רף חדש לרוע

חברים וגולשים יקרים

מאמר זה הופיע היום ב"הארץ". תגובותיכם הנבונות תתקבלנה בברכה.

פניה

מאמר זה יועלה, מן הסתם, לאתר המירשתת (אינטרנט) של "הארץ", וכנהוג תזנב בו רשימה של תגוביות (טוקבקים) פרי מקלדתם של גולשים ערניים. יש מחברים שלא טורחים לקרוא תגובות אלה, ואחרים קשובים להן מאוד. כך או כך, הגיע הזמן להעלות לדיון ציבורי את מה שנאמר מפה לאוזן, וגם בין הטוקבקיסטים לבין עצמם: הסוגה החדשה של תגוביות גולשים לידיעות חדשותיות מציבה רף חדש לרוע האנושי כתופעה מילולית פומבית.

למען הסר ספק: המרחב הווירטואלי הוא כר נפלא לדמוקרטיזציה של הביטוי האנושי. מהפכת הדפוס של גוטנברג בטלה בשישים לעומת הנגישות האדירה שהעניקה המירשתת לריבואות הכותבים, בדרכם אל מיליארדי הקוראים. גם אם בני אנוש רבים עדיין נטולי מחשב, מסיבות כלכליות או פוליטיות, עדיין מדובר בפריצה הגדולה ביותר של תרבות המלה הכתובה בדברי ימי האדם. ולמען הסר עוד ספק, הרוע האנושי הוא עניין נצחי. ימיו כימי קין והבל. אבל מאז המצאת הכתב ועד לעשורים האחרונים, נטתה האנושות להצניע רוע מילולי גם כאשר התפלשה ברוע מעשי. רק לאליטה היתה גישה לפפירוס, לקלף, למכבש הדפוס ולמערכת העיתון. לכן ביטוייו הכתובים של הרוע השתייכו תכופות ליצירות אמנות ואמונה ופילוסופיה: מספר איוב והאודיסיאה, דרך אוגוסטינוס וההגדה של פסח, עד שייקספיר ובודלר, ניטשה וחנוך לוין. הרוע הכתוב היה בדרך כלל מרוכך ומתווך, תכופות מסוגנן ולעתים אף מבריק.

האינטרנט יצר הבדל כמותי אסטרונומי - ומניה וביה הבדל איכותי - בינו לבין כל מוצר אחר בתולדות הכתב או הדפוס. ראשית, הוא נגיש להמונים שמעולם לא הטביעו חותם בזירה הציבורית. שנית, הוא מאפשר אנונימיות, לפחות לכאורה. גולש שמפר חוק עלול לגלות, לתדהמתו, שמעטה האלמוניות דקיק מאוד. אבל מסרים לא פליליים, נתעבים ככל שיהיו בעיני רבים, מותירים לרוב את מקלידם באפלולית החמימה של הרשת. שלישית, האינטרנט מתיר ומעודד תגובות-בטן מיידיות, מפיץ ומנציח אותן. אזורי התגוביות באתרי החדשות הפכו איפוא לתעודות מדהימות, פורצות דרך וגדר, של צד בטבע האנושי שתועד עד כה בזהירות ובמשורה. מתפרסמים שם תכנים שכל אדם שומע אולי באוזניו ברחוב וליד השולחן, אך מעולם לא הועלו בעוצמה כזאת על תדרים ציבוריים. הטוקבקים והצ'אטים, הפורומים והבלוגים הם הארכיון הבלתי-מסונן הראשון בהיסטוריה. אנציקלופדיה לא ערוכה של נפש האדם.

ההקשר הישראלי מרתק במיוחד. מדיניות הטוקבקים של אתרי החדשות בישראל, לרבות אתרי העיתונות הכתובה, ליברלית יותר ממקבילותיה במרבית ארצות המערב. הגולשים המקומיים זריזים ובוטים יותר מאחיהם בחברות שלוות משלנו, וקצר יותר העורק המחבר בין תחושות הבטן שלהם לאצבעותיהם המקלידות. כך שאם מבעבע רוע לב בכל תרבות ותרבות, אצלנו הוא צף מהר יותר אל פני השטח ואל שרשורי התגוביות. גם בעניין זה, ישראל היא מעין חלוץ לפני המחנה הפוסט-מודרני, אבן בוחן מרתקת לענייני אנוש באשר הם. אלימות, ובעיקר פשיעה לאומנית, מפיקות מהגולש הישראלי קשת רגשות שבוודאי אינה שונה מהמנעד ההומו-סאפיינסי הכללי, אבל היא חדה וגלויה יותר מכפי שנהוג בתרבויות (ותרבויות אינטרנט) אחרות.

כאשר נורתה למוות שלהבת פס, תינוקת שלא הספיקה להבין שהיא מתנחלת בחברון, אדם אחד החי בינינו טרח לכתוב לאתר אן-אף-סי על הנרצחת "המסריחה מדם תינוקות פלשתינאים טבוחים". משפט זה, החקוק למעצבה על שרתי המחשב, הוא לא שמאלני ולא ימני. הוא רוע טהור. וכאשר רצח פנאט יהודי את נהג המונית תייסיר קרקי שהסיעו מירושלים לתל אביב, מיהרו מגיבים לא מעטים באתרי ynet, "וואלה" וגם "הארץ" לחגוג על הדם השפוך. "שימשיכו להתבכיין הערבים האלה", הקלידו. "מה ערבי בכלל עושה בתל אביב, בטח תיכנן פיגוע". ובמיטבו התמציתי של הסגנון הטוקבקיסטי, "מסכנים הערבים חחח".

זה לא ימין, זה לא שמאל, זה רשע. קומץ תמהונים בעלי מקלדת? כבר מזמן אנחנו יודעים שלא. יקום הישראלי היושב בתוך עמו, בתוך מוניותיו וליד שולחנותיו, שלא שמע כדברים האלה בעל פה ולמכביר. בנפש האדם מדובר, חופשייה ממעצורים ועכבות, מתלהמת באלמוניותה, משוחררת ממחסומי העלות והצנזורה של פרסום דעה בדפוס וברבים. הרבה בייטים של רוע עוברים תחת ידיהם היגעות של עורכי אתרים. בערוצי חדשות ישראלים מצנזרים בדרך כלל תגוביות בוטות מאוד, מ"מוות לערבים" ומטה, וכן מסרים הכרוכים בצנעת הפרט וחשש לשון הרע. אבל מהי הגדרתו של טקסט שהמסך אינו סובל? איש לא קבע הנחיות מדויקות. יש אתרים וערוצים שחוסמים חלק גדול מהתגוביות הנשלחות אליהם, ואחרים מרשים לגולשיהם להעלות כמעט כל תוכן ולבטא כמעט כל יצר. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, טוקבקים עם "מוות לערבים" מופיעים באתר הרשמי של אוהדי בית"ר ירושלים וגם (להבדיל?) באתר הרשמי של תנועת בני עקיבא. הביטוי "מוות למתנחלים" פורסם באתר "וואלה" והשתחל פעמים אחדות לתגוביות של אן-אר-ג'י, אתר הבית של "מעריב". יקצר המצע מלדגום כאן סתם רשעות יום-יומית כלפי מושאי המאמרים, מחבריהם וטוקבקיסטים-עמיתים, מכות מתחת לחגורה ומיזנתרופיה מהולה או מזוקקת.

כמובן, גם מיטבה של נפש האדם מבצבץ פה ושם. רבים הם המתונים, ולא בהם עסקינן. וצריך לומר מלה טובה אפילו על הרוע: גם הוא מקבל ערך מוסף כאשר הוא שנון, דוקרני ומנוסח היטב. אבל בכשרונות חנוך-לויניים ניחן גולש אחד מני אלף. מה יעשה אדם הגון, קורא שאכפת לו? יקרא למחוקק לאכוף צנזורה על הרשת? ייאבק לחיטוי הזירה הציבורית החדשה, המופלאה והמטונפת הזאת? חלילה. כאן לא סין, לא איראן, וגם הן לא יוכלו לאורך זמן לסכור את הזרם האדיר של הציבוריות הווירטואלית. צנזור המירשתת אינו מעשי, וגם לא מוסרי. מיטב ההנמקות לכך מצויות ב"על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל, בשלושה תרגומים משובחים לעברית. אולי יאמצו לפחות אתרי החדשות הישראליים המובילים, המתירים כיום לא מעט ארס צרוף בדפי התגובות שלהם, את הדגם הטהרני של אתר הבי-בי-סי? אולי. אבל ספק אם יצלח הדבר. את מה שאפשר לטאטא תחת השטיח הבריטי, אי אפשר להטמין תחת הבלטות הישראליות. מה גם שאתרים רבים אחרים, והבלוגוספירה כולה, ימשיכו לחגוג את חירותם, לטוב ולטוב מאוד וגם לרע.

מוטב להביט היישר בעיניה של הרשעות הווירטואלית. אפשר ללמוד ממנה לא מעט. מן הראוי שהיא תחזיר אל שולחן העבודה את מדעני החברה המתנהגים כאילו אין פשר למושג הרוע, וגם את הפילוסופים המבקשים עדיין להבין אותו. אל תען כסיל כאיוולתו, הציעו וכחניו המנוסים של העם המילולי שלנו. ובמקום אחר נאמר, דע מה שתשיב. הנה מסקנה אפשרית: אפשר וחשוב להתמודד עם הרוע הווירטואלי, אבל לא באמצעות השתקה. מוטב לעשות זאת בתבונה ובהומור, במרחב הציבורי שבו ראה לראשונה אור יום, כלומר במירשתת עצמה. כי אור השמש, כמאמר השופט היהודי-האמריקאי החכם לואיס ברנדייס, הוא הטוב שבחומרי החיטוי.