תג

יום שלישי, אוגוסט 1

איך לענות? על משרדים ממוזגים, מגדל השן - תגובה ליונתן, הערה על השיח

מאת מיכאל בירנהק
זו תגובה לתגובה של יונתן יובל, בפוסט הקודם, אבל הסטייה מהנושא המקורי של יונתן (ואולי לא), מצדיקה פוסט נפרד, בעיניי, ולבלוג אין מלך ואין שליט (כמעט), אז הנה, פוסט חדש-נסמך על קודמיו בשרשרת. זו, אגב, דרכו של שיח, שמתחיל בנושא אחד וגולש לאחר.

כותבת "סטודנטית" (והמירכאות אינן באות לציין ציניות, אלא כינוי, ואני בעד אנונימיות בתגובות לבלוג, למי שבוחר/ת בה) ליונתן, ש"זו לא חוכמה למתוח ביקורת מהמשרד הממוזג שהוא מעולם לא יצא ממנו לעולם האמיתי". זו טענת "מגדל השן" הקלאסית שמופנית לאקדמיה, מנוסחת אמנם בבוטות-מה, אבל הימים סוערים והשיח סוער, וגם בוטה, ואנחנו (הנה גייסתי את כו-לם ל"אנחנו" קולקטיבי) הרי מאמינים בחופש הביטוי, זה כלל משפטי, של העולם האמיתי.

יונתן הגיב, ואם יורשה לי לפרש, ניכר שהתגובה הנ"ל הקפיצה אותו לשמיים. הוא משיב ל"סטודנטית" ו"משחק את המשחק", לא לשם האפולוגטיקה, חלילה, אלא כדי להראות שהדרישה שלה אינה ראויה. הוא מסיים במשפט מצמרר וכותב ש"אני יוצא לפיכך מנקודת הנחה שהרגתי בני אדם". זו לא בדיוק הנחה רגילה לבני אדם לנהל את חייהם לאורה, ודאי לא לפילוסופים כמו יונתן. יונתן סוגר את המעגל, וטוען שאין ברקע הקרבי שלו וב"הנחת ההריגה" המצמררת, כדי להשפיע על תוקף הטיעונים שטען לגוף העניין.

אוי, יונתן, יונתן. פעמים רבות מדי, (כפי שאומר לנו שוב ושוב דני ק.), משפטנים רגילים לעצב כללי משפט, לטעון שזה נכון וזה אינו נכון, שזה עדיף על פני זה, ושאר טענות מעין אלה, על סמך דיון פילוסופי, ולא על סמך מחקר אמפירי. אנחנו מניחים הנחות, ולא אחת משליכים מעצמנו, וטוענים – "לא הייתי רוצה כלל משפטי כזה, כי אני....", או שואלים את תלמידינו – "מי מאיתנו היה רוצה לחיות לפי כלל משפטי כזה או אחר?". ההנחות שלנו הן מחיינו היומיומיים, ואנחנו נעזרים בשיטות מתחומי ידע אחרים, כמו כלכלה, פסיכולוגיה, בלשנות, ספרות וכל השאר. אמנון ושולמית אפילו טוענים שאפשר להיעזר במתודולוגיות מתחום ביקורת הקולנוע (מעבר לתחום ניתוח הטקסט והפרשנות בכלל). ואתה, יונתן, חי, פועל וחושב לפי הנחת הריגה. אלוהים. לא רוצה להיות שם במקומך. לא יכול להיות שם במקומך. לא יודע איך אתה יכול להיות שם במקומך שלך, אבל אתה שם. החיים חזקים מכל.

הערה על השיח. יונתן, בתשובתך ל"סטודנטית", ולמרות האפולוגטיקה, הכשרת את הטיעון שלה. לא משנה כמה פעמים כתבת שאתה מפרט את עברך הצבאי רק כדי להמחיש את אי-הרלוונטיות של הטענה. אתה הרי יודע דבר או שניים על דיבור ועל כתיבה ועל שיח, ועל דינאמיקה של שיח, כך שלא אייחס את התגובה רק לסערת הרגשות שפקדה אותך למקרא התגובה, אלא גם לאינטלקט החריף שלך. אי אפשר להגיב לטענה ולומר "לשיטתך", מבלי לקבל את השיטה. גם אם שוללים אותה במילים מפורשות. שיחקת את המשחק שלה, היא "ניצחה" (והרי לטוב או לרע, השיח שלנו בארצנו מושתת על מטפורת-קרב ומאבק, הלא כן?).

אז לגוף השיטה, כדי לשלול אותה, מבלי להכשיר אותה, אני מקווה: הנה תשובה חלופית מוצעת ל"סטודנטית", לטענת "המשרד הממוזג" שהעלתה:

ומה תאמר האישה שלא גויסה לשירות קרבי, כי לא ניתן לה? ומה תאמר מי שעשתה שירות לאומי? ומה יאמר מי שלא גויס מחמת מצבו הרפואי, או בגלל החלטת המדינה שלא לגייסו בשל השתייכותו הדתית או הלאומית? ומה יאמר הג'ובניק (האם עליי לפרט את הפרופיל הצבאי שלי? את השירות הצבאי הסודי שעשיתי או לא עשיתי?). טענת מגדל השן/המשרד הממוזג אינה רלוונטית, והתשובה לה היא זו שהשבת בתחילת הדברים, לפני שנפלת (?) בפח היקוש: המשפט אמיתי מאוד. ואוסיף, שהמשפט נוצר בכל מיני זירות: בכנסת ובבתי המשפט, אבל גם ביום-יום האפרורי, וגם באקדמיה. הנה, אפילו שר המשפטים, זה שנאסר עליו לעסוק בענייני משרדו, שוקל למנות שניים מהאקדמיה לבית המשפט. טוב, תגיב "הסטודנטית", השר רוצה להעבירם ממגל שן אחד לאחר.

4 תגובות:

Blogger Ronen Perry כתב/ה:

מיכאל,
אתה מפרש את הפיסקה החמישית בתגובתו של יונתן בניגוד גמור ללשונה המפורשת. לא משנה כמה פעמים כתבת שאתה מכיר בכך שהוא אומר את ההיפך ממה שאתה מייחס לו - הפרשנות שלך עושה לו עוול גדול.
על כך אתפלמס בקרוב בפוסט שיווקי לכבוד צאתה לאור של חוברת ט(2) של משפט וממשל.

1/8/06 10:39  
Anonymous סטודנטית כתב/ה:

לדעתי אתם מפרשים בצורה מעט שגויה את מה שביקשה לומר הסטודנטית:
להבנתי בלבד, כפי שאני מפרשת את דברי הסטודנטית הנ"ל היא אינה מעלה כלל טענה על "רלוונטיות הניסיון הצבאי דווקא לעניין לגיטימיות העברת הביקורת", ומכאן שאין זה משנה כמות ההרוגים שבעברך, כפי שאין זה משנה אם הייתי חיילת פקידה, או בשירות לאומי, או ג'ובניק, או בגלי צה"ל לצורך העניין. כפי שאני מבינה את דבריה, מבעד למסך ההתרסה הקיצונית מעט לטעמי- הם התייחסו לתחושה שהעלה ד"ר יובל בדבריו, והיא תחושה של "בחינת מעבדה" של מציאות שבה כולנו עדיין בתהליך של היותינו שפני ניסיון. המרחק וההתבוננות הפילוסופית אותה לקח ד"ר יובל מהמציאות, אינם מבטאים אחריות, וזאת מבלי לבטל את החשיבות הגבוהה כמובן של הניתוח המשפטי הפילוסופי והביקורתי במדינה דמוקרטית, אבל כשמתפזר מעט אבק השריפה לכל הפחות. וזו תחושת הניתוק מהדברים שמועברת בדבריו. יתכן שדבריו נכונים (ואני אישית חולקת עליהם) אך לא בכך לב העניין- עצם יכולתו לגייס את "המשפט" לדיון שעדיין לא בקיא בעובדות, בנסיבות ובתמונה הרחבה, מהווה ניתוח לטעמי חסר אחריות- הגם שהוא מבקש להיות בשם "המשפט הראוי" לטעמו של ד"ר יובל. ויותר לי לציין, שיש מקום לתחושות הפציפיסטיות ואוהבות האדם שהובעו בדבריו כמובן, ויש בהם טעם ופיתוי רב, בפרט תחת אש כה ממושכת, אך אין שום יכולת לנתח את הדברים ממרחק הליבה שבה נעשות קבלת ההחלטות, מהסיבה הפשוטה ביותר: פערי מידע.
פועל יוצא מניתוח הירואי זה הוא למעשה יצירת אווירה של "אני מבקש להיות צדיק יותר מהאפיפיור", כשגם המשפט עצמו משול לאפיפיור למעשה. הרי גם במשפט ישנם כלים להגנה עצמית- שכן, מצדיקים שימוש בכוח.
הרי גם הפילוסופיה של קאנט מצדיקה חירות לכל אדם, עד אשר הוא פולש לאוטונומיה של האחר.
לכל גישה חפצת חיים, אהבה וזרי פרחים עם עננים ורודים בעולם- יש סייגים ריאליסטיים מאזנים שאומרים ללא בושה, וכן, בשם המוסר בין היתר- תקום להורגי, לא תותיר בידי ברירה- אלא להשכים ולהורגך קודם.
ואין זה אומר שלא אצטער על כך שמתת, על אובדן חיים באשר הם, אין זה אומר שלא אבכה מותם של חפים מפשע שהוחזקו כבני ערובה בשעה שחפצת להורגי, אבל למען השם- אהיה שלמה עם עצמי, כי עדיף לי לחיות מאשר לזעוק את זעקת הסנדלר או זעקת איש הרוח או זעקת מגדלי השן באשר הם, פשוט עדיף לי לחיות.
שהרי לא לחינם נאמר כשהתותחים יורים המוזות שותקות- לטעמי משום חשיבותן הרבה של המוזות- מקומן לפני ואחרי התותחים- הן שיוצרות את הקרקע המוסרית על בסיסה נשען הכוח כמרוסן והן שמנתחות את הכשלים בדיעבד- שחשובים כביקורת אחראית. אך בשעה שיורים עליהן, ובשעה שערפל הלחימה עדיין סמיך, ודם הגיבורים של חיילינו (גיבורים אכן מילה גדולה, וכמעט שאינה פוליטיקלי- קורקט עוד, ואף על פי כן הם גיבורים) עדיין לא יבש- בשעה זו, יפה השתיקה דווקא.
ולסיכום לדעתי נעשה כאן שימוש לא נכון במילותיה של הסטודנטית שביקשה כמה רגעים של אחריות, לפני שאנחנו מפוררים את עצמינו במזוכיסטיות- ומי שממהר כ"כ כשאחיו מתים, משום שהצד שהורג אותם פשוט מנצל באופן ציני את הצעות השלום את נסיונות החיבה ו"האהבה" ואף את הכבוד לחיים, מי שממהר כבר אז להרים את דגל ילדי הפרחים- פשוט מנותק מהמציאות סביב.
ואין זה משנה אם הוא במשרדו הממוזג, במגדל השן, ומהו נסיונו הצבאי המפואר. משנה האטימות וחוסר הרגישות הנוכחי. משנה חוסר ההבנה שלא אנחנו ולא תושבי לבנון (כנראה) רצינו בזה. וחוסר ההבנה שמי שרצה במצב הנוראי הזה- שיושב במקום מבטחים ומנצח על ההרג הזה- נוהג כמנהג שלושת הקופים, בכל הקשור לשיח שפוי ובלתי כוחני.
ובכלל, בסופו של יום- אנחנו לא ישו, וגם לישו- היו רק שתי לחיים.

2/8/06 13:57  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לסטודנטית מהתגובה האחרונה
והלבנונים הם לא ישו
והפלסטינים הם לא ישו
והעם הערבי הוא לא ישו
,מה הלאה? סוריה? איראן?
זה מעגל אלימות שרק יתרחב
תהיי שלמה עם עצמך גם אז
להיות מנותק מהמציאות זה לא לדעת את גבולות יכולתך ( גם הצבאית) ואף מדינה לא תוכל לקום לנצח באמצעות הכוח

אימפיריות נפלו
את מאמינה שאפשר
"לחיות על גבי ספינה באוקיינוס של אויבים"

לזה את מתכוונת כשאת אומרת כשיתפזר האבק

7/8/06 23:26  
Anonymous רועי כתב/ה:

לרונן פרי:
אולי נעשה עוול בעצם התוכן הניתוח הפסיכולוגי של מיכאל את דבריו של יונתן, אבל נראה לי שלא צריך להיות פרוייד כדי לקרוא בין השורות, ולגלות שהייתה הכוונה אשר הייתה,
יונתן התמרמר מהדברים והגיב בין היתר גם מהבטן (לא הייתי פועל אחרת).

ל"סטודנטית":

להבנתי בלבד, הבנתך שגויה.
וכאן אפילו אין צורך לחפש בין השורות.
בנוסף, לא תמיד צריך להתנצח, זה גם סוג של פח, אם בפחים עסקיננו.
ואם לחזור לקריאה שבין השורות,
לא כל כך פשוט, לדעתי, למצוא ברשימה של יונתן משהו כמו: "למה אנחנו הורגים את אחינו הלבנונים",
זה קצת יותר מורכב מהניתוח שלך.

בפוסט תגובה לרשימה המקורית, ביכיתי את הנפילה בפח "זכות הדיבור".
אני שמח שאת חושבת שזה לא רלוונטי,
אבל חבל שעשית קצת דווקא והלכת לקיצוניות השניה, זאת שמרשה לעצמה להשתמש במילים כמו "אטימות".

18/2/07 14:45  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>