רוסטרופוביץ'

מטיסלב רוסטרופוביץ' נפטר היום במוסקווה. בזכרוני קשור מי שנחשב לגדול הצ'לנים אי פעם בשמה של עיר אחרת: ברלין, ברלין החצויה והחומה במרכזה, לשם נסע ב-1989 תוך כדי ההתעוררות העממית שהביאה לנפילת החומה, פתח כסא מתקפל על המדרכה לידה, וניגן.
לא הייתי מטריח את קוראי הבלוג המשפטי בדבר מותו של מוזיקאי לולא המחאה האישית הזאת, הפשוטה, שקטה ומדוייקת כאחת, בבחינת "לנגן - זה מה שאני יודע לעשות". והחומה, ראה זה פלא, נפלה.
אינני יודע מה ניגן. בדמיוני אני שומע את צלילי הפתיחה של הסוויטה מס' 1 של באך לצ'לו סולו, ששמעתי בה תמיד ביטוי מורכב ומאתגר לחווית הבדידות. רוססטרופוביץ' לא היה תמים ולא רומנטיקן; דיסידנט ותיק כנגד המשטר הסובייטי, לוחם עקשן ומנוסה, בצליליו יש אזהרה ופסימיות לא פחות מאשר תקווה והעזה. הוא יודע שהחומות האמיתיות הן חומות הרוח שבין האנשים, ולא חומות החומר שבין המקומות. המוסיקה שלו יוצרת מורכבות של ביטוי שמתגבשת בתודעתנו בהדרגה, להבדיל מן השפה שתכניה נרשמים מהר יותר ומעירים תגובות חפוזות יותר, ולעיתים בשלות פחות מאלה הנזקקות לשהות של הרהורים והפנמה.
זמן טוב להיזכר, ולהאזין לו שוב.