תג

יום חמישי, יולי 26

נשיאת העליון והלוגיקה של ההוכחה המשפטית

דורון מנשה
אתמול נתבשרנו כי בג"ץ הוציא צו המחייב את היוהמ"ש מזוז לנמק: "מדוע לא תבוטל עסקת הטיעון עם קצב?". ע"פ הדברים שהתפרסמו בעיתון "הארץ" היום ה- 26/7/07 במהלך הדיון אתמול בהתייחס להוצאת א' מבית הנשיא מכתב האישום :
"ביניש תהתה 'אנו מניחים שהיה רומן, מה זה משנה? למה על פניו ויתרתם על ניצול יחסי מרות בהסכמה?' ניצן השיב כי הפסיקה הקובעת שלא כל רומן הוא עבירה. לדבריו, היו שתי גרסאות לא נכונות – זו של קצב המכחישה כל קשר, וזו של המתלוננת שמתארת יחסים ברוטליים. ניצן אישר כי הם היו משוכנעים שבין קצב לא' מבית הנשיא התקיימו יחסים אינטימיים, אבל היה קושי להוכיח קיום יחסי מין.
ביניש אמרה כי יחסי המרות מקימים חזקה, לפיה ככל שפער הגילים גדול יותר וככל שקיים פער בעמדת הכוח, כך יש חזקה כי התקיימו יחסי תלות. ניצן השיב 'נקודת המוצא שלנו היתה של כל מערכת יחסים מהווה עבירה פלילית'. ביניש: 'זו שאלה משפטית שעל בית המשפט לבחון. זה תלוי נסיבות אפשרי שכן ואפשרי גם שלא'"

הצטערתי לקרוא דברים אלו בעיקר משום שבהנחה שהם ציטוט מדויק של מהלך הדיון הם משקפים אי הבנה של הקריטריון ההוכחתי של ספק סביר.

יחסי מין בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות היא עבירה פלילית שעונשה המרבי היא 3 שנות מאסר. על פי לשון החוק, "הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים".

לצורכי הפוסט הנוכחי אניח 3 הנחות שדומה שקשה לחלוק כי הם משקפים את הדין:

1. ניצול יחסי המרות צריך באופן ממשי להתבטא בקיום יחסי מין שההסכמה הניתנת להם מצד המתלוננת היא פגומה מאוד וחסרה מרכיבים ממשיים של אוטונומיה אישית, ותוך שהנאשם מודע למצב זה ומנצלו לטובת השגת מאווייו.

2. קיומם של יחסי מרות אינו מוכיח באופן אוטומטי את ניצולם, כלומר: קיומם של יחסי מין גרידא כשברקע קיימים יחסי מרות אינו מוכיח באופן אוטומטי שהם קוימו תוך ניצול יחסי המרות.

3. דרישת מינימום של סיכוי סביר להרשעה כמבחן דיות ראיות לצורך העמדה לדין היא שעל יסוד הראיות הקיימות התרחיש המסתבר יותר הוא שהנאשם יורשע כלומר שאשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר.

תחת הנחות אלו קשה כאמור להבין את עמדת הנשיאה. במיטב טיעונה נראה כדלקמן:

א. עצם הכפיפות הישירה או העקיפה לאחר במקום עבודה היא היוצרת יחסי תלות ומרות.

ב. קיום יחסי מין כשברקען יחסי תלות ומרות בתוספת הפרמטר הנסיבתי בדמות פער ניכר של גילאים יוצר הנחה שבעובדה בדבר קיומם תוך ניצול יחסי המרות

ג. העובדה שמתקיימת הנחה שבעובדה די בה כדי להצדיק הגשת כתב אישום, אף אם לא קיימות ראיות נוספות אינדיבידואליות בדבר ניצול יחסי המרות, ואף אם בידי התובע ראיות הפוכות (כמו במקרה זה –ראיות בדבר קיומו של "רומן סוער")

מסקנה: יש להעמיד לדין בגין קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות.


הבעיה המרכזית בטיעון זה היא כמובן ההקדמה ג'. הקדמה ג' היא ודאי שגויה. הסיבה לכך פשוטה: גם אם חומר הראיות מקים הנחה שבעובדה כנגד נאשם אין בכך די כדי להעמידו לדין. הנחה שבעובדה, כמו ראיה נסיבתית בודדת, אינו יכולה לבסיס אלא הכללה סטטיסטית גורפת שיוצרת אפשרות מסוימת להרשעה אך לא מעבר לכך.

חשוב להדגיש כי קשה לטעון אפילו שאשמת הנאשם בהתקיים הנחה עובדתית תקפה נתונה היא מעל ל-50%. נכון כי המשמעות של תקפות ההנחה כי היא תופסת ברוב המקרים. השאלה הקריטית היא עם זאת על אילו אובייקטים בכלל חלה ההנחה הזו? ככל שהיא כללית, גורפת ,תלושה מהקשר, היא חלה על פחות ופחות אובייקטים. בפרט הנאשם שכלפיו לא מובאות ראיות ספציפיות רשאי לטעון כי הסטטיסטיקה לא הולמת את מקרהו, ועל כן אין בה ולא כלום.

יוצא אפוא שאכן כפי שגם מציינת כב' הנשיאה באחרית דבריה (באומרה "זה תלוי נסיבות אפשרי שכן ואפשרי גם שלא") כדי להרשיע פלוני יש להביא ראיות אינדיבידואליות על נסיבות המקרה הספציפי והקשרן, ולא ניתן להסתפק בהכללה סטטיסטית גרידא.
דא עקא, ברגע שנדחות הן גרסת המתלוננת והן גרסת הנאשם כגרסאות שקריות, הרי שראיות אינדיבדואליות אלה הן נעדרות. מאותו רגע אנו מאבדים את כל הנסיבות, את כל ההקשר, ונותרים רק עם העובדה הפשוטה שככל הנראה הייתה מערכת יחסים אינטימית על רקע יחסי מרות בעבודה. החלל שנותר מדחיית שתי הגרסאות הוא גדול מכדי שניתן יהיה למלא אותו. אם לא כל תרחיש של מערכת יחסים על רקע יחסי תלות מהווה עבירה של ניצול יחסי מרות (וזהו הדין), אזי כאשר אין ראיות אינדיבידואליות צריך להניח שבעניינו של הנאשם היה מדובר במערכת יחסים שאינה תוך כדי ניצול יחסי מרות. זוהי כל תורת הספק הסביר.

בספרו המפורסם "המסתבר והיכיח" כתב הפילוסוף והלוגיקן ג'ונתן כהן כי "אדם רציונאלי לא היה מוכן להשתתף בהגרלה (אפילו עלותה סמלית בלבד) אם לא היו נתונים לו תנאי ההגרלה וסיכויי הזכייה". הנשיאה בייניש נראית כנחושה בדעתה להשתתף בהגרלה כזו,על אף שעלותה (גם לנאשם וגם ובעיקר למעמדם של התביעה הכללית והיוהמ"ש) רחוקה מלהיות סמלית.

34 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

דורון, יופי של פוסט מבחינה לוגית. אני מודה שישבתי דקות ארוכות עד שמצאתי תגובה ציונית הולמת.

"מבנה לוגי - חולשתו ביסודותיו" (א' סמית'):

דורון, בנוסף לדברים עליהם ביססת את הפוסט, מצאת לנכון להתעלם מדברים אחרים שאמר מזוז (לא בדיון אתמול) -'אילולא עסקת הטיעון - היינו מגישים כתב אישום באשמת אונס'. משתמע מדברים אלה שמר מזוז סבור שיש X יש בידיו ראיות קונקרטיות כלשהן, יתכן ויספיקו, יתכן ולא...

מסקנת הפוסט מתיישבת עם מקרים בהן לא X לא קיימות ראיות קונקרטיות כלשהן. דא עקא, הוא אינו מתיישב עם העובדות בעניין קצב לאור דברי מזוז עצמו!

לחילופין, יואיל היועץ לבוא ולהסביר את הסתירה בין הדברים שאמר בציבור לבין הדברים שנאמרו ע"י הפרקליטות בבית המשפט.

חוסר קוהרנטיות זו היא עוד היבט בחוסר הסבירות של התנהלות הפרקליטות בפרשה, חוסר סבירות אותה אני מזכיר שוב ושוב וכל פעם היא מקבלת בסיס איתן יותר ויותר.

(-) א. סמית'.

26/7/07 17:11  
Blogger iod כתב/ה:

הכותב שוכח כמה פרטים חשובים. למשל, שישנה חשיבות ציבורית לעצם העמידה לדין של הנשיא ובירור הנושא בבית המשפט, גם אם במחיר של פגיעה באחוזי ההרשעה המופלאים של הפרקליטות.
למשל, שכשם שלקצין אסור לנהל מערכת יחסים עם חיילת בלי קשר לשאלת ההסכמה או לא הסכמה - אלא פשוט משום שהקצין מהווה דמות סמכותית עבור החיילת (ולכן היא יכולה להסכים למערכת היחסים פשוט מכח הכריזמה שמואצלת עליו מתוקף תפקידו), כך גם במקרה נשיא המדינה או שר: עצם מעמדו הופך כל קשר בינו לבין מועסקת תחתיו לבלתי הולם וצריך להיות, נורמטיבית, תחת ההגרדה של "יחסי מרות".

התפיסה השוררת משום מה בישראל כאילו כל כתב אישום חייב להסתיים בהרשעה - גם במחיר של עסקת טיעון ששני הצדדים טוענים שהיא חוטאת לאמת - אינה ברורה לי. קל וחומר כאשר מדובר בנושא שצריך להיות אות ומופת לכל אזרחי המדינה כמו התנהגותו של הנשיא מול עובדותיו: יש חשיבות קריטית לעצם בירור הנושא בבית המשפט והכרעה על סמך העובדות כפי שהן ידועות, ולא על סמך הודאה שנועדה רק כדי להמנע מענישה חריפה.

26/7/07 17:35  
Anonymous דיוויד יום כתב/ה:

לא' סמית,

נראה לי שהתבלבלת באישומים. בבלוג הזה מדובר על א' מבית הנשיא. בעניינה לא הייתה כל כוונה להגיש כתב אישום על אונס (התבטאות זו של היועמ"ש התייחסה למתלוננת הנוספת א' מממשרד התיירות).

26/7/07 18:19  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דורון,

אני דווקא רוצה להתמודד עם אחת מההנחות שאתה סבור שקשה להתמודד איתן.

נתחיל בציטוט:
3. דרישת מינימום של סיכוי סביר להרשעה כמבחן דיות ראיות לצורך העמדה לדין היא שעל יסוד הראיות הקיימות התרחיש המסתבר יותר הוא שהנאשם יורשע כלומר שאשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר.

האם באמת כך? נניח לרגע שבמערכת משפט של מדינת אוגנדה תובע מקבל את הקריטריון הזה ולפיו מגיש כתבי אישום. הוא בוחר להגיש כתבי אישום רק כאשר יש סיכוי של מעל 75% שהנאשם יורשע. כמובן - מדובר בהחלטה של ראש התביעה באוגנדה ולא של בית-משפט ויתכן שהוא טועה (לכאן או לכאן), אבל לשם תגובתי זו נניח שהוא מדייק בהערכתו, הרי שתוחלת ההרשעות במדינה זו יהיה 75%.

למדינת אוגנדה מגיע פרופ' ממדינה מערבית כלשהי ובוחן את מערכת המשפט שלה. בדיקה סטטיסטית מעלה ש-75% מהנאשמים מורשעים בכל האישומים שהוגשו (ואחוז גבוה עוד יותר מורשעים רק בחלק מהאישומים או באישומים פחותים יותר). הפרופ' נזעם - הכיצד? היכן היא חזקת החפות?!

שופט שלום במדינת אוגנדה קורא מבין יום אחד שאכן כך הדבר. 75% מהנאשמים שבפניו (פחות או יותר) מורשעים. הוא יאמץ לחיכו כלל אצבע (ולפי טברסקי-וכהנמן הוא לא יוכל למנוע זאת) ולפיו נאשמים נוטים יותר להיות אשמים. אחוזי ההרשעה באולמו של אותו שופט עולים פלאים. 85% ויותר.

איה היא חזקת החפות?!

ולסיכום - ראש תביעה צריך להגיש כתב-אישום כאשר יש בידיו ראיות לכאורה שלפיהן ניתן להרשיע. הכנסתו של מבחן הסתברותי כלשהי חותרת תחת חזקת החפות (וגם חותרת תחת מטרותיו של ההליך הפלילי - יתכן שניתן להרשיע את אל קאפון ב-20%, האם לא כדאי לנסות?).

26/7/07 18:41  
Anonymous איל כתב/ה:

ד"ר מנשה
לפי דבריך, "סיכוי סביר להרשעה" משמעו שהתרחיש המסתבר ביותר הוא התרחיש שהנאשם יורשע. כלומר, מדובר למעשה במבחן הסתברותי של "רוב הסיכויים להרשעה" (50%+E)
לעניות דעתי, הניסוח ההסתברותי "סיכוי סביר" חל גם על מצב בו הסיכויים נמוכיפ מ- 50%.
נניח שבתחזית מזג האוויר, אומרים לנו שמחר יש סיכוי של 40% שיירד גשם. לדעתי, סיכוי של 40% לגשם הוא עדיין סיכוי סביר, למרות שהוא נמוך יותר מהסיכוי שלא יירד גשם. במצב זה לא ניתן לומר שהאפשרות שיירד גשם הוא אפשרות בלתי-סבירה למרות, שהיא נמוכה מהאפשרות ההפוכה.
אפשרות בלתי-סבירה היא אפשרות שאם היא תתממש יהווה הדבר הפתעה גדולה. אולם, אם בדוגמא לעיל, יירד גשם מחר, לא תהייה זו הפתעה גדולה, אלא מימוש אפשרות שחשבנו שרוב הסיכויים שלא תתממש, אך עדיין במתחם הסבירות.

למגיב iod
אני מסכים איתך, שלפי הדין הרצוי, יחסי מין במסגרת יחסי מרות צריכים להקים חזקה שבעובדה שלא הייתה הסכמה.
אולם, זהו לא הדין בישראל. עבירת "בעילה אסורה בהסכמה" דורשת בנוסף לעצם יחסי המרות, גם ניצול בפועל של יחסי המרות האלה לשם השגת הסכמה.
באשר לחשיבות הציבורית של הגשת כתב האישום ללא הסדר טיעון: ביצוע עבירה בעת היותו של הנאשם "נושא משרה ממלכתית" מהווה נסיבה מחמירה. אולם, נסיבה מחמירה אינה משליכה על הורדת רף הראיות אלא על החמרת הענישה.
אין חולק כי החשיבות הציבורית של הרשעה ברצח של מי שבאמת רצח, חשובה הרבה יותר מהרשעה בגין עבירת גניבה פעוטה. בכל זאת, רף הראיות בעבירת רצח זהה לרף הראיות הנדרש בגניבה פעוטה. כפי שבעבירת רצח לא נדרוש לקיים יותר דיוני הוכחות עקב חשיבות ציבורית, כך לא ראוי לעשות זאת בשל קיומן של הנסיבות המחמירות בדבר תפקיד ציבורי.
יש לציין שרף ראיות אינו מכשול טכני, אלא ביטוי לזכות של אדם שמערכת המשפט לא תעמיד אותו בסיכון של עינויי דין ואף הרשעות שווא למרות היותו חף.

לאנונימוס האחרון
ראיות שלא ניתן להרשיע על פיהן לא ניתן גם להסתמך עליהן לצורך הגשת כתב אישום לצורך בחינת "סיכויי הרשעה סבירים".
קיומה של סטטיסטיקה בדבר שיעור המורשעים מתוך כלל הנאשמים, אינה יכולה להוות בסיס להרשעה של נאשם. היות וכך, היא גם אינה יכולה להוות בסיס להחלטה להגיש כתב אישום. זו ראייה סטטיסטית שאינה מתייחסת אינדיבידואלית לנאשם הספציפי שלפנינו.
באשר להצעה להגיש כתב אישום על יסוד "ראיות לכאורה": הגשת כתב אישום במנותק מהערכה ראייתית (או הסתפקות ברף ראיות נמוך) מהווה פגיעה בזכויות אדם בסיסיות.
מדובר בזכות לא לסבול עינוי דין לנאשם ומשפחתו. עינוי דין זה מתקיים עקב המתח לגורל הנאשם ואיכות חייו לשנים הבאות. כמו כן, קיימת סטיגמה מעצם הסטאטוס של נאשם. פעמים רבות, סטיגמה זו לא מתפוגגת למרות זיכוי.
כמו כן, ריבוי משפטים פליליים (, במיוחד בעבירות מין, עלול לגרום לכך שמתלוננות יאלצו לעבור את החוויה הקשה הקרויה חקירה נגדית, למרות ריבוי זיכויים. במצב זה, האכזבה למתלוננות היא חזקה הרבה יותר שהרי כל המאמץ שהשקיעו בעמידה בחקירה נגדית היה לשווא.
לבסוף, והכי חשוב, היות ושופטים הם בני אדם, הם לפעמים טועים בהחלטה להרשיע. ריבוי משפטים פליליים עלול להגדיל את מספר ההרשעות השגויות.

26/7/07 20:58  
Blogger דורון מנשה כתב/ה:

אייל היקר

ראשית אני שמח שאתה עושה שימוש באפסילון. לפעמים קשה למשפטנים להבין משום מה את רציפות שדה המספרים הממשיים.
שנית,אני מאוד משכיל מהערותייך( כמו גם מאלו של א' סמית וחברים נכבדים נוספים- ואמרו חכמינו הקדושים " מכל מלמדי השכלתי"(( אבות ד,א))

שלישית, לעניות דעתי )
הדרך הנכונה היחידה לפירוש הסטנדרט " סיכוי סביר להרשעה" כוללת הערכת הסתברויות תביעתית המקיימת שתי דרישות- האחת מעין -הסתברות מסדר שני ( או הסתברות ביקוניאנית)
בדבר האפשרות לעמוד על נסיבות העניין,הראיות המרכזיות וטיבו של האירוע-מה שלחלוטין נעדר בענניינו קרי במקרה א' מבית הנשיא.אם לא מסופקת הדרישה הראשונה לא ניתן להעריך את סיכויי ההרשעה ( מסדר ראשון) כלל,בפרט לא ניתן לטעון לסיכוי סביר להרשעה.הדרישה השניה היא הסתברות מתמטית( פסקליאנית) שהיא גבוהה מאוד. הסיבה לרף גבוה זו היא כפולה-ראשית מבחן ההוכחה הפלילית המחייב הרשעה מחייב הגיונית רף הוכחה הסתברותי מתמטי גבוה.אחרת, איך יוכל תובע לטעון שכעת משהובררו הנסיבות המרכזיות יש סיכוי סביר להרשעה כלומר סיכוי סביר שביהמ"ש ימצא שסיכויי אשמתו של הנאשם הם גבוהים מאוד(,נאמר כאילוסטרציה מעל 95%
)כשהוא עצמו מעריכם ב- 40% בלבד( שים לב שהמבחן אינו סיכוי סביר לאשמה אלא להרשעה כלומר סיכוי שביהמ"ש יסבור שסיכוי האשמה גבוהים עד שואפים אינפיניסיטמלית ל-1
שנית- אם התובע יעמיד לדין במצב בו הנסיבות הובררו כדבעי לדעתו אך הסתברות האשמה היא נמוכה הרי משמעות הדבר היא שהוא מצפה למעידה של בית המשפט,הכרעה לא עניינית,טעות או עזרה בלתי צפויה שתגיע מראיות ההגנה.ברור שמהלך תביעתי כזה פסול ולא צריך להכביר מילים מדוע. אם לאחר שהובררו הנסיבות לאשורם-עד כמה שאדם ולא בוחן כליות ולב מסוגל לבררם- מעריך התובע כי האירוע יכול להתפרש ב-5 דרכים שוות הסתברות אך רק שניים מהם מניחות את אשמת הנאשם אסור לתובע להעמיד לדין מתוך ציפיה שאולי תהא טעות או התבהרות בלתי צפויה בראיות במהלך המשפט

ברכה והצלחה
דורון

27/7/07 03:17  
Anonymous יונתן כתב/ה:

לד"ר מנשה

הלוגיקה בפוסט משכנעת לגבי הפינה שלה. אולם לעניות דעתי בפוסט כזה יש העצמה של אלמנט הוצאת הדברים ממכלול הקשרם, שקיים ממילא במדיומים כאלה.

הסכמתי אתך בפוסט הקודם לגבי הפופוליזם של בייניש. אולם זה נוגע בנושא נוסף- עם כל הכבוד ללוגיקה, גם החלטותיו של היועץ, בדיוק כמו החלטותיה של בייניש, לאו דוקא מבוססות רק על הלוגיקה הראייתית.

הוא בעצמו אמר זאת, ואף אתה מזכיר בשבריר משפט את "מעמדו" וכו'.

עסקת הטיעון היא מכלול שלם והקייס גם כן. אם לא היו ראיות מספקות לפי ההלכות הנהוגות- והמטרה היא להוציא הודאה כדי לתת עונש כלשהו- מדוע העונש, לגבי הנאשם הספציפי, הוא בעצם עונש לא קיים? סכום כסף מזערי לגביו ומאסר על תנאי שמן הסתם לעולם לא יתבצע?

הכבוד? בין אם תהיה עסקה ובין אם ייצא זכאי, כבודו כבר נרמס כל כמה שניתן. וזהו לא עונש במדינת ישראל, עם כל הכבוד, אחרת אפשר להתחיל לערוך תהלוכות אוטו-דה-פה.

החולשה של העיסקה היא לא בלוגיקה המשפטית, שאני בטוח שמזוז הפך כל פסיק אפשרי בה. חודשים על חודשים ישב מזוז עם חומר החקירה, והכיר אותו יותר טוב מפרקליטות המחוז, ועל כך אני יודע מהיכרות עם גורמים משם. לא יכול להיות שהוא טעה בעניינים כאלה, וודאי שהוא בקי בחומר יותר מבייניש.

הטעות היא בשיקולים החוץ משפטיים. הטעות היא בהיכנעות לפרקליטים המיומנים והקשוחים בנושא העונש. צריך להבין שפרקליטי קצב רצו עסקה כבר ממזמן, אלא שהוא סירב בכל תוקף והתעקש: לא היו דברים מעולם!

ברגע שנקרתה ההזדמנות מזוז לא רצה שהיא תתמסמס ולכן הלך על הודאה בחיבוק אבהי ועוד כמה דברים מינוריים, ועונש מזערי. כך יצא שגם אין הודאה משמעותית וגם אין עונש משמעותי, ובכך מטרות העסקה לא מושגות.

27/7/07 03:29  
Anonymous יונתן כתב/ה:

ובנוסף: איך משפטן כמו מזוז, שכאמור הפך את חומר החקירה אלפי פעמים, מרשה לעצמו לומר בטלויזיה שמחומר החקירה נראה שקצב עבריין מין סדרתי, אם אין לדידו סיכוי סביר להרשעה???מדובר ביועץ המשפטי לממשלה, לא באיזה טוקבקיסט!

ועוד בעיה קשה: הפרקליטות הופכת בדיון זה לסנגורית של קצב בנסיונה לקעקע את גרסאות המתלוננות. ומה אם זה יעמוד בכל זאת למשפט?

27/7/07 03:55  
Anonymous דב כתב/ה:

לדורון,

הנה ניתוח לוגי אחר.

לא זוכר איזה סעיף חוק בדיוק קובע ש"די בעדות יחידה" לצורך הרשעה.

כלומר: די בעדות יחידה על מנת שיתקיים מצב של סיכוי סביר להרשעה.

עכשיו... מה יש לנו בפרשת קצב? עדות יחידה? ממש לא! הרבה יותר מזה!

יש לנו שלושה, ארבעה, עשרה - לא זוכר כמה מתלוננת בדיוק. שכל אחת מהן נותנת לנו עדות יחידה לעבירות שבוצעו כלפיה.

ויש לנו את כל העדוית הנ"ל כעדות לשיטת פעולה קבועה של עבריין/חולה מין. איך קוראים לזה: עדות לדפוס התנהגות?!

ויש לנו נאשם השומר על זכות השתיקה, שזה משחק נגדו כעדות לכך שיש לו מה להסתיר.

אז... אם מבחינה לוגית די בעדות יחידה על מנת לבסס הרשעה: במקרה דנן יש לנו יותר מסיכוי סביר להרשעה.

עכשיו... כל השאלה הנשאלת היא מה יהיה סעיף האישום? אונס, הטרדה מינית, ניצול יחסי מרות במקום העבודה, ועוד ובכלל מה זה משנה?! יש ראיות לכאוריות לאונס, אז צריך להאשים באונס ומקסימום בית המשפט ירשיע אותו בעבירה אחרת ממדרג חומרתי נמוך יותר. אבלדבר אחד בטוח - תהייה פה הרשעה בעבירה כלשהי.

ונ"ב: דורון - לדעתי, מבחני הראיות או דיות הראיות הרגילים, אינם נכונים מבחינה לוגית לסיטואציה שבה נאשם שומר על זכות השתיקה. דבר המהווה חזקה "חזקה מאוד" נגדו מבחינה ראייתי.

27/7/07 12:58  
Anonymous דיוויד יום כתב/ה:

לדוב,

אתה לא מדייק בעובדות:

1( קצב לא שמר על זכות השתיקה. הייתה לו בחקירה גרסה עקבית לפיה לא היו דברים לעולם. האם הוא חייב להודות בעבירות כדי שתאמר שהוא דיבר?!

2( מה עניין עדות יחידה לכאן. אמנם עדות יחידה יכולה להיות בסיס להרשעה לפי הדין, אבל רק אם מאמינים לה או לחלקים ממנה המבססים את יסודות העבירה!
אתה יוצא איפוא מנקודת הנחה הפוכה למציאות (כי הפרקליטות לא מאמינה לא' מבית הנשיא), ונקודת מוצא הפוכה לנקודת המוצא של הניתוח של דורון כך שהדברים לא מהווים כלל ביקורת.

27/7/07 16:01  
Anonymous דיוויד יום כתב/ה:

לדוב,

שכחתי לציין כי נקודת ההנחה שלך היא הפוכה לטיעון של נשיאת העליון. .אם כב' הנשיאה בייניש אומרת "אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהיה רומן, אז מה?" זאת אומרת שהיא מניחה שא' מבית הנשיא משקרת!

27/7/07 16:03  
Anonymous איל כתב/ה:

דב היי
הטענה שעדות יחידה יכולה להספיק להרשעה, היא נכונה אבל משקפת תמונה חלקית. האידך גיסא הוא שריבוי עדי תביעה לכשעצמו לא בהכרח גורר הרשעה. במלים אחרות: מה שמבקשים לומר הוא שלא מספר העדים לכשעצמו קובע, אלא משקל העדויות ומהימנותן. לכן, הטענה כוללת את שני המצבים הקיצוניים: עדות יחידה עשויה להספיק להרשעה (אם מהימנותה ומשקלה חזקים דיים), עדויות של רבים עשויות לא להספיק אם לכל אחת מהעדויות, ניתנו משקל נמוך ומהימנות נמוכה.
ככל הידוע לי, אין נורמה ראייתית (אפילו בפסיקה) הקובעת כי החל ממספר מסוים של עדי תביעה, יש להרשיע, או אפילו להגיש כתב אישום.
שאלה טובה, האם זהו הדין הרצוי? הקושי לקבוע נורמה של הרשעה אוטומטית על בסיס עצם מספר העדים בלבד, הוא שבמצב זה אנו לא בוחנים, האם (1)לריבוי העדים היה מניע לשקר, ו- (2) משקל העדויות.

נניח, שנגד נאשם פלוני יש מספר עדים כעדי תביעה. ועוד נניח, שכל העדים האלה היו עובדים של הנאשם שהיה הבוס שלהם. ועוד ידוע, שהבוס הזה רדה בעובדיו, והשניא עצמו עליהם. האם עדיין יש לטעון, שלא קיימת אפילו אפשרות סבירה, שלכולם יש מניע נקמני? אפילו אם לא נניח קונספירציה, ייתכן שעובד א' התלונן, ממניע נקמני, עובד ב' לא חשב מלכתחילה להתלונן ממניע נקמני, אך משראה א- א' מתלונן הדבר חיזק אותו להצטרף אליו על מנת שכוחם של שני עדים יהיה בעל משקל גדול יותר. וכך הצטרף השלישי וכן הלאה.
רוב הסיכויים שמקרה כזה לא התרחש. אבל הרף הראייתי אינו רוב הסיכויים, אלא מעבר לספק סביר.
אולם, אם לא ניתן לזהות מניע לשקר כאן כבר קשה להגן על טענה סתמית, שאולי כולם משקרים.
לגבי (2) נניח שעדויות כל העדים הם במשקל נמוך (סתירות פנימיות או שעדויות אחרות סותרות אותן), . האם עלינו לעצום עיניים, מתוכן העדויות ולגרוס שעצם מספרם של העדים הוא המכריע, ועוד לטעון שהאשמה הוכחה מעבר לספק סביר?

שיטה ומעשים דומים
אתה מציע לראות בריבוי העדויות דפוס פעולה, מה שנקרא בשיטתינו "מעשים דומים" או "שיטת ביצוע".
ההבדל בין שיטת ביצוע למעשים דומים הוא ששיטת ביצוע היא ראייה לשם זיהוי הנאשם כמבצע עבירה. מעשים דומים מסייעים רק להוכחת היסוד הנפשי.
אולם, שיטת ביצוע דורשת דימיון "זועק לשמיים" בין השיטה שננקטה באירוע א' לשיטה שננקטה באירוע ב'. עצם ריבוי העדויות אינו מעיד על דימיון בשיטת הביצוע, לכן אין בכוחן לכשעצמן להצביע על זהות קצב כמבצע העבירה.
לשם הוכחת מעשים דומים, ניתן להסתפק בדימיון כללי חלש יותר, אבל הכוח הראייתי של מעשים דומים נוגע לפי דיני הראיות, רק להוכחת המנס ריאה, ולא לזהות מבצע העבירה.

שתיקת הנאשם
ראשית, לא ברור שקצב בכלל שותק. קצב הכחיש את עצם קיום היחסים האינטימיים, זו אינה שתיקה אלא מסירת גרסה של הכחשה.
מבחינת הדין הרצוי, אני בספק האם ראוי להשתמש בשתיקת הנאשם כחיזוק ראייתי לתביעה. ראשית, נשאלת השאלה האם לנאשם או חשוד אין זכות שלא לשתף פעולה עם התביעה או המשטרה? יש לזכור כי החובה לשתף פעולה עם החקירה, היא חובת עשה, המגבילה את החירות באופן משמעותי.
שנית, מבחינה ראייתית, שתיקה יכולה להתפרש כהתנהגות לגיטימית שאינה מחזקת את האשמה. ייתכן שהנאשם שרוי בהלם או במצב נפשי שאינו מאפשר לו לשתף פעולה. ייתכן שהנאשם מסוגל לשתף פעולה אולם בשל מצבו הנפשי הוא חושש שימסור גירסה מבולבלת, מגומגמת, לא יזכור היטב או שזכרונו יטעה אותו כל אלה עלולים לסבך אותו ולהחליש את גרסתו דווקא משום שבחר למסור גירסה. הנאשם גם עלול להתנסח באופן כזה, שמבחינת הניסוח המשפטי הדבר עלול להתפרש כהודאה, אלא שהנאשם לא התכוון למשמעות המשפטית של ניסוחו.

יש להבחין בין מצב שבו האשמה הוכחה מעבר לספק סביר (למשל בדוגמא שלך בפוסט הקודם של ד"ר מנשה, לגבי ממצאי זיהוי פלילי) ואז הדבר היחיד שיכול להציל את הנאשם מהרשעה, הוא להסביר איך , בכל זאת, ניתן לבסס תרחיש של זיכוי? זאת לעומת מצב, שבו האשמה לא הוכחה עדיין, ומשתמשים בשתיקת הנאשם על מנת לבסס אותה. אם לנאשם יש מניע לשתוק על מנת שלא תיפגע הגנתו, מדוע לפרש את שתיקתו כמחזקת תרחיש של אשמה?

פרשת קצב: ריבוי העדויות כמחזקות את גרסת א'
עדות של מתלוננת עשויה לקבל חיזוק מעדויות של מתלוננות אחרות.
אולם, בפרשת קצב העדויות מתייחסות למעשים שונים ולאירועים שונים. א' ממשרד התיירות לא מעידה על אותו אירוע שמעידה עליו א' מבית הנשיא.
לגבי א' ממשרד התיירות, הבעייה היא ספק האם התקיים יסוד ה- "שימוש בכוח". ספק זה אינו תלוי רק במשקל ומהימנויות העדויות.
לגבי א' מבית הנשיא, אז השאלה מה מחזק את מה? האם עדות א' מבית הנשיא בצירוף העדויות האחרות, מחזקות את א' ממשרד התיירות? במקרה זה, החיזוק לא ברור שיש בו להועיל, כי יש ספק לגבי השימוש בכוח.
האם עדות א' ממשרד התיירות בצירוף העדויות האחרות, מחזקות את עדות א' מבית הנשיא? זה לא ברור. הטענה שכל העדויות מחזקות זו את זו, היא שאנחנו לא יודעים האם קצב ביצע את כל המצעשים בכל המתלוננות, אלא שלא ייתכן שכולן משקרות או טועות. לכן, הוא ביצע לפחות מעשה אחד מבין אלה המיוחסים לו.
אבל אם המסקנה שקצב ביצע לפחות עבירה אחת, יש חשיבות לשאלה כלפי איזו מתלוננת? אם זו א' ממשרד התיירות, אז כאמור אין בכך להועיל. רק כאשר מדובר ב- א' מבית הנשיא יש לכך ערך ראייתי, אבל הטענה של חיזוק הדדי, לא יכולה להצביע על מעשה מסוים, אלא רק על לפחות מעשה אחד (שאיננו יודעים לזהות אותו ספציפית) מבין שורה של מעשים אפשריים.
לגבי המתלוננות האחרות, אני מבין שקיימת טענת התיישנות.

שבת שלום.

27/7/07 16:11  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

היי דויד ואייל,

יש צורך לחדד משהו, והוא למה אני מתכוון כשאני אומר הנאשם/קצב שומר על זכות השתיקה.

דויד צודק מבחינה זו שקצב לא בדיוק שותק, אלא טוען בעקביות להד"מ. ואני מוסיף לזה שהוא גם מרכז טיעוניו ומאמציו בקעקוע אמינות התלונות והמתלוננות.

אבל... כשאני מסתכל על הנאשם או הנחקר אני מאפיין שני מצבים עקריים:

א - נחקר שאינו שומר על זכות השתיקה - כלומר מספק הסברים מלאים לחשדות נגדו.

ב - נחקר השומר על זכות השתיקה - כלומר לא מספק הסברים סבירים. וכאן יש 2 קטיגוריות: 1) שותק לחלוטין - לא מוציא הגה. 2) טוען להד"מ ושהכל עלילה וכולם שקרנים, אבל לא מספק הסבר כלשהו לראיות הליכאוריות נגדו.

קצב נופל בקטגורייה השנייה של שומר על זכות השתיקה.

עכשיו... בקשר לא'. אם קצב היה אומר: נכון היה לי רומן איתה - סבבה - הסבר סביר. אבל הוא לא, הוא טוען שבכלל לא היו יחסי מין.

הפרקליטות מצידם, לא מאמינים לא' בעניין השימוש בכוח והאונס, ולא מאמינים לקצב שלא היו יחסי מין בכלל, אלא מאמינים שהיה מדובר ברומן.

ואילו בית המשפט העליון בא ואומר: שיכול להיות שהיה מדובר ברומן, אבל זה לא אומר שלא היה כאן ניצול מרות ולכן גם אונס. ואפילו אם א' לא התנהגה כנאנסת, אלא כמי שמנהלת רומן. אז מה? אסור לנו להניח הנחות כיצד צריכה להתנהג מי שנתונה תחת אונס מתמשך שכזה. יכול להיות שההתנהגות המוזרה שלה: הייתה בשעתו מנגנון ההגנה היחיד שהיה לה.

==לא יודע, אלא דברים שמקומם הטבעי להתברר בבית המשפט==

27/7/07 22:00  
Anonymous איל כתב/ה:

נטל ההוכחה במשפט פלילי מוטל תמיד על התביעה. הנטל המוטל על הנאשם, הוא לכל היותר, נטל הבאת הראיות.
לכן, כאשר הנאשם שותק, קל וחומר כאשר הוא מוסר עדות אך לא מספק הסבר לעדויות ההגנה, עדיין נטל השכנוע הוא על התביעה ברמה של מעבר לספק סביר.
נטל השכנוע הרובץ על התביעה, משמעותו שהתביעה צריכה להוכיח שעדויות התביעה הן מהימנות. זאת ברמת הוכחה של מעבר לספק סביר: די בספק סביר שהעדות לא מהימנה והתוצאה היא זיכוי.
על מנת, להוכיח שעדות תביעה היא מהימנה, על בית המשפט לבחון תרחישים של עדות לא מהימנה, כלומר תרחישי זיכוי, ולשאול את עצמו האם תרחישי הזיכוי האלה סבירים? על בית המשפט לעשות זאת, גם אם הנאשם שותק, קל וחומר אם אינו שותק אך לא מספק הסבר לראיות ההגנה.
על מנת להגיע למסקנה מרשיעה יש לבחון תרחישי זיכוי אפשריים ולנסות להפריכם, לפי המתודה המדעית של קרל פופר. הצלחה בהפרכת תרחישי זיכוי היא מסקנה שיש להרשיע.
לדעתי, אסור להגיע למצב במשפט פלילי שנאשם יורשע, לא מפני שאנו משוכנעים שהוא ביצע את העבירה מעבר לספק סביר, אלא מטעם פרוצדוראלי שהוא שתק או לא סיפק הסברים מניחים את הדעת. אם הנאשם שותק עלינו להרשיעו, רק אם בנוסף לשתיקתו אנו משוכנעים במידת ההוכחה הנדרשת, גם בכך שביצע את העבירה.
עלינו לקחת בחשבון, שיש חשודים ונאשמים חפים, שיחשבו שעדיף להם לשתוק. ייתכן וחשוד שהוא חף שותק כחלק משיקולי הכדאיות שלו. נניח, שחשוד בעבירת מין חושב (אפילו בטעות) שאם הוא יודה בקיומו של רומן, פוחת הסיכוי שיאמינו בחפותו. לכן, על מנת לא ליטול סיכון שהוא יורשע למרות היותו חף (לפי דעתו) הוא בוחר לשתוק. אם נרשיע אותו רק מפני שהוא שותק, הרי נרשיע חף.
כמו כן, חשוד חף עשוי לא להודות בקיומו של רומן, על מנת לשמור על שלמות המשפחה.

הטענה שחשוד צריך בנוסף למסירת גרסה מצדו גם לספק הסבר לעדויות נגדו היא אף יותר בעייתית. לא די בכך שקצב מכחיש את ביצוע העבירה, הוא נדרש לתת הסבר מדוע המתלוננת מעידה על ההיפך? למעשה קצב נדרש לתת עדות סברה, חוות דעת פסיכולוגית, מה יכול להניע את המתלוננת למסור עדות שאינה אמת? לא תמיד החשוד נמצא במצב שהוא יכול לקבוע זאת באופן מדויק. לעיתים זו ספקולציה גם מצד החשוד. מה עוד
שהחשוד עלול לחשוב שמסירת הסבר אפשרי למניע של המתלוננת, עלול ליצור רושם שלילי עבורו.

הטענה שאם היה רומן אז ייתכן שבוצעה עבירה פלילית, אינה מספיקה במשפט פלילי. התובע אמור להגיע למשפט כאשר באמתחתו טיעון כיצד לשכנע את בית המשפט שהנאשם ביצע את העבירה וכי טענות ההגנה אינן מצליחות להטיל ספק סביר. אסור לתובע להגיע למשפט כאשר הוא מבצע ניסוי. אסור לו לומר לעצמו: יש לי ראיות, להגנה יש ראיות אינני יודע לנמק מדוע עדיף לקבל את הראיות שלי מעבר לספק סביר, אבל ננסה ונראה, אולי בית המשפט יעדיף לקבל את הראיות שלי.
תביעה פלילית איננה מהלך של "ננסה ונראה". תובע אמור להשתכנע שיש בידו הנימוק הפוזיטיבי לדחות תרחישי זיכוי .
קיימת ספרות פסיכולוגית המסבירה מדוע קורבנות של עבירות מין, מתנהגות באופן שנראה לכאורה כלא רציונאלי. המסקנה מכך היא, שיש סיכוי סביר שמתלוננת בעבירת מין היא דוברת אמת, למרות התנהגות שעשויה להיראות לא רציונאלית.
אבל במשפט פלילי לא די בכך שיש סיכוי סביר שהמתלוננת דוברת אמת. יש להראות שאין סיכוי סביר שהמתלונת אינה דוברת אמת. וזה כבר משהו אחר לגמרי.
אבל, הממצאים הפסיכולוגיים על התנהגותן של קורבנות עבירת מין הם חשובים. אפ יוחלט לאשר את הסדר הטיעון, או אם יוחלט לקיים דיון הוכחות וקצב יזוכה, אל לנו להטיל דופי במתלוננות. אין פירושו, שהמתלוננות, חלילה, שיקרו או פעלו בזדון. בהחלט קיים סיכוי סביר שהן היו קורבנות למעשים מיניים בכפייה, או תוך ניצול יחסי מרות, אולם לרוע המזל, לא הייתה עמידה במידת ההוכחה הגבוהה במשפט פלילי. מידת הוכחה גבוהה זו נחוצה עלך מנת להצדיק שליחתו של אדם למאסר ואף אולי לשנים רבות.

28/7/07 00:17  
Anonymous דב כתב/ה:

היי איל, בוקר טוב - שבת שלום,

כשאני קורא את מה שכתבת, נראה לי שהמחלוקת המצומצמת ביננו נובעת מתפיסה שונה את הלוגיקה של הסדר הטיעון.

בוא נקח לדוגמה פרשיית רצח: למשטרה יש חשוד ברצח, אבל אין ראיות מספיקות להרשיע אותו ברצח, אלא רק בהריגה או בסיוע להריגה.

עכשיו... חשוב להדגיש: שבין הרשעה ברצח לזיכוי, יש עוד שרשרת ארוכה של אפשרויות. מעין מדרג של עבירות אחרות שניתן להרשיע בהם. לדוגמה: רצח, כוונה לרצח, הריגה בנסיבות מחמירות, הריגה, הריגה בשוגג, סיוע להריגה, רשלנות ועוד ועוד... עד זיכוי מחמת הספק ולאחריו זיכוי מוחלט.

בהתבסס על הדוגמה הנ"ל, בדר"כ הלוגיקה של סדר הטיעון היא כזו: לתביעה יש ראיות להרשעה - נגיד בהריגה. אבל, אם יאשימו ברצח גם יש סיכוי כלשהו להרשעה (נגיד לא סיכוי טוב במיוחד).

אז התביעה באה לחשוד ברצח ואומרת לו: לא אאשים אותך ברצח ואף אלך לקראתך צעד נוסף, בתנאי שתודה בהריגה בשוגג. בכך תחסוך זמן שיפוטי יקר - ועל זה נסכים להתחשב בעונש שלך (לציין שגם לפי שיקולי הענישה של בית המשפט, יש להקל בעונשו של נאשם המודה במעמד ההקראה וחוסך את זמנו היקר של בית המשפט).

בדר"כ התנאי לחתימה על עיסקת הטיעון הוא שהנאשם יודה, יביע חרטה, הפנמה ואחריות למעשיו. וכאשר מדובר בעבירות מין, בדר"כ התנאי לחתימה על הסכמי טיעון - הוא שאם הנאשם כבר הפנים שהוא עביין/חולה מין, אז שיתחיל הליך טיפולי כלשהו. מרגע שיתחיל הליך טיפולי ותמיד בו למשך נגיד חודש ימים - רק אז מתקיים התנאי הנדרש של "גמירות דעתם של הצדדים" וניתן לחתום עם הסכם/חוזה הטיעון.

עכשיו בחזרה לפרשת קצב:

הלוגיקה של הסדר הטיעון שם מוזרה, ואת בלשון המעטה.

א' - אין גמירות דעת. אם קצב מודה בהסדר הטיעון שביצע עבירות מין, מדוע לא גמר דעתו להתחיל בקבלת טיפול כלשהו. ומדוע לא התנצל עד כה כלפי הנשים שפגע בהן על פי הודאתו בהסדר הטיעון.

ב' - התביעה כאילו באה ואומרת: הראיות שיש בידינו מספיקות לזיכוי מחמת הספק בלבד. ולכן עשינו עסקה עם קצב שבה הוא מודה בעבירות קלות יחסית, ומקבל עונש על משהו שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו בראיות. (בדיוק הפוך ללוגיקה של הסדרי הטיעון המפורטת לעיל - שבה הנאשם מודה בעבירות קלות מאלה שהתביעה יכולה להוכיח בראיות).

ג' - מעולם, אבל מעולם לא ראיתי שנחתם הסדר טיעון עם משהו ששומר על זכות השתיקה. קצב הוא תקדים מסוכן מאוד מבחינה זו. אם תמצא עוד הסדר טיעון כזה, חוץ משל קצב, פליז תעביר לי לינק.

28/7/07 13:26  
Anonymous איל כתב/ה:

דב היי
אםתח בנקודת הסכמה : הסדר טיעון המבוסס על הטעם של חולשת הראיות, אינו ראוי. היות והסדר טיעון מתבצע באמצעות הגשת כתב אישום, והיות ובכל מהלך של הגשת כתב אישום חייב להתקיים התנאי של "ראיות מספיקות" מכאן נובע, שבכל הסדר טיעון חייב להתקיים התנאי של ראיות מספיקות.
תובע הסבור שאין בידיו ראיות מספיקות, חייב לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות, לרבות הימנעות מהסדר טיעון.
אם בפרשת קצב, אין ראיות מספיקות, אינני בטוח שקיימת הצדקה לחרוג מהעיקרון לפיו יש להימנע מהגשת כתב אישום (במסלול של הסדר טיעון) מהטעם שקיימות ראיות מספיקות בעבירה שהתיישנה, למרות שבהתחלה נטיתי להסכים לטיעון זה.
קיימים טעמים המצדיקים התיישנותן של עבירות. מהלך תביעתי של אישום בעבירה שאין לגביה ראיות מספיקות, על מנת לעקוף את מחסום ההתיישנות, נועד למעשה לנסות להרשיע ולהעניש אדם בעבירה שאין די ראיות שביצע, כאשר ההצדקה להרשעה ולענישה מבוססת על כך שראוי היה להענישו בעבירה שהתיישנה.
אולם, אם המחוקק היה סבור שראוי היה להרשיע ולהעניש אדם בעבירה התיישנה, פשיטא שלא היה מקים מלכתחילה את מחסום ההתיישנות, או מאריך את תקופת ההתיישנות.

לכן, ההצדקה למהלך תביעתי של הסדר טיעון, יכולה להתבסס על רצון לחסוך זמן שיפוטי, לחסוך עוגמת נפש לעדים (בייחוד מתלוננות בעבירות מין) וכן על בסיס מסקנה שהודאת הנאשם מפחיתה את האנטי-חברתיות שלו, ולכן מצדיקה את הסדר הטיעון גם משיקולי ענישה.

מכאן, שנראה כי התביעה טעתה או בהערכת חסר של הראיות או בהחלטה על הסדר טיעון למרות היעדר ראיות מספיקות.

הודאה וחרטה
כפי שאני מבין, הסדר הטיעון הוא הודאה תמורת אישומים וענישה.
קצב אמור לבצע את חלקו בהסדר, בבית משפט השלום אליו מוגש כתב האישום. בישיבת ההקראה, עליו להודות ולהביע חרטה ורק בכפוף לכך יש לאשר את הסדר הטיעון. התביעה בתמורה להודאה, דורשת עונשים מסוימים.

יש להבחין בין ההליך המתנהל בבג"צ להליך שיתנהל (אם בג"צ ייאשר את הסדר הטיעון) בבית משפט השלום אח"כ. כפי שאני מבין, קצב אמור לבצע את התחייבותו בעסקת הטיעון בישיבת בית משפט השלום.
גם אם בג"צ יאשר את הגשת הסדר הטיעון לבית משפט השלום, הרי שבית משפט השלום עדיין מוסמך לא לקבל את תוכנו של הסדר הטיעון. הוא מוסמך, להחמיר בענישה מעבר למה שנקבע בהסדר הטיעון, וכן הוא מוסמך לא לקבל את הודאת קצב ולקבוע דיון הוכחות ולהורות לתביעה לפתוח בפרשת התביעה.
לכן יש לפנינו למעשה שני מובנים של הביטוי "אישור הסדר הטיעון". מובן אחד, הוא אישור ההסדר בבג"צ. זהו אישור לגבי עצם הגשת הסדר הטיעון לבית משפט השלום.

אם בג"צ יאשר את עצם הגשת ההסדר, עדיין לא גורר מסקנה שבית משפט השלום עצמו ייאשר את פרטי ההסדר.
ההודאה של קצב לפי ההסדר צריכה להינתן בהליך השני והסופי המתנהל בבית משפט השלום.

היות ובג"צ טרם החליט בעתירות, הוא עשוי להורות על הימנעות מהגשת הסדר הטיעון. במצב זה, התביעה עשויה לנקוט במהלך של הגשת כתב אישום ללא הסדר טיעון. אם קצב, מודה ציבורית בטרם ניתנה החלטה בבג"צ ובסופו של דבר יתנהל דיון הוכחות, כיצד יוכל קצב לכפור באשמה?
יש לקחת בחשבון, שההודיה של קצב במסגרת הסדר הטיעון, היא הודיה מטעמי כדאיות כלומר הודיית-שווא.
אני מסכים, שגם במסגרת הסדר הטיעון, היה מקום לדרוש צו מבחן במסגרתו היה מקום לדרוש טיפול הניתן לעברייני מין. באשר להתנצלות בפני הקורבנות: זאת ניתן לעשות במסגרת ההודיה והבעת החרטה בבית המשפט. התביעה יכולה להתנות במסגרת הסדר הטיעון, רק על דרכי ענישה הקבועות בחוק. לצערי, לא נקבעו דרכי ענישה וטיפול במסגרת מה שנקרא "צדק מאחה" כך שלא ניתן לחייב נאשם במהלכי התנצלות ונטילת אחריות מחוץ לכותלי בית המשפט, בהיעדר "דרך ענישה וטיפול" פורמאלית המעוגנת בחוק. (אולי ניתן לדרוש זאת במסגרת תנאי המבחן?) מה עוד שמהלך כזה, בטרם ניתן פסק דין בבג"צ פוגע בהגנתו.
אתה טוען שבד"כ נאשם בעבירת מין מתחיל טיפול בטרם נחתם הסדר הטיעון. אולם, בד"כ לא תלוי ועומד בג"צ נגד הסדר הטיעון, כך שהנאשם יודע , שקרוב לוודאי לא ייאלץ לנהל םרשת הגנה במסגרת דיון הוכחות. העובדה שבעניין קצב הוגשו עתירות נגד הסדר הטיעון, בנוסף לאפשרות הרגילה של דחיית הסדר הטיעון בבית המשפט אליו מוגש כתב האישום, הופכת את המצב בפרשת קצב למצב מיוחד וחריג. בנוסף לסיכון של החמרת הענישה מעבר למוסכם בהסדר הטיעון (סיכון אליו חשוף כל נאשם הכורת הסדר טיטעון), קצב גם חשוף לסיכון שייאלץ לנהל פרשת הגנה.

לא בדקתי האם יש תקדים להסדר טיעון כאשר החשוד שתק בחקירתו, או כאשר מסר גרסה של הכחשה טוטאלית ולא הסביר פשר העדויות נגדו.
מבחינת הדין הרצוי, שיתוף פעולה של החשוד עם החקירה, מפחית מהאנטי חברתיות שלו, ולכן מהווה הדבר טעם להסדר טיעון. אולם, גם כאשר החשוד שותק יש לשקול את כדאיותה של עסקת טיעון, לאור חומרת העבירה, מידת מורכבות חומר הראיות ובעקבות שני אלה הזמן השיפוטי שייחסך וכל אלה יחסית למשאבי התביעה הכלליים ויחסית לעומס העבודה הכללי.
למשל: כאשר חשוד שותק בעבירה קלה יחסית, אולם תיק החקירה מורכב מבחינה עובדתית ועל שולחנה של התביעה מונחים הרבה תיקי חקירה חמורים יחסית לכוח האדם התביעתי ייתכן ושיקולי סדר עדיפויות יצדיקו הסזדר טיעון.

28/7/07 19:25  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאיל,

יפה אמרת: לפעמים קורה שבית המשפט דוחה עסקת טיעון. זה קורה עשרות אם לא מאות פעמים בשנה, לפחות, בערכאות שלום ומחוזי.

אז אני לא מבין על מה קמה הצעקה? על קדושת מוסד היועמ"ש? מאיפה בכלל מעיזים לטעון ש"אסור" ללבית המשפט העליון להתערב בעסקאות הטיעון של היועמ"ש?

שטויות במיץ עגבניות. אם לבתי המשפט השלום והמחוזי מותר לא לקבל עסקאות טיעון, אז לבגץ אסור? מה קרה? זה לא צריך להיות הפוך? שלבג"צ מותר יותר ממה שמותר לשלום ולמחוזי?

אבל מה? מדובר בנשיא המדינה. ובנשיאה הטרייה של בית המשפט העליון. וברוח הימים של מתקפה כללית על בית המשפט העליון, ומתקפה אישית נגד בייניש: אז יאללה, חינגה, מקשקשים בזנב כדי להשמיץ את בייניש באופן אישי.

לא משנה מה תהייה התוצאה הסופית במקרה דנן. בית המשפט ימשיך להתערב בעסקאות טיעון. זו סמכותו. בימ"ש צריך להחליט הם לקבל את העסקה והוא לא חותמת גומי של אף תובע בכלל ולא של היועמ"ש בפרט. וזה נעשה יום יום לגבי אנשי העם הפשוטים בערכאות שלום ומחוזי - וכך צריך שיהיה גם כלפי הנשיא בבית המשפט העליון.

28/7/07 20:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאיל:

כתבת ש:
"הודאה וחרטה.
כפי שאני מבין, הסדר הטיעון הוא הודאה תמורת אישומים וענישה.
קצב אמור לבצע את חלקו בהסדר, בבית משפט השלום אליו מוגש כתב האישום. בישיבת ההקראה, עליו להודות ולהביע חרטה ורק בכפוף לכך יש לאשר את הסדר הטיעון. התביעה בתמורה להודאה, דורשת עונשים מסוימים."

זה לא נכון. וסתם כי יש לי עכשיו קצת זמן מיותר, מצ'עמם לי, אז אסביר לך מדוע.

הדרישה בעניין זה היא כפולה:

א' - הבעת ההתצלות והחרטה צריכה להיות לפני החתימה על הסדר הטיעון. היא תנאי לחתימה על ההסכם והגשתו לאישור בית המשפט.

ב' - בית המשפט צריך להשתכנע שמדובר בהתנצלות כנה ואמיתית [נדמה לי שזה המונח - לא פתחתי עכשיו את סעיף החוק הרלוונטי. אבל מניסיון זה הרציונל].

הנחת היסוד היא שבין שלב א' ל- ב', חולפת תקופה מסויימת (בשיטת המשפט שלו מדובר בדר"כ בחודשים ארוכים). תקופה שבה על הנאשם להוכיח שהוא מתנהג כמי שהביע התנצלות וחרטה כנים ואמיתיים. לרבות, במידת הצורך, כמו לדוגמה בדר"כ בעבירות מין, הנאשם מקפיד לקבל טיפול מתאים שסוכם במסגרת וכתנאי לחתימה על הסדר הטיעון [לפעמים אפילו מסתפקים בפגישות עם קצין מבחן, או בעבודות התנדבות שהן סוג של טיפול].

יתר על כן: אם בית המשפט מוצא שמדובר בהודאה והתנצלות וחרטה אסטרטגיים בלבד. ושלא מדובר בדברים כנים ואמיתיים. אזי דין עיסקת הטיעון שלא תאושר.

ועוד יתר על כן: בדר"כ בעסקאות טיעון עם עברייני מין: מידת שיתוף הפעולה שלהם עם הטיפול המוסכם, מהווה את אחת מאבני היסוד של שיקול דעת בית המשפט בבואו להכריע: האם מדובר בדברים כנים ואמיתיים.

29/7/07 16:37  
Anonymous איל כתב/ה:

לאנונימוס
אני מניח שתהליך המו"מ לקראת עסקת טיעון ולקראת הגשתה לבית המשפט הינו כפי שתיארת.
ניתן לבקר את התביעה, שלא דרשה תהליך טיפולי לקצב.
אולם, נדמה לי שקיים קושי לדרוש מחשוד, שיש כוונה להגיע עימו לעסקת טיעון,מהלך של הודאה וחרטה כל עוד תלוי ועומד בג"צ להוצאת צו נגד עסקת הטיעון.

אם קצב יפתח במהלך של הודאה והתנצלות, אז גם בהנחה שהודאה זו לא תיחשב הודאת חוץ של נאשם, שאז נחוצה לתביעה רק ראיה מסוג "דבר מה נוסף" על מנת להרשיע (זאת היות והצעת עסקת טיעון מצד התביעה מהווה לחץ על הנאשם באופן השולל את היות הודאת החוץ "חופשית ומרצון"), הרי שאם קצב מודה ובסופו של דבר, מקבל בג"צ את העתירות ומתקיים דיון הוכחות, עלול בית המשפט שיידון באישומים, להיות מוטה לטובת הרשעה.

אם יתקיים דיון הוכחות לאחר שקצב כבר הודה פומבית מחוץ לכותלי בית המשפט, עלול בית המשפט להיות מושפע מעצם הודאתו. בנוסף, אם קצב מודה פומבית ולאחר מכן כופר באשמה, הדבר עלול לפגוע באמינותו. בית המשפט עלול להסיק שהתנהגות לא-עקבית זו של הודאה ואח"כ כפירה מעידה על מניפולציה של שימוש בהודאה ככלי אסטרטגי לשם הקלה באישומים או בענישה, ולא כאמירת אמת. לכן, מהלך של הודאה, כל עוד קיים עבור קצב סיכון של דיון הוכחות, עלול לגרום לרושם שלילי, כלפי בית המשפט. בנוסף, היות ורושם כזה יתקבל גם בציבור, עלול להיות לחץ ציבורי ותקשורתי על בית המשפט להרשיע את קצב.

יש להבחין בין מצב בו מתקיים דיון הוכחות בעקבות דחיית בית משפט השלום את הודאת קצב כהודאה שאינה כנה ואמיתית, לבין מצב בו מתקיים דיון הוכחות בעקבות פס"ד של בג"צ.
אם מתקיים דיון הוכחות, בעקבות דחיית בית משפט השלום את הודאת קצב כהודאה בלתי כנה, אין בכך קושי. זאת מפני, שדיון ההוכחות מתנהל בפני אותו בית משפט שקבע שההודאה אינה כנה. לכן, אין סיכון שבית המשפט יושפע מההודאה, שהרי הוא עצמו קבע שהוא לא מאמין בכנותה.
לעומת זאת, אם יתקיים דיון הוכחות, בעקבות החלטת בג"צ, הרי שהעילה אינה היעדר כנות ההודאה, אלא שיקול דעת בלתי סביר של התובע. כמו כן, בית המשפט שיידון באישומים יהיה בית משפט אחר. לכן, במצב זה קיים סיכון שבית משפט השלום יהיה מוטה מעצם ידיעתו על הודאת קצב וייראה באור שלילי את התנהגותו הבלתי קוהרנטית המתבטאת בהודיה וכפירה.(וזאת כאמור, בהנחה שאין מדובר בהודית חוץ של נאשם שאז נחוצה לתביעה רק ראיה מסוג "דבר מה").

לכן, אם קיימת פסיקה לפיה הודאה וחרטה פומביים הם תנאי לחתימה על עסקת טיעון ראוי לאבחן אותה במצב בו תלוי ועומד בג"צ להוצאת צו נגד עסקת הטיעון. במצב זה, נראה שעדיף לדחות את מהלכי ההודאה והחרטה עד להכרעה של בג"צ לגבי מתן צו מוחלט נגד עסקת הטיעון.

הודיה אסטרטגית
אם בית משפט השלום משתכנע שהודית הנאשם היא הודיה אסטרטגית עליו לדחות את ההודיה היות ומדובר בהודיה שאינה כנה ואמיתית.
אולם, המסקנה שהודיה במסגרת עסקת טיעון, היא הודיה אסטרטגית לא יכולה לנבוע רק מכך שלנאשם כדאי לחתום עליה. ההנחה היא שבכל עסקת טיעון שמתבצעת, לנאשמים כדאי לחתום עליה, אחרת לא היו חותמים. הנחה זו נגזרת מההנחה שכל עסקה שהיא תתבצע רק אם לצדדים לה, כדאי לבצע אותה (מצב של יעילות פרטו).
אילו בית המשפט היה פוסל הודית נאשם, מעצם כדאיות עיסקת הטיעון (כהודיה אסטרטגית) הרי שכל עסקאות הטיעון היו נפסלות.
לכן,אם רוצים לשמר את מוסד עסקאות הטיעון חייבים להניח שעצם כדאיות העיסקה לא פוסלת את הודיות הנאשמים. אבל זו הנחה פיקטיבית אם כי הכרחית. בפועל, יש סיכון ממשי שעצם כדאיות עסקת הטיעון, תניע נאשם לחתום עליה ולהסכים להודות הודיה אסטרטגית שהיא עשויה להיות הודית שווא.

לכן אם אנו רוצים לעשות שימוש בהודית נאשם במסגרת עסקת טיעון שלא לצורך אישור העיסקה עצמה, אלא שימוש כראית תביעה, לצורך הוכחת אשמת הנאשם, הרי ששימוש כזה הוא פסול, היות ואנו יודעים על מניע להודות הודיה אסטרטגית, מניע שהתעלמנו ממנו (פיקטיבית) משום שברצונינו לשמור על מוסד עסקת הטיעון.

29/7/07 20:35  
Anonymous איל כתב/ה:

בהמשך לתגובתי הקודמת, על מנת על מנת שמהלך של הודאה וחרטה מצד קצב, בטרם הכריע בג"צ האם להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, לא ייחשב כהודאת בעל דין, ניתן לחשוב על שימוש בחיסיון הניתן באמצעות הנוסח "מבלי לפגוע בזכויות".
לפי הפסיקה, מסמך הנכתב במסגרת מו"מ לפשרה, לא ישמש ראיה להודאת בעל דין, אם הוכתר בכותרת "מבלי לפגוע בזכויות".
מו"מ להסדר טיעון הוא סוג של מו"מ לפשרה.
אולם, קיים ספק (1) האם חיסיון זה חל במשפט פלילי? עד כה הפסיקה החילה את החיסיון (ככל הידוע לי) רק במשפט אזרחי.(2) היות ומהלכי ההודאה והחרטה של קצב, נעשים באמצעות אמרות בע"פ יש ספק באשר לתחולת החיסיון על אמרות בעל פה והאם אמרה בעל פה, נחשבת "מסמך"?
יעקוב בקדמי בספרו "על הראיות" סובר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית, אולם הסוגייה טרם הוכרעה בפסיקה.

אולם, גם בהנחה שלא ניתן יהיה לעשות שימוש במהלכי הודאה וחרטה, מפאת טענת חיסיון, הרי שבכך נפתרה בעייה משפטית פורמאלית.
עדיין עומדת בעינה הבעייה הפסיכולוגית בדבר החשש להטיה מצד בית המשפט לרעת קצב.

29/7/07 22:18  
Anonymous דב כתב/ה:

היי איל, בחרתי כותרת יפה בשבילך,



אם שותקים (בחקירה) לא טוענים ( בהסדר) - בשביל זה יש חברים (שלא שותקים ומעידים עליך בהסדר הטיעון שלהם).

--------------------

בדוח שיח האלקטרוני בינינו, הגענו לנקודה שלא חשבתי עליה אף פעם בצורה כמו שאני חושב עליה עכשיו.

לדעתי: הסיבה לכך שאיאפשר לחתום על הסדר טיעון עם מישהו ששומר על זכות השתיקה, נובעת מכך שלא ניתן לשתוק ולטעון (הסדר טיעון) באותה נשימה.

על אף שמדובר בדין פלילי, אני חושב על הסדר טיעון במונחים של דני חוזים - עסקת טיעון:

כאשר נאשם שותק (או טוען להד"מ, ושהכל עלילה, וכולם שקרנים) אי אפשר לנהל איתו משא ומתן. וגם אי אפשר לעמוד על גמירות דעתו. ובטח ובטח שאי אפשר להגיד שהוא נוהג בתום לב

בקיצור... כאשר חותמים על עסת טיעון עם מישהו ששומר על זכות השתיקה, אומנם מתקיימים התנאים הנדרשים של "הצעה וקיבול". אבל לא מתקיימים התנאים הנדרשים של משא ומתן, גמירות דעת, ותום לב. ולכן גם אם חתם הסכם בתנאים כאלה - הוא בטל ומבוטל.

באחת התגובות הקודמות הסברתי למה רואים את קצב כמי ששומר על זכות השתיקה. ולכן לדעתי עסקת הטיעון שנחתמה איתו היא בלתי סבירה.


ועוד הערה לאיל, בעניין האסטרטגיות של הסדר הטיעון: בית המשפט לא יפסול הסדר טיעון משום שהנאשם חתם עליו מסיבות אסטרטגיות. לא נשכח שגם התביעה חתמה עליו מסיבות אסטרטגיות. השאלה הנשאלת היא האם זוהי אסטרטגיה של עבריין שמביע חרטה כנה ואמיתית. או שמדובר באסטרטגיה של עבריין שלא הפנים את חומרת מעשיו, ופועל רק מתוך הבנת חומרת המצב המשפטי שבו הוא נתון.


----------

והערה לד"ר דורון מנשה: בדברים שאתה כותב אתה יוצא מנקודת הנחה מוטעית שהתערבות בי המשפט העליון בפרשת קצב יכולה להיות רק במקרים קיצוניים של חוסר סבירות דעת היוהמ"ש. ומכאן אתה מפתח את דיון המשפטי שלך בלוגיקת ההוכחה המשפטית של נשיאת העליון.

לא חשבת אולי התערבות העליון יכולה להיות גם בשל התנהגות הנאשם? (להבדיל מהתנהגות/שיקול דעת היוהמ"ש).

אולי בכלל היוהמ"ש נתפס על ידי בית המשפט כמי שלא נפל בשיקול הדעת שלו כל פגם מבחינה משפטית - אלא מה? שאולי בית המשפט לא משתכנע מהכנות והאמינות שבה קצב אומר "אני מודה". ואולי בית המשפט לא מוכן לקבל את הדברים שנאמרים בשם קצב בהסדר הטיעון, מבלי שהם נאמרו מפיו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ולא שהדברים יאמרו מגרונו של עורך דינו, אלא ישירות מפיו - מהפה ששתק לכל אורך החקירה ורק הפיק "מרגליות" של "עלילה", "רדיפה עדתית", "צייד", ועוד מיני שקרים והכפשות גסות כלפי המתלוננות, היועמ"ש, ערוץ 2, וכל העולם לא בסדר מלבד קצב עצמו.

אתה נוגע בפוסטים שלך בצורך של היוהמ"ש להסביר את השוני הגדול בין כתב האישום הראשון ועסקת הטיעון. אבל אתה מתעלם חלוטין מהצורך של קצב לבוא ולהסביר את השוני העצום בין הגרסאות שלו. כיצד עבר ממצב של הכחשה שיטתית, למצב שבו הוא מודה בעבירות מין.

30/7/07 17:59  
Anonymous איל כתב/ה:

היי דב
כמה נחמד לקרוא שעשועי לשון, אכן לא תזיק הפוגה קומית בתוך סבך הטיעונים הרציניים.

אני אנסה להתמודד עם הטיעון החוזי , לפיו כאשר חשוד שומר על זכות השתיקה, או מכחיש הכחשה מוחלטת לא התקיים מרכיב גמירת הדעת וכן מדובר בהתנהגות שלא בתום לב, לכן בהיעדר חוזה תקף, אין הסזדר טיעון.

גמירת הדעת
ראשית, הערה מושגית. אתה ציינת כי התקיים תהליך של הצעה וקיבול, אך לא התקיים מרכיב גמירת הדעת. לעניות דעתי, מצב מושגי זה הוא בלתי אפשרי. הצעה תקפה היא ביטוי לגמירת דעתו של המציע. קיבול תקף הוא ביטוי לגמירת דעתו של הניצע. הצעה וקיבול תקפים משכללים חוזה קרי: גמירת דעתם של הצדדים. לכן:אם לא התקיים מרכיב גמירת הדעת בהכרח לא הושלם תהליך הצעה וקיבול ואין חוזה. אם הושלם תהליך של הצעה וקיבול, בהכרח הצדדים גמרו בדעתם להתחייב בחוזה הנ"ל.

אתה טוען לסתירה לוגית בין שתיקה לבין טיעון. אולם, חשוד השומר על זכות השתיקה אמנם לא מוסר פרטים על החשדות נגדו, אבל מודיע שהוא מוכן להודות בכפוף למדיניות תביעתית לשביעות רצונו. כלומר חשוד זה בהכרח אינו שותק באשר להצעתו: אהיה מוכן להפר את שתיקתי ולהודות אם התביעה תנקוט במהלכים תביעתיים לשביעות רצוני.כלומר החשוד מתנה את הפרת שתיקתו בהתנהגות התביעה.
בכך החשוד כבר אינו שותק, אולם שתיקה של חשוד משמעותה שתיקה באשר לפרטים על החשדות, אין פירושה שתיקה מוחלטת באשר לכל נושא שהוא, נוסח "מנזר השתקנים".
אם מתקיים הסדר הטיעון אז החשוד מודה באישומים בהתאם להסדר, ואז הוא חייב להפר את שתיקתו. לכן הסדר טיעון לגבי חשוד ששמר על זכות השתיקה משמעו: הוא מילא פיו מים, עד שקיבל החלטה להודות. ניתן לומר: הוא שתק כחשוד בטרם היה לנאשם, אבל הפר את שתיקתו לאחר שהוגש כתב אישום והפך מחשוד לנאשם.
החלטת החשוד להפר את שתיקתו בתנאי שהתביעה תלך לקראתו, היא גמירת הדעת מצידו.

תום לב
האם שתיקה בחקירה היא בהכרח התנהגות שלא בתום לב?
אני אפתח בהתייחסות לשתיקת חפים. לדעתי, ייתכנו מצבים בהם עדיף לחפים לשתוק בחקירה על מנת לא להסתכן בהרשעת שווא נגדם. אם מצבים כאלה עשויים להתקיים אז אין לראות בהם התנהגות שלא בתום לב. כמו כן, סביר לצפות מחפים שבמצבים מסוימים יחששו לשתף פעולה, גם אם אובייקטיבית החשש שלהם הוא מופרז.

אני אציע שלושה טעמים לשתיקת חפים. שני טעמים נובעים מהיות מצב של חקירה "מצב לחץ". טעם שלישי נובע מהתנהגות אסטרטגית רציונאלית.

אין צורך להכביר מילים מדוע מצב של חקירה הוא מצב לחץ. בהינתן מצב לחץ זה, ניתן להציע שני טעמים לשתיקת חפים. האחד, מצב לחץ פוגע ביכולת המנטאלית של החשוד. למשל, יכולתו לזכור ולשחזר אירועים מהעבר. כאשר חשוד מנסה לשחזר את האירוע שבגינו הוא חשוד, הוא עלול לחשוב בטעות שהוא כמשתתף באירוע, ביצע מהלך מסוים, אך זכרונו מטעה אותו, עקב היותו בלחץ. אולם העובדה שכבר מסר גרסה מוטעית זו, עלולה להגביר את החשד נגדו ואף עלולה להיות מכרעת באשר להחלטה להרשיעו. גם אם לאחר מכן, יתעשת ויבקש לחזור בו הרי שעלול להיווצר רושם של גרסה מבולבלת רושם שעלול להיות בעוכריו. לכן, אי שיתוף פעולה הוא מבחינה זו הימנעות מראש מסיכון של מסירת גרסה מגבירת-חשד ומוטעית.
טעם שני, הנובע מהיות החקירה מצב לחץ, נגזר מהכלל הפסיכולוגי, לפיו בני אדם במצבי לחץ רוצים להפסיק להימצא בו, קרי להסיר את גורם הלחץ. נחקר הנמצא בתשאול, ומשתף פעולה עם המתשאל, עלול להיות נתון בלחץ נפשי מוגבר, עקב היותו נתון למתקפת-שאלות ותוך כדי המאמץ שלו לשחזר את האירוע ולהשיב עליהן. הרצון שלו להפסיק את מתקפת השאלות, עלול לגרום לו להשיב תשובות שמטרתן ריצוי המתשאל ולא לדווח על האמת שהיא מצב של חפות.
למשל, חשוד חף בעבירת מין, אולם קיים יחסי מין בהסכמה עם אישה שאינה אשתו. ייתכן שתשאול ארוך ומייגע, ייאלץ אותו להיכנס לפרטי אירוע אותו הוא רוצה לשכוח. ייתכן שהתשאול עצמו גורם לו למתח מעצם היותו נתון תחת דרישות לגייס משאבים קוגניטיביים על מנת להשיב על השאלות ולשחזר פרטים מהעבר, כאשר כל הזמן הסטאטוס שלו כחשוד וגורלו הלוט בערפל עוד מגבירים את המתח הקיים ממילא. לכן, קיים חשש שאם כושר העמידה שלו אינו גבוה, ויכולתו לדחות סיפוקים אינה חזקה דיה, עדיף לו מלכתחילה לא לשתף פעולה עם תשאול.מצב, זה חל במיוחד על נחקרים שאינם נתונים במעצר או בתנאים מגבילים, כך שאי שיתוף הפעולה, עצמו אינו גורם מגביר- לחץ מבחינת עצם הישארותם במעצר.

טעם שלישי, עבור חף לשתוק בחקירה נובע מניהול הקצאת סיכונים. נניח שהחף היה מצוי בנסיבות (C) כאשר היות החשוד בנסיבות (C) אינה עובדה הידועה למשטרה או לתביעה. אולם, היות החשוד בנסיבות (C) יגבירו את עוצמת החשד נגדו, בהיותן נסיבות מחשידות, ייתכן ולצורך הדוגמא אף יקימו ראיה נסיבתית נגדו.
לכן, שיתוף פעולה של החף משמעו עזרה לתביעה להשיג ראיה נסיבתית נגדו, לכן על מנת לא להימצא בנחיתות ראייתית הוא שותק.

עד כאן לגבי חשודים חפים. באשר לחשודים אשמים, אז בהנחה שעצם הסתרת מידע אמת מהווה התנהגות שלא בתום לב, עדיין ייתכנו מצבים ששיתוף פעולה יחמיר את מצבם מעבר לחומרה האמיתית. ייתכן, ושיתוף הםעולה יגרום להוספת עבירות שלא ביצעו או אישומים מוטעים , או שגילוי המידע ייצור רושם של ביצוע אותה עבירה ואותו אישום בנסיבות מחמירות מעבר לנסיבות שהתרחשו בפועל, כך שהדבר יגרור ענישה בחומרת יתר. כל זאת מאותן סיבות שהזכרתי באשר לחפים: כשלים קוגניטיביים בשל מצב לחץ, רצון לקצר את מצב הלחץ ולא לדחות סיפוקים, גילוי עובדה המייצר עבור התביעה ראיה נסיבתית בעבירה שלא ביצע (בנוסף לעבירות שכן ביצע).
מכל הטעמים האלה, נדמה לי, ששתיקה בחקירה עשויה להתיישב עם תום לב.

מעבר לכך, בדיני חוזים, חובת תום הלב היא חובה קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה. אולם הצדדים לחוזה יכולים להתנות על עיצוב חובת תום הלב. כך הצד הנפגע מהפרת חובת תום הלב יכול לוותר על סעדים המגיעים לו עקב ההפרה.
אם שתיקת החשוד, היא הפרת חובת תום לב מצידו, עדיין הנפגע (התביעה) עשוי לוותר על סעדים, בכפוף לשיקול דעת סביר בדבר האינטרס הציבורי. אם האינטרס הציבורי מחייב הסדר טיעון, לאור המשאבים המוגבלים של התביעה וחיסכון בעלויות מנהליות של הדיון המשפטי (בכפוף לחומרת העבירה ומורכבות עובדתית של חומר הראיות) ייתכן ושיקולי האינטרס הציבורי יצדיקו מחילה על סעדים עקבס הפרת חובת תום הלב.

לבסוף, אם אני זוכר נכון, לנפגע מהפרת חובת תום הלב, עומד סעד של פיצויי הסתמכות, ולא סעד של ביטול החוזה. וגם במצבים חוזיים בהם עומדת לנפגע תרופה של ביטול החוזה מדובר בהפעלה תרופתית הנתונה לשיקול דעתו של הנפגע, ואין הוא חייב להפעילה.

יש לזכור, שקצב לא בדיוק שמר על זכות שתיקה מלאה, אלא נקט בהכחשה אבסולוטית מבלי להסביר את פשר העדות נגדו. באחת התגובות הקודמות טענתי שלא ברור מדוע עליו להסביר מדוע (לפי גרסתו) העדה אינה דוברת אמת.

בקליפת אגוז: יש להבחין בין מצב בו יש ריבוי עדויות נגד נאשם לבין עדות אחת. כאשר יש ריבוי עדויות קשה להעלות על הדעת, בהיעדר הסבר סביר ספציפי שלעיתים רק החשוד יודע אותו) שכל העדויות הן עדויות שקר.
אולם בפרשת קצב, המתלוננות הרבות מעידות על אירועים שונים. לכן ריבוי העדויות גורר מסקנה שקצב ביצע לפחות עבירה אחת כלשהי כלפי מתלוננת כלשהי. אולם המונח "כלשהי" מעיד על היעדר הספציפיות של מסקנה זו. הספציפיות היא קריטית, היות וייתכן שהעבירה שהוא ביצע היא עבירה שהתיישנה, או עבירה שישלגביה ספק האם התקיים יסוד ה- "שימוש בכוח" ספק שלא תלוי רק באמינות של העדויות. רק אם הקורבן של העבירה שהוא ביצע, היא א' מבית הנשיא אז ריבוי העדויות מצליח לחזק את האשמה. אבל היות ומסקנת חיזוק העדויות אינה ספציפית, לא ניתן להגיע למסקנה ספציפית על א' מבית הנשיא.

נותרה עדות אחת של א' מבית הנשיא. קצב מכחיש אבסולוטית, וטוען שהיא משקרת. עכשיו לא ברור מדוע להטיל עליו את נטל ההסבר לשקר (לפי דעתו). קצב יכול לטעון, שייתכנו מניעים פסיכולוגיים רבים מדוע אדם משקר: מניעים אישיותיים, מניע נקמני אם הוא פגע בה בעבר בלי כוונה, ניסיון לסחוט כספים או הכנת תשתית לתביעה אזרחית מתוך מטרה כספית. הנקודה המרכזית היא שבאשר לחלק מהמניעים לעדות שקר, אין יתרון לחשוד על פני המשטרה או התביעה, ולא ברור מדוע יש להטיל על החשוד את הנטל להעיד עדות סברה באשר לכך.

בינתיים הרהרתי באשר לסיכון אליו יהיה חשוף קצב אם יודה ויתחרט בפומבי בטרם יאמר בג"צ את דברו.
אם קצב יודה פומבית, בטרם הכרעת בג"צ האם להפוך את הצו על תנאי למוחלט, אינני רואה סיבה מדוע התביעה לא תטען שמדובר ב- "הודאת חוץ" ולכן עליה להסתפק רק ב- "דבר מה" לצורך הרשעה.
הטיעון שהודאה כזו אינה חופשית ומרצון הוא בעייתי. אילו קצב היה מתחרט ומודה ובג"צ היה מאשר את הסדר הטיעון, לא הייתה ההודיה נפסלת, רק משום שההודיה ניתנה כחלק מעסקת טיעון.
לכן, גם הודיה שנמסרה בחלק עסקת טיעון שבסוף לא יצאה לפועל אמורה להיות תקפה באותה מידה. עצם ההצלחה להוציא לפועל את עסקת הטיעון או הכשלון בכך, אינו בגדר נתון רלבנטי לגבי העובדה שהודיה בחלק מניסיון לבצע הסדר טיעון היא הודיה תקפה. אישור הסדר הטיעון הוא בגדר החלטה משפטית בדיעבד, שאינה משליכה על עצם כשירות ההודיה. לכן, נראה שקצב חשוף לסיכון ממשי שאם יודה ויתחרט בטרם הכרעת בג"צ יראו כך "הודיית חוץ".

האפשרות שהעלתי לא להתחשב בהודית החוץ עקב טענת חיסיון של Without Prejudice אינה נקייה מספקות באשר לתחולת החיסיון על מצב שבו קצב יודה פומבית. עצם המושג "חיסיון" אינו עולה בקנה אחד עם מושג ה- "פומביות". כיצד הודאה פומבית של קצב תיחשב כדבר מה חסוי, שהרי מעצם מושג החיסיון נובע היעדר פרסום ומניעת גילוי מידע.
אמנם קיימים מקרים בהם בית המשפט רשאי לעיין בראיה חסויה בטרם יחליט האם לקבל טענת חיסיון, אולם מדובר בגילוי הראיה החסויה לשופט אחד, כאשר ניתן לקבוע שאם תתקבל טענת החיסיון ישב בדין שופט אחר שלא נחשף לראיה החסויה. אולם, במקרה שלפנינו הודאה של קצב היא גנרית, ולא ניתן להסתירה מכולי עלמא. לכן, גם הניסיון לטעון ש"הודית החוץ" של קצב חסויה בעייתית למדי.

31/7/07 01:37  
Anonymous דב כתב/ה:

איל,

מפנה אותך (בלינק שנמצא בסוף) אל פתרון מבחן של אונ' ת"א, ובו הסברים מפורטים על:

זכות השתיקה.

הסדר טיעון.

המבחנים לאי קבלת הסדר טיעון על ידי בית המשפט.

וגם התייחסות רלוונטיות למחשבות שלך בעניין הודיית חוץ.

ובתשובה שלך לא התייחסתך לאלמנט הנדרש של מו"מ.


נ"ב - הלינק מפנה לעמוד מטמון של גוגל כי המסמך המקורי הוא אקרובטרידר.

http://64.233.183.104/search?q=cache:RTvbLpzANBUJ:www.tau.ac.il/law/pitaron2005/1411516001b.doc+%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%9F+%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94&hl=iw&ct=clnk&cd=1

31/7/07 10:22  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הלינק הנ"ל לא עובד.

מצ"ב לינק תקין ואם הוא גם לא עובד: חפש בגוגל "הסדר טיעון זכות השתיקה" וזה אחת התוצאות הראשונות - תראה שזה של אוניברסיטת ת"א.

http://www.tau.ac.il/law/pitaron2005/1411516001b.doc

31/7/07 10:26  
Anonymous איל כתב/ה:

עיינתי בלינק של אנונימוס.
הרציונאל המוזכר באשר לזכות השתיקה, הוא הרציונאל של מניעת הודיות שווא. הייתי מוסיף על כך, שגם אם פגיעה בזכות השתיקה לא תגרום להודיית שווא, היא עלולה לגרום להרשעת שווא.
זאת, היות ושיתוף פעולה של החשוד עם חוקריו עלול לגרום לחשוד לחזק את החשדות נגדו . בין אם באמצעות דיווח שאינו דיווח אמת, אך דיווח מחשיד (עקב העובדה שאינו זוכר היטב, או שהוא מעוניין לרצות את חוקריו על מנת לסיים את החקירה). כמו כן, חשודים-חפים עלולים לדווח דיווח אמת אך כזה שיחשיד אותם (למשל, ייצור ראיית-תביעה נסיבתית, או תוספת ראייתית)וכך עלול להיווצר סיכון של הרשעה מוטעית, עקב הימצאות החשוד-החף בנסיבות מחשידות, שלא היו ידועות קודם למשטרה או לתביעה.

מנגד ניתן לטעון, שאם התביעה משוכנעת שהחשוד אינו חף, הרי ששתיקתו מהווה ניסיון הסתרה של אשמת האמת. לכן, זו אינה התנהגות בתום לב.

אני מציע, להשיב לטיעון זה כך:
ראשית, יש לקחת בחשבון שבמהלך המשפט ההגנה תצליח להטיל ספק סביר באשמת הנאשם. לכן, אין לצאת מנקודת הנחה וודאית שהחשוד אינו חף.

שנית, גם בהנחה שהחשוד אשם, הרי שקיים סיכון שאילו היה משתף פעולה עם החקירה, היה מודה הודאת שווא בעבירות נוספות שלא ביצע, או מדווח על עובדות שלא התרחשו ובכך מגביר את החשד נגדו בעבירות שלא ביצע או מדווח על עובדות שכן התרחשו, אך בכך יוצר חשד שווא בעבירה שלא ביצע.
כמו כן, קיים סיכון שהחשוד היה מדווח בטעות על עובדות שלא התרחשו, ובכך יוצר חשד שווא לקיומן של נסיבות מחמירות באשר לעבירות שכן ביצע. מצב זה, יוצר סיכון לקיומו של שיקול מוטעה לחומרת העונש.

שלישית, נורמה לפיה לא ניתן לבצע הסדר טיעון, כאשר החשוד שותק פוגעת בזכות השתיקה של חפים עתידיים.
אמנם, בד"כ חפים אינם מעוניינים לשמור על זכות השתיקה, היות והם מעוניינים לשכנע את החוקרים בחפותם.
אולם, ייתכן מצב שעקב העובדה שחף נתפס בנסיבות מחשידות, או שאיתרע מזלו והתביעה השיגה ראיות נגדו לכן הוא עשוי להגיע למסקנה (סובייקטיבית) שעדיף לו לשתוק, על מנת לא להגביר את החשדות נגדו שעלולות לגרום להרשעה מוטעית. כמו כן, נוכח ראיות התביעה, ייתכן שגם אובייקטיבית יהיה זה רציונאלי מצד חשוד חף, לשתוק.
כמו כן, מצב ראיות הביעה, עלול להיות כזה, שחפים יחשבו שעדיף להם להסכים לעסקת טיעון ולהודות הודיה אסטרטגית כחלק משיקול רציונאלי של שנאת סיכון. לספוג עונש קל יחסית, ולא להסתכן בניהול פרשת תביעה המהוה עינוי דין וודאי וסיכון בעונש חמור.
אם קיימת נורמה שאינה מאפשרת לבצע הסדר טיעון עם חשוד שותק, הרי שנורמה זו יוצרת לחשודים חפים תמריץ לשתף פעולה עם חוקריהם וכך נפגעת זכות השתיקה שלהם.
התביעה תאמר לחשוד החף: דע לך, אנו שוקלים להציע לך הסדר טיעון. אולם, לשם כך, קודם עליך להפר את שתיקתך, ורק אח"כ נחליט האם להציע הסדר טיעון. לאור האמור לעיל, תמריץ זה מסוכן עבור חפים.

חשוד השומר על זכות השתיקה , שתיקתו אינה שתיקה טוטאלית. שתיקתו מתבטאת בהימנעות מלהשיב על שאלות חוקריו, באשר לחשדות. אולם, הוא במקביל עשוי לנהל מו"מ לקראת הסדר טיעון. שתיקתו היא סלקטיבית, בכך שהוא אינו מדווח על עצמו בהקשר לאירוע נשוא החשדות, אולם הוא מודיע עקרונית שימסור את תשובתו באשר להודאה באישומים תמורת מדיניות תביעתית מסוימת.
בכך אין קושי לשלב בין ניהול משא ומתן לקראת עסקת טיעון, והמשך ההימנעות ממסירת פרטים על התנהגותו בעבר.
ניתן לנסח זאת באופן פורמאלי: החשוד שותק לגבי א' אולם אומר באילו תנאים יפר את שתיקתו באשר ל- א'. בכך הוא אמנם מדבר, אולם ממשיך לשתוק לגבי א' כל עוד לא התקיימו התנאים.
אם ההשוד מסכים לעסקת טיעון, הרי שבכך הפכה שתיקתו לנחלת העבר. ההודיה באישומים היא מניה וביה הפרת השתיקה.

הערה באשר לביקורת שיפוטית על עסקאות טיעון: קריטריון מרכזי לביקורת שיפוטית על הסדרי טיעון, הוא בחינה האם הענישה שהוצעה בהסדר הטיעון היא ענישה ההולמת את חומרת העבירה.
בחינה זו מתבצעת בבית משפט השלום. בג"צ, למיטב הבנתי, לא עוסק בכך אלא בבחינת שיקול הדעת הסביר של התביעה באשר לדיות הראיות.
אולם, עצם הקריטריון של ההלימה העונשית לאישור עסקת טיעון, שולל לדעתי את הלגיטימיות של הסדר טיעון משיקולים של חולשת הראיות.
כאשר הראיות חלשות, והתביעה מבצעת הסדר טיעון היא עשויה לבקש עונש קל, נוכח מצב הראיות. אולם, היות ובית המשפט, בוחן את רף הענישה לאור חומרת האישומים במנותק מהמצב הפרוביטיבי, קיים חשש שהוא ידחה את עסקת הטיעון, מטעמים של רף ענישה נמוך מדי. החלטה זו, עלולה ל להגביר את העוול הקיים ממילא, לנאשם-חף שהודה הודיית שווא מתוך פיתוי לעסקת טיעון נוחה, על מנת לא להסתכן בדיון הוכחות.

31/7/07 19:45  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

רציתי להזכיר שיש לנו 3 שבויים אשר נחטפו על-ידי האויב ומוחזקים בעזה ובלבנון.

רציתי להזכיר שבגלל חשבונאות ופנקסנות של פוליטיקאים עלובי נפש אנחנו לא יודעים מה מצבם ובטח שלא רואים אותם חוזרים אלינו.

רק רציתי להזכיר...

31/7/07 22:37  
Anonymous בנים כתב/ה:

ראוי גם להזכיר את אתר האינטרנט:

http://banim.org/activity.html

31/7/07 22:40  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נשיאת בית המשפט העליון מתנהגת כתגרן בשוק. היא מנהלת מערכת תקשורתית וולגרית ואינטנסיבית כנגד חתן פרס ישראל, משפטן שרמתו עולה על שלה עשרות מונים (וזה בלשון המעטה).
השליחים של בית המשפט מציגים את פרידמן כאילו הוא איזה כלבלב של אולמרט שנושך את בייניש בגלל פרשת נילי כהן. עד כמה נמוך אפשר לרדת? אולי נתחיל לדבר על הנפוטיזם במערכת המשפט? אולי נדבר על משוא הפנים? אולי על ההסתבכויות המשפטיות של בעלה של ביניש שמשום מה לא זוכות לאותה תהודה שזכה לה התיק של רמון? אולי נעסוק קצת בקונזצנזוס המשונה של השופטים בכל מה שקשור לאחד מגדולי המשפט בתולדות ישראל?

נא לקרוא ולהגיב:
http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did=1000239317&fid=845

3/8/07 16:26  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

קראתי, ולהלן תגובתי

זו עוד דעה לגיטימית במדינה דמוקרטית, ולא יותר מזה.

4/8/07 23:15  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

3 שבועות ללא פוסט חדש.

תעודת עניות לבלוג הזה.

:-(

הפסקתי להיכנס...

17/8/07 12:17  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אנונימוס, יש טעמים מוצדקים ביותר לכך שלא נכתבו פוסטים חדשים כמעט חודש. הקף בעיגול את התשובה הנראית לך. בעוד שבועיים נפרסם את התשובה הנכונה.

1. אין נושאים חדשים לכתוב עליהם.
2. המרצים טרודים עד מעל הראש בבחינות.
3. המרצים עובדים במשרת קיץ נוספת להשלמת הכנסה.
4. כל התשובות נכונות.

19/8/07 08:42  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

והנה, פרופ' זלצברגר מפרסם ב"הארץ" של יום אתמול (21.8) ומאמרו לא מופיע במקביל כאן.

אנא, פרסם אותו כאן כדי שנוכל להגיב.

בברכה.

22/8/07 09:18  
Anonymous ילדה שלי כתב/ה:

התינשאי לי?

24/8/07 22:11  
Anonymous מיקי כתב/ה:

לוגיקה זה טוב
שכל ישר הרבה יותר טוב
כל ההתנהלות במקרה קצב מעוררת תמיהות
איני יודע וגם לא מעניין אותי מה קורה בין שהי
בוגרים בחדרי חדרים, אונס לא היה שם.

הרוצה לשקר ירחיק עדותו, עיין שם.
פרק הזמן, השיהוי, התלות בתמורה נסיון הסחיטה,
נכלולי א' בנסיון לסחוט את הנשיא קצב די בזאת עבורי להבין
שאם נעשה משהו נעשה מרצונה תוך מחשבה תחילה להפיק מזה רווח אישי.

חלש החומר, חלש הטיעון
לעומת זאת ללא שום פרופורציה הרדיפה האישית
וסתימת הפיות העלמת פרטים עדויות ומידע להשלמת
התמונה לא כך נוהגים אנשים הגונים הבאים לטעון לחוסר הגינותו של אחר.

בסופו של דבר מי שיצא ניזוק,
הם כל הזקוקים לעזרת העיתונות בתי המשפט ומערכת החוק והצדק באמת ובתמים, משום שבמהלך סרק ובמחי קולמוס חפים מפשע לא יוכלו לקבל עזרה וסיוע מכיוון שלאחר קרית הסרק הנוכחית זאב זאב לא יהיה מי שיושיע עת הזאב יופיע.

חבל.

8/3/08 04:23  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>