החלטת היועמ"ש בעניין קצב – סבירה!

דורון מנשה

כרבים אחרים אף אני הבעתי תמיהה על הסדר הטיעון בין היועהמ"ש לממשלה לבין הנשיא לשעבר משה קצב.

השאלה העיקרית בעיניי הייתה היחס הבלתי הולם לכאורה בין גרסתה של המתלוננת א' ממשרד התיירות, אשר הפרקליטות נתנה בה אמון, לביטויה החיוור בכתב האישום. כתוצאה מכך נראה גם העונש המוסכם כקל מדי ביחס לחומרת המעשים .

במבט ראשון קשה היה להבין מהם הקשיים הראייתיים שיש בהם להצדיק פשרה כה מרחיקת לכת מקום שעדותה של המתלוננת נתמכת בעדויות של מתלוננות נוספות? עדויות אלה אף אם התיישנו ניתן היה,על פי הפסיקה הקיימת, להביאן כחיזוק לעדותה א' ממשרד התיירות (ראו ע"פ 3648/04 פלוני נ' מ"י וראו לאחרונה גם החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתפ"ח 1133/05 מ"י נ' גולדבלט). במצב כזה נראה כי רק סתירות קיצוניות ביותר או ראיות המבססות חשש של ממש לקנוניה בין כל המתלוננות יכולות היו להביא לזיכוי. האם העדות של א' ממשרד התיירות היא כה חלשה לדעת התביעה עד כי מספר מתלוננות נוספות אינן יכולות להביאנו לסיכויי הרשעה גבוהים, תמהתי. הדברים נראו כבלתי מתקבלים על הדעת, מה גם שאם אכן העדות של א' ממשרד התיירות היא כה חלשה לדעת הפרקליטות עד שסדרת עדויות תומכות אינה יכולה להביאנו למצב של הרשעה בסיכויים גבוהים ביותר, אז נראה לכאורה כי מוטב היה שלא להגיש כלל כתב אישום כנגד קצב בדומה למה שהוחלט בעניינה של המתלוננת מבית הנשיא.

כך היו פני הדברים עד שהתפרסמה תשובת המדינה לבג"ץ. השיקולים שעולים מתשובת המדינה שכנעו אותי שהחלטת היועץ המשפטי היא ראויה.
הנימוק החזק ביותר בתשובת המדינה היה כי בעניינה של א' ממשרד התיירות התעורר ספק האם המעשה המתואר על ידה יספק את הדרישה המשפטית של שימוש בכוח (שאלה שאינה תלויה, או שאינה תלויה באופן בלעדי, באמון שיינתן בעדותה של המתלוננת ). דרישה משפטית זאת הייתה קיימת בעת ההיא בעבירת האונס, אך חשוב לענייננו לציין כי יש לה רלוונטיות גם לעניין האבחנה בין עבירה של מעשה מגונה סתם לבין מעשה מגונה בכוח (העבירה עליה הוסכם בהסדר הטיעון).
תקום הטענה שאפילו אם המעשים המתוארים על ידי א' אינם מקיימים את הדרישה המשפטית של שימוש בכוח, הרי שהם בוודאי חמורים לאין ערוך מהמעשים החיוורים יחסית שמצאו דרכם לכתב האישום. זאת ועוד, ימשיך קו טיעון זה, וודאי שאם בסופו של יום היה קצב מורשע במעשה מגונה סתם כאשר תיאור המעשה היה כפי שמתואר בגרסתה של א' הוא היה קרוב לוודאי מקבל עונש חמור מהעונש הקל עליו הוסכם.

דא עקא, ופה נמצא לוז הטיעון, אם כל שהיה מוכח היה העבירה של מעשה מגונה סתם, הרי שעבירה זו הינה מסוג עוון והיא כבר התיישנה! מבין השורות עולה כי המצב הבעייתי שעמד בפני היועץ המשפטי היה של הכול או לא כלום. או הרשעה בעבירה חמורה של אונס (למצער, מעשה מגונה בכוח) או זיכוי אף אם יוכח מעשה מגונה בעל אופי חמור,וזאת בעטיו של מכשול של התיישנות, שלפחות בסוג מקרה כזה הנוכחי, הנו טכני. לא הייתה ברירת אמצע של הרשעה בעבירות של מעשה מגונה סתם שכבר התיישנו. ראוי לציין כי במצב זה ברור גם כי לא נכון היה לכתחילה להחליט שלא להגיש כתב אישום, שכן אי הגשתו, שהיא בבחינת פטירת הנאשם בלא כלום, הינה פגיעה ודאית בעשיית צדק.

אמנם הסדר טיעון במצב של קשיים ראייתיים הוא בעייתי ובדרך כלל לדעתי הוא בלתי ראוי אבל המצב המתואר הוא בהחלט מקרה המצדיק חריג. הקשיים הראייתים במקרה זה אינם מעוררים ספק לגבי החפות, אלא ספק של זיכוי מחמת מכשול "טכני" של התיישנות.

עת מלינים על הפגיעה שהסדר טיעון זה עלול לגרום לאמון הציבור ניתן לתמוה מה היה אם בסופו של יום מר קצב היה מזוכה לחלוטין בשל התיישנות "טכנית"?! האם הפגיעה באמון הציבור לא הייתה חמורה יותר כאשר פסק הדין ייקבע שנעברה עבירה חמורה אבל הנאשם יצא פטור בלא כלום?! הסדר הטיעון שהושג למעשה מוותר על תיאור המעשים במלוא חומרתם ועל העונש החמור הראוי להם כדי שניתן יהיה להסכים (באופן פיקטיבי משהו) על סעיף עבירה שלא התיישן וכך להביא להרשעה.חוסר הפרופורציה בין הגדרת האישום לעונש המוצע שנדרש עד כאן לגנאי ניתן להידרש כעת כמלאכת מחשבת של מעשה פשרה בהתחשב באילוצי התיק. יתירה מכך ,כשמתחשבים בכך שחלק מהעונש טמון בעצם ההרשעה,החלטת היועמ"ש מקבלת משנה תוקף של חשיבה מערכתית נכונה.

על רקע זה גם ניתן להבין כעת את הנימוק שהביא היועץ המשפטי להחלטתו בדבר הצורך להעביר מסר מעודד לנפגעות תקיפה מינית שתלונותיהן יסתיימו בהרשעה. נימוק זה שנראה לכאורה סתום בעת השמעת הדברים מתבהר כעת לחלוטין. כאשר הברירה הייתה האם לקחת את הסיכון של זיכוי "טכני" מחמת התיישנות על כל המשמעויות הציבוריות הכרוכות בכך ועל הפגיעה באמון הציבור, שם היועץ המשפטי בצדק את הדגש על חשיבותה של ההרשעה, ההוקעה, ההתפטרות ופיצוי המתלוננות. החלטת היועץ המשפטי ראויה וסבירה,ודינה להיוותר על כנה אף בבג"ץ.

בשולי הדברים, ראוי לציין כי התנהלותו הכללית של היועהמ"ש בתיק זה מגלה אומץ לב מוסרי, יושרה ונורמות תביעתיות הראויות לעידוד (כך למשל הייתה ההחלטה לוותר על על האישום בעניין א' מבית הנשיא בלא קשר להסדר הטיעון, וההודעה על כך לנאשם במהלך המו"מ. בלי קשר לשאלה האם מדובר בהחלטה נכונה או לא- שאלה שאין לי הכלים להכריע בה ללא הכרת פרטי חומר החקירה בעניין זה - הרי שמרגע שהתביעה סברה שאין סיכוי סביר להרשעה אין זה ראוי לנצל אישום זה כדי להפעיל לחץ על הנאשם) . לצערי, יש לי ספק האם נורמות אלה נוהגות במידה מספקת בדרגים נמוכים יותר של התביעה. תהיה זו תוצאה מצערת ביותר של הביקורת על החלטת היועהמ"ש אם הלקח שילמד מכך על ידי דרגים נמוכים יותר בפרקליטות היא שהגינות אינה יוצאת נשכרת.