תג

יום שלישי, מאי 15

על השולחן: אחריות ספקי שירות וזכויות יוצרים

מיכאל בירנהק

אף מילה על השביתה, אף מילה על נעמי בלומנטל, על מבקר המדינה. רק עניין שגרתי אחד, מעניין שראוי למבט קצר, על איכות החיים הדיגיטלית שלנו.

עובדות המקרה והשאלה לדיון
בית משפט השלום בתל אביב אימץ את ההסדר של "הודעה והסרה" בקשר לאחריותם של גורמי ביניים כמו ספקי שירות שונים ברשת האינטרנט להפרות של זכויות יוצרים, על ידי גולשים. פסק הדין בעניין על השולחן נגד אורט איננו תקדים, בהיותו פסק דין של בית משפט שלום בלבד, ולמרבה הצער יש בו כמה אי-דיוקים משפטיים, אבל פה אני מתמקד בשאלת האחריות, וכאן בית המשפט אימץ גישה ראויה, אם כי את המלאכה צריך להשלים המחוקק.

המצב העובדתי שבו מדובר הוא זה: גולשים באחד הפורומים של רשת אורט העתיקו מתכונים וקטעים אחרים מתוך אתר על השולחן שעוסק בבישול, אוכל ומתכונים, ופרסמו אותם בפורומים, תוך מתן קרדיט למקור. לגולשים כנראה לא היה מושג שהעתקה כזו אסורה לפי דיני זכויות יוצרים, אבל "על השולחן" העדיפו לתבוע את אורט, ולא את הגולשים עצמם. שאלה מקדמית היא אם בכלל מדובר ביצירה שמוגנת בזכויות יוצרים, ואם כן, האם היצירות המוגנות הועתקו במלואן, ואם קיימת הגנה כלשהי, כמו שימוש הוגן, אם למשל מדובר בביקורת. אבל, השאלה המעניינת במיוחד היא האחריות של אורט: האם מי שמפעיל פלטפורמה שמאפשרת לגולשים לפרסם תוכן אחראי להפרות זכויות יוצרים שיש שם, אם יש שם?

אחריות ספקי שירות
יש להבחין בין "הפרה ישירה" ל"הפרה עקיפה": דיני זכויות יוצרים בישראל מסדירים את אחריותם של המפרים הישירים, כלומר הם קובעים מהן פעולות שאסור לעשות, כמו להעתיק ספרים או מאמרים, להעתיק צילומים או תוכנה, להשמיע מוסיקה באופן פומבי, ועוד פעולות. כאן הכללים ברורים למדי, אם כי לפעמים שנויים במחלוקת פרשנית. כדי להוכיח הפרת זכויות יוצרים, צריך בעל הזכויות להוכיח שיש יצירה מקורית מוגנת, שהוא בעלי הזכויות בה, ושהנתבע הפר את אחת הזכויות (העתקה, ביצוע פומבי וכדומה). הנתבע, מצידו, יכול לטעון שהפעולה מותרת לפי חריג או הגנה שקבועים בחוק, ויש כמה כאלה, כמו "שימוש הוגן", או העתקה של "קלטת" לשימוש פרטי, ביתי שאינו מסחרי. נקודה חשובה היא, שהתובע אינו צריך להוכיח את הכוונה של המעתיק: לא משנה אם הנתבע ידע או לא, אם הנתבע התכוון או לא, משנה מה הוא עשה בפועל. הידיעה עשויה לשמש שיקול בקביעת גובה הפיצוי, אבל לא רלוונטית לעצם קביעת האחריות.

החוקים הקיימים כיום בישראל בנושא זכויות יוצרים אינם מתייחסים במפורש לשאלת האחריות המשפטית של מי שתרם להפרה, נושא הנקרא "הפרה תורמת" (בדיני פטנטים בית המשפט מילא את החסר). שאלה נוספת ונספחת היא, האם ראוי להעניק חסינות כלשהי לספקי השירות, ואם כן, איך. מדובר במצב כמו זה שהתעורר בפסק הדין החדש של בית משפט השלום. השופטת אביגיל כהן אימצה את המבחן המקובל בארצות הברית בקשר לקניין רוחני (אבל לא בקשר לעניינים אחרים) ובאירופה (בכל עניין), ששם הוא מעוגן בחוק, שהוא כלל של "הודעה והסרה": מאחר שהאחראים על הפורומים באתר אורט (ויש שם פורומים רבים) לא ידעו על הפרת זכויות היוצרים, ככל שהייתה כזו, וכאשר קיבלו הודעה הסירו את החומר המדובר במהירות, אין להטיל עליהם אחריות משפטית. יוצא, שאילו היו מקבלים הודעה, ומשאירים את החומר בפורומים, הרי כן היו אחראים. בית המשפט בחן כל אחת מהיצירות, בחלקן קבע שאורט הסירה את החומר ברגע שקיבלה הודעה, בחלק מהמקרים קבע שלא מדובר בכלל ביצירות מוגנות, או שהפעולה שנעשתה על ידי הגולשים איננה הפרה בכלל, כך שאם אין הפרה ישירה, אין בכלל מקום לדבר על אחריות של רשת אורט.

אפקט מצנן
פסק הדין הוא צעד נכון בכיוון הראוי, אבל נדרשים צעדים נוספים, הפעם מצד הכנסת. השופטת כהן צדקה כאשר בחרה בכלל המשפטי של "הודעה והסרה", ונמנעה מהטלת אחריות משפטית על אורט להפרות של זכויות יוצרים שבוצעו על ידי גולשים, שלא בידיעתה. השופטת נימקה נכון. אילו היה נקבע כלל משפטי הפוך, שהיה מטיל אחריות להפרת זכויות יוצרים על אורט, הם היו משנים את התנהגותם, ואיתם כל ספקי השירות שמציעים פלטפורמה לפורומים, בלוגים, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואתרים שמארחים תוכן של גולשים. תחת כלל משפטי שמטיל אחריות להפרה על ידי גולשים, כל ספקי השירות היו נאלצים לבחור: האם לסנן מראש את התכנים, מלאכה מסובכת, יקרה ובלתי אפשרית כמעט, או פשוט לוותר על השירות שהם מציעים. גופים קטנים היו מוותרים, מאחר שאינם יכולים לעמוד במשמעות הכלכלית ובסיכון הכלכלי, ואילו הגופים החזקים יותר היו לוקחים את הסיכון, אבל בכל מקרה של ספק היו פועלים לפי הכלל הידוע, שאם יש ספק – אין ספק, כלומר מוחקים.

במקרה כזה, כפי שקבעה השופטת, היה נפגע אינטרס חברתי חשוב. לכן היא בחרה בכלל אחר, של "הודעה והסרה". הנימוק הזה נכון וראוי בעיניי, אבל חשוב לדייק: מה שהיה נפגע הוא חופש הביטוי. כלל משפטי שמטיל אחריות משפטית בקלות גורם ל"אפקט מצנן". הטלת אחריות משפטית על הפרות זכויות יוצרים של גולשים הייתה גורמת לבעלי האתרים להפעיל אצבע קלה מאוד על מקש ה- DELETE. הגולשים שהיו רוצים להתבטא, להשתתף בשיח, להעשיר את הדיון על ידי הפנייה למקור אחר, כל אלה היו נפגעים. היחס בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים הוא נושא מורכב, ובתי המשפט במקומות אחרים לא תמיד היטיבו להבחין בו או להתמודד איתו.

המשך המלאכה
המנגנון של "הודעה והסרה" הוא פתרון אפשרי אחד לסוגיה. מצד אחד, הוא מאפשר לבעלי הזכויות להגן על זכויותיהם – ובמקרה של הפרה, לדרוש את הסרת החומר. זה צעד ראשון. לאחר מכן, אם ירצו, יוכלו לתבוע את הגולשים שהפרו את הזכויות, אם כי צפויים לפניהם מספר מכשולים, ובראש ובראשונה זיהוי הגולשים האנונימיים. גם אם יאתרו אותם, לא בטוח שיש לגולשים "כיס עמוק", כלומר לא ברור בכלל אם הם יכולים לפצות את בעלי הזכויות. מנגנונים אחרים הם של "הודעה והודעה": ספק השירות ישמש רק כגורם ביניים בין בעל הזכויות המתלונן על הפרת זכויותיו לבין הגולש שאולי הפר את הזכויות ואולי לא.

אבל כל זה, הוא רק חצי מהסיפור. יש חשש שההליך של "הודעה והסרה" ינוצל לרעה. כל מי שלא יאהב דבר מה שנכתב עליו יתלונן מיד וידרוש הסרה של החומר, בטענה שהוא פוגע בזכויותיו. במקרים שבהם יש פגיעה בזכות, אין כל בעיה. אבל, במקרים רבים לא תמיד ברור אם הזכויות נפגעו. למשל, במקרה הנוכחי, לא ברור מה היקף הזכויות שיש או אין במתכון. במקרים אחרים, יתכן שמדובר ב"שימוש הוגן", נושא שבתי המשפט מתקשים בו לא מעט, ובוודאי שספקי השירות יתקשו בו.

לפיכך דרושים כללים נוספים, מפורטים, וזו מלאכה שרק המחוקק יכול לעסוק בה. למשל, כללים שקובעים מה צריך ספק השירות לעשות כאשר הוא מקבל הודעה (להודיע לצד שפרסם את החומר), תוך כמה זמן ואיך, ושאר כללים שיגבירו את הוודאות המשפטית, מבלי לפגוע בחופש הביטוי. הצעת חוק זכויות יוצרים שנדונה בימים אלה בוועדת הכלכלה של הכנסת אינה כוללת התייחסות לשאלת אחריות הספקים לתכנים פוגעניים שנכתבו על ידי צדדים שלישיים, מאחר שהנושא אמור להיות מוסדר בחוק נפרד, שמתייחס באופן כולל לשאלת האחריות של ספקי שירות לתכנים פוגעניים של צדדים שלישיים (לשון הרע, למשל). במשרד המשפטים מונח כבר כשנתיים תזכיר חוק מסחר אלקטרוני שאמור להסדיר את הנושא, ואולי בחודשים הקרובים יתקדם לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה ובהמשך לכנסת. בינתיים בתי המשפט משלימים את החסר.

* גירסה מקוצרת מופיעה ב YNET.

26 תגובות:

Blogger אלון25 כתב/ה:

פעם ראשונה שאני נעשה רעב בעקבות קריאת פסק דין...
לא אהבתי את הערתה של השופטת לעניין כתבת אחסון השוקולד שם טענה כי הקטע שפורסם הינו קטע קטן ביותר מתוך המגזין ואינו מחליף את הקריאה במגזין עצמו.
ישנם עשרות אתרי בעברית שעוסקים באוכל,אם כל אחד מהם יוכל לפרסם קטע קטן מתוך מגזין הרי שנפח המגזין המפורסם באינטרנט גדל וכן יכולת הקוראים להנות ממנו ללא רכישתו.

מבחינה עסקית, אני בכלל לא בטוח שאתר אורט לא עשה שירות טוב ל"על השולחן" והפיץ את הידיעה בדבר קיום המגזין.
אבל אם נתעלם מכך לדעתי פסק הדין הקל יותר מדיי עם הספק הספציפי. בכמה מן התגובות שדובר בהן פרסמו הגולשים במפורש כי הכתבה נלקחה מתוך "על השולחן". ברור שעצם האזכור הוא הפוגע ולא עצם פרסום המתכון כי לא מדובר באלכימיה או ביצירות הדורשות השקעה השקעה מרובה או משאבים רבים על מנת ליצור, כל אחד יכול לחשוב על מתכון מסוים על דקויותיו השונות.

במקרה זה אני לא חושב שזה היה מכביד יותר מדיי על הספקים לצנזר את שם המגזין או לדרוש מן הגולשים לא לפרסם שמות מגזינים, תוכניות אוכל וכו'. יש לזכור כי מדובר בפורום של אוכל ולא פורום כללי.
ניתן לצפות כי יהיו מספר תוכניות, מגזינים או גורמים אחרים הקשורים באוכל ששמם יוזכר.
מעבר לכך, עצם האיפיון הספציפי של הפורום מקנה יתרון מסוים לספק כפי שאני רואה זאת, כי קל לו לאפיין את האוכלוסיה המבקרת בו ולהתאים לה את אופי האתר, הפרסומות, המבצעים , דרכי השיווק וכו'.
על כן הוא צריך לשאת באחריות מסוימת לפגיעות מסוג זה.

ד"ר בירנהק, האפקט המציין עליו דברת עובד לשני הכיוונים.
ההכרעה הדיכוטומית שבפסק הדין יכולה לצנן את ידיהם של פרטים או גופים קטנים המבקשים לפרסם מגזיני אוכל שכונתיים או מקומיים.
גם חופש הביטוי של אלה נפגע , לא רק מפעילי אתרים מבצעים חישובי כדאיות כלכליים.

15/5/07 17:42  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר בירנהק, אכן נושא מעניין וחשוב. יתרה מכך, יש חשיבות שהוא יובא לידיעת הציבור, אם באופן ישיר (מורכב מדי..) ואם באמצעות "נשאים", למשל סטודנטים למשפטים הקוראים בבלוג ומעבירים באופן בלתי אמצעי לאחרים וכן הלאה.

השאלה היא, האם העלאת שכר הלימוד ל-15,500 ש"ח כפי שמוצע כעת תסייע בכך או שמא תחייב את הסטודנטים לעבוד יותר ולהשכיל פחות, בעצמם ואת סביבתם.

זה קצת בציניות וקצת ברצינות. המשך ההתייחסותך ל"משפט" כדיסציפלינה נפרדת, תוך התעלמות מכל דבר שקורה מסביב, היא אולי נוחה - אבל לא מציאותית. כן, לשכר הלימוד השפעה כל על השיח באינטרנט, שמירת זכויות יוצרים וחופש הביטוי, ד"ר בירנהק.

15/5/07 18:55  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אלון,

א. יכול להיות שפרסום מתכון אחד לדוגמא בתוך ביקורת הריהו שימוש הוגן. לא הבנתי אם בפסק הדין נכנסו לשאלה זו. כנראה שלא, נניח שכך הדבר. לכן, לו היו מליון אתרי אינטרנט שמבקרים את הספר, וכל אחד היה מפרסם מתכון אחר מתוך מאה המתכונים שבו (המספרים בתור דוגמא), כך שכל המתכונים היו מפורסמים פעמים רבות, עדיין היה זה שימוש הוגן. כשאני מבקר ספר ומביא ציטטות ממנו, לא אלך ואבדוק אילו ציטטות פורסמו ואילו כבר לא. לא יהיה זה מתפקידי לבדוק האם גולש מיומן עם גישה ל"גוגל" יוכל כך להרכיב לעצמו את הספר. השאלה היחידה שתעניין אותי הוא האם אני עושה שימוש הוגן ביצירה.

ב. לעניין הפרת זכות היוצרים, אין זה משנה אם פרסמו את שם הספר או לא. כך מי שצורב לצרכי מסחר את "מלך האריות" ללא הקרדיטים של דיסני בפתיח עובר עבירה בדיוק כמו מי ששומר על זכויותיה המוסריות ביצירה.
לעניין המתכון, אם זו הפרה הרי שהיא פוגעת ב"על השולחן" בכך שמי שמחפש עתה מתכון למרק חצילים בוכרי (למשל, לא קראתי את פסק הדין) יוכל למצוא אותו בקלות ובחינם ברשת, ובכך יפגע השוק הפוטנציאלי של "על השולחן". עצם הפרסום הוא הפוגע, ולא עצם האזכור או אי האזכור מהיכן הוא.

נסכם בכך שתיקח בסמסטר הבא את מבוא לקניין רוחני? :)

15/5/07 18:59  
Blogger אלון25 כתב/ה:

אנונימוס - תודה על ההצעה אבל נראה לי שאוותר :)
לגבי הערתך הראשונה, חזור וקרא את מה שכתבתי.
הביקורת שלי הייתה על הרטוריקה הכלכלית של השופטת כנכונה במקרה ספציפי אך ככזאת שכושלת במבחן הרוחבי.
לא דברתי ולא התייחסתי לנושא השימוש ההוגן כלל.

שנית, פסק הדין לא התייחס לרמת המפרסם עצמו אלא לרמת הפלטפורמה המעניקה לו מקום להביע דעותיו.

נכסם בכך שפעם הבאה תקרא את פסק הדין לפני שתחליט להגיב?

לגבי הערתך השנייה, אם לא הייתה נטענת פגיעה כלכלית ב"על השולחן" סביר להניח כי לא הייתה מוגשת תביעה. זכויות היוצרים הם כלי, אמצעי להגנת אינטרסים כלכליים ולא מטרה בפני עצמה.

כיוון שלא טרחת לקרוא את פסק הדין אקצר ואומר כי אחת מטענותיה של "על השולחן" הייתה שפרסום מתכוניה יוביל לכך שאנשים יקראו את המתכונים בפורומים וכך לא ייקנו את המגזין, כלומר למה להם להשקיע כסף אם יקבלו בחינם , ביודעין, את מה שנמצא במגזין.
אני לא בטוח עד כמה זה נכון, ניתן לטעון כי באותה מידה זה יכול להעניק פרסום למגזין בקרב אנשים אשר אינם מכירים אותו וכו' אבל לא ניתן לבדוק את זה וזה לא הנושא.
במידה ולא היה מפורסם של המגזין הרי והקורא בפורום לא היה נחשף ביודעין לחומר המפורסם בו ולא היה יודע כי קיבל בחינם את מה שהיה "אמור" לשלם עליו, באם היה מעוניין לקנות המגזין מלכתחילה כמובן.
שוב, ניתן להתווכח על הטענה העקרונית אבל זה לא ישנה את טענת על השולחן.

הצעתי הייתה שכיוון שמדובר בפורום אוכל ולא פורום כללי, ראוי לדרוש צנזור של אזכורים מעין אלה (ורק אלה כמובן) או לפחות פרסום של הספק בו מבקש להימנע מלהזכיר את מקור המתכונים/כתבות ובכך היה נשמר איזון מסוים בין חופש הביטוי של הכותבים בפורום לבין זכות היוצרים והאינטרסים הכלכליים של גורמים כגון "על השולחן.

על מנת ליישר קו עם דוגמתך נאמר כי ישנו מגזין המפרסם ביקורות על סרטים.
אם תכנס לפורום של סרטים ותקרא תגובה שבה הועתקה ביקורת מסוימת מתוך המגזין, ובכותרת התגובה היה נכתב כי הביקורת פורסמה באותו מגזין אמור לעיל, ניתן לטעון כי לא יהיה לך צורך ברכישת המגזין שהרי קיבלת את תוכנו בחינם ואתה מודע לכך

ונסכם בכך שלפני שלהבא תקרא את פסק הדין בטרם תגיב ?

15/5/07 22:23  
Anonymous דב כתב/ה:

חשוב להדגיש שמנגנון ההודאה וההסרה אינו פרי יצירה של המחוקק או בתי המשפט.

את המנגנון יצרה היד הנעלמה של כוחות השוק באינטרנט. כלומר אנחנו, משתמשי האינטרנט, המצאנו את המנגנון הזה, ורק לאחר מכן המחוקק ברחבי העולם אימץ אותו כחוק או הלכה.

בגלל זה אני גם לא כל כך מתרשם מפסק הדין. מה חדש בו? הייתי מתלהב אם התביעה הייתה נמחקת על הסף מחמת רשלנות ואשם תורם 100%. הרי: מה עשתה התובעת כדי למנוע המילדים התמימים להעתיק את התכנים שלה? ברשלנותה היא לא עשתה כלום, ולכן אין לה לבוא בטענות אלא כלפי עצמה.

כמו כן,

בסיום הפוסט מיכאל כתב ש: "לפיכך דרושים כללים נוספים, מפורטים, וזו מלאכה שרק המחוקק יכול לעסוק בה".

אני מסכים עם תחילת הדברים הנ"ל, אבל חולק על סופם. לדעתי לא המחוקק יקבע את הכללים הדרושים וגם לא בית המשפט. את העבודה תמשיך לעשות היד הנעלמה והתפתחות הטכנולוגיה שיספקו את הפתרונות הנדרשים, ורק אחרי כמה שנים המשפט יאמץ אותם לתוכו - הרי זה בדיוק מה שקרה גם עם מנגנון ההודאה וההסרה.

16/5/07 00:01  
Blogger אלון25 כתב/ה:

דב,

לא הבנתי את טענת האשם התורם.
ההליך נוהל כנגד הספק המפרסם, "הילדים התמימים" בכלל אינם חלק לו.
על איזה רשלנות אתה מדבר?
אם כבר, מה על השולחן יכולה לעשות כדי למנוע מגולשין להעתיק מתכוניה ולפרסמם באתר אחר מלבד פרסום איזושהיא אזהרה שיש להניח שכולם יתעלמו ממנה?

ראה למשל את ההודעה באתר הפורום המדובר של "אורט" :
http://forums.ort.org.il/takanon.htm
...

7.
יש לכבד את חוקי זכויות היוצרים
אין להעתיק תוכנות מסחריות או להעלות לרשת חומרים מודפסים בניגוד לחוקים אלו

האם הקורא התמים שלא השתתף בקורס לקניין רוחני פקולטה למשפטים יכול בכלל להבין מה זה אומר?
מה מותר, מה אסור?

דרך אגב, באתר "על השולחן" מפורסמת אותה הודעה לאקונית במילים כמעט זהות.
יהיה מעניין לדעתי לשוטט מעט בפורום שלהם לחפש הפרות זכויות יוצרים דומות לאלה שהחברה טענה להן.

17/5/07 12:00  
Anonymous דב כתב/ה:

היי אלון,

רק אקדים ואומר שאת ההעתקה מעל השולחן לאתר הפורומים של אורט, ביצעו ככל הנראה תלמידים (ילדים תמימים).

יוצא לי לדבר הרבה עם ילדים לאחרונה, ואני שומע פעם אחר פעם ש: אם אפשר להעתיק מהאינטרנט תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, שיר) ישירות מהדפדפן וללא כל צורך בתוכנה מיוחדת (כמו אימיול, קאזה ואחרות)- משמעות הדבר שהתוכן האמור מותר להעתקה.

בנוסף, הילדים רואים רק בתכנים המוגנים באמצעים אלקטרוניים (כמו לדוגמה תמונות או מסמכי אקרובט-רידר שלא ניתן להעתיק אותם ישירות מהדפדפן) כתכנים מוגנים שאסור להעתיק אותם.

כלומר - כל עוד על השולחן לא עשתה דבר כדי למנוע מילדים תמימים להעתיק את התכנים שלה (למעט איזו הודאה שאסור להעתיק את התכנים - אבל כמו שאמרת אף אחד לא קורא את זה), משמעות הדבר שיש פה רשלנות מצידה ואשם תורם להפרת זכויות היוצרים עליהם היא מתלוננת.

אם על השולחן כל כך רוצה לשמור על זכויות היוצרים שלה - שלא תפרסם את המתכונים באינטרנט (מחר היא תגיש תביעה גם נגד מי שהשתמש במתכונים האמורים כדי להכין לעצמו ארוחת ערב)

הבהרה: כל האמור לעיל אינו מתייחס אלי או אליך כאנשים מבוגרים, אלא לילדים שלא אמורים לדעת מה הם תכנים המוגנים בזכויות יוצרים. אבל, גם אנחנו המשפטנים כבר לא יודעים בוודאות מתי מותר להעתיק תכנים באינטרנט ומתי אסור.

די היה בכך שעל השולחן הייתה מגנה על התכנים שלה בצורה טכנולוגית מינימלית ביותר, בכדי שהדבר ישמש תמרור הזהרה לילדים התמימים, ויבהיר להם בשפתם המודרנית שאסור להעתיק את התכנים. בהיעדר מנגנון הגנה טכנולוגי שכזה - הנחת היסוד של הילדים היא שהתכנים חופשיים לשימוש, העתקה והפצה.

חשוב לי להדגיש עוד רק דבר אחד: הנחות היסוד המקורית של דיני זכויות היוצרים היא שהאפשרות להעתיק תכנים נתונה רק לבעלי בתי דפוס או לבעלי מפעלי ייצור אחרים (כך היה במאה ה-18). ואילו היום בעידן המידע לכל ילד, כמעט, יש בבית את המכונות והכלים (מחשב המחובר לאינטרנט) הנדרשים להעתקת תכנים והפרת זכויות יוצרים, ולכן נדרשת רפורמה בדיני זכויות היוצרים והתאמתם לעידן המודרני. במצב המשפטי הנוכחי יש אבסורד שבו כל ילד תמים שכלל אינו יודע לקרא וחסר כל הבנה של החוק, יכול לבצע הפרה של זכויות יוצרים ולהיתבע לשלם פיצוי סטטוטורי. אני בטוח במאה אחוזים שלא לזה התכוון המחוקק במקור.

18/5/07 11:55  
Blogger אלון25 כתב/ה:

דב,

קרא בבקשה את פסק הדין.
ההליך לא נוהל נגד המעתיקים אלא נגד מי שנתן להן במה בצורות פורוסם.

ייתכן ואם היה מדובר בתביעה כנגד המעתיקים עצמם היה מקום להערתך.
מעבר לכך, ישנו הקושי הטכני באיתור הכותבים בפורום והמצב החוקי כרגע אינו מחייב בהכרח את הספק למסור את פרטי הגולשים. חזור אחורה לטורו של ד"ר בירנהק
"משמרות הצניעות הדיגיטילית"

אם בכל זאת נסטה מנושא הדיון יש לי כמה הערות :
אחד, מהיכן ביטחונך כי מדובר במספר "ילדים תמימים", הרי הנושא שייך יותר לעולם המבוגרים, בהכללה גסה כמובן. ייתכן כי שם הפורום מטעה במעט לאור הקונוטציה לרשת בתי הספר
שתיים, אתה טענתך האחרונה אינה מיוחדת לנושא זכויות היוצרים והינה מאפיינת של החברה בכללותה : אי ידיעת החוק בקרב פרטיה.
במה נבדלת הפרת זכויות יוצרים עקב חוסר מודעות מהפרת זכויות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות?
אם כבר אתה מחפש פתרון מערכתי לדעתי
הגישה הנכונה היא העלאת המודעות לחוק
ולא שינוי שהרי אף אם ישונה מי יבטיח שאותם "ילדים תמימים" יהיו מודעים לחוק הפוסט רפורמי?

שלישית,
טענת כי הילדים רואים את ההעתקה "הישירה" כמותרת ואת זאת
המוגנת באמצעים אלקטרוניים בתור אסורה.
אם, כפי שאתה מציע, האתר יעלה את סטנדרט פרסום התוכן לכדי הפצה באמצעות אמצעים אלקטרוניים למינהם הרי שזה יהווה הסטנרט הרגיל הקבוע, כפי שמהווה פרסום ישיר כיום.
במקרה כזה, לדעתי,
ה"חריג" של האתמול יהפוך ל"רגיל" של המחר ויעתיקו ממנו. הרי שהצורך במידע עצמו לא צפוי להשתנות עקב שינוי דרך התצוגה שלו.
מעבר לכך, צעד מעין זה יסרבל ביותר אתר המעלה מאות מתכונים לשימוש הגולשים כאשר כל אחד מהם טומן כתוכו מספר שורות מוגבל ופעוט שאינו מצדיק הפניה לאמצעי אלקטרוני "חיצוני" כגון אקרובט רידר או וורד למשל.
זה גם יהפוך את השיטוט הרבה פחות נוח עבור הגולשים באתר.
אף אם נוסיף תוכן כדי להצדיק ההפנייה : תמונות, וידאו הרי שבחינה טכנית יהיה הרבה יותר קשה ומסורבל לשוטט בו.

כתבת שעל השולחן אולי צריכה להימנע מלפרסם המתכונים באינטרנט מחשש כי יופרו זכויות היוצרים שלה.
זה כמובן אבסורד, פרדוקס!
זכויות היוצרים נועדו על מנת שתוכל לפרסם את מתכוניה באינטרנט כיוון שאם לא היו קיימים אותם דינים לא הייתה הצדקה כלכלית לפרסום

יש לה נכס ביד והחוק מגן על האינטרס הכלכלי שלה בנכס.
על אותו משקל של טענתך ניתן לאדם שנגנב רכבו כי אם הוא כל כך מעוניין שהרכב לא ייגנב שלא יקנה אותו מלכתחילה.

19/5/07 02:51  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כשאני קונה רכב אני מתקין בו מערכת אזעקה אלקטרונית שתגן עליו.

19/5/07 19:20  
Blogger אלון25 כתב/ה:

וכשאני קונה קורנפלקס אני קונה גם חלב, נו אז?...

אנונימוס, מערכת האבטחה האלקטרונית רלבנטית לאכיפת חיובים במישור החוזי בלבד מול חברות הביטוח כיוון שאינה חובה מן הדין (תקן אותי אם אני טועה
היא אינה משפיעה על הזכות הקניינית, אם תלך לתחנת משטרה לא יגנזו את תלונתך עקב כך שלא התקנת המערכת ולא תאבד את זכותך על הרכב כי התקנת המערכת אינה תנאי מתלה להחזקתך ברישיון הרכב.

לעומת זאת, זכויות היוצרים אלה זכויות וחובות שנקבעו בדין. ייתכן וניתן, תיאורטית, לטעון טענה כי על השולחן התרשלה באופן כלשהו, וזאת רק במשפט כנגד המעתיקים ולא נגד הספקים כמובן, אך עדיין, לא יעלה על הדעת לייחס לה 100 אחוזים רשלנות ואשם תורם אי שימוש בפורמט קבצים מסוים להעלאת המתכונים.

אם ניקח לדוגמא את מקרה הערת האזהרה שבדיני הקניין, הרי שאין חובה בדין לרשום הערת אזהרה ולמרות זאת השופטים מתייחסים לכך בתור מעין חובה במקרים מסוים.
זאת כיוון שקיים הנוהג לרשום הערת אזהרה ולאור קלות נקיטת האמצעי.
שני אלה אינם קיימים בקרב אתרי מתכונים באינטרנט : לא נוהג להעלות מתכונים בצורת קובץ אלקטרוני, ולדעתי, כפי שהסברתי מקודם, אני לא חושב שזה מעשי במיוחד כיוון שיסרבל ביותר את חווית הגלישה ואפשרות השימוש באתר.

20/5/07 10:43  
Anonymous דב כתב/ה:

לאלון,

גם אני מדבר על נוהג - מנגנון ההודעה וההסרה החל כנוהג ואחרי זה הפך לחוק או הלכה. ובמקום רישום הערת הזהרה, הנוהג באינטרנט צריך להיות הגנה טכנולוגית מינימלית שתבהיר לכל בר דעת שהתוכן מוגן בזכויות יוצרים ואין להעתיקו. ומי שיתחכם ויעתיק או יפרוץ את ההגנה הטכנולוגית - יידע בוודאות שהוא עושה משהו לא בסדר.

כמו כן,

ההבחנה שלך בין המפירים הישירים של זכויות היוצרים, לבין המפירים העקיפים או הספקים כמו שאתה מכנה אותם - היא לא כל כך נכונה.

לספקים יכולה להיות אחריות בגין הפרה עקיפה של זכויות יוצרים, רק אם קיימים מפירים ישירים.

ואם לדוגמה את ההעתקה ביצע מישהו ללא כשרות משפטית, או מתחת לגיל 12, אזי אין מפר ישיר של זכויות יוצרים, ואז גם אין מפיר עקיף של הזכויות ואין לספקים כל אחריות להפרה האמורה.

מה שאני מנסה להגיד לך זה שהספקים כמפירים עקיפים, נהנים מכל ההגנות אשר עומדות למפירים הישירים, לרבות הגנת חוסר כשרות משפטית של המפר.

אני כמשפטן לא מוכן לקבוע שילד המעתיק מתכון באינטרנט, ונמצא מתחת לגיל אחריות פלילית או אחרת, מבצע הפרה ישירה של זכויות יוצרים. מצטער זה לא הגיוני בעיני - וזו גם לא הייתה כוונת המחוקק, ואי אפשר לתבוע מהילד הזה פיצוי סטטוטורי.

ובהיעדר מפר ישיר (בשל היותו ילד תמים), גם אין מה לבוא בטענות אל מי שהוא לכאורה המפר העקיף - הספקים. אפשר רק לבקש מהספקים להסיר את התכנים המפירים, ורק אם הספקים יסרבו לעשות כן - רק אז יהיה ניתן לתבוע אותם בגין אחריות ישירה להמשך והתמשכות ההפרה, ולא בגין ההפרה המקורית של הילד התמים.

20/5/07 14:01  
Blogger אלון25 כתב/ה:

דב,

מבחינה רעיונות הטיעון שלך נראה לי נכון.
הבעיה היא שכיצד אתה יכול לדעת מי המפיר במקרה זה?
לכל היותר ניתן לאתר דרך האיי פי את המחשב ממנו נכתבה ההודעה, זה לא נותן לנו הרבה מושג לגבי הכותב עצמו. על מי לדעתך ראוי להטיל את הנטל להראות שזה מפיר תמים או לא : על התובע או הנתבע?

לגבי מנגנון ההודעה והסרה : זה נשמע לי כמו התנצלות על פגיעה פיזית. הנזק כבר נגרםץ
מעבר לכך שישנם מאות אתרים בנושא האוכל לדוגמא ולא מעשי לדרוש מן "על השולחן" לפתוח במבצעי איתור של כל מפירי זכויותיהם.
מהבחינה הזו, מונע הנזק הזול ביותר הוא ללא ספק הספק המעניק פלטפורמה לכותבים.
זכור, כל הדרוש במקרה זה היה לצנזר שתי מילים : "על השולחן" וכל המקרה לא היה כלל מגיע לבית המשפט סביר להניח.
וזה לא שאין אתרים שעושים את זה, לפי ידיעתי, יש כאלה שאוסרים על פרסום טלפונים למשל מסיבות כלשהן
יש הגנה טכנולוגית יותר מינימאלית ואנטי פוגענית מזו?
איזו הצדקה יש לאלץ אתרי אוכל למשל להעלות מתכונים, שכוללים מאה או מאתיים מילים לכל היותר, בפורמט של PDF או WORD
למשל?
אתה לא חושב שזה יסרבל ללא צורך את כל הליך השיטוט בהם?
מעבר לכך לא התייחסת לטענה העקרונית שלי כי ברגע שהגנה כזו תהפוך להיות הנוהג הרי שהיא תהפוך לסטנדרט ותאבד מן האופי ה"חריג" שלה כמו כן את הקונצנזוס בדבר איסור העתקה לגביה.
שהרי בפועל, יש להניח, מי שירצה יעתיק מהמקור הכי זמין וקל לו.אמצעי ההגנה לא ישנה את הצורך של אנשים בקריאת מתכונים או הכנת מאכלים. ברגע שזה יהפוך למקור הזמין והקל ביותר יעתיקו ממנו מרבית האנשים ואז נצטרך אמצעי יותר הגנתי וחוזר חלילה.
קח כדוגמא את עולם האופנה למשל : ברגע שפריט "חריג" או "חתרני" מאומץ ע"י הממסד או החברה הוא מאבד מחריגיותו ונע לכיוון המיינסטרים.
ואז בא פריט "חריג" או חתרני אחר וחוזר חלילה.

20/5/07 16:58  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאלון,

לא התייחסתי לטענה העקרונית שלך ולפיה: "ברגע שהגנה טכנולוגית תהפוך להיות הנוהג הרי שהיא תהפוך לסטנדרט ותאבד מן האופי ה"חריג" שלה כמו כן את הקונצנזוס בדבר איסור העתקה לגביה".

לא התייחסתי משום שאני חושב שאתה טועה:

ה"חריג" היום הוא מצב בו אין הגנה טכנולוגית. הנוהג והסטנדרט הקיים באינטרנט הוא שיש הגנה טכנולוגית על תכנים "חשובים" אם או בלי שהם "מוגנים בזכויות יוצרים". נסה לדוגמה להעתיק את הפרסומת של
Hyundai
בלינק הבא:

http://www.time.com/time/

20/5/07 22:48  
Blogger אלון25 כתב/ה:

דב,

נראה שלא שוטטת זמן רב באתרי אוכל ומתכונים.
אין בהם ולא מתכון אחד שלא ניתן
להשיג בגרסה ה"רגילה" כלומר טקסט.
אני לא יודע איך הגעת למסקנה
עובדתית מהו הנוהג ומה החריג, כמה אתרים בדקת. יכול להיות שאתה באופן אישי נוהג לשוטט באתרים רבים שמצויים בהם תכנים בעלי הגנה טכנולוגית ולכן נבנה בקרבך רושם מסוים.

האם מתכון להכנת מרק עגבניות למשל הוא תוכן "חשוב" כמו פרסומות של יונדאי לצורך השוואה? איזו השקעה דרושה על מנת להגות רעיון למתכון מסוג זה? השקעה אפסית כמעט.
האם ראוי לסרבל את תהליך הגלישה והשיטוט באתרים מסוג "על השולחן" ? האם זהו באמת הפתרון היעיל ביותר, כלכלית ומעשית?
אל תשכח שמתכונים להכנת מאכלים, מטבעם, אינם טסקט לקריאה או לצפייה כגון פרסומת של יונדאי. מי שמתכוון להשתמש בהם, סביר להניח, מבקש לקבל בפורמט המלא כפי שהוצג פחות או יותר. קלות ההעתקה וההדפסה לטעמי היא קריטית במקרים אלה.
הדרישות שאתה מציג מתעלמות מן ה"אפקט המצנן" שכתב עליו ד"ר בירנהק ומציגות את זה כנחלתם הבלעדית של ספקי הפלטפורמות.
יש כאן משהו שלא מסתדר לי אינטואיטיבית, אמצעי הגנה תמיד אפשר להוסיף, אין לזה סוף. נראה לי עקום ביותר שהגנב, או המפר, יתנער ב100% אחריות כפי שאתה מציע, בטענה שהניזוק לא נקט באמצעי הגנה מספיקים מפניו.

21/5/07 11:28  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא יודע... לא נראה לי שההגנה הטכנולוגית על הפרסומת של יונדאי מסרבלת את הגלישה או השימוש באינטרנט.

21/5/07 18:09  
Blogger אלון25 כתב/ה:

"על השולחן"
מפרסמת מתכונים להזכירך.
מה שטוב לפרסומות מזדמנות באתרים כלליים אינו בהכרח טוב למידע אינפורמטיבי כגון מתכון באתרים שכל תוכנם הוא הצגת מתכונים.
הגולש הממוצע לא נכנס לאתר של טיים כדי לראות את הפרסומת.
הוא כן נכנס לאתר של על השולחן כדי לצפות במתכונים.

21/5/07 19:28  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אלון, תפסיק להיות קשקשן.

רואים שמזמן לא גלשת באינטרנט.

21/5/07 20:27  
Blogger אלון25 כתב/ה:

"אלון, אתה קשקשן..."

כדאי שתגן על הטיעון האחרון שלך באיזשהו אמצעי טכנולוגי מתקדם
שלא יעתיקו בו וישתמשו בו למכביר במאמרים, ספרים והרצאות ואתה תיוותר בידיים ריקות.

22/5/07 02:00  
Anonymous דב כתב/ה:

היי אלון,

זה לא אני כתבתי לך את ההודעה האחרונה.

אני מאוד נהנתי לשוחח (לטוקבק) איתך.

ומצידי אפשר להמשיך כמה שאתה רוצה - למרבה הצער אין הרבה אנשים שאני יכול לשוחח איתם בנדון.

22/5/07 10:04  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאלון:

חשבתי על מה ששאלת אותי לעיל ואני מצטט: מבחינה רעיונות הטיעון שלך נראה לי נכון.
הבעיה היא שכיצד אתה יכול לדעת מי המפיר במקרה זה?

ובכן... לשאלתך... יש מה שנקרא חזקות שבדין או בהלכה.

הנה דוגמה לחזקה מהדיסציפלינה הרלוונטית של משפט-וטכנולוגיה: לבית המשפט בישראל יש סמכות שיפוט על כל אתר אינטרנט הפונה בעברית לקהל יעד ישראלי. אפילו עם האתר הזה חי ובועט מתוך שרת אינטרנט במדינה זרה, בכל זאת רואים אותו כאילו הוא פועל בישראל ולבית המשפט יש סמכות לגביו.

כלומר, מה החזקה פה? שלא צריך לדעת מאיפה אתר הנ"ל פועל, חזקה שהוא פועל בישראל.

וככה זה גם במקרה של הפרת זכויות יוצרים בפורום של תלמידי בית ספר. לא צריך לדעת מי המפר, חזקה שהמפר הוא תלמיד בית ספר.

הערה: לא ניתן להשליך את מה שכתבתי לעיל ישירות על המקרה של על השולחן נגד רשת אורט, משום שהיא מזוהה כרשת של תלמידי בתי ספר ומכללות. כלומר קטינים ובגירים יחדיו.

אבל... ניתן לשים לב שפסק הדין לא נתן דעתו לשאלה האם יתכן שאת ההעתקה ביצעו ילדים תמימים שלא ניתן לתבוע מהם פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים (זו טענת הגנה העומדת גם למפר העקיף, כלומר לספק שירותי הפורום).

29/5/07 18:56  
Anonymous סטודנטים אנונימיים כתב/ה:

שלום למרצים,

מישהו מכם מוכן לכתוב משהו חדש?


על החתום,
סטודנטים שבאמת רוצים להשתתף בבלוג הזה אבל אין להם שום חומר להגיב אליו.

30/5/07 18:34  
Anonymous אילן גור כתב/ה:

מילא סתם אנשים, אבל משפטנים?
התביעה נגד אורט לא נגעה כלל למתכונים אלא להעתקה במצח נחושה (ולא על ידי תלמידים אלא על ידי אנשים במיטב שנותיהם).

למרות שהוכח בבית המשפט כי רשת אורט הוזהרה בעבר לגבי העתקות ולמרות שהוכח שרשת אורט עודדה בשתיקה את ההעתקות, העדיפה השופטת להכנס לכותרות עם עניין שכלל אינו שנוי במחלוקת והוא העדר זכויות יוצרים על מתכונים.

למעשה היא הכשירה בפועל כל העתקה של חומרים שיש עימם זכויות יוצרים, משום שהם ברי מחיקה.

מילא השופטת, אבל אתם המשפטנים?

ואגב, התביעה נדדה בין שלושה שופטים, מתוך שיקולים של בית השמפט והשניים שהיו לפני השופטת כהן חשבו אחרת ממנה, כך לפחות לפי רוח הדיון.

אילן גור,
מו"ל על השולחן

9/6/07 10:17  
Anonymous דב כתב/ה:

לאילן גור,מו"ל על השולחן

בכל הכבוד לך, לדעתי, יש לך מזל גדול - והוא שאנחנו, החברה הישראלית בכללותה, מפגרים בערך ארבע שנים ויותר אחרי מה שהאינטרנט במדינות המערב דוברות האנגלית.

יש לך מזל כי בעוד ארבע-חמש שנים: אתר אינטרנט כמו שלך, שיתבע אתר אינטרנט אחר שהעתיק ממנו תכנים - יוחרם על ידי הציבור.

אם היינו עכשיו בניו-יורק, לדוגמה, על השולחן הייתה מתמודדת עם קמפיין של "חרם צרכנים" בתגובה לתביעה שהגישה נגד רשת אורט.

תחשוב עלה זה - היום כל כך קל לנהל קמפיינים באינטרנט, די בכך שישימו קישור ממומן בגוגל - בו כתוב שעל השולחן תבעה את רשת אורט בגין העתקת תכנים - ואנו רואים את התביעה בחומרה רבה, משום שהיא נוגדת את הנורמה החברתית המקובלת באינטרנט לשתף מידע. ולכן החלטנו להחרים את אתר האינטרנט של על השולחן, ובאותה נשימה להמליץ על חלופות שהם כל המתחריה המסחריים ואף לתת לינק לאתר אינטרנט שלהם.

וכל זה בגלל... שבאיזו זכות אתה מבקש מהציבור לא לפרסם מתכונים שגם אתה מפרסם באתר האינטרנט שלך? ואפילו אם אתה המצאת את המתכונים האלה, לך תתבע את המסעדות שעושות בהם שימוש מסחרי ואל תתעסק עם אנשים שעושים עם מידע הזה שימוש פרטי.

אני לא שופט, אבל אם הייתי יושב בדין, הייתי דוחה את התביעה שלך מחמת חוסר היגיון כלכלי: סלח לי, אבל האינטרס הכלכלי שלך הוא שהמתכונים יפורסמו באינטרנט וכמה שיותר הרי זה משובח.

אם הנחת היסוד שלך שיש לך זכויות יוצרי במתכונים (אני חולק על כך) הרי שהאינטרס הכלכלי שלך צריך להיות שיעשה במידע הזה שימוש מסחרי שיביא לך הכנסות. לדוגמה, מסעדות ישלמו לך בעבור הכנסת המתכונים לתפריט שלהם, וספרי בישול יבקשו לשלם על מנת לצטט אותך. אני לא מכיר את הענף המסחרי הזה - אבל בטח יש דוגמאות נוספות איך אפשר להרוויח כסף מזכויות היוצרים שלך.

ההתנהגות הלא רציונאלית שלך מבחינה כלכלית, נעוצה בכך שאתה מבקש למנוע פרסום שלך המתכונים באינטרנט. כל עוד מדובר באתרים שלך המתחרים המסחריים שלך בסדר, צריך למנוע זאת. אבל למה למנוע פרסום של המתכונים באתרים פרטיים, או אתרים של גופים מתחום מסחרי אחר לגמרי - כמו רשת אורט. הרי הפרסום הזה ובמקומות אחרים, מעצימים את הערך של זכויות היוצרים שלך. כמו שפעם דיברו בעל פה על מתכון מעולה ואחרי זה הוא צוטט בספרים ותפריטים והכניס תגמולים ליוצריו. היום זה קורה ברשת אינטרנט. במקום בעל פה היום השיח מתנהל ברשת. אחרי שידברו על המתכון שלך, מן הסתם יבואו גם מי שיבקשו לעשות בו שימוש מסחרי וישלמו לך בעבור זה.

ובכלל מה הרציונל הכללי לתבוע את מי שרק העתיק את המתכון? להיפך, שיעתיקו כולם. תהייה חכם: שב בשקט, שיעתיקו כל האנשים הפרטיים, ותתחיל לחפש עותק שהתגלגל לידיים מסחריות שעושות בו שימוש. לדוגמה חפש מסעדה שהכניסה את אחד המתכונים שלך לתפריט שלה. ואז אתה כבר תובע גוף מסחרי בתחום העיסוק שלך, ולכן הדין לגביו חמור הרבה יותר מאדם פרטי - וכך אתה גם תובע לפי עיקרון "הכיס העמוק". ועל זה, דרך אגב, לא יעשו לך חרם צרכנים באינטרנט.

(וסליחה, לא היה לי כוח לערוך ולשכתב את התגובה הארוכה.)

13/6/07 19:41  
Anonymous אילן גור כתב/ה:

אני לא יודע כמה אנשים יקראו מה שאני כותב, אבל לפחות למען הרקורד:

האם הגעתי לבלוג של משפטנים? אני מסביר שוב שהויכוח הוא לא על מתכונים אלא על תמונות וכתבות שנלקחו במצח נחושה וגם לאחר אזהרות לא נמחקו, ואתה מדבר על חרמות שהם תוצאה של סיטואציו תבלתי אפשריות שאתה מעלה. אין זאת, שמרוב שהיית להוט להשמיע את דבריך - לא התעמקת במה שנכתב ושאליו אתה מתייחס.

והקשקוש הכלכלי הזה: מדובר בחומרים שאינם מתכונים, אלא כתבות ותצלומים. זהו עניין שמעוגן עמוק בתחום זכויות היוצרים והקניין הרוחני.
מה הטעם לעמול ולהשקיע אם אחר כך יש מי שקוטף את הפירות ומפרסם את הדברים באתרו ובחינם? למה צריך מערכת ידיעות אם אפשר להעתיק?

זהו נושא הדיון והפסיקה המוזרה של השופטת (שלא היתה עומדת בשום ערעור) היא שבאינטרנט - די בהסרת ההפרה (בתנאי שמישהו יתריע) ואפשר להמשיך את החיים בקלות.

חכמים, קראו דברים קצת יותר בעיון ודברו קצת פחות.

23/6/07 11:17  
Anonymous דב כתב/ה:

לאילן גור,

תשובה יפה.

26/6/07 00:19  
Blogger Eden כתב/ה:

אומנם אני לא עמוק בדיני זכויות יוצרים וכל המסביב של זה, אבל לא קשה לראות פה עניין מציק ובעייתי בזכויות יוצרים בקניין אלקטרוני.

מצד אחד בית דפוס יכול להדפיס ספר או חוברת ולכתוב ש"שאין להעתיק, לצלם...", והוא מסיר אחריות ומקווה שלא יעשה דבר שכזה. ומאידך, אם ספק אינטרנט כלשהו עושה את זה, הוא עדין אשם ואחראי במלוא החומרה, האין זהמוגזם במעט?

25/2/10 00:21  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>