תג

יום רביעי, יולי 18

פופוליזם יקר

דורון מנשה

תהיה אשר תהיה החלטת בית המשפט העליון בעתירות כנגד הסדר הטיעון בעניינו של הנשיא לשעבר קצב, דומני שקבלת ההחלטה בעניין זה מחייבת את שופטי בית המשפט העליון במשנה זהירות.
במיוחד לנוכח ההתקפות החוזרות והנשנות על בית המשפט העליון בעת האחרונה וחולשתו היחסית, עליהם להזהיר את עצמם חזור והזהר פן יכשלו, שלא במודע, בפח הפופוליזם כדי לצבור עוד כמה נקודות זכות בדעת הקהל. מחיר הכניעה לאליל השווא של הפופוליזם במקרה זה יהיה גבוה במיוחד, שכן בשוך הסערה, כשישקע האבק, כל שיוותר יהיה העוול שכניעה אומללה זאת תגרום.
העוול שמדאיג אותי אינו הפגיעה באינטרס של משה קצב בקיום הסדר הטיעון, אלא הפגיעה האנושה שהחלטה כזאת עשויה לגרום לאופן הפעלת שיקול הדעת העתידי על ידי התביעה הכללית. תהיה זאת תוצאה מצערת ביותר אם הביקורת הציבורית וההחלטה של בית המשפט העליון במקרה זה יעמדו בעתיד כתמרור אזהרה לכל תובע כי הגינות, אומץ לב מוסרי והפעלת שיקול הדעת המקצועי שלו כמיטב הבנתו מבלי לשעות להלכי רוח פופוליסטיים, הן מידות שאינן יוצאות נשכרות. יתר על כן, אני חושש שבעקביה של פרשיה זאת אנו עלולים להיוותר עם תביעה כללית נרפית, חסרת אומץ, המגישה כתבי אישום אך ורק כדי לרצות את הציבור.
אינני טוען חלילה שאם החלטתו של היועץ המשפטי היא בלתי סבירה בעליל יש להותיר אותה על כנה רק כדי לעודד נורמות חיוביות בתביעה הכללית, אבל לעניות דעתי מקרה זה הוא רחוק מכדי להצדיק התערבות על פי הקריטריונים המחמירים שנקבעו להתערבות בג"ץ בהחלטות על דיות ראיות (דבר שלמיטב ידיעתי לא נעשה עד כה מעולם). יתר על כן, במקום אחר אף תיארתי את המהפך שחל בדעתי, לאחר שקראתי את תשובת היועמ"ש לבג"ץ, מראיית ההחלטה כבלתי סבירה ותמוהה לראייתה כהחלטה סבירה וראויה ואף הסברתי שם את השיקולים הראייתיים שלעניות דעתי עמדו בבסיס החלטת היועמ"ש(ראו בלוג מיום 13/7/07).
על המאזניים עומדים להכרעה בעתירות אלה לא רק גורלו של הסדר טיעון מסוים, אלא גורלן של עצמאות התביעה הכללית ומקצועיות שיקול דעתה. פופוליזם במקרה זה מדיף את הניחוח הזול המשותף לו ולכל פופוליזם אחר, אבל במקרה זה הוא יהיה גם פופוליזם הנקנה במחיר יקר - יקר מידי.

24 תגובות:

Anonymous דב כתב/ה:

לדורון,

מהפוסט שלך נדמה שחלה בישראל שיטת משפט אדוורסארית טהורה, ולא שיטת משפט אדוורסארית נוסח ישראל - כלשון פרופ' גרוס. כלומר שיטת משפט שיש בה איים אינקויזטוריים רבים שבהם השופט יורד לזירת ההתגוששות של הצדדים כדי לחקור את האמת.

אני לא מבין על מה קמה הצעקה. הרי מה שקובע בסופו של דבר זה לא האופן שבו הנשיאה בייניש התנהגה בזירת ההתגוששות וחקרה את הצדדים, אלא מה שקובע זה החלטתה הסופית. כבר יצא לי לא פעם לראות שופט לוחץ צד כלשהו כאילו הוא הולך להחליט לרעתו, ובסופו של דבר החליט לטובתו.

לדעתי, מה שהנשיאה בייניש רואה משם, אנחנו לא רואים מכאן. ואני בטוח שניסיון החיים שלה כבר לימד אותה מזמן שלא להיסחף אחרי פופוליזם זול.

באופן אישי למדתי רק דבר אחד מכל ההתגוששות הזו, והוא שיש לנשיאה בייניש מזג שיפוטי חם ואסרטיבי(בוא נגיד מזג שיפוטי מזרח תיכוני), ולשון חדה ושנונה. וזה מאוד מוצא חן בעייני.

19/7/07 23:36  
Anonymous י' כתב/ה:

ד"ר מנשה,

לדעתי הניתוח שלך אינו מדויק. לשיטתך, המקרה "רחוק מכדי להצדיק התערבות על פי הקריטריונים המחמירים שנקבעו להתערבות בג"ץ בהחלטות על דיות ראיות". דא עקא, שהחלטת היועץ שלא לכלול בכתב האישום עבירות אינוס שבוצעו לכאורה בא' השנייה (א' ממשרד התיירות) אינה נובעת מההערכה שאין די ראיות להוכחת העבירות האמורות. בתשובתה לשש העתירות ציינה המדינה במפורש כי יש בתיק "ראיות ממשיות (לכאורה), אף אם גבוליות" (סעיף 88 לתשובה). היועץ מזוז ופרקליט המדינה שנדר התבטאו בתקשורת ואמרו כי יש סיכוי סביר להרשעה בעבירות האינוס. יוצא אפוא כי ההחלטה שלא לכלול בכתב האישום את עבירות האינוס אינה נובעת מהיעדר סיכוי סביר להרשעה בהן אלא מתוך שקלול של מכלול שיקולים ובכללם הרצון להשיג "התפטרות מיידית שחשיבותה הסמלית רבה ממשרת נשיא המדינה; הודאה והרשעה מיידית בעבירות מין חמורות; קבלת אחריות משפטית וציבורית לביצוע מעשים אלו; הרחקה מיידית בנסיבות של קלון מהזירה הציבורית; מסר ציבורי של אכיפה כנגד מבצעי עבירות מין - יהא מעמדם גבוה ככל שיהיה ויהיה התיק קשה ומורכב ככל שיהיה; והבטחת ודאות ההרשעה" (פסקה 91); וכן על השאיפה להביא ל"צמצום הפגיעה הצפויה במוסד הנשיאות - להבדיל מהנשיא לשעבר - ובתדמיתה של מדינת ישראל" (פסקה 92 לתשובה).
שיקולים אלה נוגעים במובהק לשאלת האינטרס הציבורי שבהכללת העבירות האמורות בכתב האישום. המסקנה המתבקשת, לטעמי, היא כי היה ויחליט בג"ץ להתערב בהחלטת היועץ לא תהא זו התערבות בהחלטה על דיות הראיות אלא התערבות בשיקולי היועץ הנוגעים לאינטרס הציבורי בתיק. כידוע, מתחם ההתערבות של בג"ץ בהחלטה שלא להגיש כתב אישום (או לא לכלול בו עבירות מסוימות) בשל אינטרס ציבורי (או בשל חוסר עניין לציבור) הוא רחב יותר מאשר בהחלטות שלא להגיש כתב אישום בשל היעדר ראיות מספקות.
כשלעצמי אני סבור שהשיקולים עליהם עמדה המדינה בתשובתה (אותם ציטטתי לעיל) אינם משכנעים. התפטרות קצב ממשרת הנשיא חסרת חשיבות, שהרי מדובר בנשיא נבצר מזה כחצי שנה אשר התפטר כשבועיים לפני תום תקופת כהונתו; אין הודאה ממשית של קצב בעבירות המיוחסות לו ואין קבלת אחריות משפטית וציבורית למעשים – כך עולה באופן ברור מהתבטאויותיהם של מקורבי קצב (וקצב עצמו) בתקשורת, ואף אם יודה קצב במהלך המשפט, דומה כי המסר שעובר לציבור הוא כי ההודאה היא מן הפה אל החוץ; מובן שאין כאן מסר מרתיע כנגד מבצעי עבירות מין. מדוע שיירתעו עברייני מין כאשר מי שעליו אמר היועץ המשפטי לממשלה שהוא התנהג במשך שנים כעבריין מין סדרתי יוצא ללא כל עונש?; אשר לשאיפה להביא לצמצום הפגיעה במוסד הנשיאות – חבל להכביר מילים. איך אומרים בשפה המשפטית? מוטב היה שטענה זו לא הייתה נטענת משנטענה...

20/7/07 01:04  
Anonymous יונתן כתב/ה:

לדב,
עם כל הכבוד לנסיון החיים של הנשיאה בייניש, ואני ממש לא מהסטודנטים שמעזים לבקר שופטים כאילו הם חברים שלהם, הרי שמדובר בשופטת מאוד פוליטית, ואף הייתי אומר, שנויה במחלוקת.
להניח עליה שהיא לא נגררת לפופוליזם זול, או יקר לצורך העניין, זו הנחה פרועה מאוד! דוקא משום שהיא, כדבריך, "ים- תיכונית". לא מדובר בעוד נשיאת בימ"ש עליון קרה ומרוחקת השופטת הכל בצורה קרה מחושבת ונטולת פניות (שוב- לא מטיל בה דופי וכו', את אותם הדברים ניתן לומר על הרבה מאוד שופטים).
רבות נאמר על הדרכים בה קודמה ועל הידיים שרחצו, ועדיין רוחצות, ידיים אחרות בעניינים כאלה סביבה, ואין לי מה להוסיף. אבל בלי קשר לדעתי בעניין עסקת הטיעון (שלילית ביותר, בין היתר עקב קשר משפחתי עם "גורמים מבפנים" שהאירו את העניין בעיני), ברור לי שיש כאן פופוליזם שמאפיין מאוד את בתיהמ"ש בפסיקות המתוקשרות של הזמן האחרון. צריך לזכור שהשאלה המרכזית בהתערבות בהחלטת יועמ"ש היא שאלת תום הלב. מישהו כאן באמת חושד בחוסר תו"ל מצד מזוז??

20/7/07 04:12  
Anonymous דב כתב/ה:

היי יותן,

אין לי סיבה לפקפק בתום הלב של מזוז. אבל, יש לי סיבה לפקפק בסבירות החלטתו. וגם יש לי כעס כלפי הטקטיקה התביעתית הנפוצה של לטפס על עץ גבוה (להאשים את קצב בתקשורת בהיותו אנס סדרתי), ובסופו של דבר להגיש כתב אישום מצומק.

חוץ מזה, מזוז מייצג את אינטרס התביעה שבמקרה הזה שונה מאוד מאינטרס הציבור.

אינטרס הציבור במקרה זה הוא שאשמתו של קצב תתברר עד תום (במיוחד אחרי שמזוז מסר שהוא אנס סדרתי).

אינטרס הציבור שיוסר כל ספק סביר בשאלה האם קצב באמת עבריין מין סדרתי, ומה בדיוק הוא עשה, איפה ולמי? ואם זה קרה במשכן הנשיאות או בלשכת השר, אז אינטרס הציבור לדעת הכל כולל פרטים אינטימיים של הנשיא. ואללה תחשוב על זה - הוא אנס בחורות על חשבון המיסים שאני ואתה משלמים.

ולשמחתי, אני מרגיש שהנשיא בייניש מגוננת במקרה זה על אינטרס הציבור. הכי קל היה בשבילה לקבל את הסדר הטיעון, זה היה עושה לה פחות עבודה.
ברור לה שזכות הציבור לדעת את האמת, במיוחד משום שמדובר באזרח מס' 1 לשעבר.

20/7/07 11:04  
Anonymous יונתן כתב/ה:

דב
אינטרס הציבור הוא תמיד שתתקבל ההחלטה הצודקת בנסיבות העניין, ולא "חשיפת האמת". גם קצב הוא בן אדם, וגם לו מגיע משפט צדק.
אין זו הצגה בקאמרי- לציבור אין כאן שום נפקות מעבר לעובדה שהוא "רוצה לראות דם". אז מה? יכול לרצות.

גם אני חושב שהיו כאן, גם לדברי מזוז, יותר מדי שיקולים שאינם קשורים לראיות אלא לתפקידו של קצב, וגם שהעונש שסוכם נמוך מדי.
אולם בכל פעם שאיזה מישהו שאנס, רצח שרף וביתר מקבל 3 וחצי שנים בעיסקה, זה הרבה יותר חמור ובעייתי מהמקרה של קצב, ואין כזו סערה וביהמ"ש לא יוצא בכאלה התבטאויות!
צריך לזכור שעם כל הכבוד להאשמות כנגד קצב, העסקה במקרה שלו היא לא הכי בעייתית בהיסטוריה או אפילו בחצי השנה האחרונה.
באמת מדובר בתיק בעייתי שקשה לשפוט לפי עיתונות. הוא לא גרר אף אחת לתעלה.. הסיבה היחידה להתבטאויות של בייניש היא העובדה שמדובר בתיק תקשורתי, ולכן זהו פופוליזם. מי שמתלונן על "יחס מיוחד" לנשיא, לא יכול לעשות זאת בעצמו, בכיוון ההפוך.

20/7/07 12:06  
Anonymous דב כתב/ה:

ליונתן,

סבבה. שיהיה מה שיהיה. לא אכפת לי שקצב לא יעמוד לדין ושלא יישב אפילו יום אחד בכלא.

כן אכפת לי שתהייה שקיפות מלאה. אני רוצה לדעת הכל. כל מה שהיה. כל מה שנחשד ולא הוכח. הכל כולל הכל ושלא יחסכו ממני פרטים. ואני רוצה שככה זה ייכתב בהיסטוריה הישראלית שלנו. לא רוצה שאחרי זה עוד יגידו שהכל היה עלילה ויציגו לראיה את הסדר הטיעון המצומק. ואחרי זה עוד יוציאו ספרים שיהללו את תקופת כהונתו של קצב. וישכתבו את ההיסטוריה שלנו ככה שהוא היה נשיא נערץ.

וזו זכותי המלאה כאזרח המדינה. יש לי זכות לחופש המידע ואני רוצה לדעת את כל המידע הרלוונטי לפרשת קצב. ואם יש צורך להעמיד אותו לדין כדי שכל המידע ייחשף - אז לא אכפת לי. שיעמוד לדין, ואולי בכלל הוא יצא זכאי. לא אכפת לי, אבל לפחות נדע את האמת ואת כל האמת. וזה מה שחשוב באמת.

20/7/07 12:28  
Blogger דורון מנשה כתב/ה:

לדב –
1. הרשימה שלי היא אך תמרור אזהרה. לא טענתי שום דבר חלילה נגד הנשיאה או שופטי העליון.

2. השאלה אינה נוגעת לדעתי לאדברסריות או אינקויזטוריות שהן שיטות הנוגעות לירידה לחקר העובדות המקרה אלא לדרך ואופן קבלת הכרעה בבג"ץ בשאלות עקרוניות, בפרט בהגעה להכרעה בשאלת דיות הראיות.

3. מזג שיפוטי חם ואסרטיבי (בהנחה שזה העניין)- יש בו טוב ורע, ואיני בטוח שהטוב אפריורית עולה על הרע.

למגיב י' -

"ראיות ממשיות (לכאורה), אף אם גבוליות"- הן עדיין ראיות גבוליות כלומר קיים ספק ולו מסדר שני אם הן יוצרות את הסיכוי הסביר להרשעה. בנסיבות אלו ובהינתן העובדה שהעדר
הרשעה מוביל לנבצרות של בית המשפט להרשיע אפילו בעבירה של התנהגות מגונה סתם עקב התיישנות השיקול שלא להעמיד לדין הוא בוודאי סביר כפי שהוסבר בפוסט הקודם.
מה שניסיתי לאמר בפוסט הקודם הוא שהמאטריה בתיק זה בנוגע לא' ממשרד התיירות היא בעייתית ביותר, משום שהתביעה כדי להגיע להרשעה כלשהי צריכה להוכיח את המקסימום. אם היא אינה מוכיחה את המקסימום (אונס, או מעשה מגונה בכוח) הרי שכל העניין מתיישן. במצב זה, הרי שה"קלפים" שיש לתביעה הם בעייתיים בעת ניהול המו"מ, ואין לה את היכולת ל"תמחר" כביכול בעסקה את סיכויי ההרשעה בעבירות פחותות יותר, כיוון שאין סכנה כזאת מבחינתו של הנאשם.
כל מי שיש לו ניסיון מה בניהול תיקים הוכחות בבית משפט יודע שנדיר ביותר שבסיום התיק כל פסיק ופסיק בכתב האישום מוכח. דומה הדבר להרקת שמן מכלי לכלי שתמיד מותירה שיירים, אלא שבניגוד לכל תיק אחר בתיק הזה משמעות אי ההוכחה תהיה זיכוי מחמת התיישנות. בוודאי שאין זה אומר שאין להגיש כתב אישום, שכן כפי שציינתי יהיה בכך כדי לפטור נאשם בלא עונש כלל, אך זהו שיקול חשוב ביותר במו"מ להסדר טיעון. זהו בדיוק עניין למומחיות התביעה הכללית להעריך את הראיות בתיק.
בשולי הדברים אני חושש שכב' נשיאת העליון, לפחות מהתבטאויותיה במהלך הדיון, לא קראה באופן מלא את התמונה. כך למשל התפרסם שהיא שאלה את נציג המדינה 'למה ירדתם למינימום, אפילו מיחסי מין בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות?' . דא עקא, שעבירה זאת כבר התיישנה!

בנוסף איני חושב שהשיקולים הציבוריים-אלו הנוגעים לעניין לציבור הם חסרי חשיבות כשיקולים המתווספים לשיקולים אלה. שיקול אחד הוא שהנשיא מורשע על פי הודאתו ובכך נחסמת טענות לקונספירציה או רדיפה מכוונת.

בהקשר זה אני מוכרח לומר כי בבוחננו את התבטאויותיהם של מקורבי קצב בתקשורת (ואת העמימות של קצב עצמו בקשר לנטילת האחריות), יש לקחת בחשבון את העובדה שהסדר הטיעון לא יצא לפועל והוא נדון וטרם אושר בבג"צ ודי לחכימא ברמיזא. שונים יהיו הדברים בהסדר הטיעון עצמו שכן אז יצטרך הנאשם למסור הודאה פורמאלית, ולהצהיר שהיא משקפת את האמת. אחרת אסור לבית משפט לקבל את ההסדר.

בברכה,דורון

20/7/07 12:45  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני אנסה לשמור על עקרון התגובה הקצרה:

1. ביהמ"ש עד כה לא בחן את דיות הראיות, אלא את סבירות החלטת היועמ"ש, כך שכל הטיעון המשפטי שלך מלכתחילה מעורער לחלוטין.

2. אתה מניח ששיקול הדעת של התביעה הכללית כיום הוא נכון ועל כן יש לשמור ולהגן עליו. צריך לצאת מהמסגרת המחשבתית הזו ולהבין שמה שקרה בעניין קצב, וקורה בעסקאות טיעון רבות אחרות הוא רע, שגוי, חוטא למציאות העובדתית, מעלה חזקים ופוגע בחלשים (ראו פירוט בתגובות לפוסט הקודם). האם על שיקול דעת זה אתה רוצה לשמור? אולי הגיע הזמן לבקר את השימוש בכלי זה?

3. טענת הפופוליזם: מה שפופולארי אינו בהכרח פופוליטסטי ואינו בהכרח שגוי. במקרה זה חוסר הצדק זועק לשמיים. האם יש לקבל את עסקת הטיעון רק משום שהיא אינה פופולארית? דורון, לפעמים הרוב הוא גם צודק.

4. לדעתך, ביטול העסקה יפגע פגיעה קשה בתביעה הכללית. נניח שזה נכון. מנגד, על הכף מוטל אמון הציבור במערכת המשפטית כולה, שריד אולי יחיד לאמון כלשהו של הציבור במערכת הציבורית בישראל. חבל שלא התייחסת לכך. חבל שאתה נשאר מקובע בעמדתך, תוך הצגה חד צדדית של הדברים ואף נמנע מלהגיב למגיבים.

(-) א. סמית'.

20/7/07 12:49  
Anonymous דב כתב/ה:

לדורון,

כתבת: "מזג שיפוטי חם ואסרטיבי (בהנחה שזה העניין)- יש בו טוב ורע, ואיני בטוח שהטוב אפריורית עולה על הרע".

ואללה: הייתי לוקח את זה כנושא לעבודת סמינריון, רק שכבר סיימתי את הסמינריונים שלי.

20/7/07 13:05  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מתנצל על תקיפת אי התגובה - לא הספקתי לראות אותה לפני הכתיבה.

בנוסף, הכוונה בבחינת סבירות ההליך ולא דיות הראיות היא שביהמ"ש אינו יורד לפרטי הפרטים של הראיות, אלא בוחן את ההליך ובענייננו בעיקר מנסה להבין על שום מה הזיגזוג בהחלטת היועמ"ש. דא עקא שהסבר סביר לכך לא ניתן, לעניות דעתי פשוט משום שהוא אינו קיים.

(-) א. סמית'.

20/7/07 13:08  
Blogger דורון מנשה כתב/ה:

לא' סמית,
להלן תגובתי לטענותיך:
1. בחינת סבירות ההחלטה ובחינת סבירות הערכתו את דיות הראיות הם היינו הך. עיון בתגובת המדינה מעלה שהשיקולים הציבוריים במקרה זה הם מסייעים בלבד ולא השיקולים המרכזיים. אינני מבין אפוא מדוע הטיעון שלי הוא מעורער לחלוטין כדבריך.

2. אתם תעיין בפוסט תמצא ששיקול הדעת עליו דברתי הוא שיקול הדעת בהגשת כתבי אישום ובבחינת הראיות. אינני רואה מה חוטא ופסול בבחינת דיות הראיות. האם המצב הרצוי בעיניך הוא שיוגש כתב אישום בכל מקרה שיש חשש לעבירה.

3. באשר לטענת הפופוליזם. כפי שציינתי במפורש בפוסט הזה איני טוען שיש להימנע מהחלטה נכונה רק בגלל שהיא תחליש את התביעה (ובוודאי לא רק בגלל שהיא פופולארית). הפוסט הוא רק תמרור אזהרה מפני נהיה אחר הלכי הרוח של הציבור. קל מדי להיכנע להם ולפיכך שופטי בית המשפט העליון צריך לשוות לנגד עיניהם אזהרה זאת תמיד.

4. בשולי הדברים בבלוג הקודם כמדומני ביקרת את היותי "שתקן" ואת אי השתתפותי בדיונים בעקבות הפוסטים שלי. אני מקווה שתבינו את קדימותן של מחויבויות שונות, ביניהן משפחתיות. במשפט הפלילי שתיקה אינה כהודיה, ואני מבקש שתחילו כלל זה עלי. כמו כן חלילה על לכם לפרש העדר תגובה כזלזול מצדי.

20/7/07 13:21  
Blogger דורון מנשה כתב/ה:

לא' סמית,

המשך התגובה:

1. באשר לטענת אמון הציבור. אמון הציבור כפי שאתה מפרש אותו (זאת אומרת כדבר ממשי אמפירי) הוא בדיוק מה שהייתי מכנה פופוליזם.אמון הציבור הממשי הוא דבר הפכפך מאוד. בשוך הסערה מבעד לעיני ההיסטוריה העובדה שהיועץ המשפטי פעל באופן מקצועי, נטול פניות, מבלי להיכנע לפופוליזם רק יחזקו את אמון הציבור.

2. באשר לטענת הזגזוג. זאת טענה שנשמעת הרבה ולמען האמת קשה לי להבין אותה. נניח שהיה זגזוג (ולדעתי הטיעון שלי מסביר מדוע אין זה זגזוג כלל) מה בכך? אם ההחלטה האחרונה היא ההחלטה הנכונה האם יש להימנע מלקבל אותה רק משום שקודם התקבלה החלטה לא נכונה.

טענת הזגזוג יש לה ערך רק במובן אחד ככלי לגלות הפעלת שיקולים זרים או חוסר תום לב. האם משהו חושד בכך שזה המצב כאן?!

יתר על כן, אני מציע לכל הטוענים טענה זאת לשוות בדעתם מה היה קורה אם בדיעבד לאחר ניהול התיק היה מתברר שההחלטה על הגשת כתב האישום כפי שהיה הייתה מתבררת כטעות. מה היה קורה אז? האם היו מבקרים את היועץ המשפטי בעוצמה רבה מכפי שמבקרים אותו עכשיו על הזגזוג? או שמא היו פוטרים את הזיכוי כדבר שקורה במשפטים פלילים (משהו בסגנון אמרת הכנף "אתה יודע איך אתה נכנס למשפט פלילי אבל לא איך אתה יוצא")?
הניחוש המלומד שלי הוא שהביקורת הייתה חלשה הרבה יותר. אם כך למעשה מה שאומרים המבקרים את הז"זגזוג" הוא שאם אתה טועה תמשיך עם הטעות עד הסוף ואל תמצמץ. האם זה מה שאנחנו רוצים?

20/7/07 14:14  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דורון, תודה על התגובה. אני בהחלט חושב שרב שיח בעקבות המאמרים ערכו לא פחות מהכתיבה עצמה.

באשר לדבריך:

1. בנוגע לבחינת דיות הראיות וכן עניין הזגזוג: שינוי החלטה אין בו כשלעצמו ראיה לחוסר סבירות, כמובן. יחד עם זאת, שינוי החלטה באופן כה קיצוני ובפרק זמן קצר, "מעביר את הנטל" אל התביעה להסבירו. הרי, אילו היה טוען היועמ"ש כי נגבו ראיות חדשות או אפילו שטעה בפירוש ראיות קודמות - ניחא. אך זהו אינו המצב להבנתי. הסברי התביעה לשינוי המדיניות רעועים עד לא קיימים, ועל כך נסובו הערות השופטים.

רוצה לומר, קיימת ראייה נסיבתית לחוסר סבירות - או בהחלטה המקורית או בהחלטה המאוחרת. אין בידנו לדעת באיזו מהן. לפיכך, לדעתי המסקנה המתבקשת במצב כזה היא העדפת העמדה המשרתת את טובת הציבור, קרי, הוצאת צו על תנאי הדורש מהתביעה להסביר מדוע לא תעמידו לדין. הייתי מקבל טענה האומרת שיש להעדיף את אינטרס הנאשם במקרה כזה, אבל לא זוהי טענתך.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר גם את ההבחנה בין בחינת דיות הראיות לבין סבירות ההחלטה. אין צורך לבחון לגופן את הראיות כדי להעביר לתביעה את הנטל להסביר את החלטתה. אם תרצה, ביהמ"ש בוחן בשלב זה את הראיות הכלליות המלמדות על ההליך ולא הראיות הקונקרטיות המלמדות על המקרה.

2. אמון הציבור - בשיעורים הראשונים שלי בפקולטה אכן סברתי שמדובר במונח אבסטרקטי לחלוטין. אולם, ככל שהוא מתערער, כך הוא הופך מוחשי יותר ויותר. אין ספק ש"אמון הציבור" הפכפך, מושפע מגורמים לא אובייקטיבים כגון התקשורת וממאווים כאלו ואחרים בנפשו של כל פרט. אולם, לא צריך להקל ראש בתחושת חוסר הצדק וחוסר השוויון שיוצרת פרשיית קצב. לדעתי, הסיכוי שלא נעשה צדק רק בשל מעמדו וכוחו של האיש צריך להדיר שינה מעיני כל אזרח שיציבות הדמוקרטיה עומדת לנגד עיניו.

שוב תודה על ההתייחסות, שבת שלום.

(-) א. סמית'

20/7/07 15:05  
Anonymous איל כתב/ה:

לדב
אם ירדתי לסוף דעתך, אתה מציע שהבסיס להגשת כתב אישום לא יהייה עוצמת הראיות, אלא זכות הציבור לדעת.
תפקידו של הליך פלילי אינו לתת לציבור מידע, אלא לברר את אשמתו של נאשם ולאכוף את המשפט הפלילי. בית משפט אינו מקום לבירור שאלות אקדמיות. לשם כך, קיימים מוסדות כגון: מחקר אקדמי, תחקיר עיתונאי, מחקר היסטורי, ועדת חקירה ממלכתית.
קיום הליך פלילי, ללא תלות בעוצמת הראיות גורם לתוצאות הרעות הבאות: עינוי דין לנאשם ומשפחתו (שחושש שמא בית המשפט בכל זאת, יקבל את טענת התביעה לכן, הוא נמצא במתח נפשי באשר לגורלו), סטיגמטיזציה של הנאשם עקב הסטאטוס שלו כ- "נאשם" ויצירת קלון ציבורי (עקב הדעה הקדומה של "אין עשן בלי אש"), עבור המתלוננת חוויה קשה של עמידה בחקירה נגדית, ואם בסופו של יום יהיה זיכוי (וככל שהראיות חלשות יותר, גובר הסיכוי שכך יהיה) אכזבה רבתי למתלוננת שכל האנרגיה הנפשית שהשקיעה בחקירה נגדית הייתה לשווא. מדוע כל המחירים הנפשיים האלה מצדיקים הליך שכל מטרתו בירור האמת? מטרה זו ספק גדול אם תושג. ככל שהראיות חלשות יותר גובר הסיכוי לזיכוי. זיכוי אין משמעו, שהנאשם לא ביצע את המעשה המיוחס לו, אלא שהדבר לא הוכח מעבר לספק סביר.

עניין נוסף, הוא מה הדין בראיות גבוליות? האם ראיות גבוליות, משמען גבוליות מבחינת העמידה בתנאי של "סיכוי סביר להרשעה", כלומר גבוליות לסיכויי הרשעה מסדר שני? או שמא הן גבוליות לסיכויי הרשעה מסדר ראשון, כלומר 50% סיכויי הרשעה?
כפי שאני מבין, לפי הדין בישראל, 50% סיכויי הרשעה מחייבות הגשת כתב אישום, היות וגבוליות זו מקיימת את תנאי הסיכוי הסביר להרשעה.
אני בספק אם זה הדין הרצוי. ככל שהרף הראייתי הנדרש להגשת כתב אישום הוא נמוך יותר, כך יתרבו מספר כתבי האישום וההליכים המשפטיים הפליליים. במצב זה גוברים סיכוני המשגה בהרשעה. היות ויש להניח כי לפעמים בית המשפט (כולל ערכאת הערעור המגבילה את התערבותה בממצאי עובדה) טועה בהרשעה, אז ככל שהרף ההוכחתי להגשת כתב אישום נמוך, גוברים הסיכויים למספר גבוה יותר של הרשעות שגויות. הגבהה מסוימת של הרף בשלב הגשת כתב האישום, מהווה מחסום נוסף לסיכוני המשגה בהרשעה.

20/7/07 22:13  
Anonymous דב כתב/ה:

לאיל, בוקר טוב.

אתה צודק 99% במה שאמרת/כתבת.

אבל, אני לא מבין למה קצב לא יושב היום במעצר? הרי הוא כבר לא נשיא ואין לו חסינות.

אם אני או אתה היינו, חס וחלילה, נאשמים אפילו בכתב האישום המצומק של הסדר הטיעון עם קצב - היינו יושבים במעצר עד תום הליכים. מחכים בכלא שעסקת הטיעון תאושר. ואיתנו לא היו מגיעים לעסקה נוחה שכזאת.

וזה לא רק מפריע לי, אלא בעיקר מפחיד אותי. איפה השוויון בפני החוק?

ונ"ב - כן. מנשיא המדינה יש לי ציפיות גבוהות יותר מאשר מאזרח מהשורה. ולכן במקום בו אני מוכן לעסקת טיעון עם אזרח רגיל, אני לא מוכן לעסקה עם נשיא המדינה. ואני רוצה שיענש גם על הפגיעה שלו ביוקרת וכבוד מוסד הנשיאות.

ואתה יודע מה? עכשיו כשאני חושב על זה. יש תפקידים כמו הנשיא, רוה"מ, הרמטכ"ל ועוד - שלדעתי אסור לעשות איתם הסדרי טיעון ואפילו די בראיות של 40% הרשעה על מנת להגיש נגדם כתב אישום. למה? כי לאמת ביחס למעשיהם יש חשיבות גדולה יותר מאשר לעינוי דין אפשרי שלהם.

אויי איפה הימים שרבין התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים של אישתו.

21/7/07 10:21  
Anonymous איל כתב/ה:

בדברי התגובות, עלו שתי הנמקות המצדדות בהגשת כתב אישום ללא הסדר טיעון, הנמקות שאינן מבוססות על דיות הראיות. הנמקה המתבססת על חופש המידע לגבי מנהיגים, והנמקה המתבססת על אמון הציבור במערכת המשפט.

חופש המידע
בנוסף לדברים שציינתי בתגובה הקודמת: האם ראוי להנמיך את הדרישה הראייתית, כאשר החשוד הוא מנהיג מטעמי חופש המידע באשר לנורמטיביות-פליליות שלו?
באשר לאזרח מן השורה, זכות הציבור לדעת האם הוא ביצע עבירה פלילית, מתבטאת בדרישה הראייתית הרגילה להגשת כתב אישום. מהו הצידוק לנהוג אחרת בנושא משרה שלטוני? לדעתי, הטעם הוא זה: אדם הנמצא בעמדה בכירה שלטונית, מקבל החלטות חשובות הרות-גורל הנוגעות לאזרחים רבים. (באשר לנשיא המדינה: אמנם נהוג להציגו כסמלי, אולם גם הוא מקבל החלטות גורליות לגבי איכות חייהם של בני אדם במסגרת סמכות החנינה). אינטרס חופש המידע, משמעו לדעת האם ביצע נושא המשרה השלטוני, עבירה פלילית ובכך לדעת האם יש להשאירו בתפקיד כך שיקבל החלטות גורליות, למרות שקיימת עננה באשר לשיקול דעתו ואישיותו. במובן זה, שונה אדם הנמצא בעמדת הנהגה מאזרח רגיל.
אולם, התרופה למצב זה היא התפטרות מהתפקיד. ברגע שנושא המשרה מתפטר ((או מפוטר אם הוא מסרב להתפטר הוסרה הבעייה העיקרית שהתעוררה בעקבות החשד. האדם אינו מכהן עוד בתפקיד, ואין חשש מהאופן בו יפעיל את שיקול דעתו.
אולם מרגע שהתפטר הוא כבר כמו אזרח רגיל, ונושר משרה בכיר לשעבר. במצב, זה נדמה לי, שיש להפעיל לגביו אמות מידה ראייתיות שוות לאלה של אזרח מהשורה. במצב זה לא ברור האינטרס הציבורי בחופש המידע (קיים שיקול אמון הציבור אבל בזה אדון להלן). ברגע שהאדם כבר לא בתפקיד, מדוע הצורך לדעת את האמת לגבי מה שהתרחש בעבר,
גבוה מהצורך לדעת את האמת לגבי כל אדם הנחשד בפלילים? לא קיימת כבר סכנה שהיותו עבריין ישפיע על אופן התנהלותו.
באשר לטענה כי מנושא משרה שלטונית מצפים להתנהגות בסטנדרטים גבוהים יותר: הטענה כמובן נכונה. אבל לא ברור מדוע היא צריכה להשפיע על שיקולי דיות ראיות? הרי שיקולי דיות ראיות לא מושפעים מחומרת העבירה. רף הראיות הנדרש בעבירת רצח אינו נמוך יותר מרף הראיות הנדרש בעבירות קלות. רכיב החומרה "זהות מבצע העבירה" אמור להשפיע על שיקולי הענישה ולא על שיקולים ראייתיים.

אמון הציבור במערכת המשפט/השלטון
בטיעון אמון הציבור קיימת בעייתיות בסיסית: אדם מוסמך לקבל החלטה נניח לצורך הפשטות, בין החלטה א' להחלטה ב'. נניח כי לפי שיקולים ענייניים ומקצועיים יש לקבל את ההחלטה א'. מה אומר טיעון אמון הציבור? עליך לקבל את החלטה ב' לא משום שהחלטה א' היא מוטעית, אלא משיקולי אמון הציבור. כלומר, זהו טיעון הממצדד (גם) בקבלת החלטות מוטעות במודע ובמכוון. על מקבל ההחלטה לפעול בניגוד למיטב הכרתו ושיפוטו, ולשנות את ההחלטה לא בשל טעות בשיקול דעת מקצועי, אלא בשל אמון הציבור.

שנית, בהנחה שאמון הציבור הוא אינטרס במשפט, הוא אינטרס אחד מני רבים. יש לאזן אותו עם אינטרסים נוגדים (וכאמור: בין השאר, האינטרס שתתקבל החלטה עניינית ומקצועית).
על מנת לאזן את אמון הציבור, יש לנתח אותו ולברר את משקלו הנורמטיבי. נדמה לי, שעצם הפגיעה באמון הציבור היא טענה חלשה. פגיעה באמון היא מצב מנטאלי מצב של גיבוש עמדה. עצם קיומה של עמדת חוסר האמון לא מצדיקה שינוי ההחלטה. כמו כן, מידה מסוימת של אי-אמון היא רצויה בדמוקרטיה ליבראלית. לא רצוי שבדמוקרטיה האזרחית יאמינו בממסד באופן עיוור, ורצויה עמדה ביקורתית בסיסית וחשדנות בסיסית כלפי מערכות שלטוניות (ומערכת המשפט בכלל זה).
טענה בדבר אמון הציבור צריכה לפרט: (1) מהן התוצאות הרעות שאמון הציבור עלול לגרום לו? במה מתבטאת עוצמת הנזק שבפגיעה באמון הציבור? האם הפגיעה באמון, תשתקף רק בעמדות או גם בהתנהגות? איך תתבטא התנהגות של אי אמון? כאן יש קשת אפשרויות: קיטורים בשיחות סלון, הפחתת היזקקות לשירותי מערכת המשפט, דרישה מהמחוקק (תוך איום בתגמול שלילי בקלפי) לשינוי חקיקה שיספק את אמון הציבור, ועד תרחישי איימים כמו מלחמת אזרחים.
(2) ההסתברות שהתרחישים השונים יתממשו. ככל שהתסריט חמור יותר ההסתברות נמוכה יותר. שני המרכיבים עוצמת הנזק וההסתברות לנזק מרכיבים את תוחלת הנזק של פגיעה באמון הציבור.
לאחר שמעריכים את משקל הנזק שבפגיעה באמון הציבור, יש לאזן זאת עם האינטרסים שבצד השני: הנמכת רף הראיות להגשת כתב אישום, משמעו הגברת הסיכון של משפט שסופו זיכוי. הסיכונים הם: עינוי דין לנאשם ומשפחתו וסיוט החקירה הנגדית למתלוננות ולאחר מכן הסיוט הכרוך בכך שאחרי כל הסבל שעברו התוצאה היא זיכוי.
אני מתרשם, שסיכוני אמון הציבור החמורים הם במקרה הטוב ספקולטיביים ובמקרה הפחות טוב, סיכונים קלושים. הסיכון הגבוה ביותר, הוא שעקב תסיסה בציבור, המחוקק (המעוניין להיבחר לקדנציה נוספת) ישנה את החקיקה בהתאם לדרישה הציבורית. אם כך, הבה נחכה עד שהדבר יתרחש. מדוע כבר עתה, להקדים את מה שהמחוקק אולי יעשה ואולי לא, ולפגוע בזכויות חשודים ונאשמים כבר עתה? אם המחוקק יפגע בזכויות אלה, עקב דרישה ציבורית אז אנו אנוסים לקבל את מצוותו. אבל מדוע שאנו נקדים אותו, ונפגע בזכויות אלה? אני בספק אם גם סיכון זה יתממש. כידוע, השפעה על המשפט הפלילי, מאינה נושא מרכזי במערכת בחירות.
לעומת זאת, הגשת כתב אישום משמעה גיהנום עבור הנאשם. שוו בנפשכם מה עובר על אדם, החושש שבית המשפט לא יאמין לחפותו, וידון אותו למאסר. הנאשם חושש שיאבד את עולמו. בנוסף, גם הסיכון למתלוננות אינו מבוטל. לעמוד בחקירה נגדית בעבירות מין, זהו מעמד קשה מבחינה נפשית, והוא יהיה קשה שבעתיים אם אחרי כל המאמץ הזה התוצאה היא זיכוי.
לכן, לעניות דעתי, שיקול אמון הציבור אינו מצדיק השפעה על שיקולי דיות הראיות.

21/7/07 22:42  
Anonymous דב כתב/ה:

לאיל,

אתה מפספס משהו קטן.

מרגע שנשיא המדינה מסיים את תפקידו, במקרה הזה עקב התפטרות, הוא לא חוזר להיות אזרח מהשורה. אלא הוא ממשיך לקבל משרד ממשלתי, מאבטח, וולבו, נהג, משכורת, 2 פקידות, וכ"ו - תקציב של כמיליון ש"ח בשנה. והוא ממשיך לייצג את ישראל בעולם כנשיא לשעבר. ולשבת על בימת הכבוד ביום העצמאות וטקסים ממלכתיים אחרים.

עכשיו מה? לא רק שקצב ביזה את מוסד הנשיאות. ולא רק שהוא אנס ויצא מזה בלי כל עונש. ולא רק שנותנים לו עסקת טיעון שאין כדוגמתה. ולא רק שנאלץ לראות אנס סדרתי יושב על בימת המכובדים ביום העצמאות. אלא גם הולכים לתת לו מיליון שקל בשנה, וזאת כדי שכביכול יוכל להמשיך לפעול למען מדינת ישראל בתפקידו כנשיא בדימוס???

וזה משגע אותי. לא מוכן. לא רוצה. רוצה שקצב יישב בכלא אפילו ליום אחד או לכמה שעות במעצר. כמו אזרח רגיל ויחד עם אנסים ופושעים אחרים. שיהיה דוגמה ומופת לכל הפוליטיקאים בישראל - שלא לאנוס ולא לגנוב ולא לתת ולא לקבל שוחד או טובות הנאה.

לסיכום: אתה יודע מה הבעיה שלנו כחברה? שאנחנו מרחמים על האכזרים. ומי שמרחם על האכזרים סופו שיתאכזר לאלה שבאמת זקוקים לרחמים.

ואתה יודע מה?! לא אכפת לי שקצב לא יישב בכלא. אבל אני רוצה שהוא לא יקבל את המיליון שקל הנ"ל כל שנה. ושלא יקבל פנסיה מהמדינה. ושלא יהיה רשאי להשתתף בטקסים ממכתיים.

וגם יש לי רעיונות טובים יותר מה לעשות עם הכספים הנ"ל, למשל לתת אותם למעונות לנשים מוכות. לפתוח מוסדות לטיפול בנשים שנאנסו. ולנהל קמפיינים להסברה נגד הטרדות מיניות במקום העבודה ובכלל.

22/7/07 17:20  
Anonymous איל כתב/ה:

דב שלום
אני אנסה להסביר את הבעייתיות הקיימת בפרשת קצב כפי שאני מבין אותה, הנובעת לדעתי מבעייתיות עקרונית של המוסד הנקרא "עסקאות טיעון", והיא עצמה נובעת מבעייתיות עקרונית ממנה הנקראת "הרשעה על סמך הודאה".
תחילה, בהמשך לתגובתי הקודמת, אני סבור, כי דרישת "הראיות המספיקות" להגשת כתב אישום באשר לנשיא המדינה ראוי שתהייה זהה מבחינת עוצמת הראיות, לדרישת "הראיות המספיקות" לאזרח הקטן. אני מסכים, שהיותו של אדם "משרת ציבור" או "נושא בתפקיד ממלכתי" הוא בגדר "נסיבה מחמירה". אבל נסיבות מחמירות וחומרת העבירה אינן משפיעות בשיטתנו המשפטית (ולדעתי בצדק) על שיקולים ראיתיים אלא על שיקולי ענישה. כאמור, בעבירת רצח איננו מסתפקים ברף ראייתי נמוך יותר, רק מפני שזו העבירה החמורה ביותר במשפט הפלילי.
לדעתי, כל אדם שאיננו מצוי בחומר הראיות (ואני אינני מצוי בו) ראוי שעמדתו הראייתית בפרשת קצב תהייה כדלהלן: "אינני יודע האם קצב חף או אשם". אין מניעה שתהייה לי אינטואיציה. אבל, אבוי לנו אם נרשיע, או נקבע גורלות של אדם על סמך אינטואיציות. במשפט פלילי יש להוכיח אשמה מעבר לספק סביר
.
עכשיו באים ואומרים: קצב הודה בעיסקת טיעון בעבירת מין חמורה "מעשה מגונה בכוח". משהודה בעבירה זו הרי: העונש שקיבל מגוחך, עליו להיות במאסר, או לפחות לשלול ממנו את ההטבות והכיבודים של נשיא לשעבר. לכאורה מה יותר הגיוני מזה. הוא הרי הודה!

הקונספציה של הודאת נאשם היא: ביצעתי את העבירה המיוחסת לי בכתב אישום. אבל, אם נסתפק בקונספציה זו של הודאה, לדעתי אנו נכשלים בפורמאליזם. על מנת להבין מה באמת מתרחש בהליך פלילי, נחוץ ריאליזם.
פעמים רבות, הודאה בעיסקת טיעון היא "הודאה אסטרטגית". הודאה אסטרטגית היא הודאה הניתנת, לא משום שהנאשם באמת ביצע את העבירה, אלא משיקולי אינטרס עצמי. התביעה מציעה לו עיסקה: או שהולכים לדיון הוכחות, ואז אתה מסתכן בעונש חמור. או שאתה מודה ונקל משמעותית בעונשך. נניח שהנאשם חף. הוא עדיין עשוי לחשוב רציונאלית: אני יודע שאני חף. אבל מי שמחליט אם אני חף או לא, זה לא אני, אלא בית המשפט. בית המשפט לא היה בזירת האירוע והוא איננו יודע שאני חף. לכן, הוא עלול לא להאמין לי ולהאמין לתביעה. במשפט הוכחות אני מסתכן בעונש חמור. עדיף ציפור אחת ביד מאשר שניים על העץ. לכן עדיף ללכת על בטוח, להודות במה שלא עשיתי ולקבל עונש קל שאני יכול לעמוד בו. זו הודאה אסטרטגית, והיא מהווה סיכון ממשי למצב של הרשעת חפים.
לכן, הטיעון: "קצב הודה, לכן הוא אשם והבה נתייחס לכך במלוא החומרה של אשמת הודעתו", מתעלמת מהאפשרות הסבירה שקצב הודה הודאה אסטרטגית.
לכן, במצב של הודאה אסטרטגית, אין מנוס מענישה קלה. ענישה חמורה היא סיכון, של ענישת חף. לבזות את קצב בשלילת הכיבודים בהורדת תמונותיו ובסילוקו מבמת ההיסטוריה של "נשיאים לשעבר" מהווה סבל משמעותי לאדם למעשה מחריבים עליו את עולמו באמצעות השפלה פומבית מעין "טקס סקילה". אני מוכן שזה יהיה גורלו, אם הוא באמת ביצע עבירות מין חמורות. אבל כל מה שיש לנו זו הודאה בעיסקת טיעון, שבקלות יכולה להינתן משיקולי כדאיות. על מנת, להצדיק את שלילת הכיבודים וואפילו את מאסרו, צריך להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו במשפט פלילי מלא - דיון הוכחות. זה מה שאתה הצעת.
אבל זאת, בכפוף לכך שיש ראיות מספיקות להגשת כתב אישום. אם אין כאלה, אז אין מנוס שלא לקיים משפט כזה. מה נותר? רק להגיע לעיסקת טיעון, שהסיכון הממשי בה הוא הודאה משיקולי כדאיות ולא משיקולי אשמה, אבל אז העונש לא יכול להיות משמעותי. כי יש סיכון שזו הודאת שווא.
אני שותף לחשד שאיתי ואיתך לא היו מגיעים לעיסקת טיעון כזו. גם לי יש אינטואיציה של היעדר שוויון בפני החוק. אלא, שרוב הציבור המקונן על אי שוויון בין בכירים לבין האזרח הקטן, טוען שאת אי-השוויון יש לבטל באמצעות החמרה עם הבכירים, כפי שמחמירים עם האזרח הקטן. אני נוטה לביטול אי-השוויון בדרך הפוכה: לשמור על זכויות חשודים וזכויות נאשמים גם לאזרחים הקטנים וגם לרמי מעלה.לא לשמור מספיק על זכויות חשודים ונאשמים גם לזוטרים וגם לבכירים זהו תיקון עוול בעוול. לשמור על זכויות כולם זהו תיקון עוול בצדק.
כפי שציינתי, הבעייתיות של פרשת קצב היא תולדה של בעייתיות המוסד "הסדרי טיעון". מוסד זה גורם לכך, שהרשעות רבות באות לעולם ללא דיון הוכחות ומבלי שהוכחה אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. החשש שלי, שהסדרי טיעון רבים נובעים מאילוץ להודות עקב חשש מפני ענישה חמורה,אבל הענישה הפחות חמורה שהנאשמים מקבלים על עצמם, היא לפעמים ענישת חפים.
בעייתיות זו, נובעת מבעייתיות בסיסית יותר: ההודאה היא "מלכת הראיות". נדמה לי כי במשפט הפלילי הגרמני הודאת נאשמים אינה גוררת אוטומטית הרשעה. בכל מקרה, מתקיים משפט הוכחות, וההודאה נכנסת לחומר הראיות הכללי ומשוקללת בתוכו. ברור שבמשטר פרוצדוראלי כזה, נחלש משמעותית מוסד הסדר הטיעון (אם בכלל קיים).
בכך אני לא מכריע שיש לבטל את הסדרי הטיעון או את "ההרשעה על סמך הודאה", כי בצד החסרונות שהזכרתי יש גם יתרונות.

ההנחה שקצב ביצע, באמת, עבירות מין חמורות מתבססת לדעתי, בציבור, על התבטאויותיו של מזוז: ראשית, מזוז אמר שאלמלא קצב הודה, היה מגיש נגדו כתב אישום על אונס. שנית, מזוז אמר שקצב הוא עבריין מין סדרתי. שלישית, מזוז אמר שהוא מאמין למתלוננות בגרסתן המקסימלית.
אם מזוז מתכוון לכל מה שהוא אומר, אז מזוז חייב להגיש כתב אישום נגד קצב ולקיים דיון הוכחות ללא הסדר טיעון. זאת, כי אמרותיו אלה משמען אחת: יש ראיות מספיקות נגד קצב בעבירת אינוס.
אבל, יש לשקול עוד אפשרות. אין ראיות מספיקות נגד קצב לא באינוס ולא במעשה מגונה בכוח (וכפי שאני מבין, זאת היא עמדתו של ד"ר מנשה לאור תשובת המדינה לבג"ץ), לכן מזוז אמר את הדברים האלה כחלק מהתנהלות תקשורתית (כושלת), או שזו הייתה עמדתו בעבר ובינתיים שינה את דעתו. בכל אופן, השאלה מה צריכה להיות מדיניות התביעה כלפי קצב, צריכה להיגזר ממצב הראיות לאשורו. לא טוב להעמיד לדין בהיעדר ראיות מספיקות, רק משום שהיועץ המשפטי נכשל ביחסי ציבור ויצר ציפיות יתר, או שאמר דברים חסרי בסיס מבחינה ראייתית על מנת לרצות את הציבור.


לסיום: ציטטת את מאמר חז"ל: "כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".
באמרה זו יש הרבה אמת אני סבור שאם רוצים להגן על זכויות חשודים ונאשמים, או לצדד בשיקולי קולא בענישה, אין להיזקק לשיח של רחמים, אלא לשיח של זכויות.
אבל בצד אימרה זו הייתי מוסיף עוד תובנה:
"מי שמתאכזר לאכזרים עלול גם להתאכזר לרחמנים".
וגם בזה יש משהו מהפסיכולוגיה האנושית.

23/7/07 01:36  
Anonymous דב כתב/ה:

לאיל,

במקום שבו יש ראיות דלות, בסיסיות ואפילו לכאוריות + הנאשם שותק ואינו מספק הסבר סביר = מגישים כתב אישום מבלי לבדוק את סיכויי ההרשעה (השופטת דורנר בפרשת יהב - בדעת מיעוט).

ובמקרה דנן: יש ראיות דלות + קצב אינו מספק הסבר סביר (תחילה אמר שלהד"מ).

המסקנה: צריך להגיש כתב אישום על מלוא חומרת העבירות שיש לגביהן ראיות דלות כלשהן. וכל המבחן של סיכויי ההרשאה כלל אינו רלוונטי.

23/7/07 16:45  
Anonymous איל כתב/ה:

דב היי,
לעניין פסק דינה של השופטת דורנר בבג"ץ יהב:
למיטב הבנתי, השופטת דורנר לא קבעה שלא בוחנים סיכויי הרשעה.
בסעיף 3 לפסק דינה קבעה כדלהלן:

"הפרמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה והוא מצוי בתחום שיקול הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעוצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי".

בהמשך, בסעיף 4 לפסק דינה:
""המבחן הוא אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי".

בכל מצב יש לבחון סיכוי סביר להרשעה. מבחן זה יוצר מבחן הסתברותי מסדר שני. הדרישה ההסתברותית להרשעה במשפט פלילי היא "מעבר לספק סביר". לכן: מבחן "סיכוי סביר להרשעה" משמעו: "סיכוי סביר שהאשמה תוכח בדרגה של מעבר לספק סביר".

השופטת דורנר, מציינת שבשלב קבלת ההחלטה על הגשת כתב אישום, ספק סביר (המונע הרשעה ומחייב זיכוי) לא מונע הגשת כתב אישום. לכן, עצם העובדה שקיימות "ראיות לכאורה" ובצידן ראיה סותרת (כלומר ראיית הגנה) היא לכשעמה לא שוללת את הסיכוי הסביר להרשעה. אם הראיה הסותרת מקימה ספק סביר להרשעה, אין די בה על מנת להימנע מהגשת כתב אישום. אולם, אם הראיה הסותרת שוללת סיכוי סביר להרשעה, כלומר לא רק שהראיה סותרת, היא גם ראיה שמכריעה את תוצאת הסתירה, במצב זה אין להגיש כתב אישום.
באשר ל- "דלות הראיות" זהו הרף הנדרש ל- "ראיות לכאורה" כמשמעותן בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי. ראיות אלה מעבירות את נטל הראייה מהתביעה לנאשם. השופטת דורנר, מציינת שהן עשויות להספיק להגשת כתב אישום אפילו אם יש ראייה סותרת, אבל עדיין יש סיכוי סביר שהראייה הסותרת תידחה ברמה של "מעבר לספק סביר". ודוק: הראיות הדלות "עשויות להספיק" אבל במקרים ספציפיים ייתכן שהן לא תספקנה, כלומר אין סיכוי סביר שהראייה הסותרת תידחה ברמה של "מעבר לספק סביר", ואולי זה המצב בפרשת קצב?
קצב מסר גרסת להד"מ בחקירתו. השאלה, האם זו רק ראיה סותרת או ראיה המכריעה את הסתירה? כידוע, מבחינה לוגית לא ייתכן מצב של סתירה, ולכן אם א' סותר את ב' עלינו לוותר או על א' או על ב'. אם א' היא ראיית תביעה ו- ב' היא ראיית הגנה אז ב' סותרת את א' כפי ש- א' סותרת את ב'. במצב זה יש סיכוי סביר להרשעה, אם קיים סיכוי סביר שראייה א' (ראיית התביעה) היא זו שתתקבל ע"י בית המשפט. ההסתברות הנדרשת לכך, היא שראייה א' תועדף על פני ראייה ב' לא במאזן הסתברויות (50%), אלא מעבר לספק סביר.
אם ההערכה היא שאין סיכוי סביר שראייה א' תועדף על ב' בדרגת הסתברות של "מעבר לספק סביר" אין להגיש כתב אישום.במצב, זה ראייה ב' לא רק סותרת את א' אלא מפריכה אותה כלומר אין סיכוי סביר שבית המשפט יישב את הסתירה באופן הפוך, ע"י העדפתה של ראייה א.

בעניין קצב: יש ראיות תביעה ויש גרסת קצב של להד"מ. גרסת קצב סותרת את גרסת התביעה. השאלה היא, האם היא סותרת אותה באופן כזה שאין סיכוי סביר שבית המשפט יעדיף את גרסת התביעה על פני גרסת הלהד"מ של קצב? זאת ניתן לקבוע רק אחרי עיון בתיק החקירה: מהן עוצמת ראיות התביעה אל מול עוצמת גרסת הלהד"מ של קצב?

כפי שאני מבין, אתה טוען שהשינוי בגרסת קצב מלהד"מ להודאה שולל הסבר סביר לראיות התביעה, ולכן מקיים את תנאי "הסיכוי הסביר להרשעה".
אולם, כפי שציינתי, השינוי הזה בגרסת קצב יש להבינו כ- "הודאה אסטרטגית" הנובעת מכך שהנאשם ביצע "הקצאת סיכונים" בעקבות מצב הסיכון שיצרה עבורו התביעה, כאשר הציעה לו הסדר טיעון. הסכמתו להודות היא מהלך רציונאלי של "שנאת סיכון" שבא לעולם רק אחרי שהתביעה הסכימה להסדר טיעון. אין זה ראוי, להתחשב בתגובתו של קצב להצעת הסדר הטיעון, לצורך בחינת סיכויי ההרשעה. הודאות במסגרת הסדרי טיעון, בהחלט עשויות להיות הודאות-שווא לאור ניתוח שיקולי הכדאיות של הנאשמים.

עד כאן, התייחסתי לדין המצוי לאור זאת שהפנית אותי לפסק דינה של השופטת דורנר בעניין יהב.

כפי שהבעתי את דעתי, מבחינת הדין הרצוי, אני בספק אם הדרישה של "סיכוי סביר להרשעה" היא ראויה מבחינת הסיכון להרשעות-שווא. הדרישה הזו היא למעשה הרף הראייתי הנמוך ביותר האפשרי. ברור שכאשר אין סיכוי סביר להרשעה, אין להעמיד לדין. השאלה, האם יש להסתפק ברף הראייתי המינימאלי ביותר, לאור הסיכון שבית המשפט עלול לטעות בהרשעתו?
לא למותר לציין, שהרשעה מוטעית, היא כפי שהגדיר דיויד וינר ז"ל, "מטוס שהתרסק". אדם עלול להישלח לשנים רבות בכלא, מבלי שביצע עבירה!

ושוב, אני שותף להרגשה בדבר הפגיעה בעקרון השוויון. הרושם הוא, שהאזרח מן השורה היה נמצא במעצר עד תום ההליכים, ולא היה זוכה להסדר טיעון כזה, וכן היה נדון לעונש מאסר משמעותי.

השאלה, היא באיזה אופן עלינו לתקן את הפגיעה בשוויון? כאשר בין א' ל- ב' רצוי שיתקיים שוויון, ואנו מוצאים שהוא לא מתקיים, האם א' נמצא במצב תקין ו- ב' צריך להתיישר לפי א'? או להיפך? או אולי שניהם במצב לא תקין ועל שניהם להשתנות? זיהוי אי-שוויון הוא רק שלב ראשון של דיאגנוזה. נחוצות עוד שורה של מסקנות, על מנת להגיע לדרך המלך של הפתרון הרצוי.

23/7/07 20:51  
Anonymous דב כתב/ה:

:-)

איל,

אתה מתייחס לטענת להד"מ כטענת הגנה אשר עומדת מול טענות/ראיות התביעה.

ואולם לא כך הם הדברים.

מרגע שיש ראיות דלות, והנאשם מעלה טענת להד"מ - זוהי ראיה תביעתית בפני עצמה. ובפועל: ראיות דלות + טענת להד"מ = הרשעה.

ונא שים לב שעל אף שקצב מודה בכתב האישום המצומק, הוא ממשיך לטעון להד"מ. זו רק הודאה אסטרטגית. הוא לא מספק גירסת הודאה מפורטת. הוא לא מסביר איך ולמה הדברים קרו. הוא לא מביע חרטה בפני הנשים שפגע בהן לפי עיסקת הטיעון. הוא לא מתנצל על מעשיו שפגעו ביוקרת מוסד הנשיאות והמדינה.

ובהעדר לקיחת אחריות, הפנמת הפסול, התנצלות וטיפול, מה הטעם לעשות עסקת טיעון עם קצב? איזה סבירות יש להחלטה לא להגיש נגדו כתב אישום. מה יותר פשוט מאשר להגיש נגדו כתב אישום מלא, ושיטען להד"מ, ויורשע, ושלום על ישראל.

ובאשר לתיקון המצב: שלא תבין לא נכון, אם אני או אתה היינו חשודים במעשים כמו של קצב והיו נגדנו ראיות דלות - היינו צריכים להיות מאחרי סורג ובריח. זה לא שצריכים לתקן את המצב כך שגם אנחנו לא היינו יושבים במעצר - כמו קצב. אלה תיקון המצב הוא בכך שקצב צריך לשבת במעצר.

לא יתכן שקצב יצא מהסיפור הזה בלי לפחות דקה אחת במעצר. למה דקה? כי זה מספיק לתמונה שלו באזיקים בפתח תחנת המעצר. התמונה הזו שווה אלף מילים. והתמונה הזו צריכה להיכנס להיסטוריה הישראלית שלו, ולתוך הראש של הרבה חולרות כמו קצב שמטרידים מינית וחושבים שזה מותר להוד רממותם.

23/7/07 21:57  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אריק באך?!? טוען ש:

"היה מקרה שבו ביטל בג"צ החלטה של היועמ"ש וחייב הגשת כתב אישום, בפרשת המניות הבנקאיות, בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה.
".

לא בדקתי.

24/7/07 00:06  
Anonymous איל כתב/ה:

דב, בוקר טוב
המצב המשפטי, שאתה טוען לו, הוא שראיות דלות המצטרפות להכחשה גורפת של הנאשם (טענת להד"מ), מחייבות הגשת כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים. לטענתך זהו גם הדין הרצוי.

אפתח בדין הרצוי: התמונה המשפטית המצטיירת במצב זה היא מפחידה. למעשה, המשפט הפלילי אינו מספק הגנה לחשודים פוטנציאליים מפני תלונות שווא.
אם אדם מתלונן תלונת שווא (למשל ממניעים נקמניים), או אפילו תלונה מוטעית (בתום לב, למשל בעקבות התלונה, המתלונן טועה בזיהוי במסדר זיהוי ומצביע על אדם אחר), אז התביעה מחויבת להגיש כתב אישום ובית המשפט מחויב לעצור עד תום ההליכים.

אולם, במצבים כגון תלונות שווא, טענת להד"מ עשויה להיות טענת אמת! יוצא מהאמור, שמערכת המשפט הפלילי מאמינה (וצריכה להאמין) אוטומטית ובאופן כמעט עיוור למתלוננים (שהרי די בראיות דלות) ולדחות על הסף טענות להד"מ.

במצב, זה אני ואתה המנהלים אורח חיים נורמטיבי, אבל חלילה נסתכסך עם מאן דהוא, נהייה חשופים לתלונות סרק. היות וראיות דלות, קל יחסית להשיג, והיות וטענת הלהד"מ שלנו תידחה למרות שהיא משקפת את האמת, אנו עלולים למצוא את עצמינו, יום אפל אחד, מאחורי סורג ובריח ועומדים לדין בעבירה חמורה. במצב זה, אנו גם עלולים להיות מורשעים בה למרות שאנו חפים.
למעשה במצב זה, רצוי שנמסור גרסה שקרית, ולא נטען טענת להד"מ , אלא טענה מסוג "היו יחסים אך הם היו בהסכמה", למרות שגרסה זו אינה אמת, על מנת שהתובע לא יהיה מחויב להגיש כתב אישום.
מדוע זהו הדין הרצוי?

באשר לדין המצוי: תמונת דיני הראיות הפליליים, שאתה מצייר היא תמונה חד משמעית, מעין יישום של נוסחה טכנית. היות ויש ראיות דלות, והיות וקצב טוען להד"מ הרי שאין מקום לשיקול דעת מסובך, ברור שיש להגיש כתב אישום (והיות וקצב כבר לא נשיא, גם לעוצרו עד תום ההליכים).
ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה, טעה בהחלטתו. אבל קשה לי להגיע למסקנה שמנקודת מבט של מי שלא עיין בתיק החקירה, יש כאן מסקנה ברורה וחד משמעית.
ד"ר דורון מנשה טען (בפוסט הקודם שלו) שלגבי א' ממשרד התיירות, לאחר עיון בתשובת המדינה לבג"צ עולה כי החלטת מזוז היא סבירה, עקב הקושי להוכיח את יסוד ה- "שימוש בכוח".
לגבי א' מבית הנשיא, טוען ד"ר מנשה שהיעדר עיון בחומר הראיות לא מאפשר מסקנה.
, בראיון עם פרופ' מרדכי קרמניצר (מוסף הארץ, 13.7) , פרופ' קרמניצר ביקר בחריפות את מזוז הן באופן כללי והן ספציפית בפרשת קצב. אבל הוא ציין כי ביקורתו מבוססת על אופן ההנמקה של מזוז (הנמקה בעייתית גם בעיניי). אולם, קרמניצר אמר, שכמי שאינו מכיר את חומר הראיות אין לו , בסיס לבקר את ההחלטה, אם ההנמקות לא היו בעייתיות.
לאור עמדתם של שני מלומדים במשפט הפלילי, וגם לאור הבנתי את הקריטריון הראייתי של "סיכוי סביר להרשעה" לא מצטיירת תמונה כל כך חד משמעית.

אני קורא את פסק דינה של השופטת דורנר בבג"צ יהב, כמי שאינה חולקת על הקריטריון של "סיעכוי סביר להרשעה". יתכן ואתה טוען, שביצוע היקש, של אופן היישום של השופטת דורנר בפרשת בר און (הפרשה שנידונה בבג"צ יהב) גורר מסקנה של הגשת כתב אישום בפרשת קצב. אולם, באשר לאופן היישום בבג"צ יהב, השופטת דורנר הייתה בדעת מיעוט.
מעבר לכך, מזוז טוען כי יש חולשות בעדותה של א' חולשות שאולי לא היו, בעדותו של עו"ד דן אבי-יצחק בפרשת בר-און.
כאשר התביעה עומדת מול טענות הגנה, היא צריכה לחשוב האם יש סיכוי סביר שאצליח לשכנע את בית המשפט, לדחות את ראיות ההגנה האלה, ברמה של מעבר לספק סביר. רף של מעבר לספק סביר, אינו רף פשוט, ולפעמים התביעה יכולה להגיע למסקנה, שאין לה בסיס לשכנע את בית המשפט, מדוע להעדיף את ראיות התביעה על פני ראיות ההגנה, ברף כזה גבוה של הוכחה.
אופו ההנמקה של מזוז בתקשורת, הוא בעייתי ביותר. אולם אסור לנו לפגוע בזכויות דיוניות של חשוד כלשהו, בשל העובדה שהתובע נכשל ביחסי הציבור שלו. תובע שהחליט משיקולי יחסי ציבור, ליצור ציפיות גבוהות או לומר דברים חסרי בסיס, צריך לטפל ציבורית בתובע עצמו, ואין לרפא את הפגם, באמצעות פגיעה בזכויות דיוניות, אלא אם באמת יש בסיס להעמיד לדין.

כפי שאני מבין, בתשובת הפרקליטות לבג"צ, היא טוענת שטענת הלהד"מ הופרכה היות והיו קשרים אינטימיים בין קצב ל- א'. אולם, טוענת הפרקליטות, אין בכך משום עבירה פלילית, והיא אינה סבורה שתצליח להוכיח מעבר לספק סביר, קיומן של עבירות אלה.
אם כך, נשאלת השאלה מדוע להגיש כתב אישום במסלול של הסדר טיעון, ולא לסגור את התיק מחוסר ראיות? זו כבר שאלה אחרת.

באשר לטענה שקצב לא קיבל אחריות ולא הודה והתחרט כראוי:
נכון להיום, תלוי ועומד דיון בבג"צ בעתירות לדחיית ההחלטה להסדר טיעון.
אם קצב יפתח כבר עתה, במסע של חרטה ובקשת מחילה, ובסופו של דבר יוגש כתב אישום ויתקיים דיון הוכחות מלא (כלומר העתירות תתקבלנה) הרי שקו ההגנה של קצב יהיה פרוץ לגמרי, ללא יכולת תיקון. התביעה תטען שהוא כבר הודה והתחרט, וכך תיפגע הגנתו. אולם, אם העתירות יידחו, על קצב יהיה להודות ולהתחרט בתנאים שתיארת, אחרת אין לאשר את הסדר הטיעון.

לסיום, אינני מוציא מכלל אפשרות שעיון בחומר החקירה מוליך למסקנה שהחלטת התביעה להסדר טיעון היא בלתי סבירה, ויש לקיים דיון הוכחות. אם יורשע קצב, עליו להיות מאחורי סורג ובריח, לא רק דקה אחת, אלא דקות רבות.

24/7/07 11:37  
Anonymous דב כתב/ה:

היי איל,

זהו, די, אחרי התגובה הזו אני לא כותב יותר בפוסט הזה. נסחפנו לגמרי.

המחלוקת בינינו, וגם עם דורון, היא בשאלה: הא יתכן מצב שבו ששאלת דיות
הראיות לא תהווה שיקול להגשת כתב אישום.

אני טוען שכן, והנה דוגמה לכך:

יום אחד נמצאה גופת אדם טרייה. מספר שעות מאוחר יותר נעצר חשוד שבתא המטען של מכוניתו טיפות דם של הנרצח (מוכח באמצעות מעבדה).

החשוד סטודנט למשפטים חושב לעצמו: טיפות הדם כשלעצמן הן ראיות נסיבתיות בלבד ואין בהן די כדי להרשיע אותי מעבר לכל ספק סביר ברצח. המסקנה: אני צריך לשתוק ולטעון להד"מ. ולא לספק הסברים, מחשש שיוכיחו אותם כשקר ואז זה ישחק נגדי. בקיצור - לשמור על זכות השתיקה ולא יגישו נגדי כתב אישום משום שאין ראיות דיות להרשעה.

התובע חשב אחרת: ראיות נסיבתיות + טענת להד"מ ללא כל הסבר ואפילו הסבר לא סביר למציאת טיפות הדם בתא המטען = הרשעה. ולכן הגיש נגד החשוד כתב אישום בגין רצח.

מגיעים לבית המשפט: הקראה - הנאשם טוען אין להשיב לאשמה, להד"מ. כיצד יחליט בית המשפט? די בראיות לכאוריות על מנת שהנאשם ישיב לאשמה.
פרשת תביעה - המדינה מציגה את הראיות באות: גופה. טיפות דם של הנרצח בתא המטען של הנאשם. הנאשם לא מספק כל הסבר ובטח שלא הסבר סביר.
פרשת ההגנה: אין. להד"מ. איך הוא מסביר את טיפות הדם? הוא לא מסביר הוא טוען שזה לא נכון והם בכלל לא נמצאו, זאת עלילה, להד"מ.

כיצד לדעתך יכריע בית המשפט את דינו של הנאשם הנ"ל:

א - זיכוי מלא.

ב - זיכוי מחמת הספק.

ג - הרשעה.

ד - כל התשובות נכונות - תלוי איך השופט קם בוקר.


ונ"ב: שתי הערות לתגובה האחרונה שלך.
1. אתה חרד ממצב של תלונות שווא, גם אני. ואתה מניח שהתגובה האפשרית היחידה מול תלונת שווא, היא טענת להד"מ. זה לא נכון. יש גם אפשרות לספק אליבי (מה שקורה בדר"כ במקרים כאלה) ויש גם אפשרות לספק הסבר סביר אחר, כמו סכסוך שכנים לדוגמה, על מנת שהמשטרה תחקור בעניין.
2. אתה מניח שהבעת חרטה, התנצלות והתחלת תהליך טיפולי, היא משהו שהנאשם צריך לעשות לאחר שעיסקת הטיעון תאושר על ידי בית השפט. אתה טועה. אלה הם תנאים מקדימים לחתימה על הסכם הטיעון.


והערה לסיום הנושא, לדעתי הסיבה שבגללה הנשיאה בייניש התהגה בצורה אינקויזטורית כל כך כלפי היועמ"ש, נובעת מכך שהיא נברה ונברה בטענות הצדדים והחומרים שהוצגו בפניה ולא מצאה שם אפילו ראשית ראיה לכך שקצב מודה ומתנצל ומקבל טיפול במחלת המין שלו. אם הייתה מוצאת: עוזב ומודה - ירוחם. אבל ככל שהיא נוברת ונוברת ולא מוצאת סימנים להתחלת טיפול כלשהו, אפילו לא טיפול פסיכולוגי, איך אתם מצפים ממנה לאשר את הסכם הטיעון. איך בכלל אפשר היה לחתום עליו - זה תנאי הכרחי. מה היועמש מבקש? לשחרר חולה מין לחברה ללא כל טיפול או השגחה?

24/7/07 18:13  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>