איך לענות? על משרדים ממוזגים, מגדל השן - תגובה ליונתן, הערה על השיח

מאת מיכאל בירנהק

זו תגובה לתגובה של יונתן יובל, בפוסט הקודם, אבל הסטייה מהנושא המקורי של יונתן (ואולי לא), מצדיקה פוסט נפרד, בעיניי, ולבלוג אין מלך ואין שליט (כמעט), אז הנה, פוסט חדש-נסמך על קודמיו בשרשרת. זו, אגב, דרכו של שיח, שמתחיל בנושא אחד וגולש לאחר.

כותבת "סטודנטית" (והמירכאות אינן באות לציין ציניות, אלא כינוי, ואני בעד אנונימיות בתגובות לבלוג, למי שבוחר/ת בה) ליונתן, ש"זו לא חוכמה למתוח ביקורת מהמשרד הממוזג שהוא מעולם לא יצא ממנו לעולם האמיתי". זו טענת "מגדל השן" הקלאסית שמופנית לאקדמיה, מנוסחת אמנם בבוטות-מה, אבל הימים סוערים והשיח סוער, וגם בוטה, ואנחנו (הנה גייסתי את כו-לם ל"אנחנו" קולקטיבי) הרי מאמינים בחופש הביטוי, זה כלל משפטי, של העולם האמיתי.

יונתן הגיב, ואם יורשה לי לפרש, ניכר שהתגובה הנ"ל הקפיצה אותו לשמיים. הוא משיב ל"סטודנטית" ו"משחק את המשחק", לא לשם האפולוגטיקה, חלילה, אלא כדי להראות שהדרישה שלה אינה ראויה. הוא מסיים במשפט מצמרר וכותב ש"אני יוצא לפיכך מנקודת הנחה שהרגתי בני אדם". זו לא בדיוק הנחה רגילה לבני אדם לנהל את חייהם לאורה, ודאי לא לפילוסופים כמו יונתן. יונתן סוגר את המעגל, וטוען שאין ברקע הקרבי שלו וב"הנחת ההריגה" המצמררת, כדי להשפיע על תוקף הטיעונים שטען לגוף העניין.

אוי, יונתן, יונתן. פעמים רבות מדי, (כפי שאומר לנו שוב ושוב דני ק.), משפטנים רגילים לעצב כללי משפט, לטעון שזה נכון וזה אינו נכון, שזה עדיף על פני זה, ושאר טענות מעין אלה, על סמך דיון פילוסופי, ולא על סמך מחקר אמפירי. אנחנו מניחים הנחות, ולא אחת משליכים מעצמנו, וטוענים – "לא הייתי רוצה כלל משפטי כזה, כי אני....", או שואלים את תלמידינו – "מי מאיתנו היה רוצה לחיות לפי כלל משפטי כזה או אחר?". ההנחות שלנו הן מחיינו היומיומיים, ואנחנו נעזרים בשיטות מתחומי ידע אחרים, כמו כלכלה, פסיכולוגיה, בלשנות, ספרות וכל השאר. אמנון ושולמית אפילו טוענים שאפשר להיעזר במתודולוגיות מתחום ביקורת הקולנוע (מעבר לתחום ניתוח הטקסט והפרשנות בכלל). ואתה, יונתן, חי, פועל וחושב לפי הנחת הריגה. אלוהים. לא רוצה להיות שם במקומך. לא יכול להיות שם במקומך. לא יודע איך אתה יכול להיות שם במקומך שלך, אבל אתה שם. החיים חזקים מכל.

הערה על השיח. יונתן, בתשובתך ל"סטודנטית", ולמרות האפולוגטיקה, הכשרת את הטיעון שלה. לא משנה כמה פעמים כתבת שאתה מפרט את עברך הצבאי רק כדי להמחיש את אי-הרלוונטיות של הטענה. אתה הרי יודע דבר או שניים על דיבור ועל כתיבה ועל שיח, ועל דינאמיקה של שיח, כך שלא אייחס את התגובה רק לסערת הרגשות שפקדה אותך למקרא התגובה, אלא גם לאינטלקט החריף שלך. אי אפשר להגיב לטענה ולומר "לשיטתך", מבלי לקבל את השיטה. גם אם שוללים אותה במילים מפורשות. שיחקת את המשחק שלה, היא "ניצחה" (והרי לטוב או לרע, השיח שלנו בארצנו מושתת על מטפורת-קרב ומאבק, הלא כן?).

אז לגוף השיטה, כדי לשלול אותה, מבלי להכשיר אותה, אני מקווה: הנה תשובה חלופית מוצעת ל"סטודנטית", לטענת "המשרד הממוזג" שהעלתה:

ומה תאמר האישה שלא גויסה לשירות קרבי, כי לא ניתן לה? ומה תאמר מי שעשתה שירות לאומי? ומה יאמר מי שלא גויס מחמת מצבו הרפואי, או בגלל החלטת המדינה שלא לגייסו בשל השתייכותו הדתית או הלאומית? ומה יאמר הג'ובניק (האם עליי לפרט את הפרופיל הצבאי שלי? את השירות הצבאי הסודי שעשיתי או לא עשיתי?). טענת מגדל השן/המשרד הממוזג אינה רלוונטית, והתשובה לה היא זו שהשבת בתחילת הדברים, לפני שנפלת (?) בפח היקוש: המשפט אמיתי מאוד. ואוסיף, שהמשפט נוצר בכל מיני זירות: בכנסת ובבתי המשפט, אבל גם ביום-יום האפרורי, וגם באקדמיה. הנה, אפילו שר המשפטים, זה שנאסר עליו לעסוק בענייני משרדו, שוקל למנות שניים מהאקדמיה לבית המשפט. טוב, תגיב "הסטודנטית", השר רוצה להעבירם ממגל שן אחד לאחר.