חינוך לכיבוד ולהגנה של קניין רוחני – מדריך לתלמיד

מיכאל בירנהק

לכבוד התלמידים והתלמידות בבתי הספר,
כידוע, הכל בישראל הופרט או בתהליכי הפרטה מתקדמים. לא רק חברות ממשלתיות, אלא גם הטיפול בעורף (ע"ע גאיידמק), בשכבות המוחלשות (שיעורי בית: מיהו שר הרווחה?). בתהליך הפרטה, המדינה יוצאת מהתמונה, ומשאירה את הבעלות, הטיפול והניהול בידיים פרטיות. בהרבה מקרים ההפרטה מובילה להתייעלות, שיפור השירות לאזרח, ולכן היא מועילה למשק. אבל במקרים רבים ההפרטה מובילה לכך שאין מי שמטפל (הטיפול בעורף ובחלשים, כבר אמרנו?). שימו לב, תלמידים יקרים, שמאחורי הביטוי "התייעלות" מסתתרים לא אחת פיטורים של הרבה עובדים. זה מאוד יעיל לבעלי המפעל, הרבה פחות יעיל למי שפוטר. עכשיו, גם משרד החינוך מצטרף לחגיגה (אומרים לי שזה לא חדש, מצטער, רק עכשיו שמתי לב). המשרד נעזר בגורמים פרטיים שמצטרפים למאמץ החינוכי. הידד! שיתוף פעולה פורה, יגידו לנו הוגי הרעיון, תרומה נפלאה לקהילה!, יאמרו לנו המפריטים בע"מ. בכמה מדינות מפקחים על פעילות מסחרית בתוך בתי הספר, אצלנו, החברות המסחריות נכנסות פנימה לכיתה בדרך המלך.

הגיע לידיי מדריך שמופנה למורים ולמורות שלכם, שאמורים ללמדכם דבר או שניים על קניין רוחני. קראתי בעיון. פעמיים. תחילה נבהלתי וכעסתי. אחר כך, נעצבתי. הנה כמה מחשבות על המדריך, על קניין רוחני, ועלינו.

הפרויקט: שיתוף פעולה בין משרד החינוך לגופים פרטיים.
התוצר: "חינוך לכיבוד ולהגנה של קניין רוחני – מדריך למורה."
המשתתפים: משרד החינוך, המרכז לערכים בעסקים, חברת מיקרוסופט, חברת התרופות האמריקנית פייזר.
קהל היעד: אתם, תלמידים יקרים.
המטרה: לעורר מודעות, "לעודד התנהגות אחראית", "להבין את חשיבות הקניין הרוחני לקידום אישי ועסקי", ועוד כמה מטרות (ע' 9 במדריך).
תרגיל לתלמידים: כאשר גורם פרטי בעל עניין עסקי מובהק מעורב בתכנית הלימודים, מה לדעתכם תהיה רוח התכנית? התשובה מיד.
רוח התכנית: קניין רוחני הוא הדבר הנפלא ביותר שהמציאה האנושות, ולכן עוד ועוד קניין רוחני ישפר את מצבנו. עוד מרוח התכנית: האינטרנט הוא מקום "צפוף ופרוע" (עמוד 32).

קניין רוחני הוא אכן נפלא. דיני הפטנטים, דיני זכויות יוצרים ושאר ענפי הקניין הרוחני נועדו להשיג מטרות כלל-ציבוריות חשובות מאין כמותן: עידוד המחקר והפיתוח, עידוד היצירה. אכן, בלעדי ההגנה המשפטית על יוצרים וממציאים יש חשש כבד ומוכח שההמצאות יועתקו, ובכך ייפגע התמריץ של היוצרים והממציאים ליצור. הם ישקיעו הרבה מאמץ, כסף וזמן, רק כדי להיווכח שמישהו אחר, חזק יותר, קוצר את פירות עמלם. המדריך למורה מדגיש את הנקודה הזו, ובצדק. יש גם כמה משפטים במדריך על כך שדיני הקניין הרוחני מנסים להשיג איזון בין האינטרסים של היוצרים והממציאים לבין האינטרס של הציבור. אבל אלה הם רק כמה מילים. רוחו של המדריך היא חד-צדדית עד מאוד. היא מהללת ומשבחת את הצורך בהגנה חזקה על הקניין הרוחני, אבל ממעטת לספר על הצד השני, הציבור. הנה כמה דוגמאות בולטות, ולא ממצות.

"שימוש הוגן" – זהו עמוד תווך של האיזון בין הפרט לציבור, שמוזכר מספר פעמים במדריך. הנה הפעם הראשונה, בעמוד 4: "כלי ההעתקה והזיוף התפתחו בעקבות הקדמה הטכנולוגית, ולכן הם דורשים היערכות מחודשת כדי ליצור ולגבש נורמות וערכי התנהגות לשימוש הוגן וישר בקניין זה." אופס. הכוונה בביטוי "שימוש הוגן" כאן היא שימוש בקניין, כלומר, איך לא לפגוע בבעלי הזכויות. אין הכוונה כאן למשמעות השימוש עבור המשתמש.

"שימוש הוגן" מוזכר גם כאחת ממטרות הפעילות החינוכית (עמוד 18), ובעמוד 24 מוקדש לנושא משפט שלם. בהמשך הביטוי נזכר כדרך אגב בציטוט מספרו של עו"ד טוני גרינמן (עמוד 38), ובטבלה בעמוד 39, שם הוא מוגדר כ"שימוש שלא למטרה מסחרית".

ובכן, תלמידים יקרים, כדי להבין את משמעותו של השימוש ההוגן יש לבחון שלב אחד קודם, ולשאול, מדוע בעצם יש הגנה לקניין הרוחני. מטרת דיני הקניין הרוחני בכלל ודיני זכויות היוצרים בפרט, היא לעודד את היוצרים ליצור. כאמור, בלי הגנה, יש חשש שיוצרים רבים לא ישקיעו מאמץ, זמן וכסף ביצירה. אולם, כדאי לעצור לרגע, ולשאול: מדוע היצירה חשובה? היא ודאי חשובה ליוצרת. בשבילה, היצירה היא דרך ביטוי. היא האמצעי שלה להתבטא, לספר לנו מה עמדותיה, מחשבותיה, ורגשותיה. היא אמצעי לנהל שיח עם אחרים (קוראים, צופים, מאזינים), ללמוד מהם, ולהמשיך ליצור. אבל היצירה חשובה גם לנו, הציבור והחברה בכלל. היצירה היא חלק מחיי התרבות שלנו. היצירה חיונית לחינוך. היצירה היא זירה שבה מתנהל השיח הציבורי שלנו. והיצירה חשובה, משום שהיא בסיס ליצירה חדשה. בית המשפט העליון הכיר בהסבר הזה, וקבע כי דיני הקניין הרוחני נועדו להעשיר את עולם הביטויים (ולא רק את היוצרים!).

והנה הפרדוקס שנמצא ביסוד דיני זכויות יוצרים: הציבור מעוניין לקדם את תהליך היצירה, והאמצעי שנבחר הוא מתן הגנה משפטית ליוצרים, אבל ההגנה ליוצרים דווקא מגבילה את הציבור! כל זמן שהיצירה מוגנת, הציבור אינו יכול להשתמש בה, אלא אם נבקש ונקבל, ובדרך כלל נשלם, עבור השימוש. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? דיני זכויות יוצרים הם מעין תכנית חסכון. אנחנו משקיעים היום מעט, ובכסף שהועבר לתכנית החיסכון אי אפשר להשתמש עכשיו, כדי שיהיה לנו יותר בעתיד. הנה, לפני כשנתיים חלפו 70 שנה מיום מותו של חיים נחמן ביאליק. יצירותיו אינן מוגנות עוד בזכויות יוצרים. בקרו בחנויות הספרים. יש פריחה מחודשת של ביאליק בשנתיים האחרונות, למשל בפרויקט בן יהודה (באינטרנט, המקום הפרוע הזה). תכנית החיסכון השתלמה. אבל, כמה ביאליקים יש לנו? יצירותיהם של כמה יוצרים שורדות 70 שנה לאחר מותם? ברוב המקרים, תכנית החיסכון לא כל כך משתלמת. בשולי הדברים, חשוב להעיר, שיוצרים רבים אינם יוצרים עבור כסף. אלא, למשל, כי הם נהנים מהיצירה. כי הם רוצים לחלוק את מחשבותיהם וביטוייהם עם אחרים. כי הם נהנים כשמגיבים להם, כשהקהל אוהב אותם, כשמתייחסים אליהם, ומעריכים אותם. לפעמים הם מקבלים פרס ישראל, והרבה כבוד.

מה הפתרון? החוק מכיר בכך שההגנה שניתנת ליוצרים בקשר ליצירותיהם חזקה מדי. לכאורה, היוצרים יכולים למנוע כל שימוש ביצירות שלהם, אלא רק בדרך שהם מסכימים לה. אבל, הגנה חזקה מדי חותרת כנגד המטרה היסודית שלשמה חוקק החוק. לשם כך, נקבעו מספר חריגים בדיני זכויות יוצרים, אצלנו ובכל העולם המערבי, והחשוב שבהם הוא הגנת השימוש ההוגן. שימוש שנחשב להוגן – מותר. אם השימוש "הוגן", מותר להשתמש ביצירה בלי לבקש רשות, בלי לשלם.

מהו, אם כן, שימוש הוגן? לפי המצב המשפטי הקיים (סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים), כדי שנוכל לומר ששימוש הוא הוגן, הוא צריך להיות לאחת המטרות הבאות: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית. בית המשפט העליון פירש את הביטויים האלה בצורה ליברלית, וקבע למשל, שפרודיה היא "ביקורת". בית המשפט העליון גם פירש את משמעות הביטוי "הוגן". בית המשפט העתיק (כן, כן, העתיק) מהחוק האמריקני. יש לשקול ארבעה שיקולים, תלויי-נסיבות: מה טיב היצירה המקורית? מה טיב השימוש? בכמה (כמות ואיכות) השתמשו? האם תהיה לשימוש השפעה שלילית על השוק הכלכלי של היצירה המקורית? אלה שיקולים מורכבים, ולא תמיד קל ליישמם. אבל, ההגדרה של המדריך למורה, ששימוש הוגן הוא "שימוש שלא למטרה מסחרית", פשוט אינה נכונה. כאשר גורם מסחרי עושה שימוש ביצירה של אחר, עדיין, השימוש יכול להיות הוגן. תלוי בשאר הנסיבות. צריך גם לפרש מהו "מסחרי". שימו לב, שאין כיום כמעט פעילות שאין לה פן מסחרי. הנה, משרד החינוך מקבל כסף מגורם פרטי כדי ללמדכם מהו קניין רוחני. מדוע החברות עושות זאת? הן רואות בכך השקעה כספית. תרומה לקהילה? אם חברת פייזר רוצה לתרום לקהילה, היא יכולה לתת תרופות בחינם, ואני מקווה שהחברה עושה זאת לעיתים.

הנה עוד דוגמה. בעמוד 21, שואל המדריך למורה, "האם מותר להעתיק יצירה או להורידה מהאינטרנט?" התשובה שניתנת שם שגויה בעיקרה. הנה עיקרי התשובה של המדריך, והערותיי. (שאלה לתלמידים האם ההעתקה שלי מתוך המדריך למורה מותר?)

המדריך: החוק אוסר העתקה של יצירה
המצב המשפטי: נכון, אבל לאיסור יש חריגים לא מעטים, בראש ובראשונה חריג השימוש ההוגן.
החריג הרלוונטי היחיד הוא העתקה על גבי קלטת לצרכים פרטיים וביתיים לא נכון. מותר להעתיק יצירה לשם שימוש הוגן. למשל, מותר להעתיק טקסט מהאינטרנט, נניח את הדיווח הזה, ולהדפיסו, אם השימוש הוא, למשל, לצורך לימוד עצמי (למשל, לימוד במסגרת הכנת שיעורי בית), ואם השימוש הוגן, כפי שהוסבר לעיל.

בנוסף, יש לא מעט יוצרים שמסכימים שתעתיקו את היצירות שלהם. נמרוד לב, למשל, או יוצרים רבים משתמשים ברישיון שנקרא Creative Commons, או תוכנות בקוד פתוח שבו הם מסכימים לשימושים ביצירותיהם, בתנאים מסוימים פשוטים (בדרך כלל, התנאי הוא שיקבלו קרדיט, ושלא ייעשה שימוש מסחרי ביצירה) אגב, אני מסכים שתעשו כל שימוש בטקסט הזה, ככל העולה על רוחכם, כל עוד אין לשימוש מטרה מסחרית.

בנוסף, יש יצירות שכבר אינן מוגנות בזכויות יוצרים. למשל יצירותיו של שייקספיר, ביאליק, או בטהובן. יש יצירות שמעולם לא היו מוגנות, למשל, פסקי דין אמריקנים או ביטויים שמבטאים רעיונות שאשר להביע רק בדרך אחת.

אז למה מתכוון המדריך? כנראה שרק ליצירות מוסיקליות. אבל הגנת השימוש ההוגן חלה גם לגביהם, וגם שאר החריגים שצוינו.

המדריך: קלטת מוגדרת בחוק במפורש. ההגדרה מוציאה מתחולתה התקן המיועד לשימוש במחשב.
המצב המשפטי: נכון. כך קובע סעיף 3ב לפקודת זכויות יוצרים: "קלטת: התקן שאין עליו טביעה ושניתן לטבוע בו טביעה קולית או טביעה ויזואלית, למעט התקן המיועד לשימוש במחשב".

אבל, זה סעיף שנחקק בשנת 1996. המחוקק חשב על מדיה אנאלוגית, כמו קלטת אודיו או קלטת וידאו. המחוקק לא חשב על תקליטור שאפשר לצרוב עליו, וגם לא על מחשב.

גם בית המשפט העליון, בפרשו את המונח "קלטת" באותו התיקון משנת 1996 קבע כי קלטת משמעותה גם תקליטור. אגב, באותה פרשה (עיריית חולון נ' אן.אם.סי) היו אלה חברות התקליטים דווקא שטענו שקלטת משמעה גם תקליטור.

המדריך: יוצא שהורדת שירים לכונן הקשיח במחשב, אינה מותרת. במילים אחרות, מדובר בהפרת זכות יוצרים.
המצב המשפטי: נכון חלקית בלבד. ראשית, אם מטרת ההורדה היא לשימוש הוגן, או שהיוצרים מסכימים, או שהזכויות פקעו – מותר, וזו אינה הפרה.

באשר למונח "קלטת": בגלל הבעייתיות שצוינה לעיל, הפרשנות של המונח שנויה במחלוקת. בית המשפט העליון הניח כאמור שתקליטור הוא "קלטת". המדריך למורה לא מכיר, כנראה, את פסק הדין, או שלא נוח לו איתו.

המדריך: [ובקשר לתוכנות להחלפת קבצים] – "זו כבר הפצה של יצירה, והיא אסורה קל וחומר"

המצב המשפטי: לא מדויק. זו אינה הפצה. זו "הנגשה". יש הבדל בין "דחיפה" אקטיבית של חומר לבין הנגשתו. החוק הקיים אינו אוסר הנגשה, אבל בהצעת חוק שנמצאת בדיון בכנסת יש הצעה לתקן את החוק ולהוסיף איסור כזה, שנקרא "העמדה לרשות הציבור".

בכל מקרה, הדין הישראלי הקיים (בשנת 2006) דווקא אינו אוסר הפצה של יצירות. אסור להוציא לאור יצירה (כך שמי שמשיג בדרך כלשהי שיר חדש שטרם פורסם, אסור לו לפרסמו), ואסור להשכיר יצירה למטרה מסחרית ללא רשות (לכן לחנויות השכרת הווידאו יש רשות, בדרך כלל). אבל אין איסור כללי על הפצה. בארה"ב יש איסור כזה, אבל גם יש לצידו חריגים.

המדריך למורה מניח את המבוקש בכמה מקרים. כדי לשכנע אותנו עד כמה הקניין הרוחני חשוב, מספרים לנו שפטנט הוא כמו דירה, ואפשר להשכיר אותו ולקבל כסף (עמוד 15). זה נכון, כמובן: אפשר להשכיר פטנט, ואפשר להרוויח ממנו כסף (אם כי רק מעט ממציאים מצליחים להרוויח כסף מפטנטים). אבל, הנה שיעור חשוב מאין כמותו: המושגים שבהם אנחנו משתמשים כבדרך אגב כדי לתאר בעיה, כוללים בהרבה מקרים את הפתרון. המושגים הסמויים מנחים אותנו ומכוונים אותנו לתשובה שנוחה למי ששואלים, בלי שנשים לב. לכן, צריך לשאול (באוניברסיטה נקרא לזה "לעשות דקונסטרוקציה" של המטאפורה). האם פטנט הוא כמו דירה? יש הבדלים ברורים – הדירה היא נכס מוחשי והפטנט אינו מוחשי. אבל, הנה הבדל מרכזי, שלא בא לידי ביטוי במדריך, וחבל. פטנט אינו נוצר יש מאין. גם יצירה אינה נוצרת יש מאין. נכון, אנחנו אוהבים לחשוב על היוצרים שלנו בדרך מאוד רומנטית: שהם רעבים ללחם, יוצרים מתוך סערת רגשות ("שייקספיר מאוהב", ראיתם?), סובלים מלבטים, וההשראה, ההשראה. לעיתים קרובות התיאור הזה נכון. אבל, מהם חומרי הגלם של היצירות? האם הן נוצרות יש מאין? התשובה שלילית. אדיסון (שמזוכר במדריך כמופת לממציא וממציא למופת) אמר (או ליתר דיוק, נהוג לייחס לו את האמירה) שהצלחה היא אחוז אחד של השראה, ותשעים ותשעה אחוזים של זיעה. יצירה, וודאי המצאה, מתבססות על רעיונות וידע קודמים. התרופה של מחר מתבססת על הידע שנוצר היום, שנוצר על בסיס הידע של אתמול. הנה מטאפורה יפה: מי רואה רחוק יותר? גמדים או ענקים? התשובה: כאשר הגמדים ניצבים על כתפי הענקים, הם אלה שרואים רחוק יותר. היוצר והממציא של היום רואים רחוק יותר רק בזכות עמידתם על כתפיהם של מי שקדמו להם.

כזכור, המדריך מדבר על כך שהאינטרנט היא מקום פרוע, כמו רשת כבישים שחייבים שתהיה בה משטרת תנועה. בעולם זנחו את המטאפורה הזו כבר לפני עשר שנים. האינטרנט היא רשת תקשורת. לא ג'ונגל ולא מערב פרוע. ברשת התקשורת הזו אפשר לעשות שימושים נפלאים. צריך לוודא שהרשת אינה מנוצלת לרעה, ולכן החוק חל באינטרנט, וגם, חשוב להגן על הקניין הרוחני באינטרנט. אבל חשוב גם להגן על הציבור מפני ניצול לרעה של הרשת, וניצול לרעה של זכויות בקניין רוחני על מנת לפגוע בזכויות אחרות שלנו: כמו הזכות לחופש ביטוי. אסור שהחיבוק יהיה חיבוק דוב. צריך לאפשר שיתוף למי שרוצה בכך. אי אפשר להגביל את השימוש ביצירות של מי שרוצה לשתף.

יש במדריך עוד כמה וכמה השמטות (מטרת סימני מסחר היא למנוע הטעייה של הצרכנים, למשל), וראוי היה לשאול שאלות קשות יותר: כיצד צריכה מדינה כמו דרום אפריקה להתמודד עם נתונים מבהילים על היקף החולים באיידס, למרות שיש תרופה שמעכבת את התפרצות המחלה, אבל היא יקרה מדי? זוכרים את הפגנת חולי סרטן המעי הגס בירושלים? האם מישהו שאל את עצמו מדוע התרופה יקרה כל כך?

לסיכום, לימדו על קניין רוחני, כי אתם היוצרים של המחר. אבל זיכרו, שליצירה יש ערך שאיננו רק כלכלי, גם לכם, גם לציבור.

שאלה להורים: כיצד אנחנו רוצים לחנך את הילדים? הנה כמה סיסמאות חינוכיות מימים עברו: "מי שאוכל לבד – מת לבד", "המתנה בשבילך, אבל כדי שתשחק עם החברים שלך", "כל ישראל ערבים זה לזה". שיתוף אינו בהכרח סוציאליזם קומוניסטי. שיתוף נועד לאפשר לנו להיות חברים, חברותיים, ולחיות יחד בשלום. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה של שיתוף או בחברה של "אם אין אני לי מי לי?"

הערה לשרת החינוך יולי תמיר. המדריך למורה כתוב כולו בלשון זכר, בהתייחס לתלמידים, אבל הדוגמאות שמזכירות מורים הן של מורות. האם לא כדאי לשנות קצת? יש גם כמה מורים במערכת החינוך, וגם כמה תלמידות.