בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
שואה
ביום ב' הבא יצויין בישראל יום הזכרון לשואה. זוהי הזדמנות מתאימה להזכיר את יחסנו האמביוולנטי לפשעי השמדת עם ולהנצחתם. מדינת ישראל וכל אזרחיה נוהגים לבקר את אומות העולם אשר עמדו מנגד לנוכח שואת יהודי אירופה, ולהביע שאט-נפש מכל הכחשה של מאורע זה או הטלת ספק במימדיו. התנהגות זו אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם עמידתה של ישראל מנגד לנוכח רצח העם המתבצע בהווה במקומות אחרים, ועם התכחשותה העקבית לשואת העם הארמני מטעמים פוליטיים.
אני ער לכך שהטענות אינן חדשות, אך אני חש כי לעתים קרובות יש צורך לחזור ולהזכיר את מה שמציאות חיינו המורכבת עלולה להשכיח. הייתי רוצה שיום הזכרון ישמש יום של הרהור לא רק בסבלותינו, אלא גם בפשעים המחרידים שבוצעו ועדיין מתבצעים כנגד עמים אחרים.
[1] אם אנו סבורים כי עמידתה של מדינה מנגד לנוכח רצח עם היא בלתי מוסרית, ואולי אף עולה כדי סיוע במחדל למעשה הרצח עצמו, הכיצד אנו עוצמים עינינו בפני ההשמדה השיטתית של עמים אחרים? דוגמא (לא יחידה) מן השנים האחרונות היא רצח העם המתבצע בחבל דארפור שבסודן. החל משנת 2003 מבצעים שבטים ערביים, בתמיכת ממשלת סודן, טיהור שיטתי של החבל משבטים אפריקאים שחורים שישבו בו אלפי שנים. בשנים האחרונות נעקרו כשני מיליון אנשים מבתיהם, ומאות אלפים נרצחו, גוועו ברעב או נפלו קורבן למחלות. ישראל לא עושה דבר כדי לעצור את ההרג. ניתן להשיב, כי אין בכוחה של מדינה קטנה הניצבת בפני בעיות בטחוניות, כלכליות וחברתיות כה אקוטיות להתעמת עם הפשעים המזוויעים המתרחשים אלפי מילין הרחק מן הבית. זוהי התחסדות, במקרה הטוב. גם מדינות העולם שלא עשו דבר למען העם היהודי יכולות לטעון כי לא היה להן כל סיכוי לעמוד מול עוצמתו המבעיתה של הרייך השלישי בראשית שנות הארבעים. ועל כך נאמר בצרפתית: vouloir c’est pouvoir.
בבית הספר הממלכתי שבו למדתי נהגו המורים להתרעם על אומות העולם בעיקר משום שסגרו את שעריהן בפני מאות אלפי הפליטים היהודים. אני סברתי, למגינת ליבם של מורי ומורותיי, כי אף אחת מן האומות לא הייתה חייבת לנו דבר. להפך: הצפתה של מדינה באלפי פליטים חסרי-כל עלולה לערער את יציבותה הכלכלית והחברתית, ולכן חובתה של ממשלה כלפי אזרחיה היא למנוע הצפה כזו. אם טענתי קשה בעיניכם נסו להציב עצמכם מעבר למסך הבערות: האם מדינה ריבונית נדרשת לקלוט אלפי פליטים חסרי כל אשר חשופים לסכנת חיים ברורה ומיידית במדינת מוצאם? אם כן – אל לה לישראל למנוע את כניסתם של פליטים אומללים מסודן לשטחה כפי שהיא עושה בצורה יעילה מאוד כיום.
מדוע? הסבר אחד הוא שישראל חוששת מפני ערעור יחסיה עם טורקיה, המהווה בת ברית אסטרטגית בקלחת המזרח תיכונית. במילים אחרות: הכחשת שואה מטעמים פוליטיים. אולם אם אנו מכירים בלגיטימיות של הכחשת שואה מטעמים פוליטיים הכיצד זה נבוא בטרוניה למנהיגי איראן? נשיא איראן אחמדינג'אד וחבר מרעיתו אינם היסטוריונים דגולים. למעשה, אין הם היסטוריונים כלל. הם אינם מכחישים את השואה או את מימדיה על בסיס תשתית מחקרית כלשהי. הם עושים זאת מטעמים פוליטיים. על ידי ניסיון לפגוע בזכר השואה הם מבקשים להחליש את העם היהודי, את הציונות ואת מדינת ישראל שקמה על אפר הנספים. אין זו הפעם הראשונה שבה הכחשת השואה משמשת כלי פוליטי, וודאי לא הפעם האחרונה. הלנו מותר ולהם אסור?
הסבר שני אך נפוץ פחות הוא שישראל חוששת כי הצמדת התואר "שואה" לפשעים שבוצעו כנגד העם הארמני תגרום לפיחות כלשהו במעמדה של שואת העם היהודי בתודעה הבינלאומית. טענה זו מקוממת לא פחות. כאילו שאת שואתנו חשוב יותר לזכור מאשר את שואתם של אחרים. הטענה חייבת להיכשל משום שאין שום צידוק אמיתי להבחנה בין השמדת היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה לבין טיהורים אתניים שהתבצעו במהלך ההיסטוריה כנגד עמים אחרים. הרציונל הסמוי העומד, כנראה, ביסודה של הטענה, הוא שאנחנו פשוט חשובים יותר מאחרים. לשון אחר: השמדה שיטתית של בני העם הנבחר ראויה להנצחה ולגינוי, בעוד שהשמדה שיטתית של בני עם אחר היא עניין של מה בכך. טענה כזו מבטאת יוהרה מסוכנת ואטימות. רציונל אחר מושתת על ההבדל המספרי: ההבחנה בין שואת העם היהודי לשואת העם הארמני אינה הבחנה בין עם נבחר לשאינו כזה, אלא בין רצח שיטתי של שישה מיליון בני אדם לרצח של מיליון "בלבד". אני מבקש להניח בצד, לצורך הדיון, את התשובה המיידית המתבקשת ("כל אדם הוא עולם מלואו"). טענתי היא שאם נקבל את הטיעון המספרי – דווקא אז – ייפתח הצוהר להחלשת תודעת השואה היהודית. הסיבה לכך היא שבמהלך ההיסטוריה התבצעו מעשי טיהור קיצוניים עוד יותר: מספר הילידים במכסיקו צנח בעשרות מיליונים בעקבות הכיבוש הספרדי; אוכלוסית קונגו פחתה מ-30 מליון לפחות מ-10 מיליון בתקופת השלטון הבלגי; ועשרות מיליוני סינים הומתו בתקופת שלטונו של מאו. הדגשת ההיבט המספרי "תגמד" את שואתנו לעומת אירועים כאלה.
** עדכון 9.4.2007: אריה קיזל, דוקטורנט בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, הסב את תשומת לבי לכנס בנושא "הג'נוסייד הארמני - השכחה והכחשה" שייערך ביום ה' 19.4.2007 בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
עדכונים (אשמח לקבל קישוריות גם מהקוראים):
בעניין רצח העם בסודן:
9.6.2007 הארץ: "עוד שני קיבוצים הסכימו לאמץ פליטים מסודן".
29.5.2007 הארץ: "פרידמן: על ישראל לקלוט פליטים מדרפור".
8.5.2007 הארץ: "ישראל תתרום 5 מיליון דולר לפליטי דרפור".
30.4.2007 הארץ: "6 פליטים אפריקאים גורשו מישראל בכוח".
29.4.2007 YNET: "יד ושם לאו"ם: אתם חייבים לפעול בדרפור".
בעניין הכחשת שואת הארמנים:
14.3.2007 הארץ: "בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני".
תוויות: ארמניה, הכחשת שואה, מלחמת העולם, סודן, פשע נגד האנושות, רצח עם, שואה
נכתב על-ידי Ronen Perry ב-6.4.07.
![[1]](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/d/d6/Armeniangenocide_starvedchildren.JPG){kind=link}
![[2]](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/6/62/BE046109.jpg){kind=link}
![[3]](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/f/fd/Armeniangenocide_starved.JPG){kind=link}
![[4]](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/7/75/Marcharmenians.jpg){kind=link}
17 תגובות:
רונן, תרשה לי להיות "גס רוח":
קראתי את הפוסט, הסכמתי עם רוח הדברים, ובסיום שאלתי את עצמי "אז מה"?
הכתוב אינו מחדש, אין בו פן משפטי או מחקרי יוצא דופן. פשוט, הבעת עמדה בנושא שהוא בין דיון מוסרי תיאורטי לבין עניין הקשור ליחסי החוץ של מדינת ישראל.
האם ערכת מחקר בנושא או בנושא דומה? האם התמחית בעניין יחסי החוץ של ישראל (אולי תמונת היחסים עם תורכיה מורכבת יותר מהידוע לך?), או, אולי המוסר שלך טוב משל אחרים?
כאשר אני קורא פוסט אני מעוניין בדעתו של הכותב בגלל הידע, המחקר וההתמחות שלו, ולחילופין בגלל המעמד וההשפעה שלו. אין בפוסט הזה דבר מכל אלו. באותה מידה אני, שאינני פיזיקאי ובוודאי אינני מוסרי, יכול לכתוב פוסט בכותרת היבטים מוסריים של תורת הקוונטים, והוא יהיה טוב כמו הפוסט הזה.
(-) סטודנט.
[1] מר פרי היקר, כל מה שאתה מציע (באמצעי ביסוס היפותטי ידוע לשמצה) הוא להכיר בציווי המוסרי המוטל על מדינת ישראל לאפשר את כניסתם של פליטים אומללים לשטחה; האמנם זו הדרך הראויה להתעמת עם פשע מזוויע? האם בכך ישראל תעשה "דבר כדי לעצור את ההרג"? מסופקני. אם אמנם אתה לוקח ברצינות את המימדים המוסריים הקטסטרופליים של המצב, דומה שאינך רשאי להסתפק בפיתרון שכזה אך אם אינך לוקח אותם ברצינות - מה נותר עוד מחיבורך המכיל קיתונות של טהרנות מוסרית והלקאה עצמית?
את ההערה הנוגעת לחלקו השני של החיבור אשמור לעת אחרת.
ד"ר פרי היקר, לפעמים צריך לקרוא לילד בשמו:ישראל בעצמה חשודה בביצוע טיהור איתני לחלק גדול מהאוכלסייה הפלסטינית בשנת 1948, הוכחות לכך אפשר למצוא בספרו החדש של ד"ר אילן פפה- "הטיהור האיתני של פלסטין"
מעבר לכך- זה שלא שקוראים למתרחש בשטחים כיבוש (בלשון מעטה) אינו הופך את מעשי ישראל לדבר מוסרי יותר או לדבר ששונה מכל דבר נפשע אחר שציינת במאמר שלך.
היה ראוי אם היית לפחות מתקומם קודם כנגד מעשים אלה שהמדינה עושה בשמך, בשם אזרחיה.
ודוק- אין בדברים שלי דבר וחצי דבר שממעיט מחובתה המוסרית של ישראל ושל כל מדינה אחרת כלפי קורבנות מעשים נפשעים נגד האנושות.
שלום,
לפני שאתרום מעט-מעט לדיון זה, מוכרח אני להביע את מורת רוחי על התגובה הראשונה. לא על "גסות הרוח" עליה העיד הארס הפואטי, אלא דווקא על המודעות העצמית המיופייפת והשחצנות המובנית. וכמו שאמרו חכמינו: כשאין לך מה להגיד... וגומר.
אני מסתכל על הפוסט באופן אחר לחלוטין מהמגיב הראשון ואף מהמגיב השני. תרשו לי לומר באופן מעט שמלצי שהעלאה של הנושא למודעות היא מצווה, שאנו כיהודים החיים במדינת ישראל מחוייבים לה. ועל כך, רונן, תודה.
רבות תהיתי מה הסיבה שמדינת ישראל היא לא המדינה הכי מוסרית בעולם. אני מודע לכך שבשאלה זו יש מן הנאיביות, אולי אף ילדותיות גרידא. אבל אני באמת ובתמים מאמין שלאחר שרבים מאד מאיתנו נטבחו באופן שיטתי - ואנו ניצלנו והגענו לחוף המבטחים הנוכחי - עלינו לעשות את הכל כדי שהדברים שעשו לנו לא יקרו בשום מקום אחר בעולם.ולעזאזל יחסי החוץ של המדינה.
ביקרתי בפולין במסגרת "עדים במדים" -משלחת של חיילי צה"ל בפולין. הבנתי מקרוב את המשמעות של גטאות ושל מחנות ריכוז ומחנות השמדה. קיללתי את מדינות העולם שעמדו מנגד. וכן, צודק ד"ר פרי. צודק ולא מחדש דבר. אנו עומדים היום ולא מרימים את קולנו בזעקה אדירה כדי לעזור (או למצער - למחות) ולהשפיע.
לא אכנס להשוואה הקשה של השואה שלנו אל מול טבח עם אחר. אין ספק כי התוכנית השטנית אשר שלחה מליוני יהודים אל מוות אכזרי תוך מעשי רמייה וזיוף על רקע דתם (או אולי גזעם) לא בוצעה באף מקום אחר בעולם.
לי דווקא מפריעה העובדה שאנו המדינה היחידה בעולם שחוותה רצח עם שכזה, והיא יושבת ולא מזדעקת כדי לעזור לעמים אחרים הנמצאים בסיטואציה דומה.
נכון, אנו יודעים לשלוח את צוות חילוץ הלכודים הנפלא שלנו לארצות נכר, ואף משלחות רפואיות ואחרות לאזורים בהם פגע הטבע. אך אנו לא נוטים לשלוח משלחות או כוחות צבא למקומות בהם פגע ופוגע האדם. בת יענה מעוותת שכזו: ראשה בחול, והיא בוכה דמעות תנין.
לאמורפיס -
אני סבור שהצדקנות שלך גרועה מהציניות של הכותב הראשון. כיצד הבליח בראשך הרעיון המטורף של שליחת משלחות צבא ישראליות לאזורי סכסוך אחרים בעולם?
גם אני קצין בצה"ל, גם אני הייתי בפולין, ואני מודיע שאני לא מוכן, לטוס לטיבט, קונגו, דארפור או סרי לנקה בשביל לפתור את בעיות האחרים, ואינני מוכן שילדי או קרובי יעשו זאת. דרכה של מדינה דמוקרטית אינה לצלוב את בניה על מזבח הצדקנות המוסרית העלובה שנשמעת כאן. ביום שישלחו אותי להלחם מלחמות של אחרים, הדרגות יוחזרו אחר כבוד.
יש מונח שגם אתה וגם ד"ר פרי מוטב שתפנימו - מגבלות הכוח הוא נקרא. בתוך "מתחם" זה על המדינה לפעול בצורה המוסרית ביותר, אבל קריאות שעלינו לפתור את בעיות העולם ואת חוסר הצדק המובנה שבו, מעידות על תכונה שלילית שנמצאת איכנשהו בין שגעון גדלות לבין נאיביות.
הערה קצרה אחת
ישראל אינה מכחישה את רצח העם שנעשה בארמניה - היא מתעלמת ממנו. לא כבוד גדול עבורנו - אולי בושה לא קטנה - אבל ההבדל ברור
בתגובה לאנונימוס האחרון :
קרא שוב את טורו דל ד"ר פרי. הוא אינו קובל על כך שמדינת ישראל אינה מסייעת לעמים/מדינות נזקקות לסיוע אלא על היחס האמביוולנטי של מדינת ישראל כלפי הנושא - בבחינת "עבד כי ימלוך"
לד"ר פרי -
אף אחד לא רואה את הגיבנת של עצמו...
לדעתי זהו הטבע האנושי לדרוש מאחרים לעמוד בסטנדרטים שאינם נוחים לנו ליישם בעצמנו ולא להכיר במגבלותינו.
אפילו שופטי בית המשפט העליון נופלים באותם מלכודות שעליהם קובלים בפסקי דין : מינויים משפחתיים, דעות קדומות, חוסר דיוק, חוסק עקביות וכו'.
מדוע שמדינת ישראל תהיה שונה בכך?
בעצמך כתבת שאחת מסיבות אי ההכרה ברצחי עם אחרים הינו הפחד מפני הקטנת אפקט השואה הנובע מיהירות ותחושת חשיבות עצמית.
אולם, האם אין זה כך לגבי כל אחד מאיתנו?
אני די בטוח שהצרה/בעיה הכי קטנה שלך חשובה לך ומעסיקה אותך הרבה יותר מבעיית רצח העם בדרפור ואני לא רואה שום דבר רע בזה, הרי אנחנו ייצורים המנסים למקסם את התועלת האישית שלנו בכל רגע נתון
גם טורך/מאבקך להכרה ברצחי העם סביבנו לא נובעים מתוך איזושהיא תחושה חיצונית אלא משרתת אותך בדרכים כאלה או אחרות ומיטיבה איתך שאחרת לא היית כותב את הטור.
לאנונימי הראשון – לא כל מה שנכתב צריך להיות חדש לגמרי. יש סיבות שונות לכתיבה ולפרסום, ואני חושב שאת סיבתי הבהרתי היטב. כך או כך, אם תכתוב דברי טעם על "היבטים מוסריים של תורת הקוונטים" אקרא ללא משוא פנים.
לשי – אנא קרא שוב. לא טענתי את הטענה שאתה מייחס לי.
לסטודנטית המוסרית – טענותיי מתמקדות ביחס דו-ערכי לפשעים של השמדת עם. מקרי מוות שמתרחשים במסגרת עימות מזויין הם דבר שיש להצטער עליו, אך אי אפשר בשום אופן להשוותם לשואה. נא לזכור כי יהודי גרמניה לא קראו להשמדתה, לא ניהלו כנגדה מלחמות עקובות מדם, לא שלחו לתחומיה מחבלים מתאבדים וחוליות מפגעים, לא עסקו בפעילות בינלאומית עניפה לשם החלשתה ובידודה, לא הנהיגו חרם על מי שסחר עימה, לא השיאו עצות לאויביה, לא ייחסו לגרמנים תכונות בלתי אנושיות. להפך: יהודי גרמניה שירתו בגבורה בצבאה, פיתחו את כלכלתה ותרבותה. יהדות גרמניה תרמה לגרמניה ולעולם את אלברט אינשטיין, היינריך היינה, משה מנדלסון, פליקס מנדלסון, גאורג קאנטור ועוד אלפי אנשי מדע ורוח. כל השוואה מהסוג שאת מציעה מעידה על חוסר הבנה וחוסר רגישות. ועוד הערה קטנה אך מתבקשת: אילן פפה ובעלי בריתו הסהרוריים לעולם לא יהיו לי למורי דרך.
אמורפיס – מסכים לכל מילה.
לאנונימי שלאחר אמורפיס – לא הצעתי לשלוח את חיילי ישראל להילחם את מלחמות הגויים. אבל מדינה יכולה לעשות הרבה מאוד דברים כדי למנוע רצח עם גם בלי מעורבות בפעילות צבאית כזו. אפשר לחשוב על סיוע הומניטרי, מקצועי, דיפלומטי, כלכלי וכולי. נדמה לי שגם כשאמורפיס מדבר על סיוע צבאי הוא מתכוון לסיוע כזה (שלא יכול, בדרך כלל, להינתן על ידי אזרחים מן השורה) ולא למעורבות ישירה בלחימה. על כל פנים, לא הייתי ממהר להשמיץ את מי שמעלה את הרעיון של מעורבות צבאית ישירה ולכנותו "מטורף". ראשית, יש מדינות אחרות ששולחות את חייליהן למשימות צבאיות פאר-אקסלנס הרחק מן הבית. כרגע יש כמה אלפי חיילים אירופאים בלבנון. חיילים אמריקאים ואירופאים הפסיקו את מעשי הטבח ביוגוסלביה השסועה. האם הממשלות ששלחו אותם מטורפות? שנית, אני מניח שגם אתה יודע שישראל הציעה לשלוח את חיילי צה"ל כדי לסייע לארצות הברית במלחמת קוריאה. אם אנחנו מוכנים לשלוח חיילים כדי למנוע את השתלטות הקומוניזם, מדוע שלא נשלח חיילים כדי למנוע רצח עם?
לאנונימי הבא – אתה צודק. אנחנו לא מכחישים אלא רק מתכחשים. אבל אם במשפט הפלילי עצימת עיניים שקולה למודעות גם התכחשות יכולה להיות שקולה להכחשה.
לאלון – אתה צודק חלקית. אמנם יש עניינים בעלי אופי אישי, משפחתי ולאומי שמטרידים אותי כרגע יותר מן המצב בדארפור. אבל אני לא נותן להם להשכיח ממני את מעשי הרצח. אני אמשיך לעשות את מה שאני יכול ולתבוע מאלה שיש להם כוח רב יותר להשתמש בו ולעשות יותר. האם אני מפיק תועלת כלשהי מפרסום הפוסט? אני מניח שכן. מן התגובות כאן עולה שאיני מפיק
reputational benefit
כלשהו. אני הרי "לא מחדש", משתמש ב"אמצעי היפותטי ידוע לשמצה", נוסך "קיתונות של טהרנות מוסרית והלקאה עצמית", סובל מ"שגעון גדלות" או "נאיביות", וכותב ממניעים אגואיסטיים. אני גם מתקשה לחזות רווח ממוני כלשהו בעקבות הפרסום. מה שנותר, אם כן, הוא סיפוק אישי. אני מקווה שהרווח הזה לא נראה לך מופרז.
רונן, שאלה לי, ואנא נסה להתמודד איתה ברצינות למרות שהיא נראית קנטרנית.
אני מסכים שכנראה לא צברת בעקבות הפוסט reputational benefit(...), השאלה היא, מדוע אתה חושב שפוסט שהוא לכאורה כ"כ קונצנזוסאלי מעורר תגובות כאלה, חריפות יותר מהתגובות לרוב הפוסטים כאן (להוציא את אלה של ד"ר סבן אולי אבל את זה קל להבין:)
יש לי את ההסבר שלי לכך, אבל אשמח לשמוע את שלך.
לד"ר פרי,
ראשית, אני לא בטוח שדיכוי איטי , בטוח ומתמשך הוא פחות גרוע מרצח
לדעתי בדיוק להיפך כיוון שהוא מתוחכם, נסתר מהעין וניתן להכחשה ולמניפולציות
(וזאת אף מבלי להתייחס להשפעתו על הקורבן)
מבחינה אישית, הייתי שמח להצטרף לכוח עזרה למדינה או עם נזקק כגון אלו שדיברת עליו.
אולם מעבר לתחושת הסיפוק היה נוצר בי תחושת גועל וצביעות :
מדינת ישראל מבצעת דיכוי איטי ובטוח של אזרחיה ואני לא חושב שראיתי איזשהוא פוסט בנושא.
אולי כי נוח להדחיק את זה ולהעלים עין כמו שמדינת ישראל עושה.
סליחה שאני סוטה מנושא הטור שלך אבל אחת משורתיך רק מחזקת את דבריה של הסטודנטית המוסרית
יהודי גרמניה שירתו בגבורה בצבאה," פיתחו את כלכלתה ותרבותה"
האם לתושבי עיו"ש או אף אזרחי ישראל הערבים יש נגישות כזו להשפעה?
חשוב מה היה קורה אם ילדיך ומאות מתושבי שכונתך היה נותרים ללא מוסד חינוך כפי שקורה בירושלים המזרחית
או "נחתכים" מבית ספרם לאחר כיתה א' כפי שקורה בשכונת דהמ"ש ברמלה, או ששכונתך הייתה נותרת ללא תחבורה ציבורית, ואתה וילדיך הייתם נאלצים ללכת כל בוקר 3-4 קילומטר עד תחנת האוטובוס הקרובה בשביל ללמוד או ללכת למרפאה כפי שקורה לתושבי רמלה המזרחית.
שלא לדבר על ההפקעות, מדיניות הפקידים במשרד הפנים וצפצופו על פסיקות בג"ץ מדי יום ביומו,התשתיות ברשויות המקומיות הערביות, העלאת האגרות לאחמ"ש באלפי אחוזים, חוסר הייצוג במוסדות התשקורת (אין כאן טעות) ואני יכול להמשיך עד אינסוף.
אפילו את ה"יתרון" הפטור משירות צבאי
ניצלנו ליצור עוד חסם ובעיות נגישות
לדעתי לפני שנפתח שערינו לזרים אנו צריכים לעשות זאת כלפי תושבי ביתינו
לסטודנטית המוסרית (דרך אגב צניעות היא גם מידה מוסרית)
הייתי ממליץ לך לא לשאוב את כל הידע שלך מספר אחד כדי לקבל תמונה שלמה יותר. כך למשל המזרחן וההיסטריון ברנרד לואיס (אני יודע שיש טוענים כנגדו על הטיה נגד האיסלם, אך על אילן פפה לא רק שחולקים ורבים יותר, אלא שגם שמבחינה אקדמית הוא אינו מגיע לקרסוליו של ברנרד לואיס) היה מספר לך שלדבר על טיהור אתני כביכול של ערביי ישראל (בהנחה שמקבלים את כל הטענות האלה) ובו זמנית לשכוח את הטיהור האתני של יהודי ארצות ערב שברחו ממדינותיהם לאחר קום מדינת ישראל בשל אותו הסכסוך ממש ובמסגרתו, זהו יחס של מוסר כפול כלפי מדינת ישראל (הוא למשל מכנה זאת האנטישמיות החדשה). מה ההבדל המוסרי? האם ההבדל הוא שמדינת ישראל קיבלה את היהודים הללו ואילו מדינות ערב הפקירו את הפליטים הערבים במחנות פליטים כדי להנציח את הסכסוך?! אכן זהו הבדל מוסרי אבל לא לטובת מדינות ערב
אני מציע שהלאומנות הערבית תשלים עם קיומה של מדינת ישראל ותנסה להגיע לפתרון אמיתי לסכסוך. זכות השיבה כזכות ממשית לשוב לבתיהם במדינת ישראל (להבדיל אולי מפיצויים בגובה מסוים, אבל אז לכאורה יש להתחשב ביהודי ארצות ערב שנמלטו גם הם וברכושם) אינה מתקבלת על הדעת. ולו מהטעם שהיא רק תנציח את הסכסוך בתוך גבולות המדינה, ואין לי ספק שבסיטואציה שתיווצר המיעוט היהודי לא יזכה בשוויון זכויות (אף לא בשוויון הפורמלי כביכול שהמיעוט הערבי זוכה בו. דרך אגב אני תומך בהשוואת תנאיהם של אזרחי ישראל הערים) וישוב להיות מיעוט נדכא בארץ ישראל (חשבי למשל מדוע איש לא חשב ברצינות להשאיר את המתנחלים בישוביהם בעזה). אם אני מאזן בין "שיבתם" כביכול של "פליטים" שמעולם לא היו פליטים בעצמם אלא הם רק בניהם של פליטים, לבין יצירתם של פליטים ממש או מיעוט נרדף חדש אני מעדיף להשאיר את המצב כמו שהוא. הנזק הממשי היחיד שעובר ב"ירושה" בפליטות הוא הנזק הכלכלי, ועל כך כאמור אפשר לשאת ולתת ולהגיע לפתרון הוגן. יתר הנזקים כביכול (למשל, הרצון של אנשים שמעולם לא גרו פה לחזור לפה) זו כסות לאידיאולוגיה ששוללת את זכויותיהם של היהודים.
נ.ב. רונן, קוריוז מעניין הוא שאותו ברנרד לואיס טען לגבי הטבח הארמני כי ההבדל בין השואה לטבח זה הוא שהמסמכים לא מצביעים על כוונה מצד הטורקים לבצע טיהור אתני (איני בקי מספיק כדי להסכים איתו או לחלוק עליו, ואישית עיני אינה צרה בסבלותיהם של עמים אחרים, גם איני חסיד של דירוג האסונות, ואיני מבין מה המטרה של כל הויכוח הזה), ועל כך הוא הורשע בבית משפט צרפתי ונידון לקנס של פרנק אם איני טועה.
[Appology: Being in the gola, I'm writing from an English-only machine].
Dear Ronen,
Thank you for your important blog. Like you, I am frequently dismayed that the Jewish experience has not positioned Israel in the forefront of the current struggles against genocide and other "crimes against humanity." Indeed, I don't even see the immediate relevance of the question of the uniqueness of the Shoa in this context (using the word "Shoa" is itself ideological: it expresses the utterer's position that this event deserves a proper name rather than a mere classification, which "holocaust" effectively became). Israel could certainly be expected to take on a leadership position in this matter, and it would even gain from it in international-relations terms. But the point should not be merely utilitarian, as you correctly point out. Sometimes, experience - even tragic experience - creates obligations for the victim, not just the perpetrator. We are still bound, I'm afraid, by the Ben-Gurionist notion of total mobilization (of resources, discourse) to the Zionist project; whatever does not directly serve it is redundant. But Israel is middle-aged now: we can, and should, do things because they are right, not only those that directly serve us. The question of course is, therefore -- will there be a continuation to this challenge? As intellectuals, we are better at identifying causes than at staying with them.
For those interested in the question of the uniqueness of the Shoa, however -- which in no way derogates from Ronen's moral position -- I allow myself to quote from a forthcoming article of mine, "How Can a Crime Be Against Humanity? Philosophical Doubts Concerning a Useful Concept." It can be perused at http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=963463.
I did not include in the following excerpt the postmodernist claim -- which I refute in the paper -- that the Shoa could not be considered a "crime against humanity" since it was primarily a European affair in which Humanity as such had no great stake (see the full paper for the counter-argument).
Hanna Arendt considers the essential characterization of humanity. Her approach is anti-Hegelian: for Arendt, the essential driving force of humanity is not that of historical progress. Not only isn’t the human condition about the objectification of spirit in history—the Hegelian ontology—but history has no presupposed direction at all. Instead, the salient characteristic of the human condition for Arendt is its potential for, and reality of, diversity. That persons can be so many things and partake in so many kinds of existence is, for Arendt, not a feature of civilization—which is one category of humanity—but essential to humanity itself. The acts of the Nazis constituted crimes against humanity in a new and modernist sense not because they were extremely cruel, or discriminatory, nor due to their magnitude alone. It was the annihilation—the attempted annihilation—of a comprehensive human way of living, of the possibility of being a Jew that made the Final Solution a totally new and unique phenomenon in human history so far. That is why, although the mass homicide was certainly perpetrated against the Jews, the systematic genocide was a crime against humanity: because it attempted to obliterate the form of existence which is Jewish, for all people, for all eternity or at least for as long as humanity should last, not just for the people who happened to be Jews between 1942 (the Wannsee Conference) and 1945. That is also the reason why most mass killings prior to the Shoa should not be considered crimes against humanity: vicious, murderous, barbarous, they were not intended to rob humanity of one of its own manifestations. In the strict Hegelian scheme, those who perished in them should consider that humanity had emerged on top, got over the hump on its serpentine and ironic path of spiritual progress. People perished; humanity continued, unaffected and unaffectable. But not so the Shoa, out of which humanity emerged battered, hurt, vulnerable, victimized. For the first time, it discovered it own vulnerability.
***
Ironically, the globalization of the concept of crime against humanity through the creation of international law and international tribunals -- which Jaspers and Arendt had envisioned during the Eichmann trial -- has all but pulled the carpet from under the Arendtian metaphysics. The reason is that the crimes these modern tribunals wrestle with would not fall under Arendt’s definition. In the former Yugoslavia, ethnic cleaning, while brutal and horrible, was part of a national-ethnic struggle and not of a plan of annihilation. As far as conflicts go, it was a “pre-modern” one. Even the genocide in Biafra and more recently in Sudan—sometimes committed by “criminal states,” sometimes by militia or paramilitary gangs, sometimes by both—are conflicts and atrocities that fall under the traditional categories of war crimes. This is unlike the Shoa, for which the category was invented, and that although it was a historical precursor to subsequent atrocities, in itself it was a unique event in history indeed. This claim centers not on the victimization but on the perpetration. It was unique in that it employed some of the highest achievements of civilization to an end not simply of destruction but of annihilation. It employed the entire bureaucracy of a modern technological state: all the structures of progress that, since the enlightenment, were considered means to benefit humankind. But not just in its means, also in its ideology and structure of legitimization, it employed parallel devices. Theory was its weapon, although it required an almost unimaginable level of viciousness to implement. For the idea of annihilating an entire race or ethnic group from the face of the earth—a race whose existence accompanied Western civilization since its inception—is not just evil, not merely radical, but a deep idea. The Shoa was not a huge-scale pogrom. It was not a logical conclusion of anti-Semitism or racism or discrimination, although all these certainly maintain causal links with it. It proceeded from a system of thought.
This claim runs in contrast to Arendt, who moved away from her discussion of “radical evil” in The Origins of Totalitarianism to claim that evil “never possesses depth. . . . It is ‘thought-defying,’ as I said, because thought tries to reach some depth . . . the moment it concerns itself with evil, it is frustrated because there is nothing. That is its ‘banality’.” But of course, for evil to be deep, it need not function as an object for profound thought. Evil need not be approached as the object which the reflexive subject (“thought”) examines, for herein lies the blunder: it is not thought that thinks evil (and which, according to Arendt, cannot do this in any profound sense); it is evil that thinks, cogitates, categorizes, acts, arranges the world and positions itself in the world and contra the world. The evil of the Shoa is deep and at some of its corners still inscrutable. The gray, bureaucratic people who operated its vast machinery did not conform to the romantic archetypes of evil, the “satanic greatness,” but that is exactly what makes the evil they were steeped in more dangerous, complicated and enigmatic, not banal at all. In denying evil’s traditional aesthetic and mythical characteristics, Arendt has exorcised not evil nor its profoundness nor its horrible hold on the human imagination, but simply a set of romantic representations going back to the Nibelungenlied, Faust and Fritz Lang’s Metropolis. These have quickly been replaced by Orwellian aesthetics. Bureaucratic structures that divide personal responsibility into tiny bits that leave no one with a sense of moral responsibility are a modern corporate structure used in many “normal” contexts. The silent film documenting the persons acting within such systems will show us banal behavior; but the product of the system need not be, and many times is not banal at all. Many systems of production work this way, producing science and art and law. Arendt’s important point is therefore not about evil itself, but about its perpetrators: it is a project of demystification, of positioning the acts of the Nazis in this world and not, in the words of Yiddish author and Shoa survivor Yehiel Dinur (a.k.a. Katzetnik), “planet Auschwitz” (Katzetnik later retracted the dictum). Arendt provided us with useful clues to understand how modern structures facilitate the perpetration of evil. This provides, to my mind, more of a structural analysis of modern bureaucracies than a philosophical thesis about evil itself.
קצת אחרי יום השואה, אבל רלוונטי תמיד:
רונן, צא לרגע מהקונכיה. יש פה איזה מוסר כפול; היחס הדו-ערכי שלך ושל רבים לאותם פשעי השמדת עם נעלם בבואך לדון בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. טיעון אחד נכון הוא, שישראל לא מכניסה ערבים לתאי הגזים. מכאן ועד שלילת היות ישראל מבצעת פשעי מלחמה יש מרחק עצום. ישראל פוגעת בחירויות היסוד של ערבים בשטחה, ומקל וחומר באלו של תושבי השטחים ובדרך כלל הדבר נעשה בחסות החוק.
ערביי ישראל תורמים לפיתוח המדינה, צא וראה כמה רופאים, כלכלנים, מהנדסים, משפטנים, שחקנים ואנשי רוח ערבים וכיוצא כזה מעלים את התרומה הזו. זה טיעון גזעני ומרושע למדי, לומר עליהם, שאינם תורמים מאומה לתרבות ולכלכלת המדינה. ובכלל, הדרה של קבוצות חלשות ממעגלי הכח וקבלת ההחלטות לא תביא אותם למקום שבו הם יכולים לתרום כמי שאינו סובל הגבלות, נניח הפליה בקבלה לעבודה, בהשגת מימון לפרוייקטים, במימון חינוך סביר. ישנם בנמצא גם לא מעט חיילים ושוטרים מוסלמים. אמנם מדובר באוכלוסיות מסויימות, אבל זה עדיין חלק מהציבור הערבי-ישראלי. ההתנגדות לשירות בצבא לגיטימית בסה"כ, כי הוא נתפש כחלק ממנגנוני השליטה וביצוע ("זרוע ארוכה") הפשעים של מדינת ישראל.
הערבים בשטחים, בשונה מאזרחי המדינה הערבים, לא מחוייבים להעלות כל תרומה למדינת ישראל ולא מצופה מהם לעשות כן. אתה לא יכול לציין שאתה במצב לחימה עמם ולצפות מהם שיכירו בך ויתרמו לך. זה צבוע ונחצף. ומה אנחנו תורמים להם, אם אנחנו כזו אומה נשגבת? נעזוב אזרחים טובים שמתנגדים למדיניות הרעה של ממשלות ישראל לדורותיהן ותורמים ממרצם, כספם ועיתותיהם לפלסטינים. במשך שנים עושים להם פה דמוניזציה ואח"כ מספרים כמה המדינה היא זו שתורמת לפלסטינים, כאילו לא היא זו שמנעה בתואנות מתואנות שונות את פעילות אותם אזרחים קודם לכן. אגב, סחר עם המדינה או ניצול של כח עבודה פלסטיני זול לא נחשב תרומה, נכון?
יהודי גרמניה אולי לא קראו להשמדת האומה הגרמנית, אך לו הגרמנים היו אלו שמהגרים לאותה מדינה בה שולטים היהודים, לא בטוח שלא היתה נוצרת שפיכות דמים. בטח ובטח אם הגרמנים היו שותלים התנחלויות בלב איזורים יהודיים. או אם נציג את זה אחרת: רובנו היינו תומכים בהתנגדות למדיניות הישראלית, בפרט בשטחים, לו היינו פלסטינים תושבי האיזור. אהוד ברק אמר על זה פעם, שאם הוא היה צעיר פלסטיני, היה מתגייס לתנועות ההתנגדות ועל כך זכה בקיתונות של רותחין, ואני מניח, שככה היה גם אצלנו, היהודים, בימי המנדט הבריטי- הרוב התנגדו, אם באופן מיליטנטי, אם באופן שאינו כזה. אין הבדל בין צעיר פלסטיני שמתגייס לתנזים או לחמאס לצעיר ישראלי בן גילו שמתגייס לצה"ל. לשניהם טעמים מוצדקים מבחינתם לבחירה באופציה להתגייס למען הגשמת האינטרסים של העם שלהם.
מה שקורה בחברון, למשל, או בחלקים אחרים ביו"ש הוא התעללות באוכלוסיות אזרחיות כדי שיעזבו את האיזור. לא נותנים להם לנוע בחופשיות, לסחור, לקבל שירותי רפואה סבירים, להקים מבנים כראות עיניהם ועוד ועוד. למותר לציין, שהגבלות אלו אינן חלות על יהודים המתגוררים במקום. זו התנהלות של מדינה שקוראת לעצמה "דמוקרטית"? זה אולי לא טיהור אתני במובן של דארפור או איזור הבלקן, אבל זה לא כל כך רחוק. בהרבה מקרים עולה המשותף על השונה. חלק מזה מקרין על היחס לערביי ישראל וקשה שלא להבין על מה יוצא קצפם. קל יותר לרצות לא להבין.
תופעת המחבלים המתאבדים אינה קונצנזוס בציבור הערבי. ועד כמה שזה יישמע נורא, כשצה"ל מחסל איזה פלסטיני חף מפשע בשטחים (ויש הרבה יותר מתים בצד הפלסטיני מאשר בצד הישראלי), ההתייחסות הישראלית הכללית דומה, משהו כמו "אוי. מסכן...(נשארו עוד כמה מיליונים)", במקרה הטוב. לא זו אף זו; היהודים אולי לא ייחסו לגרמנים תכונות בלתי-אנושיות, אך היהודים עושים את זה יפה עם ה"ערבושים", ולא רק בבית"ר ירושלים או אצל חסידי כהנא. לא ניכנס פה לדוגמאות, הן מוכרות לכל. הרי ידוע, שאשכנזים- ובמיוחד פליטי איזור מרכז אירופה- הם (לרוב) גזענים נוראיים, שכמו ילד מוכה, הפכו להורה מכה. אל תיגעו להם בשואה, הם כבר ידגימו לכם איך יוצרים לה תשתית בזעיר-אנפין.
אתה בטח יודע איך מזהים ישראלי בחו"ל- הוא תמיד יסביר לך (גם אם אתה ישראלי) ש"אתה לא מבין", הלא הוא מבין טוב יותר. ההשוואה שאתה עורך בין תקופת מלחמת העולם השניה למצב דהיום בישראל מקוממת ולוקה בחוסר רצון להבין, (יש מי שקורא לזה "שיקולי נוחות מוסרית"), גזענות, פטרוניות. וכל שאר העניינים עליהם אתה מלין.
ניצן -
תודה על התגובה הארוכה, הרהוטה והמאתגרת. אני חושש, עם זאת, שאתה מייחס לי דברים שלא אמרתי ומוציא דברים שכן אמרתי מהקשרם.
הבה נעמיד דברים על דיוקם. הטענה שלי בתגובה אליה אתה מתייחס הייתה שלא ניתן להשוות בין יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחים לבין שואת יהודי אירופה. אני חושב שבפתח תשובתך - אתה עצמך מודה בכך, ומכאן שזירת המחלוקת בינינו מוגבלת ביותר.
אתה טוען שמתבצעים פשעי מלחמה? אולי. פשע מלחמה הוא מונח משפטי שיש מחלוקת פוליטית בחלקה על הגדרתו. אני מקווה שלא מתבצעים פשעים כאלה. על כל פנים, לא טענתי שום טענה בהקשר זה. לא כל פשע מלחמה הוא פשע השמדת עם.
טענתי לא התייחסה בשום אופן לערבים אזרחי ישראל. התגובה לפוסט התייחסה לפלסטינים שעזבו את ישראל ב-1948 וליחסה של ישראל לפלסטינים בשטחים כיום. התשובה שלי לתגובה זו נוגעת בדיוק לאותם אנשים. אלה שהכתירו עליהם את תנועת החמאס בבחירות דמוקרטיות. אש"ף כנראה היה פרגמטי מידי כשתמך בתוכנית של שתי מדינות לשני עמים.
את הטענה לגבי העדר תרומה למדינה הוצאת מן ההקשר, למרות שאני חייב להודות שחלק מן האשמה רובץ לפתחי. לא אמרתי שערביי השטחים צריכים לתרום לישראל. לאחר שהסברתי שהאנלוגיה בין השואה לבין הפעולות שמתבצעות כיום בשטחים אינה ראויה דנתי גם בהבדל המשמעותי בין הנסיבות שבהן נהגה הפתרון הסופי לבין הנסיבות שבהן פועלת ישראל. הסברתי שיהודי אירופה לא חתרו תחת עצם קיומה של גרמניה, ולא ניסו להחלישה או לפגוע בה. לכן היחס של גרמניה כלפיהם - אפילו בשלב של חוקי נירנברג - ולפני שנרצח ולו יהודי אחד - לא ניתן היה להצדקה. לעומת זאת, אם מישהו מנסה לפגוע במדינת ישראל, אני חושב שיש הצדקה מהותית להגביל את חירותו, לשלול את קניינו, לפגוע בחופש הביטוי שלו, ובמקרים מסוימים אף לפגוע בגופו. התייחסותי לתרומתם של יהודי גרמניה לגרמניה נועדה להדגיש את העוול שנעשה להם. לא רק שלא ניסו לפגוע בגרמניה, אלא שניסו להשתלב בה ולקדמה. ודאי שלא התכוונתי לטעון שאני מצפה מהפלסטינים תושבי השטחים לנהוג בדרך דומה. אני מקווה שאינך מייחס לי ברצינות את ההצעה לשלבם בצה"ל.
אני מבקש להודות לך בשנית על הקריאה היסודית ועל התגובה החריפה.
אני שמח שאתה מוצא את התגובה שלי מעניינת. התגובה שלך אף היא מעלה כמה נקודות חשובות ואתייחס לרובן, לאו דווקא במקביל לטענות שהעלית.
אנחנו לא מכחישים אלא רק מתכחשים. אם במשפט הפלילי עצימת עיניים שקולה למודעות, אזי גם התכחשות יכולה להיות שקולה להכחשה. אני ציינתי שזה מנגנון הדחקה קולקטיבי, שמכוון ע"י היד הנעלמה של השלטון. זה נשמע דרמטי, אני יודע.
אכן, המחלוקת בינינו תחומה; מלכתחילה לא טענתי לביצוע פשע של השמדת עם מצד ישראל. לא ברמה המחליאה ה"רגילה" שלו, של כמה מאות אלפי או מיליוני בני אדם, על כל פנים. את זה אין לייחס לישראל, כפי שאכן כתבתי קודם לכן- המדינה לא דוחפת ערבים לתאי גזים או מארגנת להם קבורת אחים המונית בעודם חיים. אבל במאקרו פשעי מלחמה בהחלט מתרחשים. ישראל משתמשת בצבא על מנת שתוכל לספח שטחים מהגדה לשטחה (בניגוד מוחלט להוראות הדין הבינ"ל) וכאשר בעלי הקרקעות מתנגדים, הצבא מבהיר להם שלא כדאי להם לעשות בעיות, אם באיומים, אם בחיסולים. אם נדמה לך שזה תסריט שנלקח מהקוזה נוסטרה*, אתה מוזמן לעיין בנתונים שמספקים בצלם, האגודה לזכויות האזרח וגופים רבים נוספים. הם מותירים מעט מקום לספק. גם אני קיוויתי שלא מתבצעים פשעי מלחמה, אבל אני לא יכול לרמות את עצמי. "אולי" מרגיש לי כמו עמדה חמה ונוחה מדי להתחפר בה.
חלק הארי של הדיון בשואה נוגע להשמדת היהודים, אך חלק לא פחות חשוב עניינו התשתית הרעיונית לאורה פעלה גרמניה הנאצית וחלק ניכר מהמדינות השכנות עוד לפני שזו התרחשה. ודוק; המאפיין העיקרי של פעילות הנאצים היתה שזו נעשתה על פי חוק. כידוע, המושג "דמוקרטיה מתגוננת" קיבל את משמעותו כפי שאנו מכירים אותה כיום (קרי, של מניעת דריסת מיעוטים ע"י הרוב או המקרה ההפוך של מיעוט טורפני, ד"ר סבן כתב פה על זה פוסט מעניין) רק לאחר מלחה"ע השניה. באותם ימים הרוב הגרמני תמך בקבלת חוקים, שהפכו את חייהם של מיעוטים לגיהנום עלי אדמות. הכנסת קיבלה לאחרונה כמה חוקים מאוד בעייתיים בהקשר הזה, חלקם פסולים מכל וכל, חלקם דורשים איזון מחודש, ואני מניח שידועה הכוונה. כשלעצמה, הפרוצדורה היתה תקינה. בבחינה מהותית, החוקתיות היא זו שמוטלת בספק רב.
הערה אגבית, אם כי מעניינת למדי ורלוונטית היום לא פחות משהיתה ערב התרחשות עניינה: אוליבר וונדל הולמס, אותו שופט מופרע קשות, שבתי הספר למשפטים אוהבים לאזכר מפעם לפעם, קבע בפסק דין (1927), שמפגרת שנאנסה תעוקר, לפי חוק שהיה אז בתוקף, הקובע, שדור של שלישי של פגועי מוחין וחולי רוח יסורס. הרקע לאותה חקיקה (ופסיקה מזעזעת) היה התחזקותה של התנועה להשבחת הגזע בארה"ב (the eugenic movement), אסכולה שפרחה אז בעולם המערבי ברוח הדארוויניזם החברתי ומצאה לה אוזן קשבת גם בקרב האליטה האמריקנית. התופעה לא נפסקה בארה"ב עד אמצע שנות השבעים, למרות הביקורת החריפה שהוטחה בשלטונות משך שנים רבות. נפקא מינא, שגם בקרב מדינות נאורות לכאורה לפחד מהשונה והשנאה העיוורת כלפיו יש קיום, לעיתים לא פחות מאיים מבמדינות שנדמה לנו שהן שמרניות בהרבה.
ושוב, הפלסטינים מעוניינים להשתלב בישראליות ונתתי דוגמאות לכך. קשה להאשים אותם בתיעוב שהם מרגישים כלפי הממסד הישראלי, כשם שקשה להאשים בכך אזרח אירי, קשמירי או דרום אפריקאי, בשינויים המתבקשים.
עצם העובדה, שפלוני מתנגד למדיניות של ממשלות ישראל אין משמעה שיש לפגוע בו. קשה עלי ההבנה, מדוע התנגדות צריכה להיתקל בסתימת פה, החרמת (גניבה, הלכה למעשה) קניינו או הצבת קנה של רובה לנגד עיניו. לא זו אף זו; מדיניות האפרטהייד הזו לא מוצאת לה שום ביטוי כאשר במתנחלים עסקינן. עבורם השטח אינו שטח צבאי סגור וההגבלות והאיסורים אינם נוגעים להם. מדיניות זו של איפה ואיפה אינה עולה בקנה אחד עם משטר דמוקרטי.
לו אתה היית במקומו, האם היית מוכן לקבל מצב כזה, בו אדמותיך נשדדות, רכושך נבזז, מטעיך מושחתים, פיך נסכר בכוח לבל תעתור למי על מנת לבטל את רוע הגזירה וחייך נתונים בסכנה? אתה מסוגל להכיל את גודל הקושי שניצב בפני פלסטיני שנאלץ להתמודד מול כוחות עצומים עשרות מונים מאלו שלו? אתה מבין את עומק הייאוש בו הוא ובני משפחתו מצויים? אם אתה מסוגל להבין, ולו חלק ממה שכתבתי, אתה חייב להתקומם כנגד קיומו של מצב כזה. זה שימוש זדוני- לא ציני- בקול שנתת בבחירות.
חלק מזכרון השואה הוא הרעיון לפיו אסור שמקרים כה נוראיים ישובו לקרות. ההכרה של העולם המערבי בדבר הצורך בהגנה על מיעוטים מצאה לה ביטוי בדין הבינלאומי, המגביל את אפשרותן של אומות לפגוע במיעוטים המצויים בקרבן או תחת שלטונן הצבאי. כמו במישור החברתי בתוך ישראל, ליבן של ממשלות ישראל ערל והכיבוש בשטחים ממשיך. גם אם נרצה להיות הכי נאורים בעולם- ואנחנו לחלוטין לא שם וכנראה מעולם לא נמצאנו שם, גם אם נדמה לנו או שכך אנו רוצים לחשוב- אי אפשר להחזיק שטחים כבושים לאורך כל כך הרבה שנים ולדבר על מוסריות. לא זו אף זו; דווקא עם ישראל, שנכבש וחזר ונכבש פעם אחר פעם על ידי אינספור עמים חייב לקבל את זה שכיבוש משמעותו השפלה ודינו אחד- להיפסק. מי שמדבר על בטחון הוא זה שמביא את הטרור, כאשר הוא חונק אוכלוסיה של מיליונים (מצלצל מוכר?) ומונע תקשורת בין הערבים לישראל. אני לא עוסק ב"פצצות מתקתקות" (שגם להם יש מקבילות ישראליות), כי אם במדיניות ארוכת טווח.
למי שחי בעוני וחוסר עתיד אין מה להפסיד. זו הסיבה שאתיופי הולך למג"ב. בכלכלה נהוג לבחון עפ"י האלטרנטיבה: אם היה מקבל 6,000 ₪ לחודש בשוק האזרחי, לא היה מתגייס. ככה הימין זוכה בבחירות פעם אחר פעם- בהנצחת העוני והבורות, לא פעם בניצוחה מן הצד של הדת, שהולכים יד ביד; בזכות תנאים דומים בשטחים החמאס ניצח בבחירות (ובתחילה אש"פ לא היה שונה ממנו, כשערפאת מנפנף בקלאצ'ניקוב ומפריח סיסמאות בדבר הנשק האולטימטיבי-הרחם של האשה העזתית, וגם זה השתנה); ובדיוק במצב הזה, של יאוש, אבטלה נרחבת, בורות ותחושת השפלה לאומית עלו הנאצים לשלטון.
הלקח שיש ללמוד מהשואה, לגבי דידי, הוא כדלהלן: אם אנו מעוניינים לחיות בשלום עם שכנינו, יש לפעול למען הורדת סף הגזענות. כדי להשיג את היעד הזה צריך לפעול במישור החינוכי (בעיקר ללמד ערבית בבתי הספר מכיתה א', אין כמו שפה כגשר להבנת תרבות האחר והשונה) ובמישור החברתי-כלכלי. אנשים הופכים למפלצות כאשר המצב הכלכלי שלהם רע, כשגם לילדים שלהם אין עתיד. מי שיש לו משהו טוב ביד יחשוב פעמיים לפני שיפגע באחרים.
* אם נשנה מעט את הביטוי, זה יוצא "קאזה נוסטרה" (casa nostra, ביתנו, באיטלקית). אירוני משהו.
העלמת רצח העם הארמני מספרי הלימוד בהיסטוריה כללית במדינת ישראל היא שערורייה מאין כמותה. העלמה זו היא שיטתית ונובעת מסיבות פוליטיות (היחסים עם טורקיה) אבל גם מהסיבה שלא חוסר הרצון להעמיד את שואת היהודים אל מול רצח העם הארמני. פרופ' יאיר אורון בספרו החדש "רצח העם הארמני - השכחה והכחשה" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007) דן בכך בהרחבה.
אני נשואה שבע שנים בלי ילד, אז בעלי מתחיל להתנהג מוזר, חוזר הביתה לאחרונה וכבר לא מבלה איתי, והוא התגרש ממני. אז נעשיתי מאוד עצוב ואבוד בחיים כי הרופא אמר לי שאין דרך להיכנס להריון, זה באמת ימרר לי את החיים. עד שנתקלתי בחבר שסיפר לי על ד"ר אלאבה מהאינטרנט, איך הוא עזר לנשים רבות עם בעיות דומות שאני עובר, אז יצרתי קשר עם ד"ר אלאבה והסברתי לו. הוא אמר לי כל מה שאני צריך לתת לפני שהוא יכול לוותר על הלחש כדי להחזיר את בעלי, מה שעשיתי, והוא שלח תפילה עוצמתית שהייתי צריך לומר באמצע הלילה בזמן שהוא הטיל את כישוף האהבה. זה היה נס 48 שעות לאחר מכן בעלי היחיד חזר אליי והתנצל על כל מה שעשה ואמר לי שהוא מוכן לתמוך בי בכל דבר שארצה. התקשרתי מהר לאפאטה וסיפרתי לו מה קורה באותו הרגע, והוא גם הכין ושלח לי תרופה שאומרת שהיא תרפא כל מחלות או זיהומים לא רצויים שמונעים ממני להרות, ואז הנחה אותי על כך. איך להשתמש בו לפני הפגישה עם בעלי. זה אחרי השימוש בצמח ובשורש המקומי הזה, כמה שבועות לאחר מכן התחלתי להרגיש סימני הריון בכל הגוף, אני ממש בהריון, בדיוק ילדתי בן ב-1 לחודש. אני מבטיח ליידע את כל העולם על ד"ר אלאבה כדי לשמר את מערכת היחסים שלי, כמו גם לתת לי ילדים, אני יכול לקרוא לעצמי בגאווה היום. לכל אישה שמוצאת שזה בלתי אפשרי, הנה ההזדמנות שלך לחייך ולהביא אושר למשפחתך, אנא צור קשר עם דוא"ל DR Alaba: dralaba3000@gmail.com או צור קשר עם הוואטסאפ שלו / ויבר אותו עם המספר הזה: +1(425) 477- 2744, הוא אלוהים שנשלח להחזיר מאהבים אבודים ולהביא לך אושר.
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>