תג

יום שלישי, אוגוסט 29

מאמר בוואינט: שלושת-רבעי הכוס המלאה

פניה עוז-זלצברגר

מאמר זה פורסם באתר וואינט בעשרים-ותשעה באוגוסט 2006. אשמח בתגובות ובהערות של חבריי לבלוג הפקולטה למשפטים.

ייתכן שניצחנו במלחמה הזאת, וייתכן שלא. בינתיים, צריך לתקן. כדי לתקן, צריך להרגיש לא רק רע.

זה היה קיץ קשה לישראל, וקשה שבעתיים לדימוי העצמי הישראלי. נזקי מלחמת לבנון השניה מדידים רק בחלקם: אבדן חיים, פציעות ופגיעות נפשיות, נזק לרכוש, הפסדים לחקלאות, שריפות יער. נזקים אחרים עודם בהתהוות: טראומות אישיות, זעזועים פוליטיים, נסיגה באמון האזרחי במדינה ובצבא, קרע מחמיר ביחסי יהודים וערבים בישראל, בקיעים בכושר ההרתעה כלפי מדינות וארגונים עוינים. ייתכנו גם נזקים לטווח ארוך שלא ניתן לצפות את חומרתם: סדקים באמנה היסודית בין אזרחים לשלטון, הרעה במעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון ובעולם. לא פלא שמרבית הישראלים שרויים כעת, אם להתבטא במתינות, בדכדוך לאומי.

העניין הוא, שבניגוד לעמים אפאתיים יותר, דכדוכנו עתיר אנרגיה. הגירסה הישראלית של הטבע האנושי נוטה להתמודד עם זמנים רעים כאלה במרץ רב ובשלוש דרכים עיקריות: התבוססות, זעם ואסקייפיזם. ההתבוססות מחטטת בפצעים עד דק, כאיוב המתגרד בחרס. הזעם, שבזמן המלחמה ניתך על ראשו המוגן-היטב של נסראללה, מתועל כעת אל הממשלה והמטכ"ל, התקשורת והאו"ם. האסקייפיזם מעדיף את "כוכב נולד 4", ואני מכירה אפילו אנשים שקראו מדף שלם של ספרים טובים בחודש וחצי האחרונים.

כל סוגי התגובות הללו קיבלו כאן ביטויים קולעים בימים האחרונים. לא אנסה להוסיף תבן לעפריים, ובוודאי לא אתווכח עם הדכדוך, ההתבוססות, הזעם והבריחה אל מחוזות דמיון. כל אלה תגובות אנושיות ומתבקשות. אבקש רק להזכיר בענווה שני מצבי-תודעה אשר חסרים קצת במקומותינו כעת, אולי מפני ששניהם מסתתרים מאחורי מילים לועזיות ארוכות: פרספקטיבה ופרופורציה.

פרספקטיבה היא עניין של זמן, ושל הצטברות מאורעות נוספים, בלתי-צפיאים, בחודשים ובשנים שיבואו. עם בוא הפרספקטיבה נדע אם הקיץ הזה הנביט רק זרעי פורענות, או שמא גם תקווה או שתיים הרימו ראשן הזעיר. צבא לבנוני וכוח רב-לאומי בדרום לבנון, וחרטתו המוצהרת של נסראללה, זה לא מעט. עוד מוקדם לדעת.

אבל פרופורציה, מידתיות בעברית צחה, במנות קטנות וקלות לעיכול, אפשר להציע כבר עכשיו. אז הנה.

* אמרנו דכדוך? אכן. אנשים פה עצובים. ומבוהלים מזה שהם עצובים. אז זהו, שהדכדוך לא רק טבעי ומובן, אלא הוא גם מנוף לתיקון נפשי ולתיקון מעשי. בצבא, בשלטון הלאומי והמקומי, בשיח הציבורי. פחות יוהרה, יותר הארה. פחות צ'אפחות וטפיחות, יותר שידוד מערכות. פחות זילזול בזילזאל, יותר ענווה ועמל. ובינתיים - לגיטימי להיות עצובים, כפרטים וכציבור. אולי אפילו, כמו שסייד קשוע הציע לאחרונה, אנחנו היהודים-הישראלים נראים יותר אנושיים ויותר סימפטיים כשאנחנו מדוכדכים וכושלים קמעא. בסוף האירופים עוד יחזרו לאהוב אותנו. במחשבה שנייה, לא להגזים עם הדכדוך.

* התבוססות בתחושות כישלון? נורמלי בהחלט. אבל קצת פרופורציה: תומכי החיזבאללה יושבים על חורבות עשנות בביירות ובצור וצוהלים ניצחון, ואנחנו בגן הוורדים הפורח בירושלים ובמעוזי ההי-טק המשגשגים בהרצליה זועקים כישלון. אז נא לשים לב מדי פעם ללוקסוס הגדול שלנו, פרי עבודה קשה וכלכלה חזקה: לחוש על הלשון את מר טעמו של שבר-ציפיות, של אי-עמידה בסטנדרטים של עצמנו. לזעוק בתוך זירה ציבורית תוססת, בתוך תקשורת פעלתנית עד כדי היפראקטיביות, דברים קשים על עצמנו ועל התנהלותנו. לשמוע קולות מגוונים (ולטעמי צריך לשמוע עוד ועוד), לרבות אלה של ערבים אזרחי ישראל, של מתנגדי המלחמה הזאת מראשיתה, של תומכי כיבוש ביירות ושל מתעבי גנרלים באשר הם, ולחרף ולגדף אותם בטוקבקים, כי זאת ארץ חופשית.

למה זה טוב? קודם כל, חופש הוא טוב, למקרה ששכחנו. ושנית, ההתבוססות בכאב יכולה להיות גם בסיס ולא רק באסה. צה"ל שיחרר זה עתה הביתה משירות מילואים מסובך וטראומתי אלפי אנשים חושבים אשר אמרו, ועוד יאמרו, דברים קשים ונכוחים לציבור הישראלי. יאמרו המילואימניקים את כל אשר עם ליבם, וגם הסדירניקים, ובוודאי יושבי המקלטים בנהריה ובקרית שמונה, ורצוי שנציגים מוסמכים מכל זרועות ביקורת המדינה ומשרדיה, לא רק עיתונאים, יתייצבו מולם עם ציוד הקלטה. יישבו נא פקידים בעניבות לצד קצינים במדים ויבדקו במלוא ההגינות מדוע לא הגיעו מנות קרב לחיילים, מה קרה בבינת ג'בייל, ולמה חטפנו בפעולה נועזת חסן נסראללה אחד תמים וישר-דרך. הלוואי שיהיו לנו שני מפיקי-לקחים ושלושה מיישמי-מסקנות על כל מדווח-פאשלה אחד. הלוואי גם שנהיה די חכמים להבחין בין הפאשלות שנחוץ למצוא את האשמים בהן, לבין שגיאות התובעות לקחים אך לא אשמים, ובין שני אלה לבין מקרי הביש שהתרחשו ללא שגיאות וללא אשמים.

אם נצליח הפעם ללמוד משהו מהכאב, אז שיכאב.

* לזעם יש מינעד משלו, מן הקהה ועד הסרקסטי, מן הנאבוט ועד המחט. בימים אלה הוא מיתרגם לתנועת מחאה, שאת תפוקתה אין לחזות. אציע רק אבחנה פרופורציונאלית אחת: עם ישראל כועס עכשיו על עצמו הרבה יותר משהוא כועס על החיזבאללה והחמאס. אני, מצידי, זועמת מאד על מי שירה עלי טילים לאחר נסיגה מלאה משטחו, ועל מי שקילקל כאן ממשלה אזרחית עם אג'נדה חברתית שאולי-אולי יכולה היתה לשנות כאן ערכי יסוד, גם בין יהודים לערבים, אילו ניתן לה לפעול לפי נתוניה היותר-חזקים. אבל זאת רק דעתי. תזעמו על מי שתרצו, אבל תרגמו נא את הזעם למסקנות מעשיות, לפחות בנוגע לנתמכי הביטוח הלאומי בצפת.

* אסקייפיזם? כאן דווקא מצא עם ישראל תגובה פרופורציונית לעילא, ומיד כשנשתתק הד הנפילה האחרונה נהר בהמוניו לצימרים בגליל. תל אביב, מצידה, המשיכה לסעוד ולראות תיאטרון במהלך כל חודש הלחימה, וחילקה בנחת קופוני הנחה לעשרות אלפי תושבי הצפון שהסתופפו בה. ובאותה הזדמנות המשיכה תל אביב רבתי גם לשאת על גבה הרחב את הכלכלה הישראלית הלא-כושלת. אולי יש כאן יישום מיידי ובוטה מדי של מטבע הלשון היפה "חפצי חיים". אבל שאלו את צוותי המסוקים שטסו הלוך ושוב מעל קו החוף הסואן של המטרופולין שלנו, אם לא פיטנזו איך כשהכל ייגמר ייצטרפו גם הם לאיזה מעגל דרבוקות עם כוס בירה צוננת בצד.

בכל זאת, תזכורת קטנה: אנשים רבים צריכים עכשיו להפשיל שרוולים ולתקן קילקולים. שרוולים לא מפשילים בבתי קפה.

* ועוד כמה הערות מידתיות: רובם המכריע של הישראלים לא הלך לשום מקום, לא גיאוגרפית ולא מנטלית, אלא חי כאן את הקיץ הזה וספג את המתרחש כאן בבשרו ובליבו. שישים אחוז מתושבי האיזורים שמחוץ לטווחי הטילים קמו ועשו משהו - תרומות, סיוע, אירוח - למען האוכלוסייה הנפגעת. חלק לא קטן של מערכות השלטון, וגופים ציבוריים כמו שירותי הכבאות חברת המתנ"סים, תיפקדו היטב ואף מעבר למצופה. המערכת הרפואית המעולה עשתה את שלה, ועובדיה - יהודים וערבים - הגישו עזרה ראשונה וריפאו והצילו חיים, כל השבועות הללו, בשקט ובצנעה ובאחריות. הזירה הציבורית רעשה וגעשה, ושלל קולותיה של חברה חופשית ופלורליסטית נישא ברמה. התקשורת הרגיזה את כולם והעלתה סוגיות לבחינה אזרחית נוקבת של המלחמה ותוצאותיה, על פי המנדט הבסיסי של תקשורת ליברל-דמוקרטית. כל נסיון ליצור כאן "חזית אחידה תחת אש" נידון לכישלון, והידד לכישלון הזה. עיתונים ואתרי אינטרנט עבריים פירסמו תגובות ובלוגים מלבנון בעיצומם של הקרבות. המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים הציג בשלל אירועי קיץ את מורשתה הגדולה של הציוויליזציה המוסלמית. חזית אחידה לא היתה כאן, אך הרבה פתיחות וסולידריות אנושית היו גם היו. אינטרסים יסודיים מאוד של החברה הישראלית, התשתיות התרבותיות שלה ודיון-העומק המוסרי שלה, לא קרסו ולא הושתקו.

לכל זה, חברים יקרים, קוראים "חברה אזרחית". בגדולתה. או לפחות - במידתיותה.

כותבת שורות אלה אינה בביזנס של "נחמו, נחמו עמי". מר וכואב לנו. אבל אם הכאב הוא ראשית מרפא, הראייה הנכוחה היא ראשית תיקון. אז לדרך. עם קצת פרופורציה.

*

פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של המחשבה המדינית, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה וחברת המועצה הציבורית של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

10 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

התגובה הזאת אינה קשורה אלא קשר רופף למאמר ד"ר פניה עוז-זלצברגר ולפוסט של פרופ' גרוס, אבל בכל זאת.

החשש שלי הוא שתודעת הכשלון המתעצבת בנוגע למלחמה זאת לא תניב אף לא אחת מהתוצאות החיוביות שהאופטימיים שבינינו מצפים להם (לא מתוך חיבה ל"כשלון" כמובן). נראה לי שהמטען ההיסטורי והתרבותי שלנו משפיע על תגובות ה"נסיגה" האופייניות ברמת FLEE/FIGHT המאקרו (מעין תגובות לאומיות). במקרה של ישראל (ושלא יובן חלילה שאני מתכוון להוציא לעזן של ישראל)
נראה לי שהמשמעות תהיה יותר כסף לתקציב הביטחון (יתכן שמוצדק אבל כאן אני מדבר על יותר כסף אפילו בלי לחשוב אם הוא מוצדק. מרושם שנתקבל מידע אישי נראה לי שיש עדיין מקומות בצה"ל שראויים לקיצוץ) פחות אמון במדינות ערב (בהקשר זה נראה לי שבאמת קיים בישראל ביטחון מוגזם בניירו של ההסכם - ואני חורג טיפה מההקשר של לבנון שבה הייתה נסיגה חד צדדית ללא הסכם כמובן - מבלי לשים דגש מספיק על נורמליזציה, ועבותות כלכליות שיקשרו בינינו לבין מדינות ערב עד שהמלחמה תעשה ללא כדאית. עד עכשיו אפילו עם מצרים לא הגענו למצב כזה. אבל שוב גם כאן אני חושש מחוסר אמון לא רציונאלי) , וחוסר אמון במערכת הבינלאומית, בלי חשיבה יצירתית יותר מידי. התודעה הזאת נראה לי תעצב את ההוויה של עוד שנות דור של סכסוך.

יחד עם זאת כיוון שאינני מאמין בכורח היסטורי, כאן תפקידם של האינטלקטואלים אולי יוכלו להטות את ספינת ההיסטוריה מעט ממסלולה (בהנחה שאני צודק כמובן וזה יהיה מסלולה)

כאן גם תפקידה של החקירה והבדיקה. אשמים אם יש צריכים להימצא, אבל אינני רואה בחיפוש האשמים האובססיבי (ואם יחפשו תמיד ימצאו, ואם ימצאו אשמים לא צריך לבדוק את עצמנו) את החשיבות הלאומית שאני רואה בבדיקה כללית של מדיניותה של ישראל.

30/8/06 11:06  
Anonymous אזרח כתב/ה:

ד"ר זלצברגר,

במלחמה האחרונה היו ארבע דרכי התמודדות.

התבוססות
זעם
אסקפיזם
ועוד אחת שאת מכירה בה אך לא נתת לה כותרת הולמת:

התעלמות!

בתל אביב ודרומה המשיכו מיליוני אנשים בחייהם כאילו כלום. הם שמעו על המלחמה אבל לא באמת היו מעורבים בה. עבודתם לא נפגעה. קרוביהם לא גוייסו. בתיהם לא הועמדו בסכנה. הם שמעו על איזו מלחמה בטלוויזיה, אבל מבחינתם זו לא הייתה יותר מהמלחמות שאורוול מדבר עליהן ב-1984. מדווחים לנו על מלחמות, אבל הן לא באמת חלק מהמציאות המוחשית שלנו, כך שאנו לא יכולים להיות בטוחים כלל שהן באמת נערכות.

את חושבת שאני מתלוצץ? שמעתי את זה כבר ממספיק אנשים שהיו מוכנים להודות שלא לציטוט ולא לייחוס שהמלחמה הזו בשבילם הייתה כמו מלחמת הודו פקיסטן.

30/8/06 14:43  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מרגיש רע בגלל שברור לי שלא נלמד כלום מהמלחמה הזו

30/8/06 17:31  
Blogger Fania Oz-Salzberger כתב/ה:

תודה למי שהגיב עד כה. ניסיתי במאמרי להציע "פקטור הרגשה חיובית" מהסוג שאינו זחוח, אלא מדרבן. נכון שבמערכות ישראליות חשובות ניכרת קריסה במנגנוני התיקון העצמי. לעומתן, סביבות אחרות עובדות היום יותר טוב מאשר בעבר - לרבות התקשורת והשיח הציבורי. יש לנו גם בעיה קשה עם קפדנות, פשוט קפדנות, בצבא, במינהל ובשלטון.

ובכל זאת, לא יהיה כאן תיקון משמעותי בלא אתוס קולקטיבי, וניסיתי להציע כמה ראשי פרקים לאתוס כזה בלא להיקלע ללאומנות או לאידיאולוגיות גדולות. בקיצור, זוהי קריאה ל"כעס פונקציונלי" ולביקורת חריפה עם מרכיב של תקווה. ביקורת נטולת תקווה היא ייאוש, וייאוש הוא רגש אנטי-פרגמטי.

ערב נעים,
פ.

30/8/06 19:51  
Anonymous אזרח תל אביבי כתב/ה:

לאזרח:

נמאס מהמתקפה המטופשת על התל-אביבים. בתל אביב אירחו את תושבי הצפון, בהמוניהם. בבתים, בחנויות היו מבצעים מיוחדים (באילת העלו מחירים). הצעירים שיש בתל אביב שירתו במילואים בדיוק כשיעורם באוכלוסייה היהודית החילונית שמשרתת במילואים, לא יותר ולא פחות (אגב, יש בת"א הרבה פחות צעירים ממה שאתה חושב: שיעור הזקנים בעיר הוא הגבוה בארץ. רוב הצעירים בת"א, רשומים כתושבים במקומות אחרים, לא מעט מהם מהצפון, אגב).

ועוד דבר: בלי ת"א, המדינה הייתה מתמוטטת: כלכלית, שלטונית, תרבותית.

ועוד דבר: מי נוסע עכשיו לצפון, לבלות חופשות בצימרים? תושבי קרית שמונה שקופצים למצפה הימים לסוף, שבוע? תושבי ירושלים, שהם העניים בארץ? מי שיציל את הכלכלה הקטנה בצפון אלה הם תושבי ת"א.

נא להרגיע. המלחמה הזו היא של כולם, לא רק שלך.

30/8/06 22:16  
Blogger Arete כתב/ה:

כסטודנטית שלך אני מאוד מעריכה אותך בכלל ולאחר שקראתי את הדברים שכתבת מאוד הייתי רוצה להגיד אמן ולהגיך לך תודה, ושאני מצטרפת לתקוותך והאמת שבהתחלה דברייך נגעו לליבי כמו איזה סונטה של שופן אבל בהמשך הרעש מסביב הפריע

אכן יש כאב אבל אני חושבת שאני אישית כבר מעבר לשלב הכעס וכטיפוס שמעדיף להתעמת עם האמת ולא לברוח אלא להישרף משמש האמת, אין לי מנוס אלא לחשוש ממה שעתיד לבוא .

אם אני מסתכלת על העבר ובייחוד את כהיסטוריונית יודעת שלימודי היסטוריה מחכימים את האדם וכידוע הדרך הטובה ביותר ללמוד היא מניסיון.

אז אם אני אסתכל על ההיסטוריה בכלל ועל המחירים ששולמו כדי שיוסקו מסקנות אז שולמו מחירים גבוהים בהרבה מהמחיר ששולם במלחמה הזאת והדברים יכולים להתדרדר יותר.

אם אני מסתכלת על ההיסטוריה הלא רחוקה של הפלסטינים בישראל שחלקם הוברח מביתו וחלקם האחר ברח לאחר ששמע על טבחים שבוצעו אם אני חושבת על דיר יאסין ועל כפר קאסם אז יש לי סיבה לחשוש.

אם אני נזכרת שבעבר היה שלטון צבאי ואם אני חושבת על מה שעלול לקרות במידה ותהיה מלחמה איומה יותר ויוכרז מצב חירום הרי קולות לגבי טרנספר נשמעים היום בכנסת וגם לפני המלחמה בצפון ושלטים המעודדים טרנספר נתלו ועדיין תלויים בכבישים.

כשאני נזכרת שחבר כנסת באמצע מליאת הכנסת מאיים ללנקוט אמצעים להוצאת חברי הכנסת הערבים מהכנסת, נבחרי מרבית האזרחים הערבים (מבלי שאני אנקוט עמדה לגבי כל אחד מהם ואם אני מסכימה עם דברים שנאמרו מפיו או לא)


כשאני נזכרת שאפילו נישאוין אזרחיים אין בישראל ושאת סוגיית ההפלות הסדירו מטעמים דמוגרפיים ושלא הספקתי לשכוח את ההחלטה בעניין חוק האזרחות ושהמון אנשים שנולדים להורה אחד ישראלי לא יכולים לרשום את ילדיהם במרשם האוכלוסין

וכשאני נזכרת שהקעדאנים המהוללים לא גרו בסוף בקציר
כשאני נזכרת שיש המון שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי של בית המשפט העליון, ושמתנגדים למינוייה של השופטת בייניש כנשיאה בגלל שהיא שוחרת שלטון חוק ואקטיביזם שיפוטי אז יש לי ממה לחשוש

אני לא חושבת שהדרך בפני ערבים בישראל להתקדם ולממש חלומות חסומה וקיימים ניסיונות לאכוף את סעיף 15 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ואפילו יש שופט ערבי בבית המשפט העליון שהבת שלו היא הערבייה ראשונה בקורס הצוערים של משרד החוץ ולאחרונה יש התקדמות בעניין זה ןאנחנו שומעים על ערבי או ערבייה ראשון וראשונה למרות שיש גם וותיקים. אבל אין ספק שהדרך קשה יותר לערבי וזה תלוי במה החלום ובמי החולם ובכל מה שקשור לביטחון אפשרות ההתקדמות מוגבלת ותקרת החלומות נמוכה
ומה אני יכולה להגיד לילד ערבי שאומר לי שהחלום שלו להיות טייס או כבאי

ומה שהכי מפחיד אותי ומרתיע אותי ומכבה את התקווה שלי לחברה אזרחית בריאה זה המצב הכלכלי והחברתי במדינה והמחסור במשאבים שוב כהיסטוריונית ידוע לך הקשר בין תנאים כלכליים > חברתיים > ביטחון

וכן הקשר ההפוך, אז כשאני מסתכלת על המצב הביטחוני והמשאבים שמושקעים בביטחון וכשאני חושבת על הסכסוך הערבי - פלסטיני ורואה שאין פתרון באופק ושאחרי שכל כך הרבה דורות של פלסטיניים שגדלו תחת כיבוש שהיווה קרקע פורייה לפונדמנטליזם דתי דבר שמפחיד אותך כפי שאמרת בראיון עם דן מרגלית האמת שזה מפחיד גם אותי, והתנאים הלא אנושיים שעיצבו יותר מ - 19 דורות בשטחים אז אין לי המון ציפיות
ואני נחרדת כשאני נזכרת בסוגיית הפליטים

אז לעניין המצב הסוציואוקונומי בחברה הישראלית ,
ואני אקדים את דברי ואעיר שאני אישית אין לי על מה להתלונן כלכלית ואני אומרת זאת רק כדי לבלום תגובות לא ענייניות ממגיבים שיפנו אליי כינויים של בכיינות כפי שהופנו מקודם. אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה מסביב כי בסוף כל העוול שסובלים ממנו אנשים מסביב יחזור על החברה האזרחית הישראלית כוווולה כמו בומרנג

אז קיים מחסור במשאבים הדיון הקודם בעניין המעונות היה טעימה מהתחרות הרחבה יותר על כל המשאבים בחברה. אם אנחנו מדברים על פיטורי מורים על התקנים של עובדי המדינה ואם מסתכלים על העולים החדשים ובעיות המהגרים וקשיי ההסתגלות ולמה תמיד שוכחים את האתיופים ואה העובדים הזרים ואם נסתכל על העבריינות הגואה מסביב על הנוער ברחובות ולא הספקנו לשכוח את הגל התקשורתי בעניין העבריינות והרציחות והכול חוזר למצב החברתי ולמצב הכלכלי וזה לא יעזור אם יוסיפו גם 1000 ניידות למשטרה ואלף שוטרים

אז המצב הכלכלי כפי שהוא היום רק מגדיל את התחרות ומגדיל את הפערים בחברה בין כל תתי החברה וכשיש בנוסף את האלמנט הלאומני הפערים הם כמעט בלתי ניתנים לגישור ורוב התסכול והכעס מועתק לשעיר לעזאזל של החברה : הערבים

( אני חושבת שהתחרות של הדוגמנית ממוצא ערבי ניראל והדוגמנית ממוצא אתיופי היא דוגמה מובהקת ושתיהן ראו בתחרות כמפלט מהמצב הסוציואקונומי שלהן)

בנוסף וכידוע העוני מעודד קיצוניות דתית ואחוז העוני לפי הסקר של הביטוח הלאומי האחרון הוא הגדול ביותר במגזר הערבי ותוסיפי לזה את קונפליקט הזהות אז הרבה אנשים במגזר הערבי יימצאו שיוך רק לדת הרי הם לא יכולים להשתייך למדינה כי ישראליותם מןגבלת ולא יוכלו להשתייך לעם הפלסטיני כי הפלסטיניות שלהם מוגבלת הרבה אנשים יגיעו למסקנה שהדת היא הפתרון ואני רק מתריעה ממה שעלול לקרות בעוד כמה דורות אם העוול הזה לא יתוקן

אם למישהו יש פתרונות שינטעו בלבי תקווה אשמח לשמוע
תודה על הדברים שכתבת וקראתי תגובה
בYNET
שאפילו היה מי שבכה כשקרא את דברייך

אבל אני לא מוצאת סיבה לקוות ובינתיים אני לא רואה שננקטות פעולות בעניין ואני חושבת שלאור המצב הסוציואוקונומי הקשה ועם כל הרצון הטוב אין אפשרות לנקוט פעולות.

31/8/06 02:24  
Anonymous סקרן כתב/ה:

למגיב האחרון -

אתה לא חושש, לאור הדברים שכתבת, שתל אביב היא בעצם הבטן הרכה של המדינה? מה היה קורה אם היו פוגעים גם בתל אביב?

אתה יכול בוודאי להזכיר לי את מלחמת המפרץ, אבל אי אפשר להשוות 2-3 טילים ביום עם ראש נפץ מבטון שלעתים היו מתפרקים באוויר וקיבלנו על שיגורם התראה של 10 דקות מראש למאות קטיושות שפשוט נופלות.

31/8/06 02:43  
Anonymous אזרח תל אביבי כתב/ה:

לסקרן,

ההשוואה בין הסבל שסבלה ת"א במלחמת המפרץ לסבל של הצפון מקומם. מה פשר ההשוואה? מה אשמים התל אביבים שעירם לא הופצצה הפעם??

אגב, מאה אלף האנשים שהיו הערב בכיכר למען שחרור החטופים, היו בתל אביב, לא בחיפה. למה? שאל את עצמך. מרכז המדינה הוא בת"א. מרכז גיאוגרפי, אבל גם - ויסלחו לי הירושלמים - מרכז חברתי, פוליטי, כלכלי, תרבותי.

כל זה לא אומר שאנחנו לא "מחבקים" את הצפון.

31/8/06 22:45  
Anonymous סקרן כתב/ה:

לאזרח תל אביבי

בסך הכל אמרתי שתל אביב היא בטן רכה. שאלתי מה היה קורה אילו, ואתה הנחת שאני מבקר את התל אביבים על זה שהם לא ספגו קטיושות.

1/9/06 20:22  
Anonymous דב כתב/ה:

שאלה לדיון....

אתמול נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, נפרד במהלך "ערב סגור" מכל שופטי ושופטות מחוזות חיפה והצפון.

הערב הסגור נערך אתמול בבית שאן, במבנה הסרייה העתיק מהתקופה העותמנית.

האירוע הופק על ידי הנהלת בתי המשפט תוך הקפדה שלמקום לא יגיעו פוליטיקאים ועיתונאים. אפילו השופטים והשופטות נתבקשו שלא להביא בני זוג.

בתחילת דבריו הנשיא ברק ביקש מהנוכחים בחדר שלא להקליט את דבריו, והמשיך לנאום במשך כשעה.

=== השאלה המשפטית===

האם הנשיא ברק מתנהל בשקיפות כמצופה מאדם הנושא במשרה ציבורית? מדוע הנשיא מסתיר מהציבור הרחב את דברי הפרידה שלו מהשופטים?

5/9/06 11:40  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>