ההתמכרות של המדינה לכליאה

‏

ביום רביעי האחרון התקיים הסיבוב השלישי בבקשתה של אתי אלון לשחרור מוקדם. לפני כשלוש שנים ועדת השחרורים דחתה את בקשתה הראשונה. לפני כשנה התקבלה בקשתה לשחרור מוקדם אולם עתירת הפרקליטות כנגד ההחלטה התקבלה, ובית המשפט המחוזי ביטל את החלטה הוועדה והותירה לרצות שנה נוספת בכלא. אתמול, בלחץ ועדת השחרורים, סוכם כי בעוד חצי שנה הפרקליטות תסכים לשחרורה, ואלון הסירה את בקשתה לשחרור כעת.

ההתנגדות העיקשת של הפרקליטות לשחרורה המוקדם היא דוגמה נוספת להתמכרות הבלתי סבירה של החברה הישראלית לעונש המאסר. אין להתנגדות הזו כל הצדקה. אין מחלוקת, אתי אלון ביצעה מעילה - מהחמורות בתולדות המדינה. אבל עונשה היה בהתאם – מהחמורים בתולדות המדינה. היא נדונה ל-17 שנות מאסר, אחד העונשים הכבדים ביותר שהוטלו אי פעם על מי שביצע עבירה שאינה עבירת אלימות. עכשיו השאלה אינה עוד חומרת העבירה אלא התאמתה לשחרור מוקדם ככל אסיר אחר.

על פי החלטת בית המשפט שניתנה לפני כשנה אתי אלון היא אסירה למופת. היא לקחה אחריות מלאה למעשה, עברה הליך שיקום בכלא והיא צפויה להמשיך בהליך שיקום בפיקוח הרשות לשיקום האסיר עם שחרורה. למרות זאת המדינה עמדה על רגליה האחוריות, והצליחו למנועה את שחרורה שלוש שנים לאחר חלוף שני השלישים מתקופת מעצרה.

הטענות כנגד השחרור נשמעות כמעט מצחיקות. העיקרית שבהן היא שאתי אלון עדיין מסוכנת. זו גם הטענה של המדינה שבית המשפט קיבל בסיבוב הקודם (כשהחליט לבטל את החלטת ועדת השחרורים לשחררה). בית המשפט קבע כי אלון "לא הוכיחה, חרף לקיחת האחריות וההליכים הטיפוליים שעברה במהלך מאסרה, לרבות באגף השיקום הפרטני ובקבוצה הטיפולית לעברייני מרמה, כי שחרורה המוקדם לא יסכן את הציבור ורכושו, גם אם לא תעבוד בבנק אלא בבית דפוס, כפי עבודתה היום". לא עזרו לה גם הדוחות של שירות בתי הסוהר, רש"א והפסיכולוגים שקבעו שאין בהתנהגותה דפוסים עברייניים ושיש לה מוטיבציה גבוהה להמשך טיפול – לדעת מערכת המשפט היא עדיין מסוכנת לציבור ולרכושו. איך בדיוק? איזה סיכון לרכוש הציבור היא יכולה לגרום כעובדת בבית דפוס? היא תמעל בדיו? ומכל מקום, האם הסיכון יפחת כאשר היא תשתחרר בעוד כחצי שנה?

המדינה ביקשה לטעון גם כי חומרת העבירה שביצעה אלון מצדיקה את הותרתה מאחורי סורג ובריח. אולם חומרת העבירה נשקלה היטב בעת גזר הדין. עונשה הותאם לחומרת העבירה. הניסיון לשקול שוב את חומרת העבירה בהחלטה על שחרור מוקדם הוא ניסיון פסול.

בסופו של יום ועדת השחרורים, אף שחשבה ש"מלאה הסאה" וכי אלון ראויה לשחרור, החליטה להימנע מקבלת החלטה והביאה את הצדדים לפשרה לפיה אלון תשוחרר בעוד חצי שנה. הוועדה הבינה כנראה כי אם תחליט על שחרור מיידי, המאבק בהחלטה לא יפסק, והעדיפה לכן להשיג את הסכמת הפרקליטות למהלך, גם במחיר של עיכוב נוסף בשחרור. לפיכך אלון עדיין במאסר, והמדינה ממשיכה לשאת בעלות העצומה של החזקתה: הן העלות הישירה (עלות המאסר וההליכים החוזרים והנשנים) והן העקיפה.

אתי אלון היא רק דוגמה להתמכרות של מדינת ישראל לכליאה. ביחס לגודל האוכלוסייה יש בישראל יותר אסירים מבכל מדינה מערבית אחרת, למעט ארה"ב, אפילו אם לא כוללים בספירה את האסירים הביטחוניים. הנזק שהמאסרים הרבים והממושכים הללו גורמים למדינה, לתקציבה, למשפחות האסירים, לקהילה ולאסירים עצמם הוא עצום. מטעמים אלו, ועדת דורנר שמונתה על ידי הממשלה לבחינת מדיניות הענישה, המליצה לפעול בדרכים מגוונות כדי לצמצם את השימוש בכליאה כנגד עבריינים שאינם מסוכנים. השחרור המוקדם יכול היה להיות כלי מצוין להתמודדות עם הנזק האדיר הזה של השימוש המוגזם בעונש המאסר. אבל המדינה הולכת בדרך ההפוכה. שיעור האסירים הזוכים לשחרור מוקדם ירד מכשני שלישים לפני כעשרים שנה לכשליש בלבד כיום. אסירים שיכלו להשתחרר אחרי הליך שיקום (הליך שניתן לקיים כתנאי לשחרור מוקדם) משתחררים כיום אחרי מאסר ממושך בלי כל תנאי – שכן בתום תקופת המאסר המלאה לא ניתן עוד להתנות את השחרור בהליכי שיקום. התוצאה היא מאסרים ממושכים יותר שבסופם משתחררים אסירים מסוכנים יותר, שלא עברו הליך מדורג של שחרור בתנאים המלווה בשיקום מחוץ לכלא. הגיע הזמן שוועדות השחרורים, בתי המשפט והפרקליטות יפעלו יחדיו כדי להבטיח שמנגנון השחרור המוקדם יסייע יותר לצמצום המאסרים ולשיקום האסירים, וששיעור הכלואים בישראל יחזור להיות כמו בעבר, דומה למקובל במדינות אירופה הדמוקרטיות.