תג

יום שלישי, מאי 1

רוממות "הדמוקרטיה המתגוננת" בפיהן

אילן סבן

"דמוקרטיה מתגוננת" פונה כנגד מי שמסכן מוחשית את ערכיה ואת הפרוצדורות שלה. היא חלה בשני מצבים בלבד. כאשר קבוצות מיעוט חותרות להשיג תכליות באמצעים אלימים; ומצב קשה יותר, בו קהילת הרוב (או קבוצה שעלולה להפוך לרוב) מבקשת בהכרעת רוב לאיין את המסגרת הדמוקרטית. הצעות הימין בכנסת להגביל את המפלגות הערביות, להתנות את השתתפותן בבחירות בהצהרת אמונים, לא למדינה ולחוקיה אלא למסגרת מפורשת של "מדינה יהודית ודמוקרטית" – מתקרבות לגבש סכנה מהסוג השני, זו הקשה יותר לבלימה.
מפלגות הימין מתגדרות בטיעון לפיו "אף דמוקרטיה לא מאפשרת למי שחותר תחתיה לפעול בפרלמנט שלה". אך זהו טיעון שבניסוח גורף הוא שגוי, וככל שהוא עוסק בניסיון לשריין את אופיה הלאומי של מדינה, להבדיל מערכיה הדמוקרטיים, הוא אף מטעה. בצפון אירלנד פעלו ופועלות שתי מפלגות קתוליות מרכזיות שמנסות לבטל את צפון אירלנד (לאחדה עם אירלנד). בקנדה פועלת מאז שנות ה-60 מפלגה בדלנית ששואפת לפרק את קנדה על ידי פרישת קבק/קוויבק. במקדוניה פועלות מפלגות אלבניות ששואפות למדינה דו-לאומית. בספרד זוכה להיות בראש האזור הבאסקי מפלגה החותרת לעצמאותה של ארץ הבאסקים, ועוד. יש הבדלים כאלה ואחרים בין כל אחת מהדוגמאות לבין עצמן, ובינן לבין ישראל, אלא שהבדלים אלה לא מאפילים על הנקודה החשובה המשותפת. אף אחת מהמדינות הללו לא היתה נותרת דמוקרטית לוּ חסמה את יכולתו של המיעוט לחתור – בדרכי שלום – לשינוי מסגרתה הלאומית של המדינה שבה הוא חי.

נקודה נוספת עניינה תחזית התרחשות. אם יאומצו המהלכים המוצעים להגבלת המפלגות הערביות תיחשף אנומליה גדולה שהצלחנו לשמור סמויה אפילו מעצמנו. אנו מדינה הכובשת עם אחר ומתנחלת בתוכו 40 שנה ובכל זאת מתהדרת ב"אופייה הדמוקרטי", זאת בעיקר משום שהצלחנו לשמור על סף דמוקרטי בתוך הקו-הירוק, ומשום שתייגנו כ"זמני" את הכיבוש הכה-ממושך. הגבלת המפלגות הערביות תוביל על כן לשני דברים: חרם משמעותי של הבוחרים הערבים, ושחיקה קשה של ההכשר לו זכינו עד היום כמדינה.
קשה לייחל לחרם בוחרים, ומסוכן לאבד את ההכשר הבסיסי ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". ואולם ההכשר יישמר רק אם נהיה סוף סוף דמוקרטיים. משמע, רק אם נסיים בדחיפות עליונה את הכיבוש, רק אם נדחה בנחישות הצעות מהסוג שמציע עתה הימין באדנוּת ובקלות-דעת כה גדולה, ורק אם סוף סוף תיקח ישראל ברצינות את ההבטחה לה התחייבה לפני שני דורות, ל"קיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

חשוב לי להפנות את מבטי לסיום גם בכיוון אחר. אם יורשע בשארה בעבירות ביטחוניות חמורות (וזאת יש להמתין ולראות), כי אז עשה משהו בעל חומרה יוצאת דופן. מעבר לנזק הישיר שבעבירה ביטחונית, הוא הכתים מנהיגים, מפלגות וציבור, שבמשך 59 שנים ארוכות הקפידו לפעול בתוך כללי משחק אזרחיים. אם יורשע, הוא יפגע – מעשית – בטיעון מרכזי של תומכי מסמכי החזון החדשים של המיעוט הערבי. זהו טיעונם החשוב והכן: "לנו יש את החזון שלנו, הוא שונה משלכם, אך נפעל להשיגו רק באותם אמצעים שדמוקרטיה מתירה; הבה נדון בו". עבורנו, מתנגדי חלקים בחזונות הללו, טיעון זה סולל אפיקי דיאלוג. והנה פרשת בשארה מכבידה על כך מאד.
אלא שתהא זו בכייה לדורות אם נשוב אל הדפוס המוכר עד זרא, של התעלמות וחד-צדדיות ביחסי מדינה-מיעוט. דמוקרטיה מתגוננת, משום שחפצת-חיים היא, אינה מכתימה ומשתיקה את הרבים בשל פרשת היחיד.


*המאמר התפרסם במעריב ביום 26.4.2007

9 תגובות:

Blogger אלון25 כתב/ה:

הבחנתי בסתירה לוגית בשתי הנחותיך הראשונות. אשמח אם תוכל להדריך אותי בפתרונה
קבוצות מיעוט חותרות להשיג תכליות באמצעים אלימים לעיתים תכופות לנוכח בעיות נגישות מוכרות למינהן. כלומר האפיק ה"מקובל" חסום בפניהם
האפיק ה"מקובל" נקבע, מן הסתם, ע"י קבוצת הרוב
כיוון שכך יהיה זה תמים לומר כי אין ההליך נקבע מתוך כוונה לעשותו בלתי נגיש למיעוט
די דומה למצב המסוכן השני אותו תיארת

ולאחר כל זאת, נניח ויעבור חוק דומה לזה האמור בטורך, האם מחאה אלימה של המיעוט הערבי עדיין תחשב בתור כזו שתסכן את ערכי הדמוקרטיה?
לפי ההגיון שמובע במצב השני שלך זאת תהיה חתירה להגשמת הדמוקרטיה
באם נסכל חתירה כזו ניקח מידי המיעוט את האפשרות היחידה שנותרה לו להגשים את ערכי של זו

1/5/07 13:38  
Anonymous רומן כתב/ה:

השאלה שמעניינת אותי היא, האם עצם הביקורים של בשארה ומנהיגים ערביים נוספים במדינות עימן אנו מצויים בעימות (סוריה, לבנון וכד') - הוא לכשעצמו הופך את האנשים האלה לעבריינים.

ביני לביני אני חושב שמבחינה חוקית אל לנו לחסום את הנסיעות האלה, אולם מבחינה ציבורית יש להתייחס אליהן בחומרה יתירה.

זאת, מבלי להתייחס כלל לשאלה האם מסר בשארה ידיעות אשר פוגעות בבטחון המדינה לאותן למדינות בהן ביקר שוב ושוב.

1/5/07 15:02  
Blogger Ilan Saban כתב/ה:

לאלון ולרומן תודה על השאלות.

לאלון,
הערת רקע:
בהווה סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת מקים סמכות לפסילת מפלגות השוללות "את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". עם זאת, בית המשפט העליון, בסדרה של החלטות, קבע כי תפסלנה רשימות שחותרות לתכלית זו רק אם היא חלק "מפרוגרמה ממשית, רצינית ופעילה". פרשנות זו מגוננת על המפלגות הערביות (כמו גם המפלגות החרדיות!).
ההצעות המועלות בעת האחרונה רוצות לשנות זאת בדרכים שונות. דרך אחת למשל – הצעת החוק של חה"כ יולי אדלשטיין – מבקשת להתנות רישום מפלגה ב"הצהרה בכתב של המייסדים על מחויבותם למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". משמע, זו הצעה לעבור מ"איסור לשלול" אל דרישה "למחויבות" למדינה יהודית ודמוקרטית, וזהו ויתור על המשוכה של "פרוגרמה" מקיפה כנגד המדינה היהודית והדמוקרטית.
אם הצעות מעין אלו יתקבלו, ובעיקר אם הן יתקבלו במישור הצהרת האמונים שלה מתחייב כל חבר כנסת, הרי שחלק מהמפלגות הערביות לא ישתתפו בבחירות בכנסת, או שיישללו זכויות וכוחות שנתונים לחברי הכנסת שמסרבים להצהיר כך.
משמע, הדמוקרטיה הישראלית, שכבר עתה יש ספק אמיתי ביחס לזכאותה לתיוג הנכבד הזה, תאבד הרבה משארית ההצדקה לו.
עם זאת, אתה עושה לדעתי מעבר מהיר מדי בין חוסר דמוקרטיה לבין נקיטה באלימות. כך למשל יש טענות מוסריות מאד כבדות משקל כנגד פיגועי טרור של פלסטינים הנתונים תחת משטר קשה של כיבוש ונישול. הטעם העיקרי לכך הוא שיש רצף של אמצעים, מידתיים יותר (ואכן מידתיות אינה אמת מידה החלה רק כנגד המדינה), שחובה על הפלסטינים לשקול בטרם פנייה לאלימות, קל וחומר לאלימות בלתי מובחנת.
אם להיות פחות מופשט, נגד גרמניה הנאצית "התנגדות לא-אלימה" לא היתה אפשרית. נגד בריטניה בהודו, או המשטר הלבן בדרום אפריקה למשל – התנגדות זו הופעלה וצלחה. הנטל אם כן עודנו על הפלסטינים לשכנע מדוע רק טרור יוביל אותם לשחרור לאומי, והאם הזוועה הטמונה בטרור אינה צריכה להכריע כנגד השימוש בו.
אם לחזור לשאלה הקונקרטית שלך.
שחיקה קשה של היסודות הדמוקרטיים של מסגרת היחסים בין ישראל והמיעוט הערבי-פלסטיני, אכן תוביל, סוציולוגית, לערעור עמוק של היציבות השלטונית של ישראל, ושל נכונותו של המיעוט להימנע מאלימות, ואולם – מוסרית – היא אינה מעניקה כשלעצמה היתר לאלימות.

אשר לשאלתך רומן,
משפטית הביקורים במדינות אויב אינם חוקיים, אך שאלתך היא במישור המוסרי – של המשפט הרצוי. האם ראוי לאסור על ביקורים שכאלה, גם כאשר לא כרוכה בהם התנהגות נוספת שיש לנו טעמים עצמאיים לפסלה?
אני מסכים איתך. לא הייתי הופך התנהגות זו לבלתי חוקית.
יתר על כן, וכאן אולי דעתי שונה משלך, גם מהבחינה הציבורית לא הייתי מתייחס לביקורים שכאלה בחומרה יתרה. מיעוט לאומי-תרבותי רשאי לשמור על קשרים קרובים עם עמו/ אומתו, וההצדקות להגבלה על קשרים שכאלה צריכות להיות כבדות-משקל.

2/5/07 18:11  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

"...הדמוקרטיה הישראלית, שכבר עתה יש ספק אמיתי ביחס לזכאותה לתיוג הנכבד הזה..."

נדמה לי שבאף מדינה אחרת ח"כ (בזמנו) בשארה היה מתאפשר לצאת מן הארץ כאשר יש סבירות גדולה כי הוא לא ישוב על מנת להישפט.

2/5/07 18:46  
Blogger אלון25 כתב/ה:

לד"ר סבן : התחמקת בצורה אלגנטית מן השאלה שלי(אם במכוון ואם לא) לא נעימה כד כמה שתהיה.

שאלתי נגעה לנקטית אמצעים אלימים מצד המיעוט הערבי בארץ ישראל ולא תושבי פלסטין. אנא התייחס לאלה בבקשה
כמו כן לא דברתי על שחרור לאומי אלא על השתתפות בהליך הדמוקרטי בלבד מכוח אזרחותם הישראלית.

כמו כן, טיעון המדתיות נכון לא פחות לגבי פועלה של הכנסת. ישנם אמצעים מידתיים יותר מאשר הצעות החוק הנידונות.
מה מותר הכנסת מן חברי המיעוט הערבי?
מהי ההצדקה המאפשרת החלת (ולא גינוי בלבד) פעולה בלתי מידתית של המדינה לעומת איסור על פעולה לא מידתית של המיעוט הערבי?

אין בכוונתי "להצדיק" אחד מן הצדדים או להביע עמדה פוליטית אלא מבקש אני בלבד לברר האם ניתן לחשוב על הצדקה החורגת מגדר הגשמת אינטרסים עצמיים.

2/5/07 19:16  
Blogger Ilan Saban כתב/ה:

לאלון
הטיעון הוא טיעון של קל וחומר. אם לפלסטינים תחת כיבוש אסור לנקוט בטרור, באלימות שאינה מובחנת, כך גם הוא אסור על המיעוט הערבי-פלסטיני. זאת אפילו יתקבלו הצעות חוק/ או הצעות לחוקי יסוד ששוחקים את הממדים הדמוקרטיים שנותרו בישראל.

אשר לסוגיית המידתיות. אתה כמובן צודק. הצעות חוק מסוג זו של יולי אדלשטיין אינן מידתיות ואינן דמוקרטיות. יש לקוות – אך קשה להיות בטוחים – שהן תיחסמנה על ידי בית המשפט העליון. ראה פרשת חוק האזרחות והכניסה לישראל.
תשובה זו מסווגת את אופיה של הצעת החוק, ומצדיקה ביקורת שיפוטית חוקתית על חוק שכזה. אך אתה שואל שאלה אחרת, שאלה ביחס להצדקה לאלימות מצד האזרחים הערבים כדי לחסום הצעות שכאלה, להבדיל מהסתפקות בגינוין. ושאלה זו מחזירה אותנו לתשובתי לעיל. אלימות היא דבר קשה מאד וכבד משקל מאד. הצידוקים לה נתונים במשורה, ורק לאחר שתמו האפיקים של פעולה אלטרנטיבית לא אלימה. דומני שלמזלנו לא הגענו עדיין לשם.

3/5/07 17:24  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

מצטער שוב שאני מערבב שמחה בשמחה, אבל לאחר שלושה וחצי שבועות של שביתת סטודנטים תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מצד הממשלה, לאחר שור"ה מאיימים על ביטול הסמסטר, באמת שאשמח מה יש למרצים למשפטים להגיד - בעניין השביתה הזו בכלל, ועל ור"ה בפרט. מוצדקת / לא מוצדקת; מוסרית / לא מוסרית; תומכים / לא תומכים.

בתחילת ימי הבלוג הזה דר' יובל כתב כאן על התחושה שאופפת אותו כשהוא אמור להתעסק בנושאים אקדמיים בעת שמדינת ישראל נמצאת במצב של מלחמה. להבדיל, או שלא להבדיל, לי קצת קשה לקרוא כאן התפלפלות בנושאים אקדמיים כשאנחנו נמצאים במצב שגם הוא סוג של מלחמה.

ואולי לא, אולי למרצים דיעה אחרת בעניין. בכל מקרה, הייתי שמח לשמוע על כך.

3/5/07 18:13  
Blogger אלון25 כתב/ה:

אם כבר אז טיעון ה"קל וחומר" אמור לעבוד הפוך איך שאני רואה את זה :

אם לאזרחי המדינה, הזכאים לשוויון זכויות מלא על פי נתוניה הקונסטיטוציונים של המדינה אסור לנקוט באלימות אז קל וחומר שלתושבים אשר אינם זכאים למעמד במדינה אין צידוק לנקוט באלימות כלפי ישראל

הניסיון לתעל את מאמציהם של אזרחי המדינה הערביים לאותו שוויון זכויות דמוקרטי נכשלו בצורה חמורה ביותר לאורך 59 השני האחרונות. אני לא בטוח שאנחנו יכולים לדרוש מהם להמשיך.
מלבד זאת, נראה לי שבתשובתך ענית על שאלת האמצעם האלטרנטיביים : בנושא חוק נירנברג(האזרחות) מיטב המוחות של המגזר הערבי ושל המגזר היהודי ניסו בדרכים לא אלימות שהוקנו להם בחוק לשנות את רוע הגזירה וכשלו, וזאות עוד בנושא קריטי כל כך לחיי אדם כמו הזכות לחיי משפחה(לא רק זוגיות אלא גם זכות הילדים לגדול לצד הוריהם).

מדוע יש לצפות שדרכי פעולה אלטרנטיביות יועילו במקרה של הזכות להיבחר שהיא, לדעתי לפחות, נמצאתי במדרגה נורמטיבית נמוכה יותר מאשר הזכות לחיי משפחה?

שאלה נוספת : האם הזמן אינו מטשטש את המידתיות?
כוונתי היא שאין להצדיק לטעמי פעולת נגד אלימה יום לאחר הוצאת חוק אנטי-דמוקרטי ובלתי מידתי. אך מה לגבי מצב שבו החוק קיים כשנה, שנתיים או יותר? הנזק המצטבר גדל כמובן עם הזמן ועימו ההצדקות לפעולה אלימה.
קח לדוגמא את נושא חוק האזרחות, גם אם היה מוכרע בפסיקה שהוא בלתי מידתי והיה נפסל הרי שאת הנזק שנגרם למאות משפחות ב 3 השנים שעברו מאז העתירה ועד ההכרעה אין להשיב, לא מבחינה תיאורטית ולא משפטית-נזיקית


לבסוף אני רוצה להתייחס לטענתך האחרונה כי "אלימות היא דבר קשה מאד...
אני חושב שזוהי טענה דמגוגית ביותר כאשר באה מפי מי שנמצא בצד ה"חזק
הסיבה היא כי על אלימות ניתן לשים את האצבע במדויק, להזהיר ולהיזהר ממנה.
מסוכנת וקשה הרבה יותר לדעתי אלימותו של החזק, המתבטאת בדרכים בלתי פוגעניות מבחינה פיזית אך לא פחות פוגעניות מבחינה נפשית וכלכלית. אלימות זו נסתרת היא מן העין, קשה להוכחה, קשה למניעה כיוון שנתמכת במנגנונים בירוקרטיים שנועדו לשרת את המשתמש בה.

אותם המנגנונים האמורים תורמים גם להוקעת ה"אלימות" המוכרת ומנציחה את מעגל שוטה מעין זה

3/5/07 20:34  
Anonymous שי כתב/ה:

.

22/6/07 00:38  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>