תג

יום שלישי, יולי 10

רף חדש לרוע

חברים וגולשים יקרים

מאמר זה הופיע היום ב"הארץ". תגובותיכם הנבונות תתקבלנה בברכה.

פניה

מאמר זה יועלה, מן הסתם, לאתר המירשתת (אינטרנט) של "הארץ", וכנהוג תזנב בו רשימה של תגוביות (טוקבקים) פרי מקלדתם של גולשים ערניים. יש מחברים שלא טורחים לקרוא תגובות אלה, ואחרים קשובים להן מאוד. כך או כך, הגיע הזמן להעלות לדיון ציבורי את מה שנאמר מפה לאוזן, וגם בין הטוקבקיסטים לבין עצמם: הסוגה החדשה של תגוביות גולשים לידיעות חדשותיות מציבה רף חדש לרוע האנושי כתופעה מילולית פומבית.

למען הסר ספק: המרחב הווירטואלי הוא כר נפלא לדמוקרטיזציה של הביטוי האנושי. מהפכת הדפוס של גוטנברג בטלה בשישים לעומת הנגישות האדירה שהעניקה המירשתת לריבואות הכותבים, בדרכם אל מיליארדי הקוראים. גם אם בני אנוש רבים עדיין נטולי מחשב, מסיבות כלכליות או פוליטיות, עדיין מדובר בפריצה הגדולה ביותר של תרבות המלה הכתובה בדברי ימי האדם. ולמען הסר עוד ספק, הרוע האנושי הוא עניין נצחי. ימיו כימי קין והבל. אבל מאז המצאת הכתב ועד לעשורים האחרונים, נטתה האנושות להצניע רוע מילולי גם כאשר התפלשה ברוע מעשי. רק לאליטה היתה גישה לפפירוס, לקלף, למכבש הדפוס ולמערכת העיתון. לכן ביטוייו הכתובים של הרוע השתייכו תכופות ליצירות אמנות ואמונה ופילוסופיה: מספר איוב והאודיסיאה, דרך אוגוסטינוס וההגדה של פסח, עד שייקספיר ובודלר, ניטשה וחנוך לוין. הרוע הכתוב היה בדרך כלל מרוכך ומתווך, תכופות מסוגנן ולעתים אף מבריק.

האינטרנט יצר הבדל כמותי אסטרונומי - ומניה וביה הבדל איכותי - בינו לבין כל מוצר אחר בתולדות הכתב או הדפוס. ראשית, הוא נגיש להמונים שמעולם לא הטביעו חותם בזירה הציבורית. שנית, הוא מאפשר אנונימיות, לפחות לכאורה. גולש שמפר חוק עלול לגלות, לתדהמתו, שמעטה האלמוניות דקיק מאוד. אבל מסרים לא פליליים, נתעבים ככל שיהיו בעיני רבים, מותירים לרוב את מקלידם באפלולית החמימה של הרשת. שלישית, האינטרנט מתיר ומעודד תגובות-בטן מיידיות, מפיץ ומנציח אותן. אזורי התגוביות באתרי החדשות הפכו איפוא לתעודות מדהימות, פורצות דרך וגדר, של צד בטבע האנושי שתועד עד כה בזהירות ובמשורה. מתפרסמים שם תכנים שכל אדם שומע אולי באוזניו ברחוב וליד השולחן, אך מעולם לא הועלו בעוצמה כזאת על תדרים ציבוריים. הטוקבקים והצ'אטים, הפורומים והבלוגים הם הארכיון הבלתי-מסונן הראשון בהיסטוריה. אנציקלופדיה לא ערוכה של נפש האדם.

ההקשר הישראלי מרתק במיוחד. מדיניות הטוקבקים של אתרי החדשות בישראל, לרבות אתרי העיתונות הכתובה, ליברלית יותר ממקבילותיה במרבית ארצות המערב. הגולשים המקומיים זריזים ובוטים יותר מאחיהם בחברות שלוות משלנו, וקצר יותר העורק המחבר בין תחושות הבטן שלהם לאצבעותיהם המקלידות. כך שאם מבעבע רוע לב בכל תרבות ותרבות, אצלנו הוא צף מהר יותר אל פני השטח ואל שרשורי התגוביות. גם בעניין זה, ישראל היא מעין חלוץ לפני המחנה הפוסט-מודרני, אבן בוחן מרתקת לענייני אנוש באשר הם. אלימות, ובעיקר פשיעה לאומנית, מפיקות מהגולש הישראלי קשת רגשות שבוודאי אינה שונה מהמנעד ההומו-סאפיינסי הכללי, אבל היא חדה וגלויה יותר מכפי שנהוג בתרבויות (ותרבויות אינטרנט) אחרות.

כאשר נורתה למוות שלהבת פס, תינוקת שלא הספיקה להבין שהיא מתנחלת בחברון, אדם אחד החי בינינו טרח לכתוב לאתר אן-אף-סי על הנרצחת "המסריחה מדם תינוקות פלשתינאים טבוחים". משפט זה, החקוק למעצבה על שרתי המחשב, הוא לא שמאלני ולא ימני. הוא רוע טהור. וכאשר רצח פנאט יהודי את נהג המונית תייסיר קרקי שהסיעו מירושלים לתל אביב, מיהרו מגיבים לא מעטים באתרי ynet, "וואלה" וגם "הארץ" לחגוג על הדם השפוך. "שימשיכו להתבכיין הערבים האלה", הקלידו. "מה ערבי בכלל עושה בתל אביב, בטח תיכנן פיגוע". ובמיטבו התמציתי של הסגנון הטוקבקיסטי, "מסכנים הערבים חחח".

זה לא ימין, זה לא שמאל, זה רשע. קומץ תמהונים בעלי מקלדת? כבר מזמן אנחנו יודעים שלא. יקום הישראלי היושב בתוך עמו, בתוך מוניותיו וליד שולחנותיו, שלא שמע כדברים האלה בעל פה ולמכביר. בנפש האדם מדובר, חופשייה ממעצורים ועכבות, מתלהמת באלמוניותה, משוחררת ממחסומי העלות והצנזורה של פרסום דעה בדפוס וברבים. הרבה בייטים של רוע עוברים תחת ידיהם היגעות של עורכי אתרים. בערוצי חדשות ישראלים מצנזרים בדרך כלל תגוביות בוטות מאוד, מ"מוות לערבים" ומטה, וכן מסרים הכרוכים בצנעת הפרט וחשש לשון הרע. אבל מהי הגדרתו של טקסט שהמסך אינו סובל? איש לא קבע הנחיות מדויקות. יש אתרים וערוצים שחוסמים חלק גדול מהתגוביות הנשלחות אליהם, ואחרים מרשים לגולשיהם להעלות כמעט כל תוכן ולבטא כמעט כל יצר. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, טוקבקים עם "מוות לערבים" מופיעים באתר הרשמי של אוהדי בית"ר ירושלים וגם (להבדיל?) באתר הרשמי של תנועת בני עקיבא. הביטוי "מוות למתנחלים" פורסם באתר "וואלה" והשתחל פעמים אחדות לתגוביות של אן-אר-ג'י, אתר הבית של "מעריב". יקצר המצע מלדגום כאן סתם רשעות יום-יומית כלפי מושאי המאמרים, מחבריהם וטוקבקיסטים-עמיתים, מכות מתחת לחגורה ומיזנתרופיה מהולה או מזוקקת.

כמובן, גם מיטבה של נפש האדם מבצבץ פה ושם. רבים הם המתונים, ולא בהם עסקינן. וצריך לומר מלה טובה אפילו על הרוע: גם הוא מקבל ערך מוסף כאשר הוא שנון, דוקרני ומנוסח היטב. אבל בכשרונות חנוך-לויניים ניחן גולש אחד מני אלף. מה יעשה אדם הגון, קורא שאכפת לו? יקרא למחוקק לאכוף צנזורה על הרשת? ייאבק לחיטוי הזירה הציבורית החדשה, המופלאה והמטונפת הזאת? חלילה. כאן לא סין, לא איראן, וגם הן לא יוכלו לאורך זמן לסכור את הזרם האדיר של הציבוריות הווירטואלית. צנזור המירשתת אינו מעשי, וגם לא מוסרי. מיטב ההנמקות לכך מצויות ב"על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל, בשלושה תרגומים משובחים לעברית. אולי יאמצו לפחות אתרי החדשות הישראליים המובילים, המתירים כיום לא מעט ארס צרוף בדפי התגובות שלהם, את הדגם הטהרני של אתר הבי-בי-סי? אולי. אבל ספק אם יצלח הדבר. את מה שאפשר לטאטא תחת השטיח הבריטי, אי אפשר להטמין תחת הבלטות הישראליות. מה גם שאתרים רבים אחרים, והבלוגוספירה כולה, ימשיכו לחגוג את חירותם, לטוב ולטוב מאוד וגם לרע.

מוטב להביט היישר בעיניה של הרשעות הווירטואלית. אפשר ללמוד ממנה לא מעט. מן הראוי שהיא תחזיר אל שולחן העבודה את מדעני החברה המתנהגים כאילו אין פשר למושג הרוע, וגם את הפילוסופים המבקשים עדיין להבין אותו. אל תען כסיל כאיוולתו, הציעו וכחניו המנוסים של העם המילולי שלנו. ובמקום אחר נאמר, דע מה שתשיב. הנה מסקנה אפשרית: אפשר וחשוב להתמודד עם הרוע הווירטואלי, אבל לא באמצעות השתקה. מוטב לעשות זאת בתבונה ובהומור, במרחב הציבורי שבו ראה לראשונה אור יום, כלומר במירשתת עצמה. כי אור השמש, כמאמר השופט היהודי-האמריקאי החכם לואיס ברנדייס, הוא הטוב שבחומרי החיטוי.

12 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

כאשר פתחתי היום את "הארץ" וראיתי את המאמר, ידעתי כי במוקדם או במאוחר הוא יגיע גם לכאן.

מבלי להתייחס לגוף הטקסט (הנפלא) אומר רק כי אחוז הפרסומים באתר שלא מופיעים במקומות אחרים הינו זעום.

מכאן, שהבלוג צריך לשנות את שמו ל-"שטח הפידבקים לכתבות שהופיעו בעיתון".

וסליחה על הסרקזם.

10/7/07 12:04  
Anonymous למגיב הראשון כתב/ה:

אתה טועה טעות גדולה.

הבלוג נועד לאפשר לחברי וחברות הסגל לחלוק את הגיגיהם בצורה שאינה אקדמית-פורמלית עם הציבור שמתעניין בהגיגים הללו.

זה טבעי ואף רצוי להביא בגדרו גם טקסטים שפורסמו במקומות אחרים. ראשית, לא כל אחד ואחת מגיע אל הטקסטים הללו כאשר הם נכללים בעיתון כזה או אחר. שנית, יש ערך מוסף להצגת תמונה של מכלול הדעות של חברי הסגל במקום מסודר אחד. בעיתון הארץ לא תוכל למצוא תמונה מלאה כזו של הפקולטה. שלישית, בבלוג זה טיב האינטראקציה עם הקוראים שונה לחלוטין מאשר במקומות אחרים. אני מקווה ששמת לב. הדיון כאן הוא לא במתכונת של טוקבקים מתלהמים. התגובות ארוכות ומחושבות, ובכך נוצר דיון אמיתי ומפרה בנושאי השעה.

ואם בכל אלה לא די - עליך לזכור שחלק לא מבוטל מהטקסטים באתר לא פורסמו בשום מקום אחר. כך שהטרוניה ממילא מוגזמת.

10/7/07 12:59  
Anonymous תולעת ספרים כתב/ה:

קראתי מספר פעמים את המאמר ולא הבנתי את טענתו המרכזית. נדמה לי שפרופ' עוז-זלצברגר מתנגדת לצנזורה ברשת וקוראת למאבק במנבלי הפה ברשת באמצעות "תבונה ו"הומור". אם כך, אני בעד.

10/7/07 14:45  
Blogger wikiafula כתב/ה:

לפניה: התאהבתי בך וירטואלית.

ואני לא סתם אומר התאהבתי, אלא שאני מאמין שנקודת המוצא לפתרון כל סוגיה משפטית היא ערך אהבת האדם. ואהבתי מאוד שהפוסט שלך מקרין אהבה גדולה לאדם, על הצדדים החיוביים והשליליים של נפש האדם. ועוד יותר אהבתי שאת מציעה להילחם בתופעה שלילית בנפש האדם ובאינטרנט באמצעות תופעות חיוביות כמו הומור ושנינות. אני חושב שזה צעד נכון לקראת פתרון.

10/7/07 16:25  
Anonymous Amorphis כתב/ה:

פניה,

כרגיל - תענוג של מאמר.

שלא כרגיל - היה חסר מיקוד.

אף אני, כמו תולעת הספרים, לא הצלחתי להבין מה בדיוק הפתרונות לבעיה.

עוד פחות הבנתי את ההגדרה שלך לרוע אנושי. הדוגמאות שהבאת הן מרושעות, אולם את מגדירה אותן רוע טהור ותו לא. וזו בדיוק הנקודה בה את מחטיאה.

הפספוס נובע מההנחה שישנם אנשים רעים ומרושעים וישנם אחרים - וההפרדה הדיכוטומית הזו עושה עוול למציאות המורכבת.

אני מופתע, משום שדווקא ממך הייתי מצפה לניתוח אשר מבהיר לנו מה המניעים של אותם אנשים, ואני משוכנע שלא היית מסתפקת בתשובה "הם פשוט רעים".

לאנשים יש אידאולוגיה, מחשבות ודעות. האנונימיות של התגובות-החוזרות (תגוביות, כלשונך) הן מעין מגבר אשר זורק את התגובה לקיצוניות. חלק זעום של האנשים הוא באמת מרושע, כזה הדורס חתולים ללא הנד עפעף או יורק על קבצן בצומת. מרבית האנשים, במודע, מייצרים תגובות קיצוניות יותר דרך הכלי הייחודי הקרוי טוקבקים.

לכן, למדיה יש חלק משמעותי ביצירת התגובות המרושעות-בכוונה, וזה כבר כר פורה לסוציולוגים ולפסיכולוגים שבינינו.

תרשו לי אבחנה נוספת:
בתוך הקלחת הוירטואלית, בין מאות תגובות אחרות, אף אחד לא רוצה להיות עוד אחד. אנשים רוצים שישמעו אותם. מגיבות מעוניינות שייתיחסו אליהן.
לכן, תגובות בועטות, צבעוניות ומרושעות הן הדרך לזכות באותה הכרה ציבורית.

אספר לכם כי ערכתי ניסוי קטן ובכתבה שעסקה בתאונת דרכים כתבתי תגובה בוטה בטפשותה. הייתי אחד הכותבים הראשונים. הנה זה פלא - עשרות כותבים שבאו אחרי "המליצו" על התגובה שלי והתייחסו אלי. האם זה לא תמריץ להיות מרושע?

התשובה ברורה.

10/7/07 17:05  
Blogger Fania Oz-Salzberger כתב/ה:

מגיבים יקרים, תודה על הטוקבקים הנאים.

להלן כמה התייחסויות, על פי סדר התגובות.
לאנונימוס - אני חותמת על מה שהשיב/ה המגיב/ה השניה. ובנוסף, כולנו אנשים עמוסים מאד, ולכן, לפחות בכל הנוגע לבלוג, יש יתרון ב"מיחזור" כתבות, מה גם שהערך המוסף משמעותי מאד. את התגובות כאן בבלוג, בניגוד לאתרי החדשות הארציים, תענוג לקרוא.
ותודה למגיב/ה השני/ה על ההבהרות.
לתולעת ואמורפיס, אני מקווה שבקריאה שניה של המאמר תמצאו בו לכידות והגיון. לא פישטתי את המסר, אבל השורה התחתונה כמדומני ברורה.
לויקיעפולה ולאמורפיס, תודה על המשובים החיוביים. אני מבקשת להבהיר שלא התייחסתי לאנשים רעים, רק לתגובות רעות. כמו כן, בניגוד למה שהבינו הרבה קוראים שטחיים באתרי הארץ ו-וואלה, אין כאן מתקפה נגד בורים, מאייתים גרועים ו"עמך". אין ספק שאדם משכיל, וגם אדם טוב ביסודו, מסוגל להגיב ברשעות. כולנו (טוב, אולי לא כולנו, אבל אני ועוד כמה) עשינו כזאת בימי חלדנו.

אמורפיס, דבריך בעניין התשוקה של טוקבקיסטים להתבלט, להיות צבעוני ובוטה בתוך הרשת הגדולה והאנונימית, מאד מעניינים. יש באינטרנט סוג של רצון לעוצמה, לבולטוּת ולניראוּת. התחרות היא אדירה, אינסופית. דווקא הפתיחות והנגישות מעצימות את תחושת האפסות של המגיב היחיד, אי שם בבית או במשרד ליד מסך המחשב. ולכן, הרבה מהתגוביות שמאמרי ספג, והרבה מן התגוביות בכלל, נודפות ריח עצוב של בדידות, של תסכול, של קינאה ב"מפורסמים" כביכול, של "למה היא ולא אני". זה עניין אנושי עמוק, ועניין ישראלי ספציפי, בחברה שבעצם יש לה אינסטינקטים שוויוניים עמוקים.

בסופו של דבר, הבולטוּת תלויה לא רק בכישרון או בחינוך, אלא גם בכושר למידה. המרתקים שבטוקבקיסטים ובבלוגרים הם אלה ש"צמחו מלמטה", שלימדו את עצמם איך לרתק קוראים. לתגובות מוקצנות יש אולי גמול מיידי, הן נצבעות באדום באתר וואיינט, אבל אני חושבת שגם בבלוגוספירה ובתגובוספירה ילמדו, אט אט, שאין תחליף לחשיבה רעננה ולהתנסחות אטרקטיבית.

האם אני אופטימית מדי כשאני מציעה להגיב - בהחלט להגיב - אבל בפיקחות ובהומור, וכך להעלות קצת את הרף הכללי של דיוני הרשת? כן, אני כנראה אופטימית מדי. אבל אמשיך לנסות.

ערב נעים ורב תודות, פניה

10/7/07 17:30  
Blogger Fania Oz-Salzberger כתב/ה:

ועוד משהו: חן חן לד"ר מיכאל בירנהק על הערותיו המחכימות לטיוטה ראשונית של מאמר זה.

פניה

10/7/07 18:39  
Blogger אלון25 כתב/ה:

ד"ר זלצברגר -
אני חייב להודות שעד לפני חודשים לא ספורים יכולתי להזדהות עם כל הנאמר בטורך. אך כעת לא עוד.

1. מרשימת נודף ניחוח חזק ביותר של סנוביזם.
"אדם הגון" או "קורא שאכפת לו" יכול להיות באותה נשימה אותו קורא שכתב את התגובה הנ"ל בעניין שלהבת פס. אף לכותבים מעין אלה יש רגשות. במה שונה הסתייגותם מתופעה אחת (נאמר הפיגועים לצורך הענייו)
מהסתייגותך לגבי תופעה אחרת (התבטאותם של אותם קוראים עצמם)
הם רואים דבר א' בתור רוע ומתבטאים נגדו, את רואה דבר ב' בתור רוע ומתבטאת נגדו.
במה "טוב יותר",/ "נכון יותר" או "ראוי יותר" כאבך אישי שלך מאשר כאבם מתופעת נוראית אחרת כפי שהם רואים אותה?
אולי הפורום איננו המתאים כיוון שאין שלהבת פס פגעה אישית באותם תינוקות פלסטינים טבוחים (לצורך הדיון בלבד)
אך היי, גם אותם מתבטאים לא פגעו בך אישית, אז מדוע להתבטא כנגדם?
אשמח אם תוכלי להבהיר לי את ההבדל ומה מותרת זכותך מזכותם.

2. אם באמת נפוצה עד כדי כך תופעת תגובות "רעות" כפי שאת טוענת כיצד ניתן להגיד שזוהי פעולה לא רצויה או "רעה"?
אולי סטנדרט הבדיקה עצמו השתנה? האם לקחת זאת בחשבון?
אם כל כך הרבה תגובות הופכות להיות "קיצוניות" אז הקיצון זז קצת לכיוון המרכז, זהו עקרון סטטיסטי ברור.

10/7/07 19:56  
Anonymous השבויים כתב/ה:

סליחה פניה על שאני משתמש במערכת התגובות של הפוסט שלך לכתוב את ההודעה הבאה, אבל כסטודנט - אין לי יכולת לפרסם אלא בתגובות....


אני קורא לאחד המרצים להרים את הכפפה ולכתוב על סוגיית השבויים.

ביום חמישי ימלאו 12 חודשים מאז נחטפו שניים מחיילי צה"ל ללבנון. שבוי אחר נחטף ומוחזק בעזה זמן ארוך יותר. אני ואחרים מעוניינים להתייחס לסוגיה זו. להיבטים המשפטיים, אך בעיקר להיבטים המוסריים.

מה המחיר? כמה נכון לשחרר? האם נכון לשחרר בכלל? דם על הידיים, כן או לא? מה אומרות אמנות בנושא? מה מלמדת ההיסטוריה בארץ ובעולם?

מועמד טבעי לכתיבת פוסט בנושא הוא רונן פרי ותגובה זו היא קול קורא לרונן.

מי שמסכים איתי מוזמן לכתוב כאן.

11/7/07 11:23  
Anonymous דב כתב/ה:

מסכים

11/7/07 20:40  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

פניה שלום,
אכן ללא ספק מאמר כתוב כהלכתו. אני מניח שלא התכוונת רק לתגובות באינטרנט שלעיתים מתדרדרות ותוכנן בלתי ראוי ווולגרי, אלא גם לאיך שאנו מגיבים אחד כלפי השני בוויכוחים, גם כאלו שאינם אנונימיים כלל.למען האמת קצת צרם לי שבתוכנית "מועצת החכמים" (ערוץ 10, 14/07/07) לא הבעת את כל גינוי למעשיו של טומי לפיד, שהרים את קולו ודפק על השולחן (מישהו אמר אלימות?) כשעמיתתו לתוכנית (עו"ד ציפי חוטובלי) התנגדה לדבריו. אז אמנם לא היה זה ויכוח אקדמי, אך עדיין תרבות דיון צריכה להיות. אמנם זה לא נעשה במרתפי האינטרנט, אך הייתי מצפה ממך, כמי שמטיפה לתרבות דיון להעיר למר לפיד, אפילו בבדיחות הדעת (כפי שאת מציעה במאמרך) על כך שמעשיו אינם ראויים.

15/7/07 00:23  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אם כבר היה צריך להעיר לציפי הזאת. מעצבנת אותי.

17/7/07 17:48  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>