לדבר בתום לב על שוויון במקום שרווי עד לשדו באפליה

דורון מנשה מבקר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הפוסל את קריטריון השירות הצבאי כקריטריון להעדפה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. פסק הדין ניתן בעתירה שהגיש ארגון "עדאלה" (אגב, זה לא "עדאללה" – לא כל דבר ערבי עובר דרך השם המפורש... – "עדאלה" פירושו "צדק" בערבית). ביקורתו של דורון מורכבת, ואני מקווה שלא אחטא בפשטנות יתרה בעת הצגת עיקריה.

להלן הטיעון העיקרי: א' נדרש לשרת בצבא, וב' אינו משרת בצבא (או בשירות לאומי). בזמן שא' משרת ב' יכול לעבוד או ללמוד או לעשות ככל העולה על רוחו. אם הוא בוחר לעבוד, הרי שבתום שלוש שנים יש לו יתרון כלכלי של ממש על פני א'. אם הוא בוחר ללמוד, הוא נכנס לשוק העבודה 3 שנים לפחות לפני א'. כך או כך - יש לו יתרון ניכר על פני א'. יתר על כן: במהלך אותן 3 שנים ב' הוא אדם חופשי לגמרי, בשעה שא' מצוי במסגרת היררכית נוקשה המגבילה את חירותו באופן משמעותי; א' לוקח סיכונים ש-ב' לא לוקח, ועוד. אמנם המדינה מתגמלת באופן כזה או אחר חיילים ובעיקר חיילים משוחררים, אך אליבא דדורון "לא ניתן לטעון ברצינות ש[תגמולים אלה] הם שווי ערך למה שהיו יכולים לחסוך בשנים של עבודה". הנה כי כן, ב' מצוי במצב טוב יותר מא'. האם – שואל על כן דורון – לא ניתן להתחשב בכך במסגרת החלטה דוגמת זו של האוניברסיטה בעניין קריטריונים למעונות?
דומה לפיכך שלוז טענתו של דורון היא ליתר קונטקסטואליות של תחשיב הצדק שנערך כאן.
לטעמי דורון מחטיא לפחות שלוש נקודות.

ראשית, דורון לא מתמודד כלל עם חשש (קונטקסטואלי) העומד ביסוד קביעתו של בית המשפט, כי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 נועד להתוות רשימה ממצה של הטבות/תגמולים. זהו החשש מכך, שלפחות סוציולוגית, הטיעון שלו יהיה נטול גבולות בחברה הישראלית. טיעון הפגיעה בחיילים (ואי פיצויה המלא) הוא "קולב" נוח, בעל חזות נוחה יחסית, שניתן לתלות עליו מגוון של פרקטיקות המפלות יהודים על פני ערבים וישובים יהודים על פני ישובים ערבים. אם מעונות, מדוע לא גם מלגות מטעם האוניברסיטה? ומדוע שבעצם לא נפעיל גם תנאי קבלה דיפרנציאליים בקבלה לאוניברסיטה (אולי לא בתחום הציון המשוקלל, אבל נוסיף קריטריון של גיל, המבחין בין גיל 18 לגיל 21)? מדוע שמעבידים פרטיים לא ישלמו משכורת דיפרנציאלית? מדוע שמשכירי דירות, מפעילי מועדונים, וכדומה לא יפעילו תעריף דיפרנציאלי? מדוע שמינהל מקרקעי ישראל לא יקצה קרקע בתנאים דיפרנציאליים? (המינהל פטור בעצם מההתחבטות הזו, היא ודאי לא שגורה עבורו, שכן הוא ממעט מאד בהקצאה לערבים).

שנית, דורון מתעלם מהשאלה, מי ראוי שיקבע את אותה רשימת הטבות/ תגמולים לחיילים. האם לאור החשש הנזכר לעיל – שהוא כה מציאותי בחברה הישראלית – הכרעה זו חייבת להישאר בידי הכנסת, ולהתממש על ידי רשויות המדינה? אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי.

שלישית, אם ענייננו בקונטקסטואליות, אשמח להעלות למחשבה כמה שאלות שתחשיב הצדק של דורון פוסח עליהן. מדוע לא להכניס לתחשיב "התגמול" של החיילים תגמולים ישירים ועקיפים דוגמת "רישות חברתי", "הטיה מקדמית בחברה הרחבה", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי" וכדומה?

אומר לנו בית המשפט המחוזי, אם לנסח זאת בלשוני: אני זה שמקפיד על קונטקסטואליות. אם השיקול הוא סוציואקונומי, עלינו לבחון כל אדם לגופו. יש חיילים משוחררים שמצוקתם גדולה – בין שהיא נובעת מהשירות הצבאי ובין שלא – ויש חיילים משוחררים שמצבם הסוציואקונומי שפיר – בין כתולדה של שירות קבע או מיומנויות שרכשו בצבא ובין מטעמים אחרים. נשפוט כל חייל משוחרר לגופו. עונה דורון: תשובה זו מתעלמת מפער הגיל – כל החיילים הפסידו לפחות 3 שנים. תשובה זו נכונה בעיני, אך היא כאמור חלקית. היא לא עונה לשאלות שהזכרתי, שעניינן היקף התגמול ומיהותו של קובע התגמול.

נקודה אחרונה. בשולי דבריו מתייחס דורון לסוגיית השירות הלאומי. "מי אשר מבקש להיות אזרח שווה זכויות במדינתו, ראוי שיהיה גם אזרח שווה חובות". סוגיית השירות הלאומי וכן התנייתן של זכויות בחובות הן סוגיות כבדות מאד. אסתפק כאן בשתי טענות קצרות, פותחות דיון.

א. טיעון חזק שמשמיע המיעוט, הוא הטיעון הבא: שום דבר לא ישתנה באמת בחברה הישראלית גם אם נשרת בשירות האזרחי – ראו הדרוזים. [זו אולי טענה גורפת, אך היא ודאי אותנטית]. יתר על כן, אנחנו בכל מקרה נהיה "החשוד הקבוע" עד תום המאבק הישראלי-פלסטיני. אשר על כן דברים מהותיים ביחסה של קהילת הרוב כלפינו לא צפויים להשתנות עד אז, גם אם ניקח על עצמנו שירות לאומי.
בניסוח אחר: מה שבאמת קורה הוא המתנה של כל צד לשינוי מהותי – שיתחולל קודם בצד השני... היהודים אומרים: אתם רוצים שוויון אמיתי – תנו שוויון חובות. הערבים אומרים: תנו לנו להרגיש שווים באמת, ואז נרגיש שאנחנו מוכנים לתרום משהו כמו שירות אזרחי. אני מאמין, ששתי הטענות משקפות אכן את הציפיה של כל צד – שהשינוי העמוק יתחולל קודם בצד השני.
יותר מכך, "הציפיה" הנזכרת מחסירה צלע אחת – והיא הקשר בין חובת השירות (הצבאי או האזרחי) לבין השייכות הלאומית של המיעוט, והאופן שבו המיעוט תופס את יחסה של ישראל לא רק אליו אלא גם לעמו. בעיני עסקת החבילה המופיעה בחברה הישראלית היא לפיכך יותר מורכבת. וזו "העסקה". ישראל מקיימת פרויקט אתנוצנטרי – "מדינה יהודית", ויותר מכך, היא כובשת ומתנחלת בשארית אדמתו של עמו של המיעוט. האזרחים הערבים מוחים על כך, אך לא נלחמים בכך. חלק מהותי מאד במחאה הזו, הוא אי-השירות הצבאי ואי-השירות בשירות תחליפי. ב'תמורה' אכן לא נכפה על המיעוט ההשתתפות בצבא השומר על הפרויקט האתנוצנטרי הנזכר, ולא נכפית גם חלופה אחרת, שנתפסת כמשרתת אותו.
למותר לציין, שערעור חד-צדדי של עסקת החבילה הזו עלול לגבות מכולנו מחיר של ממש.

ב. עולות שאלות לא פשוטות ביחס לטיבו של השירות האזרחי שיוצע לערבים. החשש של המיעוט הערבי הוא מפני ממדרון חלקלק משני סוגים. ראשית, זליגה מחובת שירות אזרחי לחובת שירות צבאי. שנית, מכך שהם יהיו לחוטבי העצים ושואבי המים שמפנים את קהילת הרוב היהודית להגשמה אפקטיבית יותר/ נצלנית יותר של מטרותיה האתנוצנטריות. השאלה העיקרית לפיכך היא זו של אמון. האם האזרחים הערבים יכולים להאמין, שפתיחה במשא ומתן על שירות אזרחי תסתיים אכן בכיוון שהוא סביר עבורם. מי יגבש את ההסדר? עד כמה ישותפו בני קהילת המיעוט בעיצוב ההסדר? עד כמה הם יהיו מוטביו?
להודות על האמת, בהינתן התרבות הפוליטית של ישראל וההיסטוריה שלה, אני שותף מאד לחשדנותם הבסיסית של האזרחים הערבים ולספקנותם.
אם להיות מפורש יותר: טיעונך ותגובתך דורון (למהלך הכל-כך נדיר הזה של ניסיון לצמצם את נתיבי האפליה המסועפים הפועלים כנגד המיעוט) לא מצליחים להפוך אותי לפחות חשדן.