מאמר בוואינט: שלושת-רבעי הכוס המלאה

פניה עוז-זלצברגר

מאמר זה פורסם באתר וואינט בעשרים-ותשעה באוגוסט 2006. אשמח בתגובות ובהערות של חבריי לבלוג הפקולטה למשפטים.

ייתכן שניצחנו במלחמה הזאת, וייתכן שלא. בינתיים, צריך לתקן. כדי לתקן, צריך להרגיש לא רק רע.

זה היה קיץ קשה לישראל, וקשה שבעתיים לדימוי העצמי הישראלי. נזקי מלחמת לבנון השניה מדידים רק בחלקם: אבדן חיים, פציעות ופגיעות נפשיות, נזק לרכוש, הפסדים לחקלאות, שריפות יער. נזקים אחרים עודם בהתהוות: טראומות אישיות, זעזועים פוליטיים, נסיגה באמון האזרחי במדינה ובצבא, קרע מחמיר ביחסי יהודים וערבים בישראל, בקיעים בכושר ההרתעה כלפי מדינות וארגונים עוינים. ייתכנו גם נזקים לטווח ארוך שלא ניתן לצפות את חומרתם: סדקים באמנה היסודית בין אזרחים לשלטון, הרעה במעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון ובעולם. לא פלא שמרבית הישראלים שרויים כעת, אם להתבטא במתינות, בדכדוך לאומי.

העניין הוא, שבניגוד לעמים אפאתיים יותר, דכדוכנו עתיר אנרגיה. הגירסה הישראלית של הטבע האנושי נוטה להתמודד עם זמנים רעים כאלה במרץ רב ובשלוש דרכים עיקריות: התבוססות, זעם ואסקייפיזם. ההתבוססות מחטטת בפצעים עד דק, כאיוב המתגרד בחרס. הזעם, שבזמן המלחמה ניתך על ראשו המוגן-היטב של נסראללה, מתועל כעת אל הממשלה והמטכ"ל, התקשורת והאו"ם. האסקייפיזם מעדיף את "כוכב נולד 4", ואני מכירה אפילו אנשים שקראו מדף שלם של ספרים טובים בחודש וחצי האחרונים.

כל סוגי התגובות הללו קיבלו כאן ביטויים קולעים בימים האחרונים. לא אנסה להוסיף תבן לעפריים, ובוודאי לא אתווכח עם הדכדוך, ההתבוססות, הזעם והבריחה אל מחוזות דמיון. כל אלה תגובות אנושיות ומתבקשות. אבקש רק להזכיר בענווה שני מצבי-תודעה אשר חסרים קצת במקומותינו כעת, אולי מפני ששניהם מסתתרים מאחורי מילים לועזיות ארוכות: פרספקטיבה ופרופורציה.

פרספקטיבה היא עניין של זמן, ושל הצטברות מאורעות נוספים, בלתי-צפיאים, בחודשים ובשנים שיבואו. עם בוא הפרספקטיבה נדע אם הקיץ הזה הנביט רק זרעי פורענות, או שמא גם תקווה או שתיים הרימו ראשן הזעיר. צבא לבנוני וכוח רב-לאומי בדרום לבנון, וחרטתו המוצהרת של נסראללה, זה לא מעט. עוד מוקדם לדעת.

אבל פרופורציה, מידתיות בעברית צחה, במנות קטנות וקלות לעיכול, אפשר להציע כבר עכשיו. אז הנה.

* אמרנו דכדוך? אכן. אנשים פה עצובים. ומבוהלים מזה שהם עצובים. אז זהו, שהדכדוך לא רק טבעי ומובן, אלא הוא גם מנוף לתיקון נפשי ולתיקון מעשי. בצבא, בשלטון הלאומי והמקומי, בשיח הציבורי. פחות יוהרה, יותר הארה. פחות צ'אפחות וטפיחות, יותר שידוד מערכות. פחות זילזול בזילזאל, יותר ענווה ועמל. ובינתיים - לגיטימי להיות עצובים, כפרטים וכציבור. אולי אפילו, כמו שסייד קשוע הציע לאחרונה, אנחנו היהודים-הישראלים נראים יותר אנושיים ויותר סימפטיים כשאנחנו מדוכדכים וכושלים קמעא. בסוף האירופים עוד יחזרו לאהוב אותנו. במחשבה שנייה, לא להגזים עם הדכדוך.

* התבוססות בתחושות כישלון? נורמלי בהחלט. אבל קצת פרופורציה: תומכי החיזבאללה יושבים על חורבות עשנות בביירות ובצור וצוהלים ניצחון, ואנחנו בגן הוורדים הפורח בירושלים ובמעוזי ההי-טק המשגשגים בהרצליה זועקים כישלון. אז נא לשים לב מדי פעם ללוקסוס הגדול שלנו, פרי עבודה קשה וכלכלה חזקה: לחוש על הלשון את מר טעמו של שבר-ציפיות, של אי-עמידה בסטנדרטים של עצמנו. לזעוק בתוך זירה ציבורית תוססת, בתוך תקשורת פעלתנית עד כדי היפראקטיביות, דברים קשים על עצמנו ועל התנהלותנו. לשמוע קולות מגוונים (ולטעמי צריך לשמוע עוד ועוד), לרבות אלה של ערבים אזרחי ישראל, של מתנגדי המלחמה הזאת מראשיתה, של תומכי כיבוש ביירות ושל מתעבי גנרלים באשר הם, ולחרף ולגדף אותם בטוקבקים, כי זאת ארץ חופשית.

למה זה טוב? קודם כל, חופש הוא טוב, למקרה ששכחנו. ושנית, ההתבוססות בכאב יכולה להיות גם בסיס ולא רק באסה. צה"ל שיחרר זה עתה הביתה משירות מילואים מסובך וטראומתי אלפי אנשים חושבים אשר אמרו, ועוד יאמרו, דברים קשים ונכוחים לציבור הישראלי. יאמרו המילואימניקים את כל אשר עם ליבם, וגם הסדירניקים, ובוודאי יושבי המקלטים בנהריה ובקרית שמונה, ורצוי שנציגים מוסמכים מכל זרועות ביקורת המדינה ומשרדיה, לא רק עיתונאים, יתייצבו מולם עם ציוד הקלטה. יישבו נא פקידים בעניבות לצד קצינים במדים ויבדקו במלוא ההגינות מדוע לא הגיעו מנות קרב לחיילים, מה קרה בבינת ג'בייל, ולמה חטפנו בפעולה נועזת חסן נסראללה אחד תמים וישר-דרך. הלוואי שיהיו לנו שני מפיקי-לקחים ושלושה מיישמי-מסקנות על כל מדווח-פאשלה אחד. הלוואי גם שנהיה די חכמים להבחין בין הפאשלות שנחוץ למצוא את האשמים בהן, לבין שגיאות התובעות לקחים אך לא אשמים, ובין שני אלה לבין מקרי הביש שהתרחשו ללא שגיאות וללא אשמים.

אם נצליח הפעם ללמוד משהו מהכאב, אז שיכאב.

* לזעם יש מינעד משלו, מן הקהה ועד הסרקסטי, מן הנאבוט ועד המחט. בימים אלה הוא מיתרגם לתנועת מחאה, שאת תפוקתה אין לחזות. אציע רק אבחנה פרופורציונאלית אחת: עם ישראל כועס עכשיו על עצמו הרבה יותר משהוא כועס על החיזבאללה והחמאס. אני, מצידי, זועמת מאד על מי שירה עלי טילים לאחר נסיגה מלאה משטחו, ועל מי שקילקל כאן ממשלה אזרחית עם אג'נדה חברתית שאולי-אולי יכולה היתה לשנות כאן ערכי יסוד, גם בין יהודים לערבים, אילו ניתן לה לפעול לפי נתוניה היותר-חזקים. אבל זאת רק דעתי. תזעמו על מי שתרצו, אבל תרגמו נא את הזעם למסקנות מעשיות, לפחות בנוגע לנתמכי הביטוח הלאומי בצפת.

* אסקייפיזם? כאן דווקא מצא עם ישראל תגובה פרופורציונית לעילא, ומיד כשנשתתק הד הנפילה האחרונה נהר בהמוניו לצימרים בגליל. תל אביב, מצידה, המשיכה לסעוד ולראות תיאטרון במהלך כל חודש הלחימה, וחילקה בנחת קופוני הנחה לעשרות אלפי תושבי הצפון שהסתופפו בה. ובאותה הזדמנות המשיכה תל אביב רבתי גם לשאת על גבה הרחב את הכלכלה הישראלית הלא-כושלת. אולי יש כאן יישום מיידי ובוטה מדי של מטבע הלשון היפה "חפצי חיים". אבל שאלו את צוותי המסוקים שטסו הלוך ושוב מעל קו החוף הסואן של המטרופולין שלנו, אם לא פיטנזו איך כשהכל ייגמר ייצטרפו גם הם לאיזה מעגל דרבוקות עם כוס בירה צוננת בצד.

בכל זאת, תזכורת קטנה: אנשים רבים צריכים עכשיו להפשיל שרוולים ולתקן קילקולים. שרוולים לא מפשילים בבתי קפה.

* ועוד כמה הערות מידתיות: רובם המכריע של הישראלים לא הלך לשום מקום, לא גיאוגרפית ולא מנטלית, אלא חי כאן את הקיץ הזה וספג את המתרחש כאן בבשרו ובליבו. שישים אחוז מתושבי האיזורים שמחוץ לטווחי הטילים קמו ועשו משהו - תרומות, סיוע, אירוח - למען האוכלוסייה הנפגעת. חלק לא קטן של מערכות השלטון, וגופים ציבוריים כמו שירותי הכבאות חברת המתנ"סים, תיפקדו היטב ואף מעבר למצופה. המערכת הרפואית המעולה עשתה את שלה, ועובדיה - יהודים וערבים - הגישו עזרה ראשונה וריפאו והצילו חיים, כל השבועות הללו, בשקט ובצנעה ובאחריות. הזירה הציבורית רעשה וגעשה, ושלל קולותיה של חברה חופשית ופלורליסטית נישא ברמה. התקשורת הרגיזה את כולם והעלתה סוגיות לבחינה אזרחית נוקבת של המלחמה ותוצאותיה, על פי המנדט הבסיסי של תקשורת ליברל-דמוקרטית. כל נסיון ליצור כאן "חזית אחידה תחת אש" נידון לכישלון, והידד לכישלון הזה. עיתונים ואתרי אינטרנט עבריים פירסמו תגובות ובלוגים מלבנון בעיצומם של הקרבות. המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים הציג בשלל אירועי קיץ את מורשתה הגדולה של הציוויליזציה המוסלמית. חזית אחידה לא היתה כאן, אך הרבה פתיחות וסולידריות אנושית היו גם היו. אינטרסים יסודיים מאוד של החברה הישראלית, התשתיות התרבותיות שלה ודיון-העומק המוסרי שלה, לא קרסו ולא הושתקו.

לכל זה, חברים יקרים, קוראים "חברה אזרחית". בגדולתה. או לפחות - במידתיותה.

כותבת שורות אלה אינה בביזנס של "נחמו, נחמו עמי". מר וכואב לנו. אבל אם הכאב הוא ראשית מרפא, הראייה הנכוחה היא ראשית תיקון. אז לדרך. עם קצת פרופורציה.

*

פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של המחשבה המדינית, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה וחברת המועצה הציבורית של המכון הישראלי לדמוקרטיה.