על טרמינולוגיה, אבחנה והסתרה

הסיוע לדיירי הדיור הציבורי מוגדר כ'מענק', סיוע דומה למגזרים אחרים מוגדר כ'הנחה'. מי משלם את המחיר?

חוק הדיור הציבורי התקבל בכנסת, בהליך דמוקרטי ושקוף, כבר באוקטובר 98. אולם בשל טענות של האוצר בדבר עלותו התקציבית נדחה יישומו שוב ושוב במסגרת מחטפי חוקי ההסדרים במשק. הדחייה האחרונה נעשתה במסגרת חוק ההסדרים משנת 2006 אשר קבע כי חוק הדיור הציבורי יכנס לתוקפו רק ביום 1 בינואר 2009. כעת הנושא חוזר לסדר היום, כשהצעת חוק הדיור הציבורי שבה בנוסח חדש, ביוזמתם של מספר חברי כנסת ובראשם רן כהן, היוזם המקורי של החוק.

במקביל עוברים כמעט ללא הפרעה מבצעי היוון של מינהל מקרקעי ישראל, המאפשרים לחוכרים ושוכרים עירוניים וכפריים לרכוש את הזכויות בביתם בהנחות משמעותיות. גם הטבות מס למגזרים נרחבים, הסדרים נוחים ומחיקת חובות הם עניין שבשגרה. אם כן, מדוע וכיצד זוכים מגזרים אלו לתקציב והטבות ואילו דיירי הדיור הציבורי "זוכים" לכך שההטבות שאושרו להם בחוק הכנסת ידחו באופן "זמני" שוב ושוב, כך שכלל לא ברור מתי, אם בכלל, ייושמו?

חלק מהתשובה טמון בוודאי במבנה הכוח של החברה, ביכולת הלובינג של כל מיגזר ובנטייה של המדינה להתנער מאחריותה לחלשים אבל לחזק את מחוייבותה למקורבים ולבעלי ההשפעה הפוליטית המיידית. אולם הדרך בה אפליה חריפה זו עוברת יחסית ללא הפרעה קשורה קשר הדוק לשימוש בשפה ובעולם המונחים המשתנה בהתאם למיגזר בו עוסקים. רק על-ידי בחינה השוואתית מדוקדקת, ניתן לחשוף את ההטיה האידיאולוגית מבעד המסווה של שפה משפטית, אפורה ואובייקטיבית לכאורה.

כך בחוק הדיור הציבורי - אפילו בנוסחו הנוכחי שנכתב על-ידי מי שחפצים בטובת הדיירים - הסכום המופחת משוויה המלא של הדירה, ושמאפשר לדיירים דלי האמצעים לרכוש את הבעלות בדירה בה הם מתגוררים בהנחה, מכונה "מענק". נראה כי נקודת המבט דרכה אנו מתועלים לפרש את ההליך היא שהמדינה, ברוב חסדה, מעניקה לדיירי הדיור הציבורי מכספה לשם רכישת הדירה.

לעומת זאת, כאשר עוברות החלטות שנועדות להטיב עם מגזרים אחרים, חזקים יותר, בדרך כלל נערך שימוש במונחים כגון "שיעור מופחת", "הנחה", "הסדר", "הקלת מס" וכו'. כך למשל, החלטות מועצת מקרקעי ישראל המעניקות אפשרות לבנות דירות מגורים על מקרקעי הציבור בהנחה, עברו בקלות ומבלי שנדרש להעריך את הסכום עליו המדינה מוותרת (הצעת החלטה 158 העוסקת בחלקת המגורים במושבים והצעת החלטה 161 העוסקת בבנייה לתעסוקה לא חקלאית בחלקה א' בנחלה החקלאית). כך גם במקרה של "מבצעי ההיוון" המאפשרים למגזר העירוני לזכות בהנחות מתשלום דמי חכירה ואף להגיע לכדי בעלות מלאה בבתי המגורים (החלטות 1066 ו 1090 של מועצת מקרקעי ישראל) וכך גם במקרה של הטבת מס שניתנה לאחרונה לחלק מהמגזר הכפרי עם מכירת תנובה ואף היא לא זכתה להיקרא מענק.

החלטות אלה הינן בעלות משמעות תקציבית מרחיקת לכת, אולם מכיוון שהן ארוזות בתור "הנחות" ולא "מענקים" הן לא "הועמסו" על תקציב המדינה ולא חושבו במסגרתו. המשמעות התקציבית של מענקים או מנגד הנחות ביחס לתקציב המדינה זהה (שניהם ניתנים על חשבון הקופה הציבורית), ושניהם יכלו לשמש מגזרים אחרים. אולם, כפי שניתן לראות, שימוש בטרמינולוגיה שונה גוזר מבחינה מהותית את גורלן. קשה גם להתעלם מהאפקט הפסיכולוגי והאסוציאטיבי של המונחים השונים: יותר קל לאשר הנחה לעומת מענק כספי.

למעשה, אין המדובר בטרמינולוגיה גרידא, אלא גם בעניין מנהלי אשר חרץ את גורלו של חוק הדיור הציבורי לקיפאון בדחיות המתקבלות מדי שנה. מכיוון שמדובר ב"מענקים", הרי יש לאשרם במסגרת תקציב המדינה וכאשר זה עולה לדיון במסגרת חקיקת התקציב השנתי מופעל מערך שיקולים תקציבי ולחצים אשר מביאים, בסופו של דבר, לדחיית יישומו של החוק, באמצעות חוק ההסדרים בעוד "הנחות", עוברות ללא כל קושי.

את מחיר השיח הזה, משלם אחד המגזרים היותר מוחלשים בחברה הישראלית – דיירי הדיור הציבורי. במקום זאת, יש לאמץ טרמינולוגיה זהה והתייחסות אחידה לכלל ההטבות הניתנות למגזרים השונים ברכישה או בקבלת זכויות הנתונות בידי הציבור. רק התייחסות אחידה ושקופה תאפשר למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב להעריך נכון את שווי ההטבות הניתנות ואת ההצדקות להן ולהעריך באופן מושכל הטבות אלו ביחס להטבות צרכים אחרים המקבלים מענה בספר התקציב. שקיפות זו תקשה על מנגנוני האפליה שבדרך כלל פועלים הרבה יותר טוב במחשכים.

המאמר פורסם במקורו ב Ynet . ניתוחים נוספים ניתן לקרוא באתר האגודה לצדק חלוקתי.