ואהבת לרעך כבלוגך

מיכאל בירנהק

בבִּיצה הבלוגית, או בעברית צחה, הבלוגוספירה, מתפתח דיון מעניין על קידום קוד אתי לבלוגים. יש יוזמה של הגורו טים או'ריילי, הצעה ישראלית של אורי קציר לאמנת הבלוגרים, יוזמה של יהונתן קלינגר מהשנה שעברה, יוזמה חדשה של אפי פוקס (קודח) להניע דיון ציבורי בקוד אתי כזה (ותודה לכל הנ"ל).

הסדרה פרטית
כל ההצעות לקוד אתי הן סוג של הסדרה פרטית, כלומר ניסיון לרגולציה עצמית, ולא חוק מדינה. הסדרה כזו צומחת מלמטה, מהשטח, ואינה מונחתת מלמעלה, מהממשלה על רשויותיה, הכנסת או מבית משפט. ככזו, יש לה יתרונות – בראש ובראשונה, היא אינה מחייבת, ומי שאינו רוצה להצטרף לקוד – אינו מחויב לכך. שנית, קוד אתי טוב, יכול לסכל חקיקה מתערבת, פולשנית וגסה, כמו הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון לזיהוי טוקבקיסטים. שלישית, הקוד באמת יכול לסייע ליצור משהו טוב בבלוגים, לקדם את השיח, או את מה שמכונה לעיתים "תרבות השיח".

היתרונות הם גם החסרונות. ראשית, הקוד לא יחול על מי שלא ירצה בו, ומי שלא ירצה בקוד הם בעיקר החבר'ה הלא נחמדים, ולכן, וזה החיסרון השני, תמיד יש חשש שהמחוקק יקפוץ על דוגמאות חריגות, על ה"קומץ", ויחוקק חוקים מסוכנים. שלישית, הביטוי היפה של "תרבות השיח" הוא במקרים רבים מכבסת מילים שמאחוריה משהו אחר: אם כולם ידברו כמוני, זו תרבות שיח נפלאה, וכל מי שמדבר אחרת, פוגע באיכות הדיון. הקריאה לקידום תרבות השיח, שקולה בעיניי לקריאה "ממלכתית" שאופיינית לנשיא המדינה או לראשי ממשלה, "שצו השעה הוא להתאחד", כלומר אם כולם יסכימו אם ראש הממשלה אז יהיה נפלא. רביעית, לא ברור איך אפשר לאכוף קוד אתי כזה, אם בכלל. הנקודה האחרונה מעלה את השאלה היסודית: מה תפקידו של קוד אתי, ולמי הוא מיועד.

בעיה נוספת היא היחס המורכב של קוד כזה לעולם המשפטי. במונחים של פרופ' אסא כשר (אי אפשר בלעדיו בדיון על אתיקה), המשפט קובע את הסף החוקי, והאתיקה קובעת את הרף המוסרי. מכאן נגזר היחס ביניהם. כמה מהעקרונות המוצעים בהצעות השונות חופפים את הכללים המשפטיים, למשל בדבר אחריות משפטית או חסינות לבלוגרים מאחריות לטקסטים פוגעניים שנכתבו על ידי גולשים, או דינים בדבר איסור לשון הרע, הגנת הפרטיות וזכויות יוצרים. בזה אין צורך לבד מעניין של נוחות. מובן שכלל אתי אינו יכול לסתור את הכלל המשפטי הקיים. בנוסף, הקוד עשוי לחייב משפטית את הבלוגרית שתאמץ אותו, ולכן כדאי להבין את המשמעות המשפטית של אימוץ קוד, ובמקרים מסוימים, הקוד עשוי להיחשב לחוזה, וכדי לאכוף אותו יהיה צורך לפנות לבית משפט. אם הקוד יצליח מאוד, הרף האתי עשוי להפוך לסף המשפטי, כלומר לכלל משפטי פורמלי, למשל כאשר בית משפט יאמץ את הקוד כראייה ל"נוהג סביר".

אתיקה דיגיטלית
קוד אתי לבלוגים הוא ניסיון מעניין לרגולציה ייחודית, והאתגר בסביבה הדיגיטלית הדינאמית הוא אתגר של ממש. כדאי להעיף מבט בעקרונות ההסדרה הפרטית שאימץ איגוד האינטרנט לפני כמה שנים (גילוי נאות: הייתי מעורב בזה), ולעקוב אחרי הפורום להסדרה פרטית של תוכן פוגעני באינטרנט שמתנהל בימים אלה, אם כי שם מדובר בספקי התוכן שמנסים לגבש עקרונות. זו עדיין הסדרה עצמית, אבל היא לא צומחת לגמרי מהשטח, אלא כמה סנטימטרים מעל לפני השטח. כדאי גם ללמוד מהניסיון של מועצת העיתונות, שהחליטה להטיל את מרותה על "עיתונות מקוונת", מונח שהמועצה נמנעה במכוון מלהגדירו, גם אם מדובר בעיתון או עיתונאי שאינו חבר במועצה (ואני לא נכנס לשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים). מאוד לא אהבתי את ההחלטה הזו, ולמיטב ידיעתי היא לא יושמה עד היום.

לכן, קוד אתי צריך להיות וולונטרי וגמיש דיו להתמודד עם שינויים תכופים בטכנולוגיה ובתרבות שצומחת סביבה. מי שלא ירצה בו – לא צריך, ואסור לחייבו. חיוב בציות לקוד אתי יפריע להתפתחות "הטבעית" ולצבירת ניסיון חשוב, למאפיינים הייחודיים של הסוגה (ז'אנר) החדשה הזו (ראו דיון מעניין אצל יעקב הכט). הוא יפגע בחופש הפעולה של הבלוגרים ובחופש הביטוי שלהם.

הרעיונות של או'ריילי למודלוריות של קודים אתיים לבלוגרים תאפשר התאמה אישית, וצודקים אהוד קינן וגל מור שלבלוגים שונים יש צרכים אתיים שונים. ההצעה של או'ריילי ליצור סימון גרפי שיאותת לקוראי הבלוג על מדיניותו שאול ממקומות אחרים (חותם כשרות, סימן ידידותי לסביבה, או Creative Commons, למשל), אבל אם הקוד יהיה גמיש באמת, הריבוי של הסמלים יקשה על הקוראים לדעת מה בדיוק הכללים שנהוגים במקום בו הם מבקרים, ואני לא מכיר הרבה קוראים שיקראו את ההצהרה בכל בלוג, בעיה שעולה גם בהקשרים אחרים, כמו למשל הגנת הפרטיות. (וכאן יש שורה של שאלות אמפיריות שאין לי תשובות לגביהן, אבל אשמח לדעת: מיהם קוראי הבלוגים? כמה מהם הם בלוגרים בעצמם? מה הופך בלוג לפופולרי? עד כמה הבלוגוספירה היא קהילה סגורה שכותבת את עצמה לדעת? – כפפה לחוקרות וחוקרים צעירים שמחפשים נושא לתיזה).

אתיקה למי?
למי בעצם מיועד קוד אתי? נראה לי שבעיקר לבלוגרים עצמם. זה לא מפתיע. מטבע הדברים והמספרים הגדולים, הבלוגרים אינם כפופים למסגרות אתיות מסודרות, כמו עולם העיתונות, רובם אינם משפטנים, והם זקוקים להכוונה: מה לעשות עם תגובות עוינות, פוגעניות, אנונימיות? מתי צריך, אם בכלל, גילוי נאות? האם מותר לשלב פרסום? איך מבחינים, והאם צריך בכלל, להבחין בין עובדה לדעה? האם צריך להיות נאמנים לאמת? (ברוח פוסט-מודרניסטית, כמובן, אעיר שאני לא יודע מהי האמת ואם יש כזו בכלל, אבל בחלק מההצעות לקוד אתי יש הצעה לכלל של "הבלוגר יפרסם דברי אמת" (אצל קציר, למשל). קריאת ההצעות מצביעה בעיקר על הצורך הזה של הבלוגרים לדעת מה לעשות. זה צורך מובן וטבעי, וכל בלוגרית שמגיעה להחלטות לגבי דרך ניהול הבלוג שלה, יכולה להצהיר עליהן לתועלת המתעניינים. מה שנשאר, הוא לחשוב (עדיף בקול רם) על תוכן הקודים האתיים.

ריבוי אפשרויות
את כל ההצעות שקראתי אפשר לסכם במשפט אחד: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. זה כלל גדול לחיים בכלל, והבלוגים הם חלק מהחיים. מאחר שכל אחד שונא ואוהב דברים אחרים, ריבוי הבלוגים והבלוגרים מבטיח כללי משחק שונים: בחלק יש ויהיה זיהוי של המגיבים, בחלק אין תגובות בכלל, ובחלק יש תגובות אבל ללא זיהוי. בחלק יש עריכה מוקדמת של התגובות ובחלק עריכה מאוחרת. הבלוגרים יכולים לנקוט דרכים שונות בקשר לשאלת התיקון בדיעבד, מידת הבדיקה מלכתחילה, אימוץ נורמות עיתונאיות מסורתיות או כל נורמה אחרת בגדר המשפט. הריבוי הזה הוא פתח למבוכה קלה, אבל בעיניי הוא ריבוי בריא מאוד של דעות ואפשרויות.