תג

יום ראשון, אפריל 15

שלושה סיפורים על השפלה

שולמית אלמוג

ויקטוריה מולדובנובה, ילידת מולדביה, הגיעה לישראל בשנת 1999, מצויידת במסמכים מזוייפים ובאמונה שתוכל להתפרנס כמעסה, ששכרה יעמוד על אלף דולר בחודש, ושתהיה חופשייה לחזור לארצה בכל עת. בשדה התעופה חיכה לה אדם שלקח את דרכונה והביא אותה לדירה באופקים, שם אולצה לעבוד בזנות. במהלך החודשים הבאים נמכרה, הועברה מיד ליד והכניסה סכומי כסף נכבדים ל"בעליה" עד שרשויות החוק שמו קץ ל"העסקתה". בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, במסגרת הדיון בזכויותיה, קבעה השופטת גלטנר-הופמן בהתייחסה לנזק שנגרם לה, כי ויקטוריה סבלה מהשפלה שהפכה אותה מיצור
אנושי לחפץ, וכי נפשה נרמסה, גופה חולל וחרויותיה הבסיסיות ניטלו ממנה. [1]

הסיפור השני עוסק באישה המכונה בפסק הדין אלמונית. אלמונית, אזרחית אוקראינה, הובאה לישראל בשנת 2001, בהאמינה שתועסק במלצרות. בשדה התעופה נאספה בידי אנשים שבישרו לה כי "נקנתה" לשם עיסוק בזנות. כליאתה והעסקתה נמשכו עד לקטיעתם בידי רשויות אכיפת החוק. אלמונית הגישה תביעה אזרחית כנגד "מעסיקה" לפיצוי . השופטת רות לבהר שרון קבעה במסגרת פסק-דינה אשר זיכה את אלמונית בפיצוי כולל בסך 250.000 ₪ כי היא נוצלה באופן "משפיל, מבזה, מכאיב והרסני".[2]
במרכז הסיפור השלישי עומדת אזרחית ישראלית, קצינה צעירה בצה"ל. ביוני 2007 נשק שר-המשפטים דאז חיים רמון לקצינה, תוך החדרת לשונו לפיה. בפסק הדין של בית משפט השלום אשר הרשיע את השר במעשה מגונה ללא הסכמה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מתוארת הנשיקה האמורה בידי השופטים כ"עבירת מין במובהק", "מעשה פולשני, פוגע ומשפיל" המעורר "דחייה גועל ומיאוס". [3]
בחרתי לחבר את שלושת הסיפורים הללו בגלל המשותף בינהם , אבל בעיקר בגלל השונה בין שני הראשונים לשלישי. אפתח במשותף. בשלושת המקרים מדובר בזכותן של נשים על גופן ובזכותן לכבוד. בשלושת המקרים קולו של בית-המשפט צלול וברור בקובעו כי הנשים בהן מדובר לא הסכימו למעשים שנעשו בהם ובדחותו את הטענות בדבר הסכמה מפורשת או משתמעת. בשלושת המקרים בית המשפט מתאר בהדגשה יתירה את ההשפלה שגרמה המעשים הנטענים, ועומד על הגועל והדחייה שהם מעוררים בחברה נורמטיבית. לכאורה עולה משלושת המקרים במקובץ תמונה של חברה הנלחמת בנחישות ובעקביות בכל גילוי, קיצוני וקל, של פגיעה מינית בנשים. לכאורה, זוהי חברה שבה גם מי שסוחרים בנשים וגם מי שמנשקים נשים ללא הסכמתן יטופלו בתקיפות חסרת פשרות בידי מערכות אכיפה .
אולם מובן שהסיפור השלישי שונה מהותית מהשניים הראשונים. בעוד ששני הסיפורים הראשונים מגוללים אירועים שבמרכזם ניצול וביזוי קשים מנשוא של נשים על רקע מיני שנמשכו שנים, הסיפור השלישי מתייחס לאירוע קצר של נשיקה לא-רצוייה שנמשכה שניות. אין ספק כי נשיקות לא-רצויות, כמו מיגוון רחב אחר של הטרדות והצקות מהן סובלות נשים, הן תופעה שיש לגנות ולבער בכל האמצעים העומדים לרשות החברה, כולל אמצעים משפטיים מסוגים שונים, במקרים המתאימים לכך. אולם התייחסות בית המשפט אל הארוע השלישי – ארוע הנשיקה -- באותה רטוריקה חריפה הננקטת, ובצדק רב, באשר לשני הסיפורים הראשונים, היא בעייתית . אם נשיקתו הכפוייה של השר מתוארת כמעשה "פולשני, פוגע ומשפיל" שעורר "דחייה, גועל ומיאוס", והמנושקת היא "קרבן עבירת מין" שחוותה "אירוע טראומטי", אילו מילים נותרות כדי לתאר את מה שעבר על ויקטוריה מולדובנובה, על "אלמונית", ועל עוד אלפי נשים שסיפור ניצולן והשפלתן לא הגיע ולעולם לא יגיע לא אל בתי המשפט ולא אל מודעות הציבור? בעייתית היא גם הקדשת משאבים כה רבים לטיפול בסיפור השלישי, במציאות שבה ניצול והשפלה קיצוניים של נשים בתעשיית המין אינם זוכים לא לקשב ציבורי ולא להקצאת משאבים הולמת לצורך מיגורם. המציאות מאפשרת לניצול מיני ולהשפלה קיצונית של נשים על רקע ניצול כזה להתנהל כמעט ללא התערבות שלטונית. החברה שאנו חיים בה, שגמרה אומר להקדיש משאבים ניכרים למלחמה נחרצת בתופעות כמו סחר במידע פנים או בהלבנת הון, מאפשרת , בפועל, לתעשיית מין משגשגת הבנוייה על ניצול, חיפצון והשפלת נשים להמשיך ולשגשג, ולהשיא רווחים ניכרים ל"יזמיה".
ההד העצום המלווה את פרשת רמון יש בו כדי לטשטש את קיומה של המציאות הנוהגת העגומה, להשקיט את המצפון הקולקטיבי, ואף לעוות את תמונת המצב האמיתית בכל הנוגע להתמודדות החברתית עם תופעות קשות של ניצול נשים. שוב, חשוב להדגיש שההתנהגות בגינה הורשע חיים רמון היא פסולה הן משפטית והן ערכית. אך העיסוק האינטנסיבי בפרשת הנשיקה, ותשומת-הלב התיקשורתית והציבורית שהפרשה זכתה לה משרתים היטב את הצביעות החברתית המאפשרת להעלים עין מניצול והשפלה חמורים פי כמה הממשיכים להתקיים כמעט ללא מפריע. כן, יש להילחם באדישות הגברית לשאלת קיומה של הסכמה נשית, ויש להוקיע הטרדות והשפלות שרקען מיני מכל סוג. אבל אם צריך לקבוע סדר עדיפויות (ואמנם צריך, כי גם הזמן השיפוטי וגם הקשב הציבורי הם משאבים מוגבלים בהיקפם), חברותיהן המושתקות של "אלמונית" ושל ויקטוריה מולדובנובה נמצאות בראש התור.
* פורסם לראשונה בכתב העת "בדלתיים פתוחות", עיתון לשכת עורכי הדין- מחוז חיפה (מרץ 2007).
[1] עב (אזורי ב"ש) מולדובנובה נ' סלסרבסקי ואח' (טרם פורסם, 12.7.2005).
[2] ת"א (מחוזי ת"א) אלמונית נ' ז'ק (טרם פורסם, 8.3.2006). וראו בעניין זה את רשימתה הנוקבת של עו"ד טלי אייזנברג "איך מפצים על אובדן כבוד, חירות וצלם אנוש? בכתב העת "בדלתיים פתוחות" (גליון מס' 18), 34.
[3] פ (שלום ת"א) 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון (טרם פורסם, 31.1.2007).

3 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

"בצע כסף"
----------
זה ההבדל בין שני המקרים הראשונים והסיפור השלישי:

בשני הראשונים הפושעים השתמשו בנשים כחפץ לבצע כסף.

ואילו בסיפור השלישי, אין כל אלמנט שכזה.

15/4/07 13:37  
Blogger or כתב/ה:

זה עובד לשני הכיוונים. כמו שהרטוריקה של מקרה רמון עלולה להשקיט את המצפון כלפי פריחת שוק העבדים הישראלי, כך גישה זו מפריעה למאבק בהטרדות מיניות - שכמובן שאינן חמורות כסחר בנשים אבל זה לא ממש הופך אותן לבסדר. י

יש מספיק גועל לכולם. י

15/4/07 16:17  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני באמת לא מבין את הניסיון הרטורי הטיפשי הזה להראות כיצד המערכת למעשה הופכת את כל עבירות המין באשר הם לשוות בחומרתן. הטיעון שלך מוטה כיוון שהתחלת מתוך תפיסה פמיניסטית וסיימת - והנה למרבה ההפתעה - בתוצאה פמיניסטית.
תקחי כל נושא, כל נושא ,ותבדקי פסקי דין שונים ואת הביטויים שמופיעים בו ותראי שזה קורה גם שם - גם בשוד קשישים, גם בגניבה וכייסות, גם בתקיפה וכן - גם בעבירות מין. שופט המנסה לשכנע את הקורא (בין אם הצדדים, בין אם ערכאת הערעור ובין אם הציבור) בצדקת הכרעתו משתמש בביטויים ובתיאורים שנועדו להדגיש את חומרת מעשיו של העבריין ועל-כן התופעה שאת מתארת מתרחשת.
אין בכך ולו קשר קלוש להיותה של העבירה עבירת מין.

16/4/07 16:33  

פרסום תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>