות, שימוש בטרמינולוגיה שונה גוזר מבחינה מהותית את גורלן. קשה גם להתעלם מהאפקט הפסיכולוגי והאסוציאטיבי של המונחים השונים: יותר קל לאשר הנחה לעומת מענק כספי.

למעשה, אין המדובר בטרמינולוגיה גרידא, אלא גם בעניין מנהלי אשר חרץ את גורלו של חוק הדיור הציבורי לקיפאון בדחיות המתקבלות מדי שנה. מכיוון שמדובר ב"מענקים", הרי יש לאשרם במסגרת תקציב המדינה וכאשר זה עולה לדיון במסגרת חקיקת התקציב השנתי מופעל מערך שיקולים תקציבי ולחצים אשר מביאים, בסופו של דבר, לדחיית יישומו של החוק, באמצעות חוק ההסדרים בעוד "הנחות", עוברות ללא כל קושי.

את מחיר השיח הזה, משלם אחד המגזרים היותר מוחלשים בחברה הישראלית – דיירי הדיור הציבורי. במקום זאת, יש לאמץ טרמינולוגיה זהה והתייחסות אחידה לכלל ההטבות הניתנות למגזרים השונים ברכישה או בקבלת זכויות הנתונות בידי הציבור. רק התייחסות אחידה ושקופה תאפשר למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב להעריך נכון את שווי ההטבות הניתנות ואת ההצדקות להן ולהעריך באופן מושכל הטבות אלו ביחס להטבות צרכים אחרים המקבלים מענה בספר התקציב. שקיפות זו תקשה על מנגנוני האפליה שבדרך כלל פועלים הרבה יותר טוב במחשכים.

המאמר פורסם במקורו ב Ynet . ניתוחים נוספים ניתן לקרוא באתר האגודה לצדק חלוקתי.