תג

יום ראשון, נובמבר 12

על האזנות הסתר בפרשת רמון – תגובה לרשימתו של ד"ר אורן גזל-אייל

מאת: ד"ר דורון מנשה
ברשימתו המאלפת פורש ד"ר אורן גזל-אייל את משנתו אודות האזנות הסתר בפרשת רמון, וגורס כי ההמולה התקשורתית אשר התפתחה סביב הפרשה, הייתה בבחינת "מהומה על לא מאומה". לצערי, לא אוכל להסכים עם אורן בהערכת חומרתה של הפרשה (ולנקודה מצומצמת זו ברשימתו אתייחס במסגרת רשימתי זו).
ראשית, עיון בסקירה התקשורתית של הפרשה (ויש לזכור כי במקרה הזה, כולנו ניזונים מן התקשורת, ואין בידינו את הנתונים הגולמיים על-מנת לאושש את טענותינו) מלמד לכאורה כי התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות הייתה רחוקה מלהיות תקינה. ניתן לתמוה מדוע בכלל בוצעו האזנות-סתר במקרה דנן? יצוין כי תמיהה כאמור, כבר הובעה בגלוי במסגרת הדיון בפרשת רמון, על-ידי אב"ד בתיק, סגנית-נשיא ביהמ"ש השלום בתל-אביב-יפו, השופטת חיותה כוהן. אכן, התמיהה השיפוטית והציבורית היא אכן במקומה. שכן חשד קל להדחת עדים, מתעורר כמעט בכל חקירה של עבירות מין, אלימות במשפחה, איומים בין בני זוג וכיו"ב. אימוץ הנורמה לפיה חשד קל מצדיק חדירה כה גסה לפרטיותם של אזרחי המדינה, עלול להעלות את מספר האזנות הסתר הארעיות והקצרות בעשרות מונים.
אמנם, כפי שד"ר אורן גזל-אייל מציין במאמרו, ביצועה של האזנת סתר אינו נתון לגחמותיה של משטרת ישראל, אלא נתון לביקורת שיפוטית מקדמית של נשיא בימ"ש מחוזי. אך גם מצג זה אינו חף מכשלים, לאחר עיון מדוקדק בחוק האזנת-סתר, תשל"ט-1979. שכן במקרים דחופים, מקנה סעיף 7 לחוק האזנת-סתר סמכות מיוחדת למפקח-הכללי של משטרת ישראל לאשר האזנות דחופות אשר אינן סובלות דיחוי לתקופה של 48 שעות. ניכר כי לאור אופיין של העבירות בדבר הדחת עדים, נכנסים חשדות אלו לקטגוריה זו. מטבע הדברים, ספק אם יש ביכולתו של המפקח-הכללי להתעמק באופן פרסונאלי בכל בקשה ובקשה (ובמיוחד לאור הדחיפות הרבה של המקרים הללו), ונראה כי לפחות במקרים רבים לא נותר למפקח-הכללי אלא לסמוך על הגינותם ומקצועיותם של הקצינים הבכירים של אותן יחידות המבקשות את אישורו המקדמי. ואולם, לאור מעורבותם הישירה ו/או העקיפה בחקירה, ספק אם יש ביכולתם של הקצינים הללו לאזן באופן שקול ואובייקטיבי את ההתנגשות בין זכותו של האזרח לפרטיות לבין רצונה של המשטרה לחקור חשד לעבירות. במציאות זו, הופכת הביקורת המנהלית המקדמית של המפכ"ל לעלה תאנה משפטי, המעניק לציבור את התחושה כאילו מאזן האינטרסים המתנגשים נשקל בידי הדרגים הבכירים והמקצועיים ביותר במשטרת ישראל.
שנית, ניתן לכאורה לחשוש כי גם הביקורת השיפוטית המקדמית של נשיאי בתי-המשפט המחוזיים אינה מניחה את הדעת. עיון בממצאי ביקורת המדינה מן העשור האחרון, יגלה כי אחוז ניכר עד מאד של האזנות-הסתר המשטרתיות (כמעט כולן!!!!) מאושר על-ידי נשיאי בתי-המשפט המחוזיים, נראה אפוא כי גם בתי המשפט שבויים בשיח המקצוענות המשטרתי, השיח המייחס לרשויות הביטחון הילה מופרזת של אמינות אישית, אובייקטיביות ומיומנות מקצועית.
אמנם יש הטוענים כי אחת הסיבות לסטטיסטיקה מדאיגה זו, נעוצה במשטרת ישראל, הנוהגת למשוך את בקשתה באם זו אינה מאושרת על-ידי ביהמ"ש, ולכן בקשות כאמור אינן נכנסות לסטטיסטיקה. סבורני כי עצם הטענה מעלה תהיות רבות אודות מלאכת התיעוד של הנהלת בתי-המשפט בתיקים כה רגישים, וללא ספק מותירה תחושה של אי-נוחות, וגם זאת בלשון המעטה.על כל פנים, ניתן היה לסבור כי משטרת ישראל בעצמה תתעד את כל בקשותיה באמצעות רישומים פנימיים משלה, ובכך תאפשר מעקב ופיקוח על האזנות הסתר אשר היא מבצעת. ניכר כי תיעוד כאמור אף היה מאושש את טענותיה של הנהלת בתי-המשפט. אך למרבה הצער, משרד המבקר המדינה לא גילה תיעוד כאמור.
מן הממצאים לעיל ניתן אפוא לגזור שתי מסקנות לכאורה: האחת, כי בתי-המשפט אכן מעניקים יד חופשית למשטרת ישראל לחדור לפרטיותם של אלפי אזרחים, וזאת בביקורת שיפוטית ומקדמית מינימאלית ביותר; והשנייה, כי הן הנהלת בתי-המשפט והן משטרת ישראל אינן דואגות לתעד את הליכי הביקורת המקדמית, ובכך מונעות כל אפשרות לפקח ולעקוב אחר ההליכים הללו לאחר מעשה.
שלישית , אפילו נניח כי האזנת הסתר בפרשת רמון הייתה חוקית וכשרה למהדרין, אין בכך כדי לחפות על התנהלותה היותר ממוזרה של הפרקליטות. לדעתו של אורן, הסתרת חומר הראיות לא נועדה כדי לפגוע בהגנתו של חיים רמון, שכן הפרקליטות אף סברה בתחילה כי היא אינה מחויבת להעביר חומר ראיות זה להגנה. ואכן, לדעתו של אורן, מדוע שתסבור אחרת? שכן החקירה עסקה בעבירות מין, בעוד האזנות-הסתר עסקו בהדחת עדים? מכאן, כי בהיעדר זהות אנלוגית בין שתי העבירות, הרי שטעותה של הפרקליטות הייתה תמימה וסבירה לחלוטין. אך ספק אם הסבר זה אכן יכול לשכנע. חקירתה הסמויה של גב' X נוהלה סביב חקירתו של חיים רמון, ובנוגע למתלוננת אשר העידה כנגדו. פסיקתו של ביהמ"ש העליון במרוצת השנים, הרחיבה את המונח "חומר חקירה" על-מנת שיכלול לא רק את חומר החקירה הקשור לאישומים עצמם, אלא אף חומר ראיות הקשור בשוליים של האישום, ואשר התעורר תוך כדי החקירה. לפיכך, גם מידע מודיעיני שולי לכאורה, הוגדר כחומר חקירה, וכל עוד הוא מקיים קשר סיבתי מסוים לאישומים. שכן כפי שציין ביהמ"ש העליון בראשית שנותיו, לעולם אין לדעת כיצד ישכיל סניגור מוכשר לעשות שימוש בחומר ראיות שכזה.
רביעית, גם הסברו החלופי של אורן להתנהלותה של הפרקליטות, לפיו זו לא רצתה לחשוף שיטות חקירה ואולי גם חקירות אחרות של משטרת ישראל הינו בעייתי. זאת, לאור העובדה כי פקודת הראיות מעניקה מגן משפטי למקרים מסוג זה, באמצעות הוצאתה של תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודה. והרי אין חולק כי פרקליטת מחוז בעלת ניסיון מצטבר של 30 שנים בתחום המשפט הפלילי מכירה היטב את האפשרות לחיסוי ראיות באמצעות סעיף 45 לפקודת הראיות; כשם שהיא מכירה את ההגנה הרחבה היחסית המוענקת לחומר החסוי, במידה וזה אינו מגלה מידע לתועלת הנאשם.
העובדה כי הפרקליטות לא עשתה שימוש בסעיף 45 לפקודת הראית, חרף רצונה להסתיר את חומר הראיות מעיניה של הסנגוריה, מעלה תהיות רבות אודות מניעיה. אך עיון נרטיבי בהשתלשלות הפרשה, רק מחזק את התחושה כי לא שיקולים כשרים ותמימים טמונים בהסתרת חומר הראיות. שכן בראשית הפרשה הכחישה הפרקליטות לחלוטין את עצם ההאזנה. ואכן, לו היה מדובר בחומר ראיות בלתי-רלוונטי בעליל, אין חולק כי הפרקליטות לא הייתה מהססת להצהיר על כך בפני ביהמ"ש, ולנהל דיון ענייני לפי סעיף 74 לחסד"פ. אך הפרקליטות בחרה להציג מצג כוזב לפיו האזנת-סתר כאמור כלל לא בוצעה. רק משהבינה הפרקליטות כי הסנגוריה לא תרפה מן העניין, וכי כדור השלג מתחיל להתגלגל כלפיה, החליטה לחשוף בפני ביהמ"ש כי "נפלה טעות" בדבריה, והאזנות-סתר אכן בוצעו.
התנהלותן של רשויות החקירה והפרקליטות בפרשת האזנות-הסתר היא יותר מתמוהה, ועל כן מצדיקה לדעתי את ההתמקדות הציבורית והתקשורתית. שכן התנהלות כאמור מעוררת דאגה, לא רק לנאשם הספציפי בפרשה, אלא לכלל הנאשמים במדינת ישראל. שכן פרשת רמון מצטרפת לפרשות דרעי, אבו-סעדה, תפ"ח (ת"א) 1151/03 בונפיל (סעיף 7 לגזר הדין מיום 20.01.2005 -http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/97152.rtf],ומקרים נוספים שמהם עולה כי במקרים מסוימים מסתירים רשויות התביעה חומר ראיות מעיניהם של נאשמים. ואכן, אפשר שאך הקושי המעשי לחשוף מקרים אלו ולעמוד על מידת שכיחותם וחומרתם מונעים את רעידת האדמה הציבורית.

8 תגובות:

Blogger Oren Gazal-Ayal כתב/ה:

לא אתייחס לטענה המרכזית של דורון בדבר ההצדקה להאזנת הסתר שבוצעה, כפי שלא התייחסתי לכך בפוסט המקורי, פשוט כי אין לי מידע. אומר רק כי איני משוכנע שלעולם לא ניתן להצדיק האזנת סתר במקרה של חשד לשיבוש הליכים בעבירה קלה, כמו זו בה מואשם רמון. גם אם העבירה קלה, השיבוש יכול להיות חמור, והעניין לציבור בחקירה ממצה במקרה כזה עשוי להיות מושפע גם מבכירותו של הגורם המשבש (במקרה זה החשד (שהופרך) היה שראש לשכת ראש הממשלה היתה מעורבת בשיבוש).
מכל מקום, הטענה שלי נגעה רק בעיכוב העברת חומר החקירה. סביר להניח שחלק מהדברים שנאמרו בהאזנת הסתר אכן צריכים היו להימסר להגנה, כגון אמירות של המתלוננת שהוקלטה בחשאי מסבירה את רצונה להימנע מתלונה (החשש מתביעת דיבה והחשש מהכוח של רמון), או מתארת את תחושת הפגיעה בה (דבר השולל טענות של קנוניה ולכן רלבנטי לתיק. אך לא היה בחומר דבר שיכול לסייע להגנה, ולכן ברור שלא היתה כוונה להסתירו. זאת ועוד, הפרקליטות תיקנה את הטעות מיוזמתה, ולא לאחר פניות נוספות של הסניגורים, אינדיקציה נוספת לכך שאין לייחס לעיכוב במסירת החומר יותר ממה שיש בו (בנקודה זו לא ברור לי על בסיס מה טוען דורון שהחומר נמסר רק לאחר שהפרקליטות הבינה שהסניגורים לא ירפו מן העניין). אין ספק שבתיקים רבים נעשות טעויות חמורות בהרבה, ולכן הטרידה אותי ההתנפלות על התיק הזה. לטעון שכאן העיכוב הבלתי מזיק שאירע מקים טענה של הגנה מן הצדק נראה לי דבר שניתן לטעון רק כשהנאשם הוא אישיות בכירה.

13/11/06 14:58  
Blogger Doron Menashe כתב/ה:

אורן,קשה לי לקבל את טענתך לפיה "לא היה בחומר הנובע מההאזנות דבר שיכול לסייע להגנה, ולכן ברור שלא הייתה כוונה להסתירו". ניתן להביא שלושה נימוקים מיידיים כנגד טענה זו. ראשית, מכבש הלחצים אשר הופעל על המתלוננת בידי גורמי חקירה כה בכירים, תוך שימוש בתחבולות חקירה כלפי מתלוננת צעירה יחסית, הינו בעל רלוונטיות רבה מאד לכאורה. אמנם, אין בכך כדי לרמוז שמא המתלוננת לא אמרה אמת, אך יש בכך כדי לבחון באם עדותה הפורמאלית היא תוצר של "הכנה" בידי גורמי הפרקליטות (Witness Preparation)
או ביטוי כנה לתחושותיה הסובייקטיביות.
בנוסף, מהדיווחים אודות המשפט בעיתונות היומית, עולה שהמתלוננת לא כבשה את טרוניותיה כלפי רמון (ולראיה כי סיפרה על אשר התרחש לפקידות רבות במשרד), אך לא ראתה במעשיו משום אקט פלילי מובהק המצריך תלונה רשמית. ואכן, רבים הם המקרים בהם אדם חשש נפגע אך אין הוא ממהר לראות במעשיו של הפוגע משום מעשה פלילי.כפי שהיטיב לראות אדריאן צוקרמן מאוקספורד- משפט פלילי אינו ממוקד-אפילו בתחום קביעת עובדות במתן דין וחשבון אפסיטמי אודות פרטי האירוע אלא גם,ולעיתים בעיקר בביסוס ההאשמה המוסרית. ברי כי נתון רלוונטי בבחינה אחרונה זו הינו התייחסותו הסובייקטיבית של הקורבן אל הפוגע ואל מעשה הפגיעה עצמו, זאת במיוחד עם עליית מעמדם של קורבנות העבירה במשפט הישראלי.
שלישית כנזכר בפוסט הקודם שלי, הכללים השיפוטיים התוחמים את גבולות חובתה של התביעה בנוגע לעיון בחומר החקירה קובעים שדי בספק באשר לעצם קיומה של רלוונטיות בכדי להקים את חובת העיון.מאחר שאף מבלי להיזקק לתכנם של ההאזנות עצמם-קשה לראות כיצד החומר בו מדובר נכשל מלקיים אפילו ספק רלוונטיות, ומאחר שהפרקליטות ודאי מודעת לכל זה הרי שאי מסירתה של הראיה מעורר בכל זאת חשש מסוים של הסתרה מכוונת

15/11/06 11:55  
Anonymous דב כתב/ה:

הי דורן ואורן.

לדעתי - אם שופט מאשר למשטרה לבצע האזנת סתר לאדם א', כדי שתשמש כראיה מחזקת בחשד לפלילים של אדם ב'.

ובסופו של דבר האזנת הסתר אינה מחזקת את החשד הפלילי. - משמעות הדבר שאותה האזנת סתר מחלישה את החשד הפלילי.

לדעתי האזנת סתר יכולה להיות אחת משתיים: מחזקת או מחלישה את החשד הפלילי.

לא ניתן לטעון שהאזנת הסתר "שותקת" ואינה רלוונטית לחשד הפלילי. שכן - שאלת הרלוונטיות הייתה אחד התנאים המקדימים שעל בסיסם בית המשפט אישר את האזנת הסתר.

בפועל - המצב שנוצר הוא שהמשטרה מאזינה בסתר ואז: מצד אחד - מצרפת לפרשת התביעה את ההאזנות/ראיות אשר מחזקות את משקל החשד הפלילי. ומצד שני - מסתירה מפרשת ההגנה את הראיות המחלישות את משקל החשד הפלילי, ובדרך זאת משפיעה על התוצאה של מאזני הצדק.

15/11/06 21:31  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

ומה חדש?
האם לא מדובר בפרקטיקה נהוגה במחוזותינו
לאו דווקא בהקשר של האזנות סתר?

15/11/06 22:48  
Anonymous Oren Gazal Ayal כתב/ה:

לדורון: עצם העובדה שהמשטרה הפעילה לחץ סביר על המתלוננת למסור עדות בוודאי שאינו מהווה ראיה המסייעת להגנה. המשטרה חוקרת תמיד תוך הפעלת לחצים, כדי להשיג מידע על ביצוע עבירות. זה תפקידה גם אם העד, יהא הוא מתלונן, נאשם או צד שלישי, אינו מעוניין למסור מידע. כך נעשה פעמים רבות גם בעבירות אלימות במשפחה למשל. אם המתלוננת לא מעוניינת למסור עדות, אך המזכיר הצבאי של ראש הממשלה התלונן על המעשה, המשטרה צריכה לחקור (ואולי גם לחקור למה היא לא רצתה למסור עדות מיוזמתה). השאלה אם היא ראתה במעשה עבירה גם היא אינה רלבנטית (למרות שלא ברור לי כלל שהיא לא ראתה במעשה עבירה). יתכן שהיא חשבה שמותר לו לנשקה בניגוד לרצונה (לא סביר בעיני) אבל המשטרה יודעת שלא - האם במקרה כזה אסור לה לחקור? (שוב, השווה למקרים של אלימות במשפחה בחברה שבה האשה חושבת שזה בסדר שהיא מוכה).
אשר לרלבנטיות של החומר, נוכל כמובן לחכות לפסק הדין כדי לראות אם הוא אכן סייע להגנה (דהיינו האם בית המשפט סבר שיש בדרכי הפעולה של המשטרה דבר המשליך לגבי עצם ביצוע החשד). אני מוכל להתנבא שתהא אשר תהא תוצאת המשפט (ואיני יודע מה היא תהיה כמובן) החומר מהאזנת הסתר לא ימצא רלבנטי לבירור העובדות.
אשר לשאלת ההסתרה, אני חוזר על הטענה - אם היה כאן ניסיון מכוון להסתיר, מדוע הפרקליטות תיקנה את עצמה תוך זמן קצר, בלא שהיתה פניה נוספת בעניין. בעניין זה, תוצאות הבירור שערך היועץ המשפטי לממשלה נראות לי סבירות ביותר. (כזכור, התברר שהשיחות בהן נאמרו האמירות הרלבנטיות לכאורה לא תומללו כלל על ידי המשטרה, שכן הם לא נמצאו על ידי השוטרים שהקשיבו להם רלבנטיות לעניין השיבוש. מטעם זה השיחות לא היו בידי הפרקליטות בשלב הראשון. רק לאחר הפניה של הסניגורים ולאחר שנמסרה להם תשובה, החליטה הפרקליטה המטפלת בתיק לבקש מהמשטרה, מיוזמתה, את כל דפי ההפקה של השיחות, ועלפיהם הורתה לתמלל שיחות נוספות. (בדרך כלל הפרקליט לא עוסק בכך שכן זה תפקיד המשטרה, וכאן המשטרה החליטה שהשיחות לא רלבנטיות כי המקליטים הונחו לבחון את הרלבנטיות של השיחות לתיק השיבוש ולא לתיק עבירת המין). אז היא גילתה שיש בהקלטות אמירות שעלולות להתפס כרלבנטיות ומיד העבירה אותן. כמובן, ניתן לטעון שכל ההסבר של היועץ המשפטי הומצא, אולם אם הוא אינו נכון, וכוונת הפרקליטות היתה להסתיר את השיחות, למה העבירו אותן לבסוף כאשר איש לא יכול היה לדעת עליהן?
אשר לשני הכותבים האחרונים - הקביעה העקרונית שאם האזנות סתר לא מחזקות תיק הן מחלישות אותו נראית לי מרחיקת לכת, אבל במקרה זה אין ספק שההאזנות החלישו את התיק. למעשה הם שללו את החשד לחלוטין. מטעם זה התיק בגין שיבוש הליכי חקירה נסגר מחוסר אשמה. אולם בין זה לבין תיק עבירת המין אין ולא כלום, שכן ההאזנות כלל לא נועדו לחזק את תיק עבירת המין (זיכרו שההאזנות נערכו לטלפון של המתלוננת, לחברתה ולשולה זקן - אף אחת מהן לא יכולה היתה לחזק את את התיק כנגד רמון שכן המתלוננת מעידה בלאו הכי וכל מה שיגידו השתיים האחרות יהיה עדות שמיעה שאינה קבילה לעניין עבירת המין.
אורן גזל-אייל

16/11/06 00:00  
Anonymous דב כתב/ה:

אורן - איך אין קשר?

התביעה ניסתה לבנות את הטיעון המשפטי הבא: השר רמון יודע את האמת והיא שהוא ביצע עבירת מין פלילית - ולראיה הוא ניסה לשבש את החקירה.

אבל בפועל, משהתברר שהאזנות הסתר אינן מחזקות את החשד לשיבוש חקירה, הפרקליטות ניסתה למנוע את הראיות המבססות את הטיעון המשפטי הבא: לשר רמון לא היה יסוד נפשי פלילי והוא לא התכוון לבצע ולא חושב שביצע עבירה כלשהי - ולראיה הוא לא ניסה לשבש את החקירה בעבירת המין.

כלומר, לכאן או לכאן, האזנת הסתר בעניין שיבוש החקירה, מלמדת על היסוד הנפשי של הנאשם בעבירה המרכזית - עבירת המין.

16/11/06 15:57  
Blogger Oren Gazal-Ayal כתב/ה:

דב,
אני לא מסכים עובדתית עם הטענה שלך. רמון לא נחשד בשום שלב כמי שמעורב בשיבוש (החשד נפל על מנהלת הלשכה של רוה"מ שולה זקן). לא היתה האזנה לטלפון שלו. החשד כלפי שולה זקן אכן הופרך, אך זה לא אומר דבר על העבירה של רמון, לחיוב או לשלילה.
אורן גזל-אייל

19/11/06 15:14  
Anonymous דב כתב/ה:

הי אורן - תודה על התשובה. אני בהחלט מבין את טענתך. אולם על אף שקטונתי [ואני לא אומר את זה בציניות אלא מתוך הערכה רבה] לא הצלחת לשכנע אותי. סליחה ושוב תודה.

20/11/06 11:46  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>