תג

יום חמישי, אוגוסט 24

לדבר בתום לב על שוויון במקום שרווי עד לשדו באפליה

דורון מנשה מבקר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הפוסל את קריטריון השירות הצבאי כקריטריון להעדפה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. פסק הדין ניתן בעתירה שהגיש ארגון "עדאלה" (אגב, זה לא "עדאללה" – לא כל דבר ערבי עובר דרך השם המפורש... – "עדאלה" פירושו "צדק" בערבית). ביקורתו של דורון מורכבת, ואני מקווה שלא אחטא בפשטנות יתרה בעת הצגת עיקריה.

להלן הטיעון העיקרי: א' נדרש לשרת בצבא, וב' אינו משרת בצבא (או בשירות לאומי). בזמן שא' משרת ב' יכול לעבוד או ללמוד או לעשות ככל העולה על רוחו. אם הוא בוחר לעבוד, הרי שבתום שלוש שנים יש לו יתרון כלכלי של ממש על פני א'. אם הוא בוחר ללמוד, הוא נכנס לשוק העבודה 3 שנים לפחות לפני א'. כך או כך - יש לו יתרון ניכר על פני א'. יתר על כן: במהלך אותן 3 שנים ב' הוא אדם חופשי לגמרי, בשעה שא' מצוי במסגרת היררכית נוקשה המגבילה את חירותו באופן משמעותי; א' לוקח סיכונים ש-ב' לא לוקח, ועוד. אמנם המדינה מתגמלת באופן כזה או אחר חיילים ובעיקר חיילים משוחררים, אך אליבא דדורון "לא ניתן לטעון ברצינות ש[תגמולים אלה] הם שווי ערך למה שהיו יכולים לחסוך בשנים של עבודה". הנה כי כן, ב' מצוי במצב טוב יותר מא'. האם – שואל על כן דורון – לא ניתן להתחשב בכך במסגרת החלטה דוגמת זו של האוניברסיטה בעניין קריטריונים למעונות?
דומה לפיכך שלוז טענתו של דורון היא ליתר קונטקסטואליות של תחשיב הצדק שנערך כאן.
לטעמי דורון מחטיא לפחות שלוש נקודות.

ראשית, דורון לא מתמודד כלל עם חשש (קונטקסטואלי) העומד ביסוד קביעתו של בית המשפט, כי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 נועד להתוות רשימה ממצה של הטבות/תגמולים. זהו החשש מכך, שלפחות סוציולוגית, הטיעון שלו יהיה נטול גבולות בחברה הישראלית. טיעון הפגיעה בחיילים (ואי פיצויה המלא) הוא "קולב" נוח, בעל חזות נוחה יחסית, שניתן לתלות עליו מגוון של פרקטיקות המפלות יהודים על פני ערבים וישובים יהודים על פני ישובים ערבים. אם מעונות, מדוע לא גם מלגות מטעם האוניברסיטה? ומדוע שבעצם לא נפעיל גם תנאי קבלה דיפרנציאליים בקבלה לאוניברסיטה (אולי לא בתחום הציון המשוקלל, אבל נוסיף קריטריון של גיל, המבחין בין גיל 18 לגיל 21)? מדוע שמעבידים פרטיים לא ישלמו משכורת דיפרנציאלית? מדוע שמשכירי דירות, מפעילי מועדונים, וכדומה לא יפעילו תעריף דיפרנציאלי? מדוע שמינהל מקרקעי ישראל לא יקצה קרקע בתנאים דיפרנציאליים? (המינהל פטור בעצם מההתחבטות הזו, היא ודאי לא שגורה עבורו, שכן הוא ממעט מאד בהקצאה לערבים).

שנית, דורון מתעלם מהשאלה, מי ראוי שיקבע את אותה רשימת הטבות/ תגמולים לחיילים. האם לאור החשש הנזכר לעיל – שהוא כה מציאותי בחברה הישראלית – הכרעה זו חייבת להישאר בידי הכנסת, ולהתממש על ידי רשויות המדינה? אם לדורון יש בעיה עם חוק קליטת חיילים משוחררים, שיטרח על תיקון החוק, במקום לבסס מקור מתמשך, רב-אפיקי, וקשה לכימות ולבקרה, של אפליה כנגד המיעוט הערבי.

שלישית, אם ענייננו בקונטקסטואליות, אשמח להעלות למחשבה כמה שאלות שתחשיב הצדק של דורון פוסח עליהן. מדוע לא להכניס לתחשיב "התגמול" של החיילים תגמולים ישירים ועקיפים דוגמת "רישות חברתי", "הטיה מקדמית בחברה הרחבה", "רכישת כישורים טכניים, ניהוליים, חברתיים וכדומה, עקב השירות הצבאי" וכדומה?

אומר לנו בית המשפט המחוזי, אם לנסח זאת בלשוני: אני זה שמקפיד על קונטקסטואליות. אם השיקול הוא סוציואקונומי, עלינו לבחון כל אדם לגופו. יש חיילים משוחררים שמצוקתם גדולה – בין שהיא נובעת מהשירות הצבאי ובין שלא – ויש חיילים משוחררים שמצבם הסוציואקונומי שפיר – בין כתולדה של שירות קבע או מיומנויות שרכשו בצבא ובין מטעמים אחרים. נשפוט כל חייל משוחרר לגופו. עונה דורון: תשובה זו מתעלמת מפער הגיל – כל החיילים הפסידו לפחות 3 שנים. תשובה זו נכונה בעיני, אך היא כאמור חלקית. היא לא עונה לשאלות שהזכרתי, שעניינן היקף התגמול ומיהותו של קובע התגמול.

נקודה אחרונה. בשולי דבריו מתייחס דורון לסוגיית השירות הלאומי. "מי אשר מבקש להיות אזרח שווה זכויות במדינתו, ראוי שיהיה גם אזרח שווה חובות". סוגיית השירות הלאומי וכן התנייתן של זכויות בחובות הן סוגיות כבדות מאד. אסתפק כאן בשתי טענות קצרות, פותחות דיון.

א. טיעון חזק שמשמיע המיעוט, הוא הטיעון הבא: שום דבר לא ישתנה באמת בחברה הישראלית גם אם נשרת בשירות האזרחי – ראו הדרוזים. [זו אולי טענה גורפת, אך היא ודאי אותנטית]. יתר על כן, אנחנו בכל מקרה נהיה "החשוד הקבוע" עד תום המאבק הישראלי-פלסטיני. אשר על כן דברים מהותיים ביחסה של קהילת הרוב כלפינו לא צפויים להשתנות עד אז, גם אם ניקח על עצמנו שירות לאומי.
בניסוח אחר: מה שבאמת קורה הוא המתנה של כל צד לשינוי מהותי – שיתחולל קודם בצד השני... היהודים אומרים: אתם רוצים שוויון אמיתי – תנו שוויון חובות. הערבים אומרים: תנו לנו להרגיש שווים באמת, ואז נרגיש שאנחנו מוכנים לתרום משהו כמו שירות אזרחי. אני מאמין, ששתי הטענות משקפות אכן את הציפיה של כל צד – שהשינוי העמוק יתחולל קודם בצד השני.
יותר מכך, "הציפיה" הנזכרת מחסירה צלע אחת – והיא הקשר בין חובת השירות (הצבאי או האזרחי) לבין השייכות הלאומית של המיעוט, והאופן שבו המיעוט תופס את יחסה של ישראל לא רק אליו אלא גם לעמו. בעיני עסקת החבילה המופיעה בחברה הישראלית היא לפיכך יותר מורכבת. וזו "העסקה". ישראל מקיימת פרויקט אתנוצנטרי – "מדינה יהודית", ויותר מכך, היא כובשת ומתנחלת בשארית אדמתו של עמו של המיעוט. האזרחים הערבים מוחים על כך, אך לא נלחמים בכך. חלק מהותי מאד במחאה הזו, הוא אי-השירות הצבאי ואי-השירות בשירות תחליפי. ב'תמורה' אכן לא נכפה על המיעוט ההשתתפות בצבא השומר על הפרויקט האתנוצנטרי הנזכר, ולא נכפית גם חלופה אחרת, שנתפסת כמשרתת אותו.
למותר לציין, שערעור חד-צדדי של עסקת החבילה הזו עלול לגבות מכולנו מחיר של ממש.

ב. עולות שאלות לא פשוטות ביחס לטיבו של השירות האזרחי שיוצע לערבים. החשש של המיעוט הערבי הוא מפני ממדרון חלקלק משני סוגים. ראשית, זליגה מחובת שירות אזרחי לחובת שירות צבאי. שנית, מכך שהם יהיו לחוטבי העצים ושואבי המים שמפנים את קהילת הרוב היהודית להגשמה אפקטיבית יותר/ נצלנית יותר של מטרותיה האתנוצנטריות. השאלה העיקרית לפיכך היא זו של אמון. האם האזרחים הערבים יכולים להאמין, שפתיחה במשא ומתן על שירות אזרחי תסתיים אכן בכיוון שהוא סביר עבורם. מי יגבש את ההסדר? עד כמה ישותפו בני קהילת המיעוט בעיצוב ההסדר? עד כמה הם יהיו מוטביו?
להודות על האמת, בהינתן התרבות הפוליטית של ישראל וההיסטוריה שלה, אני שותף מאד לחשדנותם הבסיסית של האזרחים הערבים ולספקנותם.
אם להיות מפורש יותר: טיעונך ותגובתך דורון (למהלך הכל-כך נדיר הזה של ניסיון לצמצם את נתיבי האפליה המסועפים הפועלים כנגד המיעוט) לא מצליחים להפוך אותי לפחות חשדן.

8 תגובות:

Anonymous עזית הצנחנית כתב/ה:

שלוש שנים???? פחחחח!!!
הקביעה כאילו כל חיילנו המצויינים שירתו לפחות שלוש שנים מדירה קבוצה שלמה - הנשים. הן משרתות פחות. הן מסתכנות פחות. והדברים ידועים.
לפי הגיון זה - הגיונו של דורון - יש מקום להפלות לטובה את הגברים בקבלת הדיור במעונות. נראה אותו מתעסק איתנו - צבא נלהב של פמיניסטיות זועמות.

24/8/06 19:09  
Blogger יונתן כתב/ה:

התגובה הרפלקסיבית שלי, ככל ישראלי-יהודי מצוי, היתה לקבל את עמדות של ד"ד מנשה. הרי לכאורה מה רע בכך שהשירות הצבאי יהווה קריטריון רלבנטי?
עתה, לאחר קריאת התגובות אני פשוט מתחלחל מעצמי ששוב הלכתי שולל אחרי הרגש ולא נתתי לתבונה לדבר - מזל שיש מי שנותן לנו את האפשרות לראות את הדברים מזווית יותר רחבה.
אגב, רק כדי להראות לאיזה כיוון אבסורדי יכול להביא "קידוש" השירות הצבאי אני מבקש להזכיר לכם את סופר המדע הבדיוני הפשיסט והנודע רוברט הינליין, אשר הפיץ בספריו תאוריה לפיה בעתיד הזכות להצביע בבחירות תהיה שייכת רק למי שביצע שירות צבאי.
יחד עם זאת, אני סבור כי להבדיל
מתגמול על שירות סדיר, התגמול שמספק החוק למשרתי המילואים הוא אפסי, בעיקר ביחס להקרבה של המשרתים ביחידות הקרביות. לפיכך, בעניין זה אני חולק על הקביעה כי בהיעדר חקיקה אין לגופים ציבוריים סמכות לתקן את העוול הנגרם לאנשי המילואים. בעיניי, התחשבות במצבם של אנשי המילואים לא תהווה הפליה, אלא יחס שונה לשונים, על בסיס הבדלים רלבנטיים. צריך להדגיש, כי אנשי המילואים הינם מיעוט זעום גם בקרב האוכלוסייה היהודית. כל עוד קיימת לקונה בחוק, אינני חשוב שקריטריון שמתחשב בשירות מילואים הוא קריטריון פסול (אם כי ברור שהדבר אינו רלבנטי לעניין הכלכלי של מגורים במעונות).
עניין נוסף הוא עניין הקשר בין חובות לזכויות. דעתי היא כי זכויות הפרט אינן זכויות המותנות בקיום חובות כלשהן, אם כי כמובן כל זכות אינה מוחלטת. מנגד, לדעתי יש מקום להבחין בין זכויות קיבוציות לזכויות הפרט. אני סבור, שניתן להתנות זכויות קיבוציות מסוימות בקיום חובות מסוימים של הקבוצה. הרציונל מאחורי הנחה זו הוא שהמדינה היא פרוייקט משותף של קבוצה מסויימת שמבקשת לשמר מכנה משותף כלשהו, רחב ככל הניתן. הכרה בזכות של קבוצה מסויימת למעשה פוגעת במכנה המשותף ומערערת במשהו את אחדות וריבונות המדינה. יתר על כן, כמות הקבוצות שעשויה להיות במדינה היא בלתי מוגבלת ובתאוריה גדולה אפילו מכמות הפרטים שיש במדינה. אין המסקנה מכך שאסור להכיר בזכויות קיבוציות, אולם המסקנה לדעתי היא שזכויות קיבוציות אינן זכויות בלתי מותנות כמו זכויות הפרט. חייב להישמר איזון בין חלוקת כוחה של המדינה לקבוצה מסויימת לבין שמירה על ערכיה הבסיסיים. דוגמא להבהרת הרעיון: לכפר המצוי בליבה של שמורת טבע אין זכות להפיק רווחים מפיתוח השמורה, בהינתן שתושבי הכפר מבצעים פגיעות רחבות היקף בשמורה באמצעות בנייה בלתי חוקית.
דוג' נוספת להבהרת עמדתי: המיעוט הערבי אינו יכול לדרוש מהמדינה לממן חינוך בערבית אם אינו מלמד עברית כלל.

24/8/06 20:53  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

אם לומר את האמת, אני מוכן לשרת שוב שלוש שנים בצבא, ולא להרגיש אפילו ליום אחד מה זה להיות מיעוט מוקצה ומופלה לרעה - כמו ערביי ישראל.

לדעתי - במיוחד ביחס לנשים ערביות, יש לנהוג בהפליה מתקנת. האינטרס של המדינה צריך להיות שהן יצאו מהכפרים הפרמיטיבים ויגורו במקומות מתקדמים כמו מעונות האוניברסיטה.

24/8/06 21:19  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לעזית הצנחנית -
היום, כאשר כמעט כל מסלולי השירות פתוחים בפני נשים, ואישה המתנדבת לתפקידי לחימה משרתת 3 שנים בסדיר, הטענה שלך פשטנית עד כדי גיחוך. בהנחה שאנו מקבלים ששירות צבאי מסכן חיים וממושך הוא שיקול רלוונטי בהקצאת מעונות - שוב אין כל בסיס לטענה שנשים מופלות לרעה. הבחירה בידכן. ואם אתן פמיניסטיות אמיתיות - אולי כדאי שתתחילו לחשוב לא רק על הטבות אלא גם על השוואת התרומה לקהילה.

24/8/06 22:05  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

ד"ר סבן -
ד"ר מנשה צודק.
השורה התחתונה היא שהערבים אזרחי ישראל לא מוכנים לתרום לחברה שמעניקה להם זכויות. יכול להיות שיש להם בעיית זהות. יכול להיות שהם מרגישים מקופחים. אבל כל עוד אין להם נכונות לתרום למדינה אני חושב שיש הצדקה מוסרית לקיפוח שלהם. אילו הם היו משרתים שירות כלשהו היה הרבה יותר כוח מוסרי לטענה שלהם על קיפוח. אבל הם לא מוכנים לעשות כלום.
אז תאמר שיש להם בעיית זהות ושבגללה הם לא יכולים לשרת בצבא הגנה לישראל. יש לי שתי תשובות. האחת - מבחינתי הם יכולים לעשות שירות לאומי בישוביהם. לטפל בקשישים. לסייע במוסדות חינוך. אבל גם על זה הם לא מוכנים לשמוע. אין לזה שום תירוץ. לא ייתכן שתתבע שוויון זכויות והטבות והנחות ולא תהיה מוכן לשאת בנטל. יותר מזה, מדובר בתופעה של טפילות מכיוון שהם נהנים מההקרבה של חיילי צה"ל ואנשי השירות הלאומי. צה"ל הגן גם עליהם ועל ישוביהם. אבל הם, כאמור, לא מוכנים לתרום דבר.
התשובה השנייה - לא פופולרית כל כך - אבל אם יש להם בעיית זהות הם לא חייבים להישאר כאן. זו מדינה יהודית .דמוקרטית אבל יהודית. אתם מלמדים אותנו שיש כאן מתח אבל לא מתכחשים לכך שהמדינה יהודית. האם היית מעלה על דעתך שיהודי אזרח ארצות הברית אי שם בהיסטוריה היה מודיע לממשלת ארצות הברית שהוא לא יכול לשרת את המדינה בגלל שיש לו ניגוד עניינים עם השלטון בשל שיוכו האתני לאומי? הרי זה אבסורד. או שאתה חלק מהמדינה - מקבל את כל זכויות האזרח ונושא בכל חובות האזרח, או שאתה לא חלק מהחברה. יש לך בעיה עם זהות המדינה - נסה לשנותה באמצעים חוקיים ואם לא הצלחת וזה מאוד מפריע לך - לך למקום אחר.

24/8/06 22:17  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

בעניין הדו-קיום, ממליץ לראות את הלינק הבא

http://www.youtube.com/watch?v=_Y3k1ZlRKuA

25/8/06 03:06  
Anonymous אזרח כתב/ה:

אני לא מתיימר להצדיק או לתקוף את פסק דינו של בית המשפט. אבל רק רציתי להזכיר לכולם שהמקצוע אותו "רכשתי" בזמן שירותי הצבאי הוא מקצוע שאני מתפלל כי לא אאלץ לעשות בו שימוש יותר. ובשונה מגישתו של ד"ר סבן אותי אף אחד לא שאל אם אני מרגיש מוכן לתרום למדינה שלוש שנים מחיי. התשובה לשאלה הזו ניתנה בשמי ובשבילי הרבה לפני שנולדתי.

26/8/06 13:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כיצד אדם סביר יכול לצפות ממני - כערבייה - לשרת במדינה שגירשה את רוב משפחתי ממנה, שלקחה מסבותיי את בתיהם, שהדגל שלה מבוסס רק על סמלים יהודיים ושבהמנון שלה נזכרות המילים "ארץ ציון"?
ולסטודנט לעיל, הפתרון אינו ללכת למקום אחר כי כאן הוא המקום שלי!

30/8/06 21:16  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>