רוסטרופוביץ'

מטיסלב רוסטרופוביץ' נפטר היום במוסקווה. בזכרוני קשור מי שנחשב לגדול הצ'לנים אי פעם בשמה של עיר אחרת: ברלין, ברלין החצויה והחומה במרכזה, לשם נסע ב-1989 תוך כדי ההתעוררות העממית שהביאה לנפילת החומה, פתח כסא מתקפל על המדרכה לידה, וניגן.
לא הייתי מטריח את קוראי הבלוג המשפטי בדבר מותו של מוזיקאי לולא המחאה האישית הזאת, הפשוטה, שקטה ומדוייקת כאחת, בבחינת "לנגן - זה מה שאני יודע לעשות". והחומה, ראה זה פלא, נפלה.
אינני יודע מה ניגן. בדמיוני אני שומע את צלילי הפתיחה של הסוויטה מס' 1 של באך לצ'לו סולו, ששמעתי בה תמיד ביטוי מורכב ומאתגר לחווית הבדידות. רוססטרופוביץ' לא היה תמים ולא רומנטיקן; דיסידנט ותיק כנגד המשטר הסובייטי, לוחם עקשן ומנוסה, בצליליו יש אזהרה ופסימיות לא פחות מאשר תקווה והעזה. הוא יודע שהחומות האמיתיות הן חומות הרוח שבין האנשים, ולא חומות החומר שבין המקומות. המוסיקה שלו יוצרת מורכבות של ביטוי שמתגבשת בתודעתנו בהדרגה, להבדיל מן השפה שתכניה נרשמים מהר יותר ומעירים תגובות חפוזות יותר, ולעיתים בשלות פחות מאלה הנזקקות לשהות של הרהורים והפנמה.
זמן טוב להיזכר, ולהאזין לו שוב.

כנסו כנסו, אני טוקבק אנונימי

כנסו, כנסו, אני טוקבק אנונימי

מיכאל בירנהק

גולש מכובד, רוני, הכי טוב, אודי, שאול, גב' ברוניה מנתניה, אלמוני, רפי מטורפי, ואפילו בוראט הם חלק מהמגיבים האנונימיים לדיווח ב Ynet על פסק הדין החדש שניתן השבוע על ידי השופט יצחק עמית מבית המשפט המחוזי בחיפה, בתביעה של רמי מור נגד Ynet ונגד 013 ברק. השופט קבע עקרונות חדשים לחשיפת שמותיהם של גולשים במסגרת תביעה אזרחית. פסק הדין משנה את העיקרון שנקבע בפסק הדין המרכזי הקודם בפרשה, שניתן בפברואר 2006 על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן, אז בבית משפט השלום בירושלים (השופטת קודמה בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי), בעניין פלונית נגד בזק בינלאומי. מאחר שפסק הדין החדש ניתן בערכאה גבוהה יותר, הוא מחייב את בתי משפט השלום, כל עוד בית המשפט העליון או המחוקק לא אמרו את דברם בסוגיה. פסק הדין קובע מבחן מהותי – מתי יש לחשוף את הגולשים ומתי לא – ובכך הוריד את הרף לעומת הילכת פלונית, אבל, מצד שני, השופט העלה את הרף חזרה על-ידי קביעת שורת ערובות פרוצדוראליות חשובות שנועדו לסכל תביעות-סרק. התוצאה: אפשר ומותר להיות טוקבקיסט אנונימי, אבל מי שמתכוון לנצל את האנונימיות לרעה, שיחשוב פעמיים.

התביעה וההכרעה
פסק הדין מאחד שתי תביעות של רמי מור, המוגדר בהחלטה כמטפל אלטרנטיבי. הוא כנראה אדם שנוי במחלוקת, ובכתבות שהתפרסמו עליו היו מי שלא אהבו אותו (ואולי זה אותו אחד?), וחיוו את דעתם בטוקבקים. מור רצה לתבוע, רק שקצת קשה לתבוע את "איילת", או את "מישהי", וקצת יותר קשה לזכות בפיצוי בתביעה כזו. מור, כמו רבים אחרים, מבקש לממש זכות לגיטימית לתבוע את מי שגרם לו עוול, בדמות הוצאת לשון הרע. עצם הגשת התביעה אינה מבטיחה זכייה במשפט, ולא כל מה שנראה כמו השמצה בעיני התובע הוא אכן "לשון הרע" במובן המשפטי. אבל לתבוע מותר. כשלב מקדים לתביעה, יש לדעת את מי לתבוע. ההחלטה של השופט עמית דנה בבקשה מקדמית כזו: לחשוף את שם הגולשים האנונימיים שהשמיצו את מור. מבחינה טכנית, החשיפה אפשרית על ידי איתור כתובת ה IP של המגיב המשמיץ, כתובת שידועה לאתר בו נכתבה התגובה מעצם התקשורת בין המחשבים. במקרה הזה, בין הטוקבקיסט לבין האתר בו התבטא (Ynet בתביעה הראשונה ואתר דוקטורס בתביעה השנייה). השלב הבא הוא לפענח את הכתובת, פעולה פשוטה, למשל כאן, שגילתה למור שהמשמיצים (במקרה דוקטורס) הם לקוחות של 013 ברק. ברק סירבה לחשוף את שמות המגיבים, ו-Ynet סירבה לגלות אפילו את כתובת ה-IP של המגיבים. ומכאן הפנייה לבית המשפט.

בסופו של ההליך הנוכחי, קבע השופט שההשמצות שנכתבו ב Ynet אינן מגיעות לכדי לשון הרע, ואילו במקרה השני, קבע שהיה מורה על חשיפת הזהות של הגולשים, אבל מאחר שקבע הלכה משפטית חדשה, הוא אינו מחיל אותה על המקרה הנוכחי. הקביעה האחרונה אינה נטולת קשיים, אבל אני סבור שהיא נכונה: לא ראוי להחיל כלל משפטי חדש באופן רטרואקטיבי, ואין מדובר רק בכלל דיוני. הכלל עוסק בהיבט טכני לכאורה, אבל הוא כל כולו עוסק בשיקולים מהותיים. כך או כך, בשני המקרים, הגולשים נשארים אנונימיים, לפחות עד שבית המשפט העליון יאמר את דברו, אם ידון בסכסוך.

השיקולים
ההכרעה בסוגיה מעוררת שיקולים כבדי משקל, ומאלצת את בית המשפט לעסוק בשאלה מורכבת: עיצוב כללים משפטיים בסביבה טכנולוגית דינאמית, בעלת מאפיינים ייחודיים. העיסוק מפתה, אבל פסק הדין זהיר ומנסה לאזן בין כל השיקולים. מצד אחד, זכותו הלגיטימית של אדם לשמו הטוב, וזכות התביעה שנלווית לכך כדי לאכוף את הזכות במקרה שנפגעה. מצד שני, זכותם של הגולשים להישאר אנונימיים. האנונימיות אינה מובנת מאליה. היא אינה מעוגנת במפורש באף חוק, אם כי נזכרת בעקיפין בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני שפרסם משרד המשפטים לפני כשנתיים, כלומר טיוטה להצעת חוק, ומאז לא התקדם הטיפול בהצעה. הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון מציעה לקבוע את ההיפך, ופוגעת בפרטיות ובחופש הביטוי במידה שעולה על הנדרש. ראוי לעגן את האנונימיות כזכות יסוד הן בגדר חופש הביטוי והן – וכאן ראוי היה לעגן את הדברים בצורה מפורשת עוד יותר – בזכות היסוד החוקתית לפרטיות.

האנונימיות
לאנונימיות יש מחיר: יש מי שמנצלים אותה לרעה. אבל יש לה יתרונות עצומים. היא מאפשרת למי שחושש להתבטא – לומר את אשר על ליבו, לטובתו ולטובת כולנו. למשל, העובד שמבקש לחשוף שחיתות של המעסיק. האנונימיות מאפשרת לאנשים להשתתף בשיח הציבורי מאחורי מסך: לא משנה מה גילך, מהיכן את, מה עיסוקך, הרקע החברתי, כלכלי, דתי, לאומי או כל נתון אחר. העמדה נבחנת לגופה, ולא לגוף הדובר/ת. האנונימיות מאפשרת לשים מסיכה ולהביע עמדה חריגה בסביבה בה נמצא הדובר. למשל סטודנט שרוצה להתבטא דווקא נגד שביתת הסטודנטים, אבל חושש מתגובת חבריו השובתים, או אישה חרדית שרוצה למחות על מעמדן של נשים בחברה החרדית.

המבחן המשפטי לחשיפה
בפרשת פלונית, קבעה השופטת אגמון-גונן רף גבוה: כאשר מדובר בתביעה אזרחית, כלומר בין אדם לחברו ולא תביעה שהמדינה מעורבת בה, צריך הצד המבקש לחשוף את הזהות לשכנע את בית המשפט שהדברים שנאמרו הם עד כדי כך חמורים, שהם מהווים עבירה פלילית. למרות הרף הגבוה, דווקא באותו מקרה נקבע שצריך לחשוף את שם הגולשים. הפעם, השופט עמית מוריד את הרף. הוא קובע שורת מבחנים, כללי אצבע לבדיקה: התביעה צריכה להיות מוגשת בתום לב. התובע צריך להראות שסיכויים לזכות בתביעה גבוהים. עוצמת הביטוי משנה. זהות התובע – אם הוא איש ציבור – משנה. ההקשר משנה – ביטוי משמיץ בפורום שקללות מקובלות בו אינו כה חמור מאותו ביטוי בפורום מהוגן ומנומס, ואם כתבתם בשגיעות כטיב, בית המשפט ייחס לכך פחות משקל מאשר להשמצה רהוטה. המבחן האחרון אומנם לא משכנע במיוחד, אבל הצירוף משאיר שיקול דעת רחב לבית המשפט וגמישות שמאפשרים התייחסות לנסיבות כל מקרה ומקרה. הצד השני של גמישות הוא אי-ודאות לגולשים. החשש הוא שהגמישות תגרור אפקט מצנן: גולשים יימנעו מביטוי לגיטימי מחשש שיימצאו את עצמם מסובכים בתביעות.

אבל, בית המשפט הוסיף שורה של ערובות פרוצדוראליות, כלומר דרישות טכניות של סדרי דין, שיש להן מטרה מהותית, והיא לוודא שהתובע לא מבקש לחשוף את שם הגולשים האנונימיים משיקולים זרים. החשש כאן הוא שיהיו תובעים שיבקשו את חשיפת הזהות של הגולשים רק כדי לדעת במי מדובר, וכדי להתנכל להם, ולא כדי לממש את זכותם ולתבוע אותם. למשל, מעסיק שחושד שתגובה ארסית כנגדו באה מעובד שלו, או מרצה שחושדת שהתגובה העוינת היא של סטודנט מתוסכל. חשיפת הזהות תפגע בפרטיות הגולשים ובחופש הביטוי בכלל.

הדרישות הטכניות נועדו להבטיח שזה לא יקרה. דווקא כאן, החידוש בפסק הדין משמעותי יותר בעיניי. בית המשפט צריך להשתכנע שהתובע מיצה את האפשרויות לגלות לבד מי המשמיץ, באופן חוקי כמובן. התובע צריך לפרסם את בקשתו בפורום שבו מדובר ולפנות לגולש. אבל, חשוב מזה: את הבקשה לחשיפת זהות צריך ללוות בהגשת התביעה העיקרית. בנוסף, חשיפת הזהות תיעשה בשלבים. תחילה, הפרטים יימסרו לבית המשפט בלבד. בית המשפט יתווך בין התובע לנתבע: אם לנתבע יהיה הסבר משכנע, הוא יישאר אנונימי. ועוד מחסום משמעותי: העלויות של התהליך כולו ישולמו על ידי התובע.

אני סבור שדווקא החסמים הפרוצדוראליים יסננו טוב יותר בין תובעי-סרק לבין תובעי-אמת. העלויות יגרמו להם לכלכל את צעדיהם מראש, להעריך את סיכוייהם, ולצמצם את התביעות המיותרות. אבל, גם הגולשים צריכים להיזהר: מי שגולשת בשתיים בלילה מהמחשב האישי שלה, בבית, ומסתתרת מאחורי הכינוי "נינט", צריכה לדעת שהיא לא שולטתתתת, וקל מאוד לחשוף אותה. האנונימיות היא במידה רבה אשליה.

סינון טוקבקים
עוד נקודה חשובה כאן. הגולשים אינם לבד. הביטוי שלהם נעשה באמצעות גורם ביניים – האתר, הבלוג, מערכת הפורום. במקרים מסוימים, גם האתרים עלולים לשאת באחריות לביטויים פוגעניים. כדי להגן על עצמם, הם נוקטים דרכים שונות, למשל סינון תגובות מראש או מחיקתן בדיעבד, אם מתקבלת תלונה. היקף הסינון שונה מאתר לאתר, אבל מגיע לעשרות אחוזים. האתרים מסתפקים בהערות כלליות, כמו ההצהרה של הארץ, שלפיה מותר להארץ להעביר את פרטי הגולש שהפר את ההצהרה לידי מי שנפגע, או ההערה הכללית של Ynet, שלפיה "אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב", שמפנה לתנאי השימוש, שם מסבירים בקווים כלליים את השיקולים במחיקת (או סינון) תכנים של גולשים, כלומר טוקבקים. כדי לצמצם את הפגיעה בחופש הביטוי הקווים האלה צריכים להיות בהירים יותר ושקופים יותר. כדי לצמצם את הפגיעה באנונימיות, הגולשים צריכים להיזהר יותר.

אג'נדה כלכלית-חברתית לישראל – הערה לגבי ההליך

גיא דוידוב

לפני כחצי שנה הוקמה במשרד ראש הממשלה מועצה לאומית לכלכלה. אתמול התפרסם התוצר הראשון של אותה מועצה: מסמך בין 130 עמודים הנושא את הכותרת "אג'נדה כלכלית חברתית לישראל 2008 – 2010". בפתיחה מבהיר המסמך כי מטרתו אינה להיות "מקורי" – אין בו פתרונות חדשים, אלא ריכוז של הצעות לפתרונות שכבר נוסו (או לפחות הוצעו), במידה כזו או אחרת, בישראל או בעולם. ועם זאת, מדובר במסמך יומרני מעין כמותו. הוא כולל שורה של המלצות לכל מסלול החיים, מהגיל הרך ועד גיל הפרישה – ומבקש להוות בסיס למדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל בשנים הקרובות.

בצדק מבינים במועצה לכלכלה שלא ניתן להפריד בין כלכלה לחברה. אולם לא ברור מדוע סבורים הכלכלנים שם שיש להם הבנה מספקת כדי להמליץ המלצות בסוגיות חברתיות. הקשר בין כלכלה לחברה (כמו גם למשפטים – כלומר לרגולציה בתחומים אלה) מחייב שיתוף פעולה בין מומחים מכל התחומים. המועצה לכלכלה מורכבת מכלכלנים, שכמו חבריהם במשרד האוצר ובבנק ישראל, סבורים כנראה שיש להם כלים מספיקים להמליץ המלצות נחרצות בעניינים חברתיים. אמנם, בהחלטת הממשלה על הקמת המועצה לכלכלה, הוסמך ראש המועצה להתייעץ, "לפי שיקול דעתו, עם נציגים מקשת רחבה של מגזרים במשק ובחברה". אולם בפועל לא ברור עם מי בדיוק התייעץ ראש המועצה בטרם כתיבת האג'נדה. ומכל מקום, מאחר שלפי אותה החלטה מחלקת המחקר של המועצה מורכבת מכלכלנים בלבד, ברורה התפיסה המשתמעת כי ברמה האקדמית-מחקרית קיים הפן הכלכלי בלבד – ואילו ההיבטים ה"חברתיים" ישקלו רק בדיעבד ובעקיפין, ואינם אלא שיקולים של בעלי אינטרסים.

המציאות כמובן שונה ומטילה צל כבד על המסמך היומרני, אף שיש בו הרבה כוונות טובות וגם הרבה המלצות שנראות על פניהן ראויות. אתן דוגמא אחת. בפרק שכותרתו "ייעול מערך הקצבאות" מציעה המועצה להפוך את קצבאות הזקנה לפחות אוניברסליות ויותר "ממוקדות". נושא זה נידון בהרחבה בספרות בתחום מדיניות הרווחה. אברהם דורון, חתן פרס ישראל, אף כתב ספר שנושא את השם "בזכות האוניברסליות". אבל הספרות העשירה הזו – והנימוקים החזקים שמובאים בה בזכות השיטה האוניברסלית – כמעט שאינם מוזכרים במסמך. חוסר ההיכרות עם הנושא מהזווית הלא-כלכלית לא הפריע למועצה הכלכלית להמליץ המלצות מרחיקות לכת.

אג'נדה כלכלית-חברתית מן הראוי שתנוסח לא רק על-ידי כלכלנים, אלא בשיתוף פעולה עם חוקרים ואנשים מדיניות מתחומים אחרים. זאת ועוד, יש מקום לשתף את הציבור בהליך קביעת האג'נדה. ראוי ללמוד מאופן הפעולה באנגליה בהקשר זה. שם רשויות הציבור נוהגות להפיץ תחילה מסמך של קריאה להיוועצות. במסמך ראשוני זה מועלות השאלות לדיון והציבור מוזמן להתייחס, עד למועד נקוב. לאחר שהתקבלו ההתייחסויות, מפרסמת הממשלה מסמך של התייחסותה לעמדות השונות שקיבלה – מארגוני עובדים או מעבידים, ארגונים חברתיים, אנשי אקדמיה או סתם אזרחים – וכן מסמך סופי שמסכם את המלצותיה בדרך של הצעת חוק מנומקת (ראו מספר דוגמאות).

הליך נכון יותר של גיבוש המלצות וקבלת החלטות – באופן שיכלול חוקרים מתחומים "חברתיים", וכן ישתף את הציבור הרחב – עשוי לזכות לתמיכה רחבה יותר וליהנות מלגיטימציה דמוקרטית גבוהה יותר. אך בעיקר, הוא צפוי להיות "עשיר" בזוויות מבט נוספות ולכן גם להוביל למסקנות ראויות יותר.

שלושה סיפורים על השפלה

שולמית אלמוג

ויקטוריה מולדובנובה, ילידת מולדביה, הגיעה לישראל בשנת 1999, מצויידת במסמכים מזוייפים ובאמונה שתוכל להתפרנס כמעסה, ששכרה יעמוד על אלף דולר בחודש, ושתהיה חופשייה לחזור לארצה בכל עת. בשדה התעופה חיכה לה אדם שלקח את דרכונה והביא אותה לדירה באופקים, שם אולצה לעבוד בזנות. במהלך החודשים הבאים נמכרה, הועברה מיד ליד והכניסה סכומי כסף נכבדים ל"בעליה" עד שרשויות החוק שמו קץ ל"העסקתה". בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, במסגרת הדיון בזכויותיה, קבעה השופטת גלטנר-הופמן בהתייחסה לנזק שנגרם לה, כי ויקטוריה סבלה מהשפלה שהפכה אותה מיצור אנושי לחפץ, וכי נפשה נרמסה, גופה חולל וחרויותיה הבסיסיות ניטלו ממנה. [1]

הסיפור השני עוסק באישה המכונה בפסק הדין אלמונית. אלמונית, אזרחית אוקראינה, הובאה לישראל בשנת 2001, בהאמינה שתועסק במלצרות. בשדה התעופה נאספה בידי אנשים שבישרו לה כי "נקנתה" לשם עיסוק בזנות. כליאתה והעסקתה נמשכו עד לקטיעתם בידי רשויות אכיפת החוק. אלמונית הגישה תביעה אזרחית כנגד "מעסיקה" לפיצוי . השופטת רות לבהר שרון קבעה במסגרת פסק-דינה אשר זיכה את אלמונית בפיצוי כולל בסך 250.000 ₪ כי היא נוצלה באופן "משפיל, מבזה, מכאיב והרסני".[2]
במרכז הסיפור השלישי עומדת אזרחית ישראלית, קצינה צעירה בצה"ל. ביוני 2007 נשק שר-המשפטים דאז חיים רמון לקצינה, תוך החדרת לשונו לפיה. בפסק הדין של בית משפט השלום אשר הרשיע את השר במעשה מגונה ללא הסכמה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מתוארת הנשיקה האמורה בידי השופטים כ"עבירת מין במובהק", "מעשה פולשני, פוגע ומשפיל" המעורר "דחייה גועל ומיאוס". [3]
בחרתי לחבר את שלושת הסיפורים הללו בגלל המשותף בינהם , אבל בעיקר בגלל השונה בין שני הראשונים לשלישי. אפתח במשותף. בשלושת המקרים מדובר בזכותן של נשים על גופן ובזכותן לכבוד. בשלושת המקרים קולו של בית-המשפט צלול וברור בקובעו כי הנשים בהן מדובר לא הסכימו למעשים שנעשו בהם ובדחותו את הטענות בדבר הסכמה מפורשת או משתמעת. בשלושת המקרים בית המשפט מתאר בהדגשה יתירה את ההשפלה שגרמה המעשים הנטענים, ועומד על הגועל והדחייה שהם מעוררים בחברה נורמטיבית. לכאורה עולה משלושת המקרים במקובץ תמונה של חברה הנלחמת בנחישות ובעקביות בכל גילוי, קיצוני וקל, של פגיעה מינית בנשים. לכאורה, זוהי חברה שבה גם מי שסוחרים בנשים וגם מי שמנשקים נשים ללא הסכמתן יטופלו בתקיפות חסרת פשרות בידי מערכות אכיפה .
אולם מובן שהסיפור השלישי שונה מהותית מהשניים הראשונים. בעוד ששני הסיפורים הראשונים מגוללים אירועים שבמרכזם ניצול וביזוי קשים מנשוא של נשים על רקע מיני שנמשכו שנים, הסיפור השלישי מתייחס לאירוע קצר של נשיקה לא-רצוייה שנמשכה שניות. אין ספק כי נשיקות לא-רצויות, כמו מיגוון רחב אחר של הטרדות והצקות מהן סובלות נשים, הן תופעה שיש לגנות ולבער בכל האמצעים העומדים לרשות החברה, כולל אמצעים משפטיים מסוגים שונים, במקרים המתאימים לכך. אולם התייחסות בית המשפט אל הארוע השלישי – ארוע הנשיקה -- באותה רטוריקה חריפה הננקטת, ובצדק רב, באשר לשני הסיפורים הראשונים, היא בעייתית . אם נשיקתו הכפוייה של השר מתוארת כמעשה "פולשני, פוגע ומשפיל" שעורר "דחייה, גועל ומיאוס", והמנושקת היא "קרבן עבירת מין" שחוותה "אירוע טראומטי", אילו מילים נותרות כדי לתאר את מה שעבר על ויקטוריה מולדובנובה, על "אלמונית", ועל עוד אלפי נשים שסיפור ניצולן והשפלתן לא הגיע ולעולם לא יגיע לא אל בתי המשפט ולא אל מודעות הציבור? בעייתית היא גם הקדשת משאבים כה רבים לטיפול בסיפור השלישי, במציאות שבה ניצול והשפלה קיצוניים של נשים בתעשיית המין אינם זוכים לא לקשב ציבורי ולא להקצאת משאבים הולמת לצורך מיגורם. המציאות מאפשרת לניצול מיני ולהשפלה קיצונית של נשים על רקע ניצול כזה להתנהל כמעט ללא התערבות שלטונית. החברה שאנו חיים בה, שגמרה אומר להקדיש משאבים ניכרים למלחמה נחרצת בתופעות כמו סחר במידע פנים או בהלבנת הון, מאפשרת , בפועל, לתעשיית מין משגשגת הבנוייה על ניצול, חיפצון והשפלת נשים להמשיך ולשגשג, ולהשיא רווחים ניכרים ל"יזמיה".
ההד העצום המלווה את פרשת רמון יש בו כדי לטשטש את קיומה של המציאות הנוהגת העגומה, להשקיט את המצפון הקולקטיבי, ואף לעוות את תמונת המצב האמיתית בכל הנוגע להתמודדות החברתית עם תופעות קשות של ניצול נשים. שוב, חשוב להדגיש שההתנהגות בגינה הורשע חיים רמון היא פסולה הן משפטית והן ערכית. אך העיסוק האינטנסיבי בפרשת הנשיקה, ותשומת-הלב התיקשורתית והציבורית שהפרשה זכתה לה משרתים היטב את הצביעות החברתית המאפשרת להעלים עין מניצול והשפלה חמורים פי כמה הממשיכים להתקיים כמעט ללא מפריע. כן, יש להילחם באדישות הגברית לשאלת קיומה של הסכמה נשית, ויש להוקיע הטרדות והשפלות שרקען מיני מכל סוג. אבל אם צריך לקבוע סדר עדיפויות (ואמנם צריך, כי גם הזמן השיפוטי וגם הקשב הציבורי הם משאבים מוגבלים בהיקפם), חברותיהן המושתקות של "אלמונית" ושל ויקטוריה מולדובנובה נמצאות בראש התור.

* פורסם לראשונה בכתב העת "בדלתיים פתוחות", עיתון לשכת עורכי הדין- מחוז חיפה (מרץ 2007).

[1] עב (אזורי ב"ש) מולדובנובה נ' סלסרבסקי ואח' (טרם פורסם, 12.7.2005).
[2] ת"א (מחוזי ת"א) אלמונית נ' ז'ק (טרם פורסם, 8.3.2006). וראו בעניין זה את רשימתה הנוקבת של עו"ד טלי אייזנברג "איך מפצים על אובדן כבוד, חירות וצלם אנוש? בכתב העת "בדלתיים פתוחות" (גליון מס' 18), 34.
[3] פ (שלום ת"א) 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון (טרם פורסם, 31.1.2007).

ואהבת לרעך כבלוגך

מיכאל בירנהק

בבִּיצה הבלוגית, או בעברית צחה, הבלוגוספירה, מתפתח דיון מעניין על קידום קוד אתי לבלוגים. יש יוזמה של הגורו טים או'ריילי, הצעה ישראלית של אורי קציר לאמנת הבלוגרים, יוזמה של יהונתן קלינגר מהשנה שעברה, יוזמה חדשה של אפי פוקס (קודח) להניע דיון ציבורי בקוד אתי כזה (ותודה לכל הנ"ל).

הסדרה פרטית
כל ההצעות לקוד אתי הן סוג של הסדרה פרטית, כלומר ניסיון לרגולציה עצמית, ולא חוק מדינה. הסדרה כזו צומחת מלמטה, מהשטח, ואינה מונחתת מלמעלה, מהממשלה על רשויותיה, הכנסת או מבית משפט. ככזו, יש לה יתרונות – בראש ובראשונה, היא אינה מחייבת, ומי שאינו רוצה להצטרף לקוד – אינו מחויב לכך. שנית, קוד אתי טוב, יכול לסכל חקיקה מתערבת, פולשנית וגסה, כמו הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון לזיהוי טוקבקיסטים. שלישית, הקוד באמת יכול לסייע ליצור משהו טוב בבלוגים, לקדם את השיח, או את מה שמכונה לעיתים "תרבות השיח".

היתרונות הם גם החסרונות. ראשית, הקוד לא יחול על מי שלא ירצה בו, ומי שלא ירצה בקוד הם בעיקר החבר'ה הלא נחמדים, ולכן, וזה החיסרון השני, תמיד יש חשש שהמחוקק יקפוץ על דוגמאות חריגות, על ה"קומץ", ויחוקק חוקים מסוכנים. שלישית, הביטוי היפה של "תרבות השיח" הוא במקרים רבים מכבסת מילים שמאחוריה משהו אחר: אם כולם ידברו כמוני, זו תרבות שיח נפלאה, וכל מי שמדבר אחרת, פוגע באיכות הדיון. הקריאה לקידום תרבות השיח, שקולה בעיניי לקריאה "ממלכתית" שאופיינית לנשיא המדינה או לראשי ממשלה, "שצו השעה הוא להתאחד", כלומר אם כולם יסכימו אם ראש הממשלה אז יהיה נפלא. רביעית, לא ברור איך אפשר לאכוף קוד אתי כזה, אם בכלל. הנקודה האחרונה מעלה את השאלה היסודית: מה תפקידו של קוד אתי, ולמי הוא מיועד.

בעיה נוספת היא היחס המורכב של קוד כזה לעולם המשפטי. במונחים של פרופ' אסא כשר (אי אפשר בלעדיו בדיון על אתיקה), המשפט קובע את הסף החוקי, והאתיקה קובעת את הרף המוסרי. מכאן נגזר היחס ביניהם. כמה מהעקרונות המוצעים בהצעות השונות חופפים את הכללים המשפטיים, למשל בדבר אחריות משפטית או חסינות לבלוגרים מאחריות לטקסטים פוגעניים שנכתבו על ידי גולשים, או דינים בדבר איסור לשון הרע, הגנת הפרטיות וזכויות יוצרים. בזה אין צורך לבד מעניין של נוחות. מובן שכלל אתי אינו יכול לסתור את הכלל המשפטי הקיים. בנוסף, הקוד עשוי לחייב משפטית את הבלוגרית שתאמץ אותו, ולכן כדאי להבין את המשמעות המשפטית של אימוץ קוד, ובמקרים מסוימים, הקוד עשוי להיחשב לחוזה, וכדי לאכוף אותו יהיה צורך לפנות לבית משפט. אם הקוד יצליח מאוד, הרף האתי עשוי להפוך לסף המשפטי, כלומר לכלל משפטי פורמלי, למשל כאשר בית משפט יאמץ את הקוד כראייה ל"נוהג סביר".

אתיקה דיגיטלית
קוד אתי לבלוגים הוא ניסיון מעניין לרגולציה ייחודית, והאתגר בסביבה הדיגיטלית הדינאמית הוא אתגר של ממש. כדאי להעיף מבט בעקרונות ההסדרה הפרטית שאימץ איגוד האינטרנט לפני כמה שנים (גילוי נאות: הייתי מעורב בזה), ולעקוב אחרי הפורום להסדרה פרטית של תוכן פוגעני באינטרנט שמתנהל בימים אלה, אם כי שם מדובר בספקי התוכן שמנסים לגבש עקרונות. זו עדיין הסדרה עצמית, אבל היא לא צומחת לגמרי מהשטח, אלא כמה סנטימטרים מעל לפני השטח. כדאי גם ללמוד מהניסיון של מועצת העיתונות, שהחליטה להטיל את מרותה על "עיתונות מקוונת", מונח שהמועצה נמנעה במכוון מלהגדירו, גם אם מדובר בעיתון או עיתונאי שאינו חבר במועצה (ואני לא נכנס לשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים). מאוד לא אהבתי את ההחלטה הזו, ולמיטב ידיעתי היא לא יושמה עד היום.

לכן, קוד אתי צריך להיות וולונטרי וגמיש דיו להתמודד עם שינויים תכופים בטכנולוגיה ובתרבות שצומחת סביבה. מי שלא ירצה בו – לא צריך, ואסור לחייבו. חיוב בציות לקוד אתי יפריע להתפתחות "הטבעית" ולצבירת ניסיון חשוב, למאפיינים הייחודיים של הסוגה (ז'אנר) החדשה הזו (ראו דיון מעניין אצל יעקב הכט). הוא יפגע בחופש הפעולה של הבלוגרים ובחופש הביטוי שלהם.

הרעיונות של או'ריילי למודלוריות של קודים אתיים לבלוגרים תאפשר התאמה אישית, וצודקים אהוד קינן וגל מור שלבלוגים שונים יש צרכים אתיים שונים. ההצעה של או'ריילי ליצור סימון גרפי שיאותת לקוראי הבלוג על מדיניותו שאול ממקומות אחרים (חותם כשרות, סימן ידידותי לסביבה, או Creative Commons, למשל), אבל אם הקוד יהיה גמיש באמת, הריבוי של הסמלים יקשה על הקוראים לדעת מה בדיוק הכללים שנהוגים במקום בו הם מבקרים, ואני לא מכיר הרבה קוראים שיקראו את ההצהרה בכל בלוג, בעיה שעולה גם בהקשרים אחרים, כמו למשל הגנת הפרטיות. (וכאן יש שורה של שאלות אמפיריות שאין לי תשובות לגביהן, אבל אשמח לדעת: מיהם קוראי הבלוגים? כמה מהם הם בלוגרים בעצמם? מה הופך בלוג לפופולרי? עד כמה הבלוגוספירה היא קהילה סגורה שכותבת את עצמה לדעת? – כפפה לחוקרות וחוקרים צעירים שמחפשים נושא לתיזה).

אתיקה למי?
למי בעצם מיועד קוד אתי? נראה לי שבעיקר לבלוגרים עצמם. זה לא מפתיע. מטבע הדברים והמספרים הגדולים, הבלוגרים אינם כפופים למסגרות אתיות מסודרות, כמו עולם העיתונות, רובם אינם משפטנים, והם זקוקים להכוונה: מה לעשות עם תגובות עוינות, פוגעניות, אנונימיות? מתי צריך, אם בכלל, גילוי נאות? האם מותר לשלב פרסום? איך מבחינים, והאם צריך בכלל, להבחין בין עובדה לדעה? האם צריך להיות נאמנים לאמת? (ברוח פוסט-מודרניסטית, כמובן, אעיר שאני לא יודע מהי האמת ואם יש כזו בכלל, אבל בחלק מההצעות לקוד אתי יש הצעה לכלל של "הבלוגר יפרסם דברי אמת" (אצל קציר, למשל). קריאת ההצעות מצביעה בעיקר על הצורך הזה של הבלוגרים לדעת מה לעשות. זה צורך מובן וטבעי, וכל בלוגרית שמגיעה להחלטות לגבי דרך ניהול הבלוג שלה, יכולה להצהיר עליהן לתועלת המתעניינים. מה שנשאר, הוא לחשוב (עדיף בקול רם) על תוכן הקודים האתיים.

ריבוי אפשרויות
את כל ההצעות שקראתי אפשר לסכם במשפט אחד: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. זה כלל גדול לחיים בכלל, והבלוגים הם חלק מהחיים. מאחר שכל אחד שונא ואוהב דברים אחרים, ריבוי הבלוגים והבלוגרים מבטיח כללי משחק שונים: בחלק יש ויהיה זיהוי של המגיבים, בחלק אין תגובות בכלל, ובחלק יש תגובות אבל ללא זיהוי. בחלק יש עריכה מוקדמת של התגובות ובחלק עריכה מאוחרת. הבלוגרים יכולים לנקוט דרכים שונות בקשר לשאלת התיקון בדיעבד, מידת הבדיקה מלכתחילה, אימוץ נורמות עיתונאיות מסורתיות או כל נורמה אחרת בגדר המשפט. הריבוי הזה הוא פתח למבוכה קלה, אבל בעיניי הוא ריבוי בריא מאוד של דעות ואפשרויות.

שואה

רונן פרי

ביום ב' הבא יצויין בישראל יום הזכרון לשואה. זוהי הזדמנות מתאימה להזכיר את יחסנו האמביוולנטי לפשעי השמדת עם ולהנצחתם. מדינת ישראל וכל אזרחיה נוהגים לבקר את אומות העולם אשר עמדו מנגד לנוכח שואת יהודי אירופה, ולהביע שאט-נפש מכל הכחשה של מאורע זה או הטלת ספק במימדיו. התנהגות זו אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם עמידתה של ישראל מנגד לנוכח רצח העם המתבצע בהווה במקומות אחרים, ועם התכחשותה העקבית לשואת העם הארמני מטעמים פוליטיים.

אני ער לכך שהטענות אינן חדשות, אך אני חש כי לעתים קרובות יש צורך לחזור ולהזכיר את מה שמציאות חיינו המורכבת עלולה להשכיח. הייתי רוצה שיום הזכרון ישמש יום של הרהור לא רק בסבלותינו, אלא גם בפשעים המחרידים שבוצעו ועדיין מתבצעים כנגד עמים אחרים.

[1] אם אנו סבורים כי עמידתה של מדינה מנגד לנוכח רצח עם היא בלתי מוסרית, ואולי אף עולה כדי סיוע במחדל למעשה הרצח עצמו, הכיצד אנו עוצמים עינינו בפני ההשמדה השיטתית של עמים אחרים? דוגמא (לא יחידה) מן השנים האחרונות היא רצח העם המתבצע בחבל דארפור שבסודן. החל משנת 2003 מבצעים שבטים ערביים, בתמיכת ממשלת סודן, טיהור שיטתי של החבל משבטים אפריקאים שחורים שישבו בו אלפי שנים. בשנים האחרונות נעקרו כשני מיליון אנשים מבתיהם, ומאות אלפים נרצחו, גוועו ברעב או נפלו קורבן למחלות. ישראל לא עושה דבר כדי לעצור את ההרג. ניתן להשיב, כי אין בכוחה של מדינה קטנה הניצבת בפני בעיות בטחוניות, כלכליות וחברתיות כה אקוטיות להתעמת עם הפשעים המזוויעים המתרחשים אלפי מילין הרחק מן הבית. זוהי התחסדות, במקרה הטוב. גם מדינות העולם שלא עשו דבר למען העם היהודי יכולות לטעון כי לא היה להן כל סיכוי לעמוד מול עוצמתו המבעיתה של הרייך השלישי בראשית שנות הארבעים. ועל כך נאמר בצרפתית: vouloir c’est pouvoir.

בבית הספר הממלכתי שבו למדתי נהגו המורים להתרעם על אומות העולם בעיקר משום שסגרו את שעריהן בפני מאות אלפי הפליטים היהודים. אני סברתי, למגינת ליבם של מורי ומורותיי, כי אף אחת מן האומות לא הייתה חייבת לנו דבר. להפך: הצפתה של מדינה באלפי פליטים חסרי-כל עלולה לערער את יציבותה הכלכלית והחברתית, ולכן חובתה של ממשלה כלפי אזרחיה היא למנוע הצפה כזו. אם טענתי קשה בעיניכם נסו להציב עצמכם מעבר למסך הבערות: האם מדינה ריבונית נדרשת לקלוט אלפי פליטים חסרי כל אשר חשופים לסכנת חיים ברורה ומיידית במדינת מוצאם? אם כן – אל לה לישראל למנוע את כניסתם של פליטים אומללים מסודן לשטחה כפי שהיא עושה בצורה יעילה מאוד כיום.

[2] אם אנו סבורים כי הכחשת שואת יהודי אירופה היא דבר פסול מעיקרו, הכיצד אנו מאפשרים למדינתנו להתכחש לשואת העם הארמני? בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובחסות חקיקה מתאימה, גירשה הממשלה העותומאנית מיליוני תושבים ארמנים מבתיהם ואגב כך הביאה לחיסולם של מאות אלפים, ויש אומרים יותר ממיליון (למידע נוסף ראו – כאן; לתיעוד ויזואלי ראו – [1], [2], [3], [4]). רוב מדינות העולם מכירות במאורעות אלה כהשמדת עם. ישראל, לעומת זאת, נמנית על המדינות הבודדות שלא רק שאינן מכירות באופן רשמי בשואת העם הארמני, אלא מתעלמות ממנה בעקביות במסגרת תוכניות הלימודים הרשמיות.

מדוע? הסבר אחד הוא שישראל חוששת מפני ערעור יחסיה עם טורקיה, המהווה בת ברית אסטרטגית בקלחת המזרח תיכונית. במילים אחרות: הכחשת שואה מטעמים פוליטיים. אולם אם אנו מכירים בלגיטימיות של הכחשת שואה מטעמים פוליטיים הכיצד זה נבוא בטרוניה למנהיגי איראן? נשיא איראן אחמדינג'אד וחבר מרעיתו אינם היסטוריונים דגולים. למעשה, אין הם היסטוריונים כלל. הם אינם מכחישים את השואה או את מימדיה על בסיס תשתית מחקרית כלשהי. הם עושים זאת מטעמים פוליטיים. על ידי ניסיון לפגוע בזכר השואה הם מבקשים להחליש את העם היהודי, את הציונות ואת מדינת ישראל שקמה על אפר הנספים. אין זו הפעם הראשונה שבה הכחשת השואה משמשת כלי פוליטי, וודאי לא הפעם האחרונה. הלנו מותר ולהם אסור?

הסבר שני אך נפוץ פחות הוא שישראל חוששת כי הצמדת התואר "שואה" לפשעים שבוצעו כנגד העם הארמני תגרום לפיחות כלשהו במעמדה של שואת העם היהודי בתודעה הבינלאומית. טענה זו מקוממת לא פחות. כאילו שאת שואתנו חשוב יותר לזכור מאשר את שואתם של אחרים. הטענה חייבת להיכשל משום שאין שום צידוק אמיתי להבחנה בין השמדת היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה לבין טיהורים אתניים שהתבצעו במהלך ההיסטוריה כנגד עמים אחרים. הרציונל הסמוי העומד, כנראה, ביסודה של הטענה, הוא שאנחנו פשוט חשובים יותר מאחרים. לשון אחר: השמדה שיטתית של בני העם הנבחר ראויה להנצחה ולגינוי, בעוד שהשמדה שיטתית של בני עם אחר היא עניין של מה בכך. טענה כזו מבטאת יוהרה מסוכנת ואטימות. רציונל אחר מושתת על ההבדל המספרי: ההבחנה בין שואת העם היהודי לשואת העם הארמני אינה הבחנה בין עם נבחר לשאינו כזה, אלא בין רצח שיטתי של שישה מיליון בני אדם לרצח של מיליון "בלבד". אני מבקש להניח בצד, לצורך הדיון, את התשובה המיידית המתבקשת ("כל אדם הוא עולם מלואו"). טענתי היא שאם נקבל את הטיעון המספרי – דווקא אז – ייפתח הצוהר להחלשת תודעת השואה היהודית. הסיבה לכך היא שבמהלך ההיסטוריה התבצעו מעשי טיהור קיצוניים עוד יותר: מספר הילידים במכסיקו צנח בעשרות מיליונים בעקבות הכיבוש הספרדי; אוכלוסית קונגו פחתה מ-30 מליון לפחות מ-10 מיליון בתקופת השלטון הבלגי; ועשרות מיליוני סינים הומתו בתקופת שלטונו של מאו. הדגשת ההיבט המספרי "תגמד" את שואתנו לעומת אירועים כאלה.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שעל מנת להיות עקבית ישראל צריכה לעשות אחת משתיים: לשנות את מדיניותה ביחס לפשעי השמדת עם שהתבצעו או מתבצעים במקומות אחרים בעבר ובהווה, או להפסיק להלין על התנהגותן של אומות העולם בתקופת מלחמת העולם ועל הכחשת-שואה בזמננו.

* הצילום מתוך ויקימדיה, ועל פי האמור שם אין בשימוש בו משום פגיעה בזכויות יוצרים.

** עדכון 9.4.2007: אריה קיזל, דוקטורנט בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, הסב את תשומת לבי לכנס בנושא "הג'נוסייד הארמני - השכחה והכחשה" שייערך ביום ה' 19.4.2007 בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.

עדכונים (אשמח לקבל קישוריות גם מהקוראים):

בעניין רצח העם בסודן:

9.6.2007 הארץ: "עוד שני קיבוצים הסכימו לאמץ פליטים מסודן".

29.5.2007 הארץ: "פרידמן: על ישראל לקלוט פליטים מדרפור".

8.5.2007 הארץ: "ישראל תתרום 5 מיליון דולר לפליטי דרפור".

30.4.2007 הארץ: "6 פליטים אפריקאים גורשו מישראל בכוח".

29.4.2007 YNET: "יד ושם לאו"ם: אתם חייבים לפעול בדרפור".

בעניין הכחשת שואת הארמנים:

14.3.2007 הארץ: "בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני".