על השולחן: אחריות ספקי שירות וזכויות יוצרים

מיכאל בירנהק

אף מילה על השביתה, אף מילה על נעמי בלומנטל, על מבקר המדינה. רק עניין שגרתי אחד, מעניין שראוי למבט קצר, על איכות החיים הדיגיטלית שלנו.

עובדות המקרה והשאלה לדיון
בית משפט השלום בתל אביב אימץ את ההסדר של "הודעה והסרה" בקשר לאחריותם של גורמי ביניים כמו ספקי שירות שונים ברשת האינטרנט להפרות של זכויות יוצרים, על ידי גולשים. פסק הדין בעניין על השולחן נגד אורט איננו תקדים, בהיותו פסק דין של בית משפט שלום בלבד, ולמרבה הצער יש בו כמה אי-דיוקים משפטיים, אבל פה אני מתמקד בשאלת האחריות, וכאן בית המשפט אימץ גישה ראויה, אם כי את המלאכה צריך להשלים המחוקק.

המצב העובדתי שבו מדובר הוא זה: גולשים באחד הפורומים של רשת אורט העתיקו מתכונים וקטעים אחרים מתוך אתר על השולחן שעוסק בבישול, אוכל ומתכונים, ופרסמו אותם בפורומים, תוך מתן קרדיט למקור. לגולשים כנראה לא היה מושג שהעתקה כזו אסורה לפי דיני זכויות יוצרים, אבל "על השולחן" העדיפו לתבוע את אורט, ולא את הגולשים עצמם. שאלה מקדמית היא אם בכלל מדובר ביצירה שמוגנת בזכויות יוצרים, ואם כן, האם היצירות המוגנות הועתקו במלואן, ואם קיימת הגנה כלשהי, כמו שימוש הוגן, אם למשל מדובר בביקורת. אבל, השאלה המעניינת במיוחד היא האחריות של אורט: האם מי שמפעיל פלטפורמה שמאפשרת לגולשים לפרסם תוכן אחראי להפרות זכויות יוצרים שיש שם, אם יש שם?

אחריות ספקי שירות
יש להבחין בין "הפרה ישירה" ל"הפרה עקיפה": דיני זכויות יוצרים בישראל מסדירים את אחריותם של המפרים הישירים, כלומר הם קובעים מהן פעולות שאסור לעשות, כמו להעתיק ספרים או מאמרים, להעתיק צילומים או תוכנה, להשמיע מוסיקה באופן פומבי, ועוד פעולות. כאן הכללים ברורים למדי, אם כי לפעמים שנויים במחלוקת פרשנית. כדי להוכיח הפרת זכויות יוצרים, צריך בעל הזכויות להוכיח שיש יצירה מקורית מוגנת, שהוא בעלי הזכויות בה, ושהנתבע הפר את אחת הזכויות (העתקה, ביצוע פומבי וכדומה). הנתבע, מצידו, יכול לטעון שהפעולה מותרת לפי חריג או הגנה שקבועים בחוק, ויש כמה כאלה, כמו "שימוש הוגן", או העתקה של "קלטת" לשימוש פרטי, ביתי שאינו מסחרי. נקודה חשובה היא, שהתובע אינו צריך להוכיח את הכוונה של המעתיק: לא משנה אם הנתבע ידע או לא, אם הנתבע התכוון או לא, משנה מה הוא עשה בפועל. הידיעה עשויה לשמש שיקול בקביעת גובה הפיצוי, אבל לא רלוונטית לעצם קביעת האחריות.

החוקים הקיימים כיום בישראל בנושא זכויות יוצרים אינם מתייחסים במפורש לשאלת האחריות המשפטית של מי שתרם להפרה, נושא הנקרא "הפרה תורמת" (בדיני פטנטים בית המשפט מילא את החסר). שאלה נוספת ונספחת היא, האם ראוי להעניק חסינות כלשהי לספקי השירות, ואם כן, איך. מדובר במצב כמו זה שהתעורר בפסק הדין החדש של בית משפט השלום. השופטת אביגיל כהן אימצה את המבחן המקובל בארצות הברית בקשר לקניין רוחני (אבל לא בקשר לעניינים אחרים) ובאירופה (בכל עניין), ששם הוא מעוגן בחוק, שהוא כלל של "הודעה והסרה": מאחר שהאחראים על הפורומים באתר אורט (ויש שם פורומים רבים) לא ידעו על הפרת זכויות היוצרים, ככל שהייתה כזו, וכאשר קיבלו הודעה הסירו את החומר המדובר במהירות, אין להטיל עליהם אחריות משפטית. יוצא, שאילו היו מקבלים הודעה, ומשאירים את החומר בפורומים, הרי כן היו אחראים. בית המשפט בחן כל אחת מהיצירות, בחלקן קבע שאורט הסירה את החומר ברגע שקיבלה הודעה, בחלק מהמקרים קבע שלא מדובר בכלל ביצירות מוגנות, או שהפעולה שנעשתה על ידי הגולשים איננה הפרה בכלל, כך שאם אין הפרה ישירה, אין בכלל מקום לדבר על אחריות של רשת אורט.

אפקט מצנן
פסק הדין הוא צעד נכון בכיוון הראוי, אבל נדרשים צעדים נוספים, הפעם מצד הכנסת. השופטת כהן צדקה כאשר בחרה בכלל המשפטי של "הודעה והסרה", ונמנעה מהטלת אחריות משפטית על אורט להפרות של זכויות יוצרים שבוצעו על ידי גולשים, שלא בידיעתה. השופטת נימקה נכון. אילו היה נקבע כלל משפטי הפוך, שהיה מטיל אחריות להפרת זכויות יוצרים על אורט, הם היו משנים את התנהגותם, ואיתם כל ספקי השירות שמציעים פלטפורמה לפורומים, בלוגים, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואתרים שמארחים תוכן של גולשים. תחת כלל משפטי שמטיל אחריות להפרה על ידי גולשים, כל ספקי השירות היו נאלצים לבחור: האם לסנן מראש את התכנים, מלאכה מסובכת, יקרה ובלתי אפשרית כמעט, או פשוט לוותר על השירות שהם מציעים. גופים קטנים היו מוותרים, מאחר שאינם יכולים לעמוד במשמעות הכלכלית ובסיכון הכלכלי, ואילו הגופים החזקים יותר היו לוקחים את הסיכון, אבל בכל מקרה של ספק היו פועלים לפי הכלל הידוע, שאם יש ספק – אין ספק, כלומר מוחקים.

במקרה כזה, כפי שקבעה השופטת, היה נפגע אינטרס חברתי חשוב. לכן היא בחרה בכלל אחר, של "הודעה והסרה". הנימוק הזה נכון וראוי בעיניי, אבל חשוב לדייק: מה שהיה נפגע הוא חופש הביטוי. כלל משפטי שמטיל אחריות משפטית בקלות גורם ל"אפקט מצנן". הטלת אחריות משפטית על הפרות זכויות יוצרים של גולשים הייתה גורמת לבעלי האתרים להפעיל אצבע קלה מאוד על מקש ה- DELETE. הגולשים שהיו רוצים להתבטא, להשתתף בשיח, להעשיר את הדיון על ידי הפנייה למקור אחר, כל אלה היו נפגעים. היחס בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים הוא נושא מורכב, ובתי המשפט במקומות אחרים לא תמיד היטיבו להבחין בו או להתמודד איתו.

המשך המלאכה
המנגנון של "הודעה והסרה" הוא פתרון אפשרי אחד לסוגיה. מצד אחד, הוא מאפשר לבעלי הזכויות להגן על זכויותיהם – ובמקרה של הפרה, לדרוש את הסרת החומר. זה צעד ראשון. לאחר מכן, אם ירצו, יוכלו לתבוע את הגולשים שהפרו את הזכויות, אם כי צפויים לפניהם מספר מכשולים, ובראש ובראשונה זיהוי הגולשים האנונימיים. גם אם יאתרו אותם, לא בטוח שיש לגולשים "כיס עמוק", כלומר לא ברור בכלל אם הם יכולים לפצות את בעלי הזכויות. מנגנונים אחרים הם של "הודעה והודעה": ספק השירות ישמש רק כגורם ביניים בין בעל הזכויות המתלונן על הפרת זכויותיו לבין הגולש שאולי הפר את הזכויות ואולי לא.

אבל כל זה, הוא רק חצי מהסיפור. יש חשש שההליך של "הודעה והסרה" ינוצל לרעה. כל מי שלא יאהב דבר מה שנכתב עליו יתלונן מיד וידרוש הסרה של החומר, בטענה שהוא פוגע בזכויותיו. במקרים שבהם יש פגיעה בזכות, אין כל בעיה. אבל, במקרים רבים לא תמיד ברור אם הזכויות נפגעו. למשל, במקרה הנוכחי, לא ברור מה היקף הזכויות שיש או אין במתכון. במקרים אחרים, יתכן שמדובר ב"שימוש הוגן", נושא שבתי המשפט מתקשים בו לא מעט, ובוודאי שספקי השירות יתקשו בו.

לפיכך דרושים כללים נוספים, מפורטים, וזו מלאכה שרק המחוקק יכול לעסוק בה. למשל, כללים שקובעים מה צריך ספק השירות לעשות כאשר הוא מקבל הודעה (להודיע לצד שפרסם את החומר), תוך כמה זמן ואיך, ושאר כללים שיגבירו את הוודאות המשפטית, מבלי לפגוע בחופש הביטוי. הצעת חוק זכויות יוצרים שנדונה בימים אלה בוועדת הכלכלה של הכנסת אינה כוללת התייחסות לשאלת אחריות הספקים לתכנים פוגעניים שנכתבו על ידי צדדים שלישיים, מאחר שהנושא אמור להיות מוסדר בחוק נפרד, שמתייחס באופן כולל לשאלת האחריות של ספקי שירות לתכנים פוגעניים של צדדים שלישיים (לשון הרע, למשל). במשרד המשפטים מונח כבר כשנתיים תזכיר חוק מסחר אלקטרוני שאמור להסדיר את הנושא, ואולי בחודשים הקרובים יתקדם לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה ובהמשך לכנסת. בינתיים בתי המשפט משלימים את החסר.

* גירסה מקוצרת מופיעה ב YNET.

עוד על שביתת הסטודנטים ושתיקת המרצים

רצ"ב חלק מדואל שכתבתי ברשימות התפוצה של הסגל

Hello,

I am happy to see that after almost a month of strike there is finally some debate in Segel+ on the issues at stake.

I think that we should support the students. Actually, I believe that not only the segel and vaad hasegel should support the students but first and foremost VERA. A major issue the students are struggling for is to increase the budget of higher education. What is the Otzar doing seems to me to be blackmail - help us break the students and you will get the much needed budget for the universities. (Actually - I believe that it will be only for a short time, as the agenda is to gradually decrease state allocation to the universities). But i refer you to the research directed by Ilan Gur Zeev - the heart of the budgetary crisis in the university is not because of the decrease of tuition, but because of the cuts made by the Otzar to the universities budgets.

Now, i think that there is a clear political (in the larger sense ) struggle going on under the guise of "efficiency" etc.

I do not intend to open the full fledged debate about the tuition, but I would like to point that it is not a question of scarce resources but a question of how to allocate them.

There are large amounts of "odafey Takziv" this and last year and i think that even without getting into questions of distributive justice, it is just an important and good investment to invest much more money in the universities.
Let me just remind you that Israeli invested, if i remember correctly, something like 2 billion $ in Intel because it believes that it will provide work and be a catalyst for economic growth. I think that investing in education (from kindergartens to universities) is an excellent investment economically and not less importantly socially.

Also, it is amazing to see how the Otzar is succeeding in dominating the discourse. Let me remind us of some recent expenditure that the Otzar did not oppose - at least not so violently and vocally:
Israel has invested in the hitnankut (and in the settlers from Gaza) several billions of shekels without any serious debate about the price and whether it could have been done more "efficiently"; Israeli is investing huge amounts of money in the illegal outposts (see Doch Talia Sason); Israel is privatizing some resources for a fraction of their real worth (such as Zim for example), Israel is giving land rights to connected sectors while it could have used these resources for other aims.

But not less relevant - at least to some of us, is that if and when the Otzar will succeed in breaking the students - we (the segel) will be the next. I would not count on any agreements reached with them - we have seen what they do with the agreement reached after the previous student strike. They do it all the time with Hok Hahesderim - they even circumvent legislation - by using Hok Hahesderim. So when they will finish with the students - they will turn to us - the plan is written in the draft of Hok HaHesderim, and it was only taken out in the last minute. The Shochat Committee was established to legitimize this plan.

So there is a clear agenda. And in order to pursue this agenda they will do everything possible to break us and divide us just as they are now dividing the University Community into factions, this will continue. Then - if we do not support the students - we will not be able to count of them. So not only because of moral and social grounds, but also for pragmatic and self interest ones, i think that we should strongly support the students.

I think that after almost a month - it is about time to get off the fence and join the debate - and hopefully the struggle.
At any event, it is about time to have an emergency meeting of the segel Academy.

Sandy Kedar

Hello again,

I have looked for the money invested in Intel. I was wrong about the numbers - apparently it was a bit more than 2 billion Shekels - not dollars.
At any event, the person who initiated the investment was our good friend Bayga Shochat.

See:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3353750,00.html

there are also doubts about the decision process to allocate the money:
See the position of Haaguda Le Eichut Hashilton:

http://www.nrg.co.il/online/16/ART/966/920.html

Sandy Kedar

מאבק הסטודנטים

גיא דוידוב

בתגובות לפוסטים הקודמים הובעה מחאה מצד מספר סטודנטים על חוסר תמיכה מספקת (פומבית ואקטיבית, לפחות) מצד מרצי הפקולטה במאבק. בהקשר זה ברצוני להעיר מספר הערות.

1. המאבק הוא נגד כוונת הממשלה להעלות את שכר הלימוד. בעניין זה ישנן תפיסות שונות, שנוגעות לשאלת תפקידיה ורוחבה של מדינת הרווחה מחד, ומקומו של השוק החופשי מנגד. אין ולא צריך להיות קונצנזוס בקרב המרצים בשאלות כאלו. אפשר כמובן להתווכח לגופו של עניין, אבל אתם בודאי לא יכולים לצפות או להניח שכל המרצים יתמכו בכך שמדינת הרווחה תממן השכלה גבוהה באופן מלא (או תסבסד את ההשכלה הגבוהה בשיעור כזה דווקא ולא בשיעור אחר). אפשר גם להניח שלמרצים רבים שזה לא תחום התמחותם אין דעה נחרצת בעניין.

2. שאלה היא האם יש להפריד את נושא הנגישות להשכלה גבוהה מהסוגיה הכללית הנ"ל ולצפות מהמרצים לתמוך בשכר לימוד נמוך כדי להבטיח נגישות כזו, ללא קשר לעמדתם הכללית בעניין שיעור המיסוי, מדינת הרווחה, תפקיד השוק החופשי וכולי. נדמה לי שהתשובה שלילית. יש מי שיטען שהנגישות כלל לא תיפגע (בזכות הלוואות ארוכות טווח וכולי). יש מי שיטען שמערכת ציבורית ונגישה מאד היא מערכת פחות איכותית (ההשוואה הפופולרית בין האוניברסיטאות הציבוריות באירופה לפרטיות בארה"ב). בקיצור, גם בעניין זה קשה לצפות לקונצנזוס.

3. גם מי שתומך עקרונית באי-העלאת שכר הלימוד – כמוני למשל – לא בהכרח חייב לתמוך בשביתה כפי שהיא מנוהלת. ראשית, נשאלת השאלה אלו מאבקים מתאים לנהל באופן כזה, ואלו מחלוקות ראוי להכריע בבחירות. אין ספק שבהליך הפוליטי הרגיל יש כשלים, ומאבק ציבורי מהסוג שמנהלים הסטודנטים עשוי להתאים בנסיבות מסוימות. אבל צריך לזכור שלא הכל מתאים לנסות ולהכריע בדרך של הפעלת לחץ מהסוג הזה. יש גם תפקיד להצבעה בקלפי או לאמצעים דמוקרטיים אחרים. שנית, ישנה שאלה של בחירת דרכי הפעולה – האסטרטגיה, העיתוי, על מה מתעקשים במשא ומתן וכולי. מי שיש לו ספקות לגבי אופן ניהול השביתה – כמוני למשל, אבל כנראה שרוב אגודות הסטודנטים באוניברסיטאות מחזיקות בדעה דומה – כמובן יתקשה להביע תמיכה אקטיבית.

4. לי נראה שצריך לדון בצורה מסודרת על המחירים והתועלות של כל שינוי בגובה שכר הלימוד, וכן לשקול כל מיני רעיונות יצירתיים (כמו זה שהעלה עלי), וראוי לעשות זאת כחלק מדיון כולל על אופן תקצוב מערכת ההשכלה הגבוהה. המקום המתאים לערוך דיון כזה הוא בוועדה; הבעיה היא שוועדת שוחט מורכבת מכלכלנים בעיקר (וכן אנשי ות"ת שמחפשים מקורות מימון לאוניברסיטאות), בעוד שדיון כאמור צריך להיות מועשר על-ידי מומחים ובעלי דעה מתחומים רבים נוספים. לכן נראה לי שהמאבק צריך להתמקד בשינוי הרכב הוועדה, או לחילופין הפיכתה לוועדה מקדמית בלבד, כזו שמוגבלת לפן הכלכלי, והמלצותיה יעלו לדיון מקיף ורחב יותר בפורומים נוספים. לכך צריך להוסיף את העובדה שממילא צפויות בחירות בעתיד הקרוב, עם הזדמנות להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי ולקבל הבטחות מהמפלגות השונות. לכן לא צריך לזלזל בהסכמה לדחות כל שינוי בשכר הלימוד למועד מאוחר יותר.

שכר המרצים

רונן פרי

היום בצהריים נתקלתי בהתבטאות מעניינת של שר התחבורה בראיון למגזין ג'י של העיתון גלובס. התלבטתי אם בשעה שהסטודנטים שובתים בתביעה למנוע העלאה של שכר הלימוד יש מקום להסיט לרגע את הזרקור מן האינטרס הכלכלי שלהם אל האינטרס הכלכלי שלי.

בסופו של דבר, החלטתי להעיר כמה הערות על שביתת הסטודנטים ובכך להכשיר את הדברים שיבואו לאחר מכן.

אם כן, לגבי שביתת הסטודנטים:

ראשית, אני חושב שיש להעלות את שכר הלימוד. לא דעה פופולרית במיוחד בימים אלה, אך אני מקבל את הטענה העקרונית לפיה הציבור כולו מסבסד כיום את אלה שבשל הרקע הסוציו-אקונומי שלהם הצליחו להיכנס למוסדות המתוקצבים. התוצאה היא העמקת הפערים החברתיים. הדברים שהביא ד"ר קדר בפוסט שלו לא שיכנעו אותי שתפיסה זו מוטעית. מדובר שם, למעשה, על כך שהצעדים שננקטו לשם הגנה על אוכלוסיות חלשות במדינות אחרות שבהן הועלה שכר הלימוד לא היו מספקים, ואני סבור שניתן להציע פתרונות טובים יותר מאלה שנוסו במדינות הים. יתר על כן: בלי קשר לרקע הסוציו-אקונומי של הסטודנטים באוניברסיטאות, מדוע נדרש הציבור כולו לממן את הגדלת כושר ההשתכרות של הסטודנטים וכפועל יוצא גם של איכות חייהם? מדוע שהסטודנטים לא יישאו בעצמם בעלות זו? לבסוף, אני חושש שבמצב הנוכחי לא רק שהציבור כולו מסבסד השכלה גבוהה לאוכלוסיות חזקות, אלא שהוא מסבסד - הלכה למעשה - את המעסיקים הפוטנציאליים של הלומדים. סטודנט למשפטים משלם היום שכר לימוד כולל של כ-35,000 ש"ח. מי שמרוויח מכך, בסופו של דבר, הוא המשרד שיוכל להעסיק את הסטודנט הזה בשכר נמוך מאוד. המדינה בעצם מממנת למשרדי עורכי הדין כוח אדם מיומן וזול. אם כך, מדוע שהמשרדים לא ישאו בעלות ההכשרה, ולו באופן חלקי?

שנית, אני מכיר בזכותם של הסטודנטים לא להסכים אתי ולנהל מאבק לקידום עמדותיהם. אדרבה: למרות שאיני תומך בכל יעדי המאבק, אני מעריך מאוד את האופן שבו הסטודנטים ניהלו אותו עד כה. יותר מכך, אני מעריך את חוסר הנכונות שלהם לקבל את ההסדרים הבלתי ראויים שהוצעו להם. על כך מייד.

שלישית, אני חושב שכל עוד הסטודנטים מנהלים את מאבקם בהתאם לחוק אנחנו כמרצים צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע פגיעה בהם עם תום השביתה. אני חושב שפתרונות מהסוג שראינו בתום שביתת המרצים הגדולה בתחילת שנות התשעים אינם טובים לאף אחד מן הצדדים. אני, כשלעצמי, בא בדברים עם נציגי הסטודנטים על מנת להבטיח שלסטודנטים שלי לא ייגרם נזק מהותי - עם השביתה או בלעדיה.

רביעית, אני מסכים לחלוטין עם ד"ר קדר, שהצעה מן הסוג שהציעה שרת החינוך לסטודנטים היא בלתי ראויה ואין לקבלה, מפני שמשמעות קבלתה היא "אחרי המבול". כפי שציינתי לעיל, אני מעריך את הסטודנטים מאוד על עמידתם האיתנה בפני ההצעות המבחינות בינם לבין אלה שיחבשו את אותם הספסלים בעוד שנתיים.

חמישית, אני סבור שכל הצדדים יוכלו לחיות בשלום עם פתרון המשלב תשלום שכר לימוד בסיסי נמוך מזה המקובל כיום, בתוספת שיעור מסוים מן ההכנסה העתידית כמוצע בפוסט של הדיקן. לדוגמא: סטודנט למשפטים ישלם שכר לימוד של 9,000 ש"ח לשנה בתקופת לימודיו, ולאחר מכן יפריש עוד חמישה אחוז משכרו במשך חמש השנים הראשונות להעסקתו כתוספת בעד הכשרתו המקצועית. נדמה לי שד"ר דוידוב טען שמדובר בפתרון לא מעשי, מכיוון שיש אנשים שעוזבים את הארץ ולכן לא ישלמו דבר. אני משוכנע שניתן למצוא לכך פתרון, בדיוק כשם שלא מניחים לחייבים בהקשרים אחרים להתחמק מחובם על ידי עזיבת הארץ.

ומכאן אל שר התחבורה. להלן קטע מתוך הראיון שפורסם במגזין ג'י:

"הרשות" היא הרשות הלאומית החדשה לבטיחות בדרכים - גולת הכותרת של המלצות ועדת שיינין ליישום תוכנית לאומית למלחמה בתאונות הדרכים. המלצות שיינין פורסמו כבר לפני קרוב לשנתיים, אולם תהליך ההקמה מתנהל בעצלתיים. כיום התהליך תקוע בשל מחלוקת על שכרם של עובדי הרשות העתידית מול האוצר. מופז מתעקש על שדרוג סיווגם של עובדי הרשות, כך ששכרם יהיה גבוה משמעותית.

- למה זה כל-כך חשוב לך?

"כי אני רוצה שיהיו שם אנשים טובים. באו למכרזים אנשים טובים מאוד, אנשי צבא, אלופי משנה ותתי-אלופים. אמרו להם, 'תקבלו 12 אלף שקל בחודש'. אמרתי, 'רגע אחד, זה מה שאתם נותנים ליעד לאומי?' הכול קם ונופל על איכות אנשים ותקציבים. אם יש איכות - יש תוצאות. במשכורות כאלה אתה לא יכול להביא אנשים איכותיים. מה עשו אלה שצריכים לאשר את המשכורות? (אנשי האוצר, א"ר, ר"ט) הם הציגו את זה כאילו אנחנו רוצים לקדם את משכורתו של המנכ"ל".

סוף ציטוט.

אם ההשכלה הגבוהה גם היא יעד לאומי אני מציע לשר לבחון את תלושי המשכורת של מרצים באוניברסיטאות. אנשים שמפאת הכשרתם הממושכת מתחילים לעבוד בגיל מאוחר מאוד מרוויחים היום סכום ש"אנשים טובים" (בלשונו של השר) לא היו מוכנים להתמסר עבורו לפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית (חרף הפנסיה שהם ממשיכים לקבל במקביל בעקבות שירותם הצבאי). אז או שאנחנו לא אנשים טובים כמו אנשי הצבא שעליהם מדבר השר, או שהגיעה העת למאבק רציני גם על השכר שלנו.

על פי ממצאי מחקרו של גור זאב שכר לימוד דיפרנציאלי, והלוואות מעמיקים פערים חברתיים

ממצאיו של אילן גור זאב במחקרו המשווה מראים כי "שכר לימוד דיפרנציאלי מקבע ואף מעמיק את הפערים החברתיים הכרוכים בנגישות להשכלה הגבוהה" (עמ' 51 לדו"ח) וכי הלוואות לסטודנטים לא פתרו בעיה זו (עמ'54 לדוח)

ראו מחקרו של פרופסור אילן גור זאב, "נגד תיעוש האוניברסיטאות"

(ניסיתי אך לא בהצלחה מרובה להעלות את העמודים הרלבטים לבלוג - ראו למטה) אך מומלץ לפנות ישירות למאמרו "נגד תיעוש האוניברסיטאות"

שביתת הסטודנטים ושתיקת המרצים

הסטודנטים מנהלים מאבק חשוב אודות עתיד ההשכלה הגבוהה. מולם עומדים האוצר, ועדת שוחט וועד ראשי האוניברסיטאות.
סדר היום של האוצר הוא לשבור את הסטודנטים, לפצל בינם ובין הסגל האקדמי, ולהפוך את ההשכלה לעוד מוצר צרכני.
מאבק הסטודנטים הוא חלק ממאבק נרחב יותר כנגד פירוק החברה הישראלית והפרטתה.
אני מלא הערכה לראשי אגודות הסטודנטים על כך שלא התפתו למלכודת הדבש שהניחו לפניהם: סיימו את השביתה - נדאג שלכם לא יועלו שכר הלימוד - ואחריכם המבול (יצירת דור אלף ודור בית בקרב הסטודנטים).

למעונינים בהרחבה אודות משמעות המהלכים המתוכננים ראו את מחקרו של פרופסור אילן גור זאב, "נגד תיעוש האוניברסיטאות" שהתפרסם ממש לאחרונה.
מתנהל דיון בקרב הסגל לגבי עמדתינו כלפי השביתה. בשלב זה פירסם ועד הסגל של אוניברסיטת חיפה את ההודעה הבאה:

ארגון הסגל האקדמי הבכיר מזכיר לחבריו שחברי הארגון אינם שובתים מהוראה, גם אם הם מגלים הזדהות עם מאבק הסטודנטים למען עתיד ההשכלה הגבוהה.
עם זאת, הארגון מבקש מחבריו לעשות ככל שביכולתם למנוע פגיעה בסטודנטים שיעדרו מהלימודים כתוצאה מהשביתה.

להלן דואל שכתבתי מוקדם יותר ברשימת תפוצה של הסגל האקדמי:

.

Hello

See the following position of Vera: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/855497.html

I think that Vera clearly decided to threaten the students and to help the government break the Students' strike. When the University Segel did strike for 70 days or so in the 1990's the semester was not lost. But that of course was a strike about our salaries... not about the future of higher education and the universal access to higher education. I think that the students should be commended because unlike us, they don't think only about their immediate interest, and refused therefore the "deals'" that Tamir and others offered - that is, you will be dor aleph and will maybe even get a few percentage tuition reduction, and the next students will suffer the increase planned by the Shochat Committee.I think that the very least is that -- if we morally support the students -- the segel should issue a public statement clarifying it (similarly to the statement issued by the Vaad in Tel-Aviv U. http://math.haifa.ac.il/yair/tau-vera-030507.pdf)). If not, then we should openly acknowledge that we care only about (our salaries - but bear the consequences (and i do believe that there will be consequence.

Sandy Kedar

משבר ההשכלה הגבוהה ושאלת שכר הלימוד

עלי זלצברגר


שביתת הסטודנטים נכנסה לשבוע שלישי ויש חשש כי הסמסטר הנוכחי יבוטל. זהו רק קצה הקרחון של משבר ההשכלה הגבוהה בישראל. המשבר החל לפני למעלה מחמש שנים בעקבות מדיניות יזומה של ממשלת נתניהו-ליבני ששמה לה כמטרה אידאולוגית לקצץ בכנפי ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל (אם בשם קודשי ההפרטה, אם בשם המאבק באליטות הישנות). הפגיעה הזו בטווח הקצר מורגשת רק במעט - כתות גדולות יותר, ירידת רמת השירות לסטודנטים, אך יש בה פגיעה משמעותית מאוד בטווח הבינוני והארוך. הפסקת גיוס אנשי סגל חדשים העוסקים מטבע הדברים בתחומי החזית של המחקר המודרני, למשל, תביא לירידת איכות המחקר והפיתוח של ישראל בטווח הארוך. האוניברסיטאות בישראל הם מרכיב חיוני בחוסנה הביטחוני, המדיני והכלכלי של מדינת ישאל. מצבנו האיתן בתחומים אלו היום הם תודות לאיכות המחקר, התרבות והרוח שהאוניברסיטאות היו גורם משמעותי ביותר בהשיגיו בעבר. למעמדה של ישראל בעולם תורמים לא מעט אלפי חברות וחברי סגל האוניברסיטאות בישראל

כדי לשמור את איכות האקדמיה הישראלית ומערכת ההשכלה הגבוהה ובנגזר את חוסנה של מדינת ישראל בעתיד, יש להשקיע באקדמיה והמשמעות היא הגדלה ניכרת של תקציב ההשכלה הגבוהה. כדי להגיע למטרה זו אין גם מנוס מהעלאה ניכרת של שכר הלימוד. אך ההשכלה הגבוהה היא גם מנגנון חשוב של מוביליות חברתית ושער כניסה רחב לחברה האזרחית הישראלית בישראל. לא יתכן כי מי שמוכשר ללמוד באוניברסיטה לא יכול לעשות כן בגלל מחסום כלכלי. כיצד ניתן לאזן בין שני ההצדדים של משוואה זו?

הצעתי הצנועה היא ליישם מודל חדש של תשלום שכר הלימוד. למרות ששכר הלימוד יועלה באופן משמעותי המדינה תממן את עלות שכר הלימוד באופן מלא ואף תעניק מלגות מחיה לסטודנטים כדי לאפשר להם להפיק את המיטיב משנות הלימודים - דבר שלא קורה כיום כשרובם המכריע של הסטודנטים נאלץ לעבוד לצד הלימודים. הסטודנטים יחזירו את ההלוואה הממשלתית דרך מנגנון מס ההכנסה או הביטוח הלאומי בעשר עד חמש עשרה השנים שלאחר סיום הלימודים. המשמעות היא תוספת של אחוז עד אחוז וחצי למס החודשי, תוספת שכמעט ולא תורגש על ידי משלמיה. מנגנון כזה ייצור גם שכר לימוד דיפרנציאלי - אך לא מראש אלא בדיעבד. בהנחה שלכושר ההשתכרות של בוגרי מערכת ההשכלה הגבוהה קשר ישיר עם תחום ורמת השכלתם, מערכת כזו היא גם צודקת יותר. מי שלמד משפטים והפך לעורך דין מצליח המשתכר ברמת העשירון העליון ישלם בדיעבד שכר לימוד גבוהה. מי שלמד פילוסופיה או חינוך ורמת השתכרותו היא בינונית - ישלם שכר לימוד נמוך יותר מהממוצע. השכלה גבוהה עבור הפרט היא השקעה שצודק לשלם לשלם עליה בקשר ישיר לתנובתה.

מדינת ישראל נמצאת כיום במצב פיננסי טוב מאי פעם עם עודף תקציבי שיכול בדיוק היום לממן את הפיתרון המוצע ולהביא להגדלת קופת המדינה בעתיד. מתווה השיטה המוצעת יכול להיות מיושם בעתיד גם בתחומים אחרים בהם יש אי שיוויון בחלוקת המשאבים הציבוריים כמו גם בנטל הלאומי. כמו תוספת מס על מי שקיבל מהמדינה יותר מאחרים יהיה ניתן להפעיל הקלות מס למי שתרם למדינה (למשל בשירות צבאי) יותר מאחרים.

(פורסם ב"הארץ" ב 3 במאי)

רוממות "הדמוקרטיה המתגוננת" בפיהן

אילן סבן

"דמוקרטיה מתגוננת" פונה כנגד מי שמסכן מוחשית את ערכיה ואת הפרוצדורות שלה. היא חלה בשני מצבים בלבד. כאשר קבוצות מיעוט חותרות להשיג תכליות באמצעים אלימים; ומצב קשה יותר, בו קהילת הרוב (או קבוצה שעלולה להפוך לרוב) מבקשת בהכרעת רוב לאיין את המסגרת הדמוקרטית. הצעות הימין בכנסת להגביל את המפלגות הערביות, להתנות את השתתפותן בבחירות בהצהרת אמונים, לא למדינה ולחוקיה אלא למסגרת מפורשת של "מדינה יהודית ודמוקרטית" – מתקרבות לגבש סכנה מהסוג השני, זו הקשה יותר לבלימה.
מפלגות הימין מתגדרות בטיעון לפיו "אף דמוקרטיה לא מאפשרת למי שחותר תחתיה לפעול בפרלמנט שלה". אך זהו טיעון שבניסוח גורף הוא שגוי, וככל שהוא עוסק בניסיון לשריין את אופיה הלאומי של מדינה, להבדיל מערכיה הדמוקרטיים, הוא אף מטעה. בצפון אירלנד פעלו ופועלות שתי מפלגות קתוליות מרכזיות שמנסות לבטל את צפון אירלנד (לאחדה עם אירלנד). בקנדה פועלת מאז שנות ה-60 מפלגה בדלנית ששואפת לפרק את קנדה על ידי פרישת קבק/קוויבק. במקדוניה פועלות מפלגות אלבניות ששואפות למדינה דו-לאומית. בספרד זוכה להיות בראש האזור הבאסקי מפלגה החותרת לעצמאותה של ארץ הבאסקים, ועוד. יש הבדלים כאלה ואחרים בין כל אחת מהדוגמאות לבין עצמן, ובינן לבין ישראל, אלא שהבדלים אלה לא מאפילים על הנקודה החשובה המשותפת. אף אחת מהמדינות הללו לא היתה נותרת דמוקרטית לוּ חסמה את יכולתו של המיעוט לחתור – בדרכי שלום – לשינוי מסגרתה הלאומית של המדינה שבה הוא חי.

נקודה נוספת עניינה תחזית התרחשות. אם יאומצו המהלכים המוצעים להגבלת המפלגות הערביות תיחשף אנומליה גדולה שהצלחנו לשמור סמויה אפילו מעצמנו. אנו מדינה הכובשת עם אחר ומתנחלת בתוכו 40 שנה ובכל זאת מתהדרת ב"אופייה הדמוקרטי", זאת בעיקר משום שהצלחנו לשמור על סף דמוקרטי בתוך הקו-הירוק, ומשום שתייגנו כ"זמני" את הכיבוש הכה-ממושך. הגבלת המפלגות הערביות תוביל על כן לשני דברים: חרם משמעותי של הבוחרים הערבים, ושחיקה קשה של ההכשר לו זכינו עד היום כמדינה.
קשה לייחל לחרם בוחרים, ומסוכן לאבד את ההכשר הבסיסי ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". ואולם ההכשר יישמר רק אם נהיה סוף סוף דמוקרטיים. משמע, רק אם נסיים בדחיפות עליונה את הכיבוש, רק אם נדחה בנחישות הצעות מהסוג שמציע עתה הימין באדנוּת ובקלות-דעת כה גדולה, ורק אם סוף סוף תיקח ישראל ברצינות את ההבטחה לה התחייבה לפני שני דורות, ל"קיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

חשוב לי להפנות את מבטי לסיום גם בכיוון אחר. אם יורשע בשארה בעבירות ביטחוניות חמורות (וזאת יש להמתין ולראות), כי אז עשה משהו בעל חומרה יוצאת דופן. מעבר לנזק הישיר שבעבירה ביטחונית, הוא הכתים מנהיגים, מפלגות וציבור, שבמשך 59 שנים ארוכות הקפידו לפעול בתוך כללי משחק אזרחיים. אם יורשע, הוא יפגע – מעשית – בטיעון מרכזי של תומכי מסמכי החזון החדשים של המיעוט הערבי. זהו טיעונם החשוב והכן: "לנו יש את החזון שלנו, הוא שונה משלכם, אך נפעל להשיגו רק באותם אמצעים שדמוקרטיה מתירה; הבה נדון בו". עבורנו, מתנגדי חלקים בחזונות הללו, טיעון זה סולל אפיקי דיאלוג. והנה פרשת בשארה מכבידה על כך מאד.

אלא שתהא זו בכייה לדורות אם נשוב אל הדפוס המוכר עד זרא, של התעלמות וחד-צדדיות ביחסי מדינה-מיעוט. דמוקרטיה מתגוננת, משום שחפצת-חיים היא, אינה מכתימה ומשתיקה את הרבים בשל פרשת היחיד.


*המאמר התפרסם במעריב ביום 26.4.2007