הפעם, הפרקליטים צודקים

(פורסם גם ב"הארץ" ביום 17.4.2016)
קשה לדמיין קמפיין רשלני יותר, שלא לומר מגוחך, מהקמפיין שניהלו הפרקליטים נגד נציבות הביקורת, שהוקמה ב-2013 במטרה לערוך ביקורת יזומה על פרקליטות המדינה ולברר תלונות שהוגשו נגדה ונגד מערך התביעה במשטרה.
חוסר ההבנה של מגבלות הכוח שלהם בזירה הציבורית, השימוש בשביתה כבכלי במאבק — כשכל בר דעת מבין שכלי זה מהווה חרב פיפיות במאבק ציבורי כזה, חוסר היכולת להודות בטעויות כשהיו — כל אלו הביאו לכך, שרבים מאלו שהיו מורגלים להגן על הפרקליטות (ואני ביניהם) מצאו עצמם שוב ושוב מגמגמים או מתנצלים. לעתים נראה היה, שהפרקליטים עושים כל שביכולתם כדי להבטיח שדו"חות הביקורת לא יירדו מסדר היום הציבורי. וכך, כשנציב הביקורת על השופטים מוצא יותר ממאה תלונות מוצדקות נגד שופטים, הדו"ח שלו נקבר בתוך יומיים, ואילו כשנציבות הביקורת על הפרקליטות מוצאת מספר קטן בהרבה של תלונות מוצדקות — הציבור כולו משוכנע שהפרקליטות מושחתת מהיסוד.
לשיא של חוסר היגיון הגיעו אותם פרקליטים שעתרו נגד דו"ח הביקורת בנוגע למכון לרפואה משפטית. לא צריך להיות מומחה לתקשורת כדי להבין, שמהלך כזה מבטיח שהדו"ח יזכה לתהודה גדולה פי כמה מכל דו"ח ביקורת אחר, בין אם הוא יפורסם בצורה רשמית ובין אם כהדלפה. נראה, שאנשים שמורגלים במאבקים בבית המשפט פשוט שוכחים שמאבק ציבורי מתנהל לפי כללים אחרים, והעתירה הנוכחית לבית המשפט, כמו גם השביתה שקיימו לאחרונה, הן הוכחה נוספת לחוסר היכולת שלהם להבין את הזירה שבה הם פועלים.
אבל אם נשים בצד את ההתנהלות ונחזור לרגע למהות — המאבק האחרון של הפרקליטים מוצדק מאין כמותו. הצעת החוק הממשלתית, שמאפשרת לשר לביטחון פנים להחריג את התביעה המשטרתית מהביקורת, היא הצעה חסרת כל היגיון.
בקרב הציבור, התביעה הכללית מזוהה עם הפרקליטות. זו טעות קשה. הפרקליטות מטפלת רק באחוז קטן יחסית של התיקים הפליליים. הרוב המכריע של העבירות הפליליות מצוי בסמכות גוף אחר — מוכר הרבה פחות — התביעה המשטרתית. ואם חשבתם שהתביעה המשטרתית עוסקת רק בזוטות, בתיקים שעונשי מאסר בהם אינם אופציה, טעות בידכם. רוב המאסרים מוטלים בהליכים שבאחריות התביעה המשטרתית. למעשה, הסיכוי שאדם מן היישוב, שאינו חשוד כדרך שגרה בעבירות קשות של אונס, רצח או שוד, ימצא עצמו מול פרקליט, נמוך בהרבה מהסיכוי שהוא ימצא עצמו מול תובע משטרתי.
עבירות של אלימות קלה, שימוש והחזקת סמים, כולל סמים קלים, והפרות צווים של בית משפט מטופלות רק על ידי התביעה המשטרתית. גם רוב סכסוכי הרחוב, הסכסוכים במשפחה וסכסוכי השכנים, שמגיעים לכדי תלונה פלילית, קשורים לעבירות שבסמכות התביעה. זאת בנוסף לפריצה, תקיפה, גניבה ועבירות חמורות אחרות, שגם הן בסמכות תובעים משטרתיים. הכוח של התביעה המשטרתית להשפיע על חירויות הפרט גדול לא פחות, אולי אף יותר, מכוחה של הפרקליטות.
זאת ועוד, בניגוד לפרקליטות, נדיר שהחלטותיה של התביעה המשטרתית זוכות לסיקור תקשורתי או לדיון ציבורי — כלים שיכולים להוות תחליף חלקי לגוף ביקורת. גם נוהלי העבודה בתביעה המשטרתית שונים מהותית מאלה הנהוגים בפרקליטות. בפרקליטות, כל החלטה על הגשת כתב אישום מתקבלת לאחר התייעצות מפורטת, בכתב, כשכמה פרקליטים בדרגות שונות מעורבים. התביעה המשטרתית, מנגד, מעניקה הרבה יותר עצמאות לכל תובע, ומקדישה הרבה פחות זמן לכל תיק, עובדים בה פחות עורכי דין מאשר בפרקליטות, ומנגד היא מטפלת בכמות תיקים גדולה פי עשרה מהפרקליטות. לכן, הסיכוי לתקלות בתביעה המשטרתית גדול בהרבה.
אחת הטענות המוצדקות שמעלים הפרקליטים נגד נציבות הביקורת נוגעת להתמקדותה של זו בפרקליטות, ולמשקל הנמוך יחסית שהיא מעניקה לתביעה המשטרתית. יש להניח, כי אחת הסיבות לכך היא המאבק המתוקשר של הפרקליטים, שצרב בתודעת הציבור את הרושם שהנציבות היא גוף ביקורת על הפרקליטות ולא על התביעה כולה, והביא לכך שרוב התלונות הוגשו נגד הפרקליטות. אולם אין כל הצדקה לעגן את האנומליה הזאת בחקיקה. נהפוך הוא, ראוי שהנציבות תשקיע משאבים רבים יותר דווקא בביקורת על התביעה המשטרתית, גם על חשבון ביקורת על הפרקליטות, כדי לשפר את פעולתו ותפקודו של הגוף המטפל ברוב המכריע של התיקים הפליליים בישראל.