מעתיקים לי, תעצרו אותם!

מיכאל בירנהק

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה בימים אלה ממש בהצעת חוק זכויות יוצרים, והשלולית המקומית סוערת. איגוד לשכות המסחר מטיל את כל כובד משקלו, ויפרסם "דו"ח מצב על מדיניות הקניין הרוחני של מדינת ישראל". הדו"ח מצהיר בראשו כי הוא תוצאה של "גוף בלתי תלוי". מי חבר בגוף האובייקטיבי הזה? תעשיית התרופות מבוססות המו"פ, תעשיית התוכנה, המוסיקה והסרטים. מי לא? החברות הגנריות, ואנחנו, המשתמשים. כאמור, גוף בלתי תלוי. ומה יש בדו"ח? בעיקר נתונים מבהילים על היקף הזיופים, וניסיון ליצור תחושת אסון. המסר ברור: אם לא תורחב ההגנה לבעלי הזכויות בתחומים השונים, אסון יפקוד את המשק הישראלי. אז הנה, כמה הערות על מה שצפוי לנו, או תרגיל קטן בניתוח הספין הפוליטי, הפעם מהצד של בעלי העניין.

נקודת המוצא של הדו"ח, וגם שלי, היא שהקניין הרוחני חיוני לכל כלכלה מודרנית. תועלתם של פטנטים וזכויות יוצרים רבה. תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים. בדו"ח של איגוד לשכות המסחר, שנכתב כנראה על-ידי משרד עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו, הציבור לא קיים, בכלל (הלוגו של לוצאטו מתנוסס על הדו"ח, אבל לא כתוב בו מי חיבר אותו). הדוח מנסה ליצור חפיפה מוחלטת בין האינטרסים של בעלי הזכויות לבין האינטרס הלאומי. בעמוד 23, למשל, שם הדו"ח מפרט על צוות המשימה שהקים ג'ורג' בוש, שמדווח ישירות לנשיא כדי לעקוף בירוקרטיה, ו"קבוצות השפעה אשר האג'נדה שלהן שונה בדרך כלל מהאינטרס הלאומי הכללי". אמרו מעתה: איגוד לשכות המסחר הוא האינטרס הלאומי, וכל השאר – עוכרי ישראל.

הנתונים
הדו"ח מביא "נתונים" שונים על היקף הנזק שנגרם בשל הפרות קניין רוחני. למשל, בנושא הסרטים, הדו"ח מציין (עמוד 16) שרמת הפיראטיות בתעשיית הסרטים בישראל עומדת על כארבעים אחוז. מה אומר הנתון הזה? הנזקים הישירים לבתי הקולנוע הם כ 80,000,000 ₪, שהם ירידה של כ 2.5 מיליון צופים בבתי הקולנוע. בשנת 2001 היו כמעט 11 מיליון צופים בקולנוע, ובשנת 2005 רק 8,370,000. הדו"ח נזהר שלא לטעון שיש קשר סיבתי ישיר בין ההעתקה של סרטים לירידה בצפייה, ומשאיר לקוראים לקשר לבדם. הנתונים מעניינים, אבל לא צריך להיות פרופסור לסטטיסטיקה כדי לדעת שאין שום קשר סיבתי בין העתקה לבין הירידה בצפייה בקולנוע, ובין אלה לנזק הכספי שנזכר. אולי אנחנו צופים יותר בטלוויזיה? אולי אין סרטים טובים לראות? ואגב, כמה מהסרטים הם זרים וכמה מקומיים? אם האינטרס הלאומי חשוב, עדיף שנעביר כסף לתעשייה המקומית, ולא נוציא דולרים מהארץ. אבל הדו"ח קובע, שכל זה גורם לנזק לבתי הקולנוע.

לפי הדו"ח (עמוד 4), גם תעשיות התוכן האחרות ניזוקות במיליוני דולרים. מוסיקה – 28 מיליון דולר בשנת 2005, תוכנה – 33 מיליון דולר, והספרים – כמיליון דולר. הכל "הפסדים ישירים שנגרמים כתוצאה מהפרה של זכויות יוצרים". הדו"ח ("הבלתי תלוי", כזכור) נסמך על ה BSA, וטוען שזיופי התוכנה בשוק הישראלי הם כשליש מכלל התוכנה בארץ. ההסבר בקשר לתעשיית המוסיקה מסביר את שיטות החישוב: בשנת 2005 נמכרו בישראל 1.1 מיליון תקליטורי מוסיקה מזויפים. איך הדו"ח קובע זאת? "לפי ההערכה" (עמוד 12). את ההערכה הזו משלבים בנתונים של אקו"ם, שלפיהם נמכרו כ 3.5 מיליון תקליטורים מקוריים. מסקנה? רמת הפיראטיות בישראל היא 32%. למדתי מתמטיקה אצל מורה מופלאה בשם רות קפלן. אולי הייתי חולה בשיעור שבו לימדה אחוזים. החישוב בדו"ח נמשך. תקליטור מזויף נמכר בעשרים שקלים. המחזור הפיראטי הכללי הוא 22 מיליון. (את זה הבנתי: 20 כפול 1.1 מיליון). והנה הנדבך הנוסף בחישוב המורכב הזה: "בהנחה שבמקום כל התקליטורים הפיראטיים היו נמכרים תקליטורים מקוריים, אזי הנזק בשנת 2005 בלבד עומד על סך של כארבעים מיליון שקלים". הבנת את זה ברוך? הבעיה, כמובן, היא שלא כל מי שיש לו תקליט פיראטי היה קונה תקליטור מקורי. אגב, כמה מתוך התקליטורים הפיראטיים הם העתקות מותרות, למשל מוסיקה שהיוצרים מרשים את העתקתה (ע"ע הרצאתו של נימרוד לב או הסרט שהכין בנושא), או שימושים הוגנים למהדרין?

התלונות
למחברי הדו"ח יש תלונות על הצעת החוק הממשלתית שנידונה בכנסת. קשה להשתחרר מהרושם שחלק מהתלונות הן עיזים שהוכנסו לדו"ח רק כדי שאפשר יהיה לוותר עליהן.

הם מצטטים את סעיף 16(2), שמתיר לדאבונם השכרה בלתי מוגבלת על-ידי ספריות, של תוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, אבל אבוי, בהצעת החוק אין סעיף כזה. בטיוטה קודמת היה סעיף, עכשיו מספרו הוא 17(ב), לתשומת לב המחברים. לגוף העניין, הסעיף אינו מחריג תוכנות מחשב, אלא קובע שכאשר ספריה משאילה תקליטור, זו אינה השכרה, אלא השאלה. הסעיף הזה מעגן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין הספריה העירונית בחולון.

לתעשיית התוכנה קשה עם עוד סעיף בהצעת החוק, 24(ב), שעוסק בגיבוי תוכנה. לפי הדו"ח (עמוד 6), הסעיף נועד "לאפשר לרוכש תוכנה לבצע התאמה מוגבלת בתוכנה מבלי לבצע הפרה של קניין רוחני". נוסח הסעיף המוצע בהצעת החוק הוא:
העתקה של תוכנת מחשב או עשיית יצירה נגזרת ממנה, מותרים, למי שמחזיק עותק מורשה של תוכנת מחשב, למטרות שלהלן, ובהיקף הדרוש למטרות אלה:
(1) תיקון שגיאות בתוכנת המחשב או התאמתה למערכת מחשב או לתוכנת מחשב אחרת, לשם השימוש בה;
(2) התאמת מערכת מחשב או תוכנת מחשב אחרת כך שיוכלו לפעול עם תוכנת מחשב זו.

מדובר בפעולה שנקראת interoperability. מילה ארוכה, שמשמעותה היא תאימוּת: היכולת של שתי תוכנות לעבוד זו עם זו. הדו"ח מפנה לדין האירופי, השונה בנקודה זו. אולי, אבל בדין האירופי יש עוד משהו, שמשום מה לא נזכר בדו"ח: שם יש אכיפה אינטנסיבית של דיני ההגבלים העסקיים. כאשר בעל מונופול בתוכנה מונע מאחרים ליצור תוכנות שיכולות לעבוד עם התוכנה שלו, נניח כדוגמה (תיאורטית בלבד, כמובן) תוכנת הפעלה למחשב, רשויות ההגבלים העסקיים נכנסות לפעולה נמרצת. אם תיפקוד המשק כל כך חשוב למחברי הדו"ח, ודאי ירצו לעגן ולהגן על מרכיב יסודי במשק, הרעיון המוזר הזה שנקרא תחרות.

הדו"ח נחרד מהאפשרות שיש בהצעת החוק, לבטל את הרף המינימאלי של פיצוי ללא הוכחת נזק. החוק הקיים מתיר לבית משפט לפסוק פיצוי סטטוטורי של בין עשרת אלפים לעשרים אלף שקל להפרה. בתי המשפט לא אוהבים את המגבלה הזו. השופטים העירו שוב ושוב בפסקי הדין שהרף התחתון גבוה מדי, והרף העליון נמוך מדי (למשל בעניין אשרז, פסקה 28). הצעת החוק מציעה לאפשר מרחב שיקול דעת גדול הרבה יותר לבית המשפט, כדי שיוכל לפסוק פיצוי לפי הנסיבות. שיקול הדעת הוא בין אפס למאה אלף ש"ח. משום מה, הדו"ח מציין רק את השינוי שנוח לו. ההצעה מבקשת גם לקבוע למשל שמסכת אחת של פעולות תיחשב להפרה אחת. למשל, אם אדם העתיק תקליטור שלם שיש בו עשרה שירים, האם זו הפרה אחת או עשר? לפי בעלי הזכויות, יש פה עשר הפרות, ובגין כל אחת ודאי היו מבקשים פיצוי של עשרים אלף ש"ח לפי החוק הנוכחי. לפי הצעת החוק, בית משפט יוכל לראות בכך הפרה אחת, ולפסוק פיצוי עד מאה אלף ש"ח, אבל גם פחות.

עוד תלונה מוזרה (עמוד 13) היא על כך שנשללת ממפיקי תקליטים הזכות המוסרית ששמם ייקרא על היצירה, כלומר קרדיט. חשוב להבהיר: הצעת אינה אוסרת על מתן קרדיט, אלא בסך הכל קובעת שאם נשמט הקרדיט, לא קרה שום אסון. הפעם מחברי הדו"ח לא מפנים לדין האמריקני, ולא במקרה: שם אין בכלל הכרה בזכות המוסרית. לגוף העניין, זכות מוסרית נועדה להגן על הקשר האישי-ריגשי שבין יוצרת ליצירתה. האינטרס של המפיקים הוא בעיקר כלכלי וקצת פחות ריגשי. ובכלל, מי מפיץ את התקליטור אם לא המפיק? אם ישכח להטביע את שמו, את מי יתבע, את עצמו?

תלונה נוספת (עמוד 5), היא על כך שבישראל "בשונה ממדינות אחרות" לא קיים רישום של זכויות יוצרים. רק במדינה אחת יש רישום כזה, ארצות הברית, וגם הוא בנסיגה מתמדת. הרישום שם נדרש רק לצורך הגשת תביעה. האמנות הבינלאומיות בנושא קניין רוחני דווקא אוסרות על דרישות פורמליות.

דרישות
איגוד לשכות המסחר רוצה עוד זכויות ועוד אכיפה. במשטרה יש יחידה לקניין רוחני שבה יש שלושים שוטרים. המחברים מציינים שהיחידה פועלת תחת "אילוצי תקציב וביטחון". אה, ואני לתומי חשבתי שאין בארץ מגבלות תקציב, ובעיות ביטחון? אצלנו??

האיגוד מבקש שיוקם צוות מיוחד בראשות שר המשפטים, כדי לעקוף מגבלות בירוקרטיות, כמו שנעשה ביפן או בארצות הברית. נדמה לי שכבר יש צוות כזה, הוא נקרא משרד המשפטים. האיגוד מבקש גם תוספת תקציב וכוח אדם לאכיפה. אני דווקא בעד. אבל האיגוד רוצה שהפקחים הממשלתיים יעבדו בשבילו (עמוד 25). אגב, אני מבקש שהממשלה תקצה שלושה פקחים כדי לסייע לי למצוא חנייה ליד הבית, דבר שיחסוך דלק, זיהום אוויר, ולכן גורם שישפר את מצב המשק כולו. ואם כבר פקחים, אז עדיף כאלה שיאכפו את איסור העישון במקומות ציבוריים.

בעלי הזכויות מבקשים גם שיפור ותיקון החוקים, תוך שיתוף בעלי הזכויות. רגע, ומה איתנו? הציבור הרחב? המשתמשים? אלה שמשלמים הרבה ומקבלים מעט? אלה שלא יכולים לשלם כי המוצרים יקרים מדי? אלה שאוהבים את היוצרים שלנו ורוצים לתמוך בהם, ולא רק ביוצרים הזרים? מה חלוקת ההכנסות בין חברת תקליטים למוסיקאית המתחילה?

יש במסמך המרתק של איגוד לשכות המסחר עוד כמה דרישות. למשל, הם רוצים שספקי השירות יוכלו למסור להם פרטים על גולשים אנונימיים שמפרים זכויות יוצרים. המנגנון שמוצע בסעיף 15 לתזכיר חוק מסחר אלקטרוני מקנה שיקול דעת לבתי המשפט, בין היתר בגלל קיומן של זכות אדם יסודיות, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי. אבל, בעיני לשכות המסחר, "הדרישה לקבלת צו שיפוטי כתנאי מקדים לגילוי פרטיו של המפר הינה מרחיקת לכת" (עמוד 16). כנראה שהמצב כל כך נורא, שבעיני בעלי הזכויות חייבים להוציא אל מחוץ לתמונה את הגורם המפריע הזה, בתי המשפט.

הם גם רוצים הגנה משפטית על DRM (שבארה"ב זוכה לביקורת חריפה), טוענים שישראל מחויבת לזה מכוח אמנות בינלאומיות (האמנה הרלוונטית היא ה WCT, שישראל חתמה עליה אך הממשלה או הכנסת מעולם לא אישררו אותה, ולכן אין לה תוקף מחייב במשפט הישראלי), הם רוצים השתלמויות לשופטים (ואולי גם הקבלנים יערכו השתלמויות לשופטים בתחום המקרקעין?), וחינוך לילדים. בנקודה האחרונה, משרד החינוך כבר מכר את ילדינו לתעשיות התוכן, לשכות המסחר מתפרצות לדלת פתוחה.

מה אין בדו"ח? אין התייחסות לכך שהצעת החוק מבקשת להרחיב את הזכויות של הבעלים גם למה שמכונה "העמדה לרשות הציבור", יצירה נגזרת, להגביר את האכיפה ושאר עניינים שאינם בהכרח לרעת בעלי הזכויות.

ורק כדי להסיר ספק: הקניין הרוחני חשוב מאין כמותו למשק ולכלכלה, אבל בעלי הזכויות לא לבד, אנחנו הציבור הרחב גם שם, והחוקים הם בשבילנו, לא בשביל בעלי אינטרסים כלכליים צרים, לגיטימיים ככל שיהיו.