החופש לגלוש באינטרנט

מיכאל בירנהק

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה היום (16.7.07) בהצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס) להגבלת גישה לאינטרנט. לא התקבלו החלטות, פרט להחלטה להמשיך את הדיון. רוב הדיון הקצר הוקדש לבירור שאלת ברירת המחדל המוצעת, במיוחד נוכח שינויים של הרגע האחרון שהוכנסו להצעה, וחברי הכנסת של ש"ס הקפידו לומר שוב ושוב שכל מטרתם היא להגן על הילדים. היועצת המשפטית של משרד התקשורת אמרה שבעיניה הצעת החוק חוקתית, אם כי הודתה שאין לה מקבילה, ככל הידוע, בעולם. היא נתבקשה להכין שיעורי בית לדיון הבא בקשר למודלים בחו"ל (היא יכולה להתחיל כאן, ולראות את המודל האירופי בהשוואה לאמריקני). האתרים למאבק בהצעת החוק (פה, ופה וכנראה גם פה) ודאי ידווחו על הדיון. להלן גרסה ארוכה מעט של מאמר שפורסם הבוקר בעיתון הארץ, בתופסת קישורים מתאימים.

ההצעה המקורית נדונה כאן בעבר. ועדת השרים לענייני חקיקה אימצה בשבוע שעבר את ההצעה של ח"כ כהן בשינויים מסוימים של שר התקשורת אריאל אטיאס (ש"ס). הנה הנוסח שנדון בוועדה. עיקר ההצעה: ספקי שירות האינטרנט יחויבו לחסום גישה ל"אתרים בלתי הולמים לקטינים", אלא אם המנויים הבגירים יבקשו לשנות זאת. האתרים האסורים מוגדרים ככאלה שעיקרם אלימות, הימורים או "חומר תועבה", אם אין להם באופן מובהק ערך אומנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי.

המטרה המוצהרת – הגנה על קטינים מפני חשיפה לתכנים מזיקים. יש להבהיר – אין מדובר בפדופיליה. יצירת חומר פדופילי כוללת אונס, והחזקתו אסורה בחוק הקיים (סעיף 214 לחוק עונשין, התשל"ז-1977). המשטרה אוכפת את האיסור, ובתי המשפט שלחו כבר כמה פדופילים לכלא בגלל אחזקת חומר במחשב האישי שלהם, וטוב שכך. ההצעה הנוכחית עוסקת במשהו אחר: היא מתיימרת להגן על ילד שגולש באינטרנט ונחשף לתוכן פורנוגרפי, בהנחה שהצפייה מזיקה. מהות הנזק טעונה בירור והוכחה. האם הנזק הוא מוסרי בלבד? האם הנזק הוא בהבניית דימוי בעייתי של הילדים בקשר למין, מיניות, ובעיקר בקשר לנשים? האם הנזק הוא פסיכולוגי? ועדת הכלכלה צריכה לשמוע את דעתם של פסיכולוגים בנושא, אבל ספק אם היא תעשה זאת. משום מה, ההצעה מתקדמת בצינורות החקיקה במהירות גבוהה למדיי.

ההצעה קוממה רבים: האם לאיראן נדמה? על מה יצא קצפם של המתנגדים? לכאורה, ההצעה ראויה. בהנחה שחשיפה לפורנוגרפיה מזיקה, האמצעי המוצע בחוק נראה במבט ראשון סביר: אין מדובר בחובת חסימה, אלא בקביעת ברירת מחדל. מי שירצה לצפות בכל זאת באתר מסוים יוכל לעשות זאת. כל שיצטרך, הוא לבקש מספק השירות לא לחסום את התכנים. אבל זו אשליה. הצעת החוק מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית ולחירות שלנו. מה הפסול? הפגיעה המרכזית היא בחירות לגלוש באינטרנט. ברירת מחדל אינה עניין פעוט. מעטים משנים ברירות מחדל צרכניות או טכנולוגיות. פסיכולוגים קוגניטיביים וכלכלנים עוסקים בכך. במקרה הנוכחי, שינוי של ברירת המחדל יהיה כרוך בבקשה מפורשת. בהצעה המקורית של ח"כ כהן הזיהוי אמור היה להיות באמצעי ביומטרי, לא פחות. הצעת החוק המעודכנת משאירה את קביעת אמצעי הזיהוי לתקנות – שאותן יתקין שר התקשורת. התוצאה: ספקי שירות האינטרנט יחזיקו רשימות של מי שביקשו לגלוש ללא סינון. אלה הן רשימות של מי שמבקשים לעשות את מה שאמור להיות מובן מאליו בחברה דמוקרטית. במדינת ישראל כבר יש רשימה כזו: רשימת אזרחי המדינה במינהל האוכלוסין. לפיכך, לא נותר אלא להסיק שלרשימות המוצעות יש מטרה אחרת. הן נועדו לבייש את המבקשים. הן מוכתמות בבושה של צרכני פורנוגרפיה. זו פגיעה שעולה על הנדרש בכבוד האדם ובזכות לפרטיות, שתיהן זכויות יסוד בישראל.

פגיעה נוספת היא בחופש הביטוי. עקרון חופש הביטוי מקיף לא רק את הזכות להתבטא, אלא גם את הזכות לגשת למידע חופשי, לקרוא, לחשוב, ולגבש דעה עצמאית לא מגבלות שלטוניות. מי יקבע מהו אתר למבוגרים? בראיונות בתקשורת דיבר השר אטיאס על ועדה מקצועית. בהצעה שאישרה ועדת השרים אין זכר לוועדה, אולי זו תוקם לפי התקנות. האם אנו זקוקים לוועדה שתקבע עבורנו מה טוב ומה לא? חירות משמעה שכל אדם בוחר/ת לעצמו/ה. כאשר המדינה או "ועדה מקצועית" מחליטה עבור אזרחיה מה טוב בשבילם, היא מזלזלת ביכולתם להחליט בעצמם, לעצמם. זו פגיעה בכבוד האדם, וזו פגיעה בחופש הביטוי.

הפוליטיקאים בש"ס הצביעו על מחקר שמצא שילדים גולשים באתרי פורנוגרפיה ללא ידיעת הוריהם. המחקר אינו מפתיע, אבל המסקנות שמרד התקשורת מסיק מהן מפתיעות (ומבחינה פוליטית, אולי הן לא מפתיעות בכלל). מסקנת המשרד היא שיש כשל חינוכי שמחייב התערבות שלטונית. האם זהו תפקידה של המדינה לחנך אותנו? וממתי תפקיד כזה הוא בתחומו של משרד התקשורת, ולא משרד החינוך? וממתי משרד החינוך מחנך גם אותנו, המבוגרים, שכבר אינם חלק מאחריות המשרד? (וכמה מילדי ש,ס לומדים במערכת החינוך הכללית?). זהו תפקידם של הורים לחנך את ילדיהם. חינוך בקשר לאתרים פורנוגרפיים אינו פשוט. מה בדיוק צריך לומר לילדים? התשובות אינן פשוטות, אבל חינוך אינו עניין פשוט, ואינו עניין דיכוטומי של מותר ואסור, יש בו הרבה גוונים של אפור. ואפילו אם נלך בשיטת משרד התקשורת, ונסכים שאין מנוס אלא להפקיע את החינוך מידי ההורים, התוצאה תהיה שחופש הביטוי של מבוגרים יופחת לרמה שמותאמת לילדים. אגב, הצעת החוק מדברת על "בגיר", כך שמבחינת הממשלה אין הבדל בין נערה בת 17 לילד בן שבע.

בהצעה יש כשל נוסף – החוק נסמך על תוכנות סינון. אלה ידועות לשמצה, מחמת סינון-יתר וסינון-חסר, בו-זמנית. בין האתרים שנחסמו על ידי תוכנות כאלה: אתרים על סרטן השד, על מין בטוח, ואפילו אתר שפרסם את פסק-הדין בנושא זכויות הדייל ההומו (דנילביץ' נ' אל על). אבל אפילו אם התוכנות תשתפרנה, כך שלא תחסומנה יותר מדי ולא פחות מדי: האם חסימה אופטימלית ומדויקת כזו בכלל אפשרית? ההחלטה על המותר והאסור היא עניין ערכי. חברה ישראלית הממוקמת בכפר סבא מייצרת תוכנה כזו. יש לה סיכוי לא רע להרוויח (ואין לראות בדברים שכאן משום המלצה על רכישת מניות שלה, אם בכלל היא נסחרת בבורסה). החבר'ה מכפר סבא אולי נחמדים, אבל הם לא עמדו לבחירות כלליות, הם לא חייבים לנו דין-וחשבון, וכשנתהה על שיקולי הסינון שלהם, סביר להניח שישיבו שמדובר בסוד מסחרי. האם אנו מוכנים להפריט החלטות ערכיות לגוף פרטי?

הצעת החוק מסתתרת מאחורי גבם של ילדים, אבל למעשה, היא מבקשת לקבע את מוסר שמרני, תוך מימוש של תאוות רגולציה פוליטית, במחיר של חירות הפרט.