תג

יום שני, נובמבר 20

מעתיקים לי, תעצרו אותם!

מיכאל בירנהק

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה בימים אלה ממש בהצעת חוק זכויות יוצרים, והשלולית המקומית סוערת. איגוד לשכות המסחר מטיל את כל כובד משקלו, ויפרסם "דו"ח מצב על מדיניות הקניין הרוחני של מדינת ישראל". הדו"ח מצהיר בראשו כי הוא תוצאה של "גוף בלתי תלוי". מי חבר בגוף האובייקטיבי הזה? תעשיית התרופות מבוססות המו"פ, תעשיית התוכנה, המוסיקה והסרטים. מי לא? החברות הגנריות, ואנחנו, המשתמשים. כאמור, גוף בלתי תלוי. ומה יש בדו"ח? בעיקר נתונים מבהילים על היקף הזיופים, וניסיון ליצור תחושת אסון. המסר ברור: אם לא תורחב ההגנה לבעלי הזכויות בתחומים השונים, אסון יפקוד את המשק הישראלי. אז הנה, כמה הערות על מה שצפוי לנו, או תרגיל קטן בניתוח הספין הפוליטי, הפעם מהצד של בעלי העניין.

נקודת המוצא של הדו"ח, וגם שלי, היא שהקניין הרוחני חיוני לכל כלכלה מודרנית. תועלתם של פטנטים וזכויות יוצרים רבה. תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים. בדו"ח של איגוד לשכות המסחר, שנכתב כנראה על-ידי משרד עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו, הציבור לא קיים, בכלל (הלוגו של לוצאטו מתנוסס על הדו"ח, אבל לא כתוב בו מי חיבר אותו). הדוח מנסה ליצור חפיפה מוחלטת בין האינטרסים של בעלי הזכויות לבין האינטרס הלאומי. בעמוד 23, למשל, שם הדו"ח מפרט על צוות המשימה שהקים ג'ורג' בוש, שמדווח ישירות לנשיא כדי לעקוף בירוקרטיה, ו"קבוצות השפעה אשר האג'נדה שלהן שונה בדרך כלל מהאינטרס הלאומי הכללי". אמרו מעתה: איגוד לשכות המסחר הוא האינטרס הלאומי, וכל השאר – עוכרי ישראל.

הנתונים
הדו"ח מביא "נתונים" שונים על היקף הנזק שנגרם בשל הפרות קניין רוחני. למשל, בנושא הסרטים, הדו"ח מציין (עמוד 16) שרמת הפיראטיות בתעשיית הסרטים בישראל עומדת על כארבעים אחוז. מה אומר הנתון הזה? הנזקים הישירים לבתי הקולנוע הם כ 80,000,000 ₪, שהם ירידה של כ 2.5 מיליון צופים בבתי הקולנוע. בשנת 2001 היו כמעט 11 מיליון צופים בקולנוע, ובשנת 2005 רק 8,370,000. הדו"ח נזהר שלא לטעון שיש קשר סיבתי ישיר בין ההעתקה של סרטים לירידה בצפייה, ומשאיר לקוראים לקשר לבדם. הנתונים מעניינים, אבל לא צריך להיות פרופסור לסטטיסטיקה כדי לדעת שאין שום קשר סיבתי בין העתקה לבין הירידה בצפייה בקולנוע, ובין אלה לנזק הכספי שנזכר. אולי אנחנו צופים יותר בטלוויזיה? אולי אין סרטים טובים לראות? ואגב, כמה מהסרטים הם זרים וכמה מקומיים? אם האינטרס הלאומי חשוב, עדיף שנעביר כסף לתעשייה המקומית, ולא נוציא דולרים מהארץ. אבל הדו"ח קובע, שכל זה גורם לנזק לבתי הקולנוע.

לפי הדו"ח (עמוד 4), גם תעשיות התוכן האחרות ניזוקות במיליוני דולרים. מוסיקה – 28 מיליון דולר בשנת 2005, תוכנה – 33 מיליון דולר, והספרים – כמיליון דולר. הכל "הפסדים ישירים שנגרמים כתוצאה מהפרה של זכויות יוצרים". הדו"ח ("הבלתי תלוי", כזכור) נסמך על ה BSA, וטוען שזיופי התוכנה בשוק הישראלי הם כשליש מכלל התוכנה בארץ. ההסבר בקשר לתעשיית המוסיקה מסביר את שיטות החישוב: בשנת 2005 נמכרו בישראל 1.1 מיליון תקליטורי מוסיקה מזויפים. איך הדו"ח קובע זאת? "לפי ההערכה" (עמוד 12). את ההערכה הזו משלבים בנתונים של אקו"ם, שלפיהם נמכרו כ 3.5 מיליון תקליטורים מקוריים. מסקנה? רמת הפיראטיות בישראל היא 32%. למדתי מתמטיקה אצל מורה מופלאה בשם רות קפלן. אולי הייתי חולה בשיעור שבו לימדה אחוזים. החישוב בדו"ח נמשך. תקליטור מזויף נמכר בעשרים שקלים. המחזור הפיראטי הכללי הוא 22 מיליון. (את זה הבנתי: 20 כפול 1.1 מיליון). והנה הנדבך הנוסף בחישוב המורכב הזה: "בהנחה שבמקום כל התקליטורים הפיראטיים היו נמכרים תקליטורים מקוריים, אזי הנזק בשנת 2005 בלבד עומד על סך של כארבעים מיליון שקלים". הבנת את זה ברוך? הבעיה, כמובן, היא שלא כל מי שיש לו תקליט פיראטי היה קונה תקליטור מקורי. אגב, כמה מתוך התקליטורים הפיראטיים הם העתקות מותרות, למשל מוסיקה שהיוצרים מרשים את העתקתה (ע"ע הרצאתו של נימרוד לב או הסרט שהכין בנושא), או שימושים הוגנים למהדרין?

התלונות
למחברי הדו"ח יש תלונות על הצעת החוק הממשלתית שנידונה בכנסת. קשה להשתחרר מהרושם שחלק מהתלונות הן עיזים שהוכנסו לדו"ח רק כדי שאפשר יהיה לוותר עליהן.

הם מצטטים את סעיף 16(2), שמתיר לדאבונם השכרה בלתי מוגבלת על-ידי ספריות, של תוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, אבל אבוי, בהצעת החוק אין סעיף כזה. בטיוטה קודמת היה סעיף, עכשיו מספרו הוא 17(ב), לתשומת לב המחברים. לגוף העניין, הסעיף אינו מחריג תוכנות מחשב, אלא קובע שכאשר ספריה משאילה תקליטור, זו אינה השכרה, אלא השאלה. הסעיף הזה מעגן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין הספריה העירונית בחולון.

לתעשיית התוכנה קשה עם עוד סעיף בהצעת החוק, 24(ב), שעוסק בגיבוי תוכנה. לפי הדו"ח (עמוד 6), הסעיף נועד "לאפשר לרוכש תוכנה לבצע התאמה מוגבלת בתוכנה מבלי לבצע הפרה של קניין רוחני". נוסח הסעיף המוצע בהצעת החוק הוא:
העתקה של תוכנת מחשב או עשיית יצירה נגזרת ממנה, מותרים, למי שמחזיק עותק מורשה של תוכנת מחשב, למטרות שלהלן, ובהיקף הדרוש למטרות אלה:
(1) תיקון שגיאות בתוכנת המחשב או התאמתה למערכת מחשב או לתוכנת מחשב אחרת, לשם השימוש בה;
(2) התאמת מערכת מחשב או תוכנת מחשב אחרת כך שיוכלו לפעול עם תוכנת מחשב זו.

מדובר בפעולה שנקראת interoperability. מילה ארוכה, שמשמעותה היא תאימוּת: היכולת של שתי תוכנות לעבוד זו עם זו. הדו"ח מפנה לדין האירופי, השונה בנקודה זו. אולי, אבל בדין האירופי יש עוד משהו, שמשום מה לא נזכר בדו"ח: שם יש אכיפה אינטנסיבית של דיני ההגבלים העסקיים. כאשר בעל מונופול בתוכנה מונע מאחרים ליצור תוכנות שיכולות לעבוד עם התוכנה שלו, נניח כדוגמה (תיאורטית בלבד, כמובן) תוכנת הפעלה למחשב, רשויות ההגבלים העסקיים נכנסות לפעולה נמרצת. אם תיפקוד המשק כל כך חשוב למחברי הדו"ח, ודאי ירצו לעגן ולהגן על מרכיב יסודי במשק, הרעיון המוזר הזה שנקרא תחרות.

הדו"ח נחרד מהאפשרות שיש בהצעת החוק, לבטל את הרף המינימאלי של פיצוי ללא הוכחת נזק. החוק הקיים מתיר לבית משפט לפסוק פיצוי סטטוטורי של בין עשרת אלפים לעשרים אלף שקל להפרה. בתי המשפט לא אוהבים את המגבלה הזו. השופטים העירו שוב ושוב בפסקי הדין שהרף התחתון גבוה מדי, והרף העליון נמוך מדי (למשל בעניין אשרז, פסקה 28). הצעת החוק מציעה לאפשר מרחב שיקול דעת גדול הרבה יותר לבית המשפט, כדי שיוכל לפסוק פיצוי לפי הנסיבות. שיקול הדעת הוא בין אפס למאה אלף ש"ח. משום מה, הדו"ח מציין רק את השינוי שנוח לו. ההצעה מבקשת גם לקבוע למשל שמסכת אחת של פעולות תיחשב להפרה אחת. למשל, אם אדם העתיק תקליטור שלם שיש בו עשרה שירים, האם זו הפרה אחת או עשר? לפי בעלי הזכויות, יש פה עשר הפרות, ובגין כל אחת ודאי היו מבקשים פיצוי של עשרים אלף ש"ח לפי החוק הנוכחי. לפי הצעת החוק, בית משפט יוכל לראות בכך הפרה אחת, ולפסוק פיצוי עד מאה אלף ש"ח, אבל גם פחות.

עוד תלונה מוזרה (עמוד 13) היא על כך שנשללת ממפיקי תקליטים הזכות המוסרית ששמם ייקרא על היצירה, כלומר קרדיט. חשוב להבהיר: הצעת אינה אוסרת על מתן קרדיט, אלא בסך הכל קובעת שאם נשמט הקרדיט, לא קרה שום אסון. הפעם מחברי הדו"ח לא מפנים לדין האמריקני, ולא במקרה: שם אין בכלל הכרה בזכות המוסרית. לגוף העניין, זכות מוסרית נועדה להגן על הקשר האישי-ריגשי שבין יוצרת ליצירתה. האינטרס של המפיקים הוא בעיקר כלכלי וקצת פחות ריגשי. ובכלל, מי מפיץ את התקליטור אם לא המפיק? אם ישכח להטביע את שמו, את מי יתבע, את עצמו?

תלונה נוספת (עמוד 5), היא על כך שבישראל "בשונה ממדינות אחרות" לא קיים רישום של זכויות יוצרים. רק במדינה אחת יש רישום כזה, ארצות הברית, וגם הוא בנסיגה מתמדת. הרישום שם נדרש רק לצורך הגשת תביעה. האמנות הבינלאומיות בנושא קניין רוחני דווקא אוסרות על דרישות פורמליות.

דרישות
איגוד לשכות המסחר רוצה עוד זכויות ועוד אכיפה. במשטרה יש יחידה לקניין רוחני שבה יש שלושים שוטרים. המחברים מציינים שהיחידה פועלת תחת "אילוצי תקציב וביטחון". אה, ואני לתומי חשבתי שאין בארץ מגבלות תקציב, ובעיות ביטחון? אצלנו??

האיגוד מבקש שיוקם צוות מיוחד בראשות שר המשפטים, כדי לעקוף מגבלות בירוקרטיות, כמו שנעשה ביפן או בארצות הברית. נדמה לי שכבר יש צוות כזה, הוא נקרא משרד המשפטים. האיגוד מבקש גם תוספת תקציב וכוח אדם לאכיפה. אני דווקא בעד. אבל האיגוד רוצה שהפקחים הממשלתיים יעבדו בשבילו (עמוד 25). אגב, אני מבקש שהממשלה תקצה שלושה פקחים כדי לסייע לי למצוא חנייה ליד הבית, דבר שיחסוך דלק, זיהום אוויר, ולכן גורם שישפר את מצב המשק כולו. ואם כבר פקחים, אז עדיף כאלה שיאכפו את איסור העישון במקומות ציבוריים.

בעלי הזכויות מבקשים גם שיפור ותיקון החוקים, תוך שיתוף בעלי הזכויות. רגע, ומה איתנו? הציבור הרחב? המשתמשים? אלה שמשלמים הרבה ומקבלים מעט? אלה שלא יכולים לשלם כי המוצרים יקרים מדי? אלה שאוהבים את היוצרים שלנו ורוצים לתמוך בהם, ולא רק ביוצרים הזרים? מה חלוקת ההכנסות בין חברת תקליטים למוסיקאית המתחילה?

יש במסמך המרתק של איגוד לשכות המסחר עוד כמה דרישות. למשל, הם רוצים שספקי השירות יוכלו למסור להם פרטים על גולשים אנונימיים שמפרים זכויות יוצרים. המנגנון שמוצע בסעיף 15 לתזכיר חוק מסחר אלקטרוני מקנה שיקול דעת לבתי המשפט, בין היתר בגלל קיומן של זכות אדם יסודיות, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי. אבל, בעיני לשכות המסחר, "הדרישה לקבלת צו שיפוטי כתנאי מקדים לגילוי פרטיו של המפר הינה מרחיקת לכת" (עמוד 16). כנראה שהמצב כל כך נורא, שבעיני בעלי הזכויות חייבים להוציא אל מחוץ לתמונה את הגורם המפריע הזה, בתי המשפט.

הם גם רוצים הגנה משפטית על DRM (שבארה"ב זוכה לביקורת חריפה), טוענים שישראל מחויבת לזה מכוח אמנות בינלאומיות (האמנה הרלוונטית היא ה WCT, שישראל חתמה עליה אך הממשלה או הכנסת מעולם לא אישררו אותה, ולכן אין לה תוקף מחייב במשפט הישראלי), הם רוצים השתלמויות לשופטים (ואולי גם הקבלנים יערכו השתלמויות לשופטים בתחום המקרקעין?), וחינוך לילדים. בנקודה האחרונה, משרד החינוך כבר מכר את ילדינו לתעשיות התוכן, לשכות המסחר מתפרצות לדלת פתוחה.

מה אין בדו"ח? אין התייחסות לכך שהצעת החוק מבקשת להרחיב את הזכויות של הבעלים גם למה שמכונה "העמדה לרשות הציבור", יצירה נגזרת, להגביר את האכיפה ושאר עניינים שאינם בהכרח לרעת בעלי הזכויות.

ורק כדי להסיר ספק: הקניין הרוחני חשוב מאין כמותו למשק ולכלכלה, אבל בעלי הזכויות לא לבד, אנחנו הציבור הרחב גם שם, והחוקים הם בשבילנו, לא בשביל בעלי אינטרסים כלכליים צרים, לגיטימיים ככל שיהיו.

28 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

גוגל מצא 500 פעמים "מעין כמוהו" לעומת 40,000 "מאין כמוהו" אז כנראה שנפלה טעות כתיב בפיסקה האחרונה...

20/11/06 20:16  
Anonymous עוכר ישראל כתב/ה:

לעניין זכותם המוסרית של המפיקים –
אני לא חושב שמדובר ב"חליפות" מלייבל התקליטים אשר חפצים בשמם על היצירה, אלא במפיקים מוזיקליים. במקרים רבים אלה נחשבים שותפים שווים אם לא מרכזיים בהליך היצירה ובמוצר הסופי, בעיקר בעיבודה ובהמרתה מסקיצה שמנוגנת על גיטרה/פסנתר או גיטרה/בס/תופים ליצירה שלמה בעשרות ערוצים וגוונים. ראוי לדעתי כי תשמר לאלה הזכות לקרדיט, למקרה ואמן מגלומן יעדיף בסוף התהליך לקחת את הקרדיט המלא לעצמו.

הבעיה המרכזית בדו"ח היא לאו דווקא אותה תאווה כלכלית בלתי ניתנת לריסון של גורמי השליטה בתעשייה. הבעיה היא שתעשיית המוזיקה (כדוגמא, למרות שניתן להשליך מהדברים הבאים גם על תעשיות בוכיות אחרות), במשך שנים, לא עשתה דבר כדי להשביע את אותה תאווה, מלבד לכרוע על ברכיה ולבקש עזרה מהאח הגדול, באמונה שהכל יהיה בסדר כי לה שמור הקניין הרוחני.
תעשייה הדבקה בעמדתה עד-כדי שבמשך כ8 שנים של הורדות קבצים, ועוד שנות נצח של תקליטורים וקלטות פיראטיות לא פעלה להתייעלות המנגנון ובחרה לשים מבטחה בחקיקה (שעד שתהפוך רשמית הטכנולוגיה תשיג אותה שוב) או בפרשנות מרחיבה של ביהמ"ש למונח "קלטת", כנראה שאשמה יותר מכל במצבה.
בכל תעשיה אחרת השואפת לצמיחה סביר להניח כי נבחנים שוב ושוב דרך הפעולה ומערך השיווק היעילים ביותר, על מנת לשמר או להגדיל כוח. להוציא העלאת גרסאות נסיון לאתרי ממכר מדיה דיגיטאלית, אשר לא צלחו בעיקר בשל מערך פרסום כושל (סביר להניח שרוב קוראי תגובה זו לא יוכלו לנקוב בשמות שלושה אתרים ישראלים כאלה. כן, היו יותר משלושה. בחיי.), השינויים המרכזיים בשנים האחרונות בתעשיית המוזיקה הם הקמתן של רשויות "נו נו נו, מעתיקים" (ואלה עונים מצידם, הו דה פא* איז…). לא בחינה מחדש של משוואת עלויות ההפקה/המחיר לצרכן, לא בחינה של רענון החומר וקידום אמנים שבשוליים לעבר המרכז (המרכז התודעתי והמרכז הגאוגרפי. מישהו זוכר מוזיקאים מחיפה שהגיעו בשנים האחרונות לתודעה כלל-ארצית? אעזור לכם. להקת הפאנק יוסלס איי.די מכרו ביפן ובארה"ב יותר מכל הלהקות התל-אביביות ש"פרצו" בשנים האחרונות, אבל התעשייה לא רואה מזה ין כי לא זיהתה אותם בזמן. סטלה מאריס המוכרת יחסית פורקה לפני 11 שנה. שירי מיימון מקריית אתא לא פורקה עד עצם היום הזה), ולא בחינה מחדש של הטכנולוגיה לה נענה השוק.
למעשה, הדחיפה היחידה לשוק שזכורה לי משנים אלה לא באה בכלל מתוך התעשייה, כי אם מתעשיית הטלוויזיה השכנה שהביאה לעולם את ערוץ 24, והעניקה לתעשיית המוזיקה כלי שיווק נוסף אשר טרם למדה למנף אותו ביעילות לצרכיה (מי לעזאזל זה עמ"י?).
במקום להתאים עצמה לתנאי שוק בהם לכל ילד יש נגן אמפי3 ונגן תקליטורים זה מחזיק הכוסות ההוא במחשב שמעתיקים איתו, התעשייה ממשיכה לחכות.
בארה"ב מודל איי-טונז ודומיו משגשג. בארץ לא. מי אשם? "התחמנות הישראלית"!
הרי לחשוב על מודל עסקי אחר, נפרד מזה שבאמריקה הגדולה והנשגבת, זה לא בשבילנו, כי גם אותו יתחמנו לנו אז למה להתאמץ. אם ברבע השעה של כתיבת דברים אלה הצלחתי להעלות בדעתי מספר מודלים אפשריים, (האהוב עליי בינתיים - עמדות מחשב בקניונים, ליד הכספומט, תא הפספורט והמכונה עם הבובות והזרוע החלקלקה, שמהן ניתן לרכוש ולהעתיק לנגן הנישא אלבומים שלמים במהירות. העלות תהפוך הגיונית, מאחר וביטלנו את עלות החומרה ומערך ההפצה והשירות (כמו באיי-טונז), והלקוח ירגיש מורווח שכן נחסך ממנו חיפוש בנבכי האימיול או הטורנט ועוד שעתיים של הורדה. בין לבין הצלחנו לחסוך ממנו להגיע לאותה התחבטות מוסרית-מלאכותית בין הקליק על כפתור התשלום באתר לבין כפתור ההורדה בטורנט) הרי שתרדמתה של התעשייה עוד יותר בולטת ומכעיסה.
אז אחרי כל הביקורת, מה אני מציע על מנת להעיר את הענק הישן?
עמדה נחרצת יותר של המדינה כלפי התעשייה. רוצים פקחים של משרד המשפטים? תראו צעדי התייעלות ותוכנית חומש לשיפור המצב בטווח הארוך. תרוויחו את עזרת הממשלה והמחוקק. כמו בתעשיית ההיי-טק, המדינה תתגמל את החברות המראות מודל עסקי מוצלח ופוטנציאל צמיחה גבוה, עם הקלות במיסוי ומענקי פיתוח מיוחדים. חברה הקופאת על שמריה כאילו אומרת למדינה "פרשתי מהמירוץ, טוב לי איפה שאני", וזו תעביר את המשאבים שתכננה עבורה לתגמול חברה אחרת/ענף אחר המראה פוטנציאל גבוה יותר, או לסובסידיה מוגבלת בזמן לשיקום תרבות הצריכה בשוק המתעורר.
האם התעשייה תסכים לשיטת תגמולים שכזו? לא לפני עוד כמה נסיונות סחיטה רגשנית כמו הדו"ח. אני מקווה שקצת אחריהם היא תבין שדרכה היא לא הדרך. אני מקווה שההבנה הזו תגיע לפני שכולנו נעבור לצריכת מוזיקה באמצעות רמקולים תוך-אוזניים המתקשרים עם לווינים אישיים (פטנט ישראלי, תוצרת סין בעשירית המחיר, הנעה סולרית) המשוחחים אחד עם השני בחלל החיצון ללא הצקות משפטיות.

20/11/06 21:15  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

למגיב הראשון - יש כלל בלתי פורמאלי בבלוג הזה, שלא מעירים על טעויות כתיב.

החלטנו לחסוך בעלויות השכתוב ושחררנו לחופש את העורכת הלשונית.

נסה במקום זאת להגיב לגופו של עניין.

20/11/06 21:25  
Anonymous דב כתב/ה:

הי מיכאל... המלצת לי לקרא את הספר של פרופ' בנקלר - "התעשרות רשתות המידע" (בתרגום חופשי לעברית). ובעקבות הספר יש לי הערה קטנטונת לפוסט ה - WOW שלך.

אמרת/כתבת ש: "נקודת המוצא של הדו"ח, וגם שלי, היא שהקניין הרוחני חיוני לכל כלכלה מודרנית".

אני מציע למחוק את המילה "לכל" ו/או להוסיף הערה שנקודת מוצא זאת אינה נכונה ביחס למודל הכלכלי שפרופ' בנקלר מכנה בשם "ייצור באמצעות עמיתים" - מודל זה מוכיח שהקניין הרוחני ועיקרון תמריץ היצירה אינם תנאי נדרש או הכרחי בכל כלכלה מודרנית.

בנוסף, זה נראה די ברור שהדו"ח שציינת מבקש רק לחזק את זכויות הקניין הרוחני - ולכן הוא מתעלם לחלוטין מדעתם של כמה וכמה פרופסורים למשפטים [לסיג, בנקלר ואלקין-קורן] אשר מטילים ספק רב בנחיצות המודל הקיים של קניין רוחני בעידן הכלכלה המודרנית [בירנהק] = עידן כלכלת המידע [אלקין -קורן] = עידן התעשרות רשתות המידע [בנקלר].

נראה לי שפרופ' לסיג היה אומר שהדו"ח הזה מנסה לחזק את זכויות הקניין הרוחני של העבר, בכדי להמשיך ולשלוט ב"עתיד הרעיונות" וב"תרבות החופשית".

20/11/06 22:13  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא בירנהק ולא אף אחד מהמגיבים הציע מודל כלכלי חליפי רציני שמחזיק מים. כל עוד לא עשיתם זאת, אין זה הגון לדעתי לבוא בטענות לחברות המוסיקה. השאלה היא מאוד מאוד מאוד פשוטה: למה שמישהו ירצה לשלם על מה שהוא יכול לקבל בחינם?

קשה לענות עליה תשובה רצינית, הרבה יותר קל להצליף בחברות המוסיקה.
ולא, הצעת הכספומט של עוכר לא נשמעת כל כך אטרקטיבית.

אגב, אני לא זוכר משום מה התגייסות כזאת של מרצים למשפטים בתקופת הדאבל קסט או בתקופת הדיסקים הצרובים. מה נשתנה במישור העקרוני/ערכי? שום דבר. השינוי הוא טכנולוגי - הקלות הבלתי נסבלת של גניבת קבצים - בין אם של תוכנה או של מדיה.

20/11/06 23:28  
Blogger מיכאל בירנהק כתב/ה:

מצטער, מאין כמותו. קורה, טעות. רק שאבשלום קור לא יראה את זה. סליחה.

לגוף העניין: שר המשפטים הופיע היום בכנס של איגוד לשכות המסחר, ולפי הדיווח של יהונתן קלינגר ב NRG, הטיח בהם כמה דברים על האינטרסים שלהם והנתונים שהציגו.

http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/507/685.html

20/11/06 23:57  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

אני חייב להודות, שיש איזו הרגשה של מים גנובים כשאני מבצע פעולה "פיראטית" כלשהיא. כל מי שמכור למוזיקה, למשל, יגיד לכם שיש כמה דיסקים שהוא תמיד ירכוש, מקוריים. יש ברכישת [וזו רכישה, לא שופינג] דיסק של אמן מוערך משהו טיקסי, כבוד ליוצר, גם לחברה שלו. אבל אם זה לא משהו מיוחד, אז שילכו לעזאזל כל חברות התקליטים. הברנש הממוצע לא יכול לקנות שבעה כאלו בחודש, הסלקטיביות מתחייבת.
ההעתקה הפיראטית מספקת לנו, המתוסכלים, את יצר הנקמה בתאגידיזציה, בהליכה על כמות ולא על איכות, במחירים המופקעים, בחוזים המקפחים עם אמנים, שלחלקם יכול היה להיות עתיד מוזיקלי מזהיר אלמלא הפרצנטים העלובים להם זכו. שלושת האינטרסים הציבוריים החשובים הללו זכו לזלזול, משיכת כתפיים או גלגול עיניים אי-על מצד אותן חברות. טאואר רקורדז בהתרסקות? מעולה, שילמדו שם בהד ארצי הוגנות וענווה מהן.
דבר דומה ניתן לומר על תעשיית הקולנוע, שהעמידה מחירים גבוהים לסרטים ולמוצרים הנלווים במזנונים. גם על משחקי המחשב או מוצרי התוכנה, דוגמת חלונות, לא נפסח. אומרים, שבכל ישראל יש תוכנה אחת חוקית של וינדואוז, כל השאר הן קופי שלה. זה אולי לא מדוייק, אבל משקף הלך רוח רחב בציבור הישראלי; "אנחנו יודעים שאתם עושים עלינו קופה רצינית, אז או שתורידו מחירים ונשמח [נגיד] לקנות מכם, או שנצרוב ואתם תחפשו אותנו". מה לכם זכויות ומה לכם אכיפה; דוקטרינת נקיון הכפיים בהתגלמותה העממית, הבלתי-פורמאלית.
למעשה, גם יוזמות של תשלום 5 סנטים -או אפילו אגורה אחת- עבור הורדה חוקית לא תספק אותנו, כי יש לנו את זה בחינם. כמה הרכבים ולהקות [מיכאל ציין את נמרוד לב (*)] הבינו את זה מזמן והוציאו אלבומים או סינגלים חינמיים לרשת, לפעמים אפילו גירסת אינטרנט בלבד, דוגמת הסמשינג פאמפקינז באלבומם האחרון לפני ההתפרקות. את זה אנחנו יודעים להעריך, על זה גם נגמול בבוא היום כשנבוא להופעות, או נרכוש מוצרים מסויימים. אנחנו גם יודעים להתנקם, נהנים מזה, ונמשיך להינות, עד שהשפיות תחזור לחברות הללו.

אי אפשר להשיג אותנו, הפיראטים. הטכנולוגיה תמיד תרוץ לפני הטכנוקרטיה. ההמחשה הכי טובה היא, שמול מטה המשטרה ברחוב העצמאות, פה בחיפה, מרחק עשרים מטרים, עומדים להם בנחת ובגלוי דוכנים של מוצרים פיראטיים לסוגיהם ואיש לא עושה דבר בעניין. זהו קרב אבוד, ומישהו, שלמד לנוח על זרי הדפנה ולרחוץ בנקיון כפיו, עדיין לא הפנים את זה ולא מנצל את זה לטובת כל הצדדים.
גם אם איגוד לשכות המסחר יקבל את שלו [וההערכה היא, שבמקרה הטוב יקבל איזו מציצה ירושלמית, מס שפתיים שיסכור לו את הפה עד הפעם הבאה. הלא כולם יודעים, שקודם מנפחים את החשבונות, כי הכל בע"מ או נזק שמתפזר על ציבור גדול, אח"כ דמעות התנין מתגלגלות לכיוון איזו ועדה בכנסת, כי המצב בכי רע ועדיפה הסדרה על פני ייעול], אנחנו הלקוחות, והלקוח תמיד צודק, במיוחד אם הוא ישראלי. וגם אם הוא לא צודק דה יורה, הוא לונג ג'ון סילבר גאה דה פאקטו.

מיכאל, רשימה מעניינת.



(*) רק אחרי שכבר כתבתי את דעתי ראיתי, שבאופן די מדוייק חזרו העניינים שציינתי אצל נמרוד לב. אולי הוא עושה את זה יותר טוב, כאשר הוא מציין, שהזיוף הנוראי, הגלגל"ציות, כוכב נולד, הפלייליסט, לא מחזיקים מים, סופו של יום. ההשוואה לסקס עם או בלי אהבה מצויינת.

21/11/06 00:34  
Anonymous נדב הראל כתב/ה:

מישהו הגיב פה שאנחנו (הלקוחות?) צריכים להמציא עבור תעשיית המוזיקה (וכד') מודלים כלכליים חדשים, ואי אפשר להאשים אותם שהם לא מוצאים, אם גם אנחנו לא מוצאים כאלו (שעובדים). טענה זו מופרכת מכמה סיבות:

ראשית, בשלב מסוים בהתחלת המאה העשרים, תעשיית הטלגרף החלה להיפגע - כי הרי מי ירגע לשלוח טלגרף כשאפשר לטלפן, ובסוף המאה כבר אפשר לשלוח דוא"ל ורחמנא ליצלן לדבר בסקייפ? אז מה, האם זה אומר שהממשלה הייתה צריכה לחוקק חוקים כדי להגן על תעשיית הטלגרף המסכנה? או אולי היו אמורים הלקוחות להתכנס ולחשוב כיצד לשלוח יותר טלגרמות? או אולי בעצם חברות הטלגרף היו צריכים להשתמש בנכנסים שלהם (תשתית, כוח אדם, ידע) כדי למכור מוצרים אחרים - כמו טלפון? למזלנו, הדבר האחרון הוא מה שקרה.

שנית, טועה מי שחושב שה"הורדות" שינו משהו בתנאים הבסיסיים של קניית המוזיקה בשנים האחרונות. כשהייתי ילד, את רוב המוזיקה שמעתי ברדיו. לא היה לי הרבה כסף, ולא יכולתי להרשות לעצמי לקנות יותר מדיסק אחד כל חודשיים, למשל. היום, הרשת החליפה את הרדיו: ילדים מורידים שירים ומקשיבים להם. הם מורידים מאות ואלפי שירים, ובונים להם "פלייליסט" שבעבר רק איש רדיו יכל לעשות. תעשיית המוזיקה מתפלאת - מדוע אותם ילדים לא קונים עשרות דיסקים בחודש במקום להוריד מהרשת? ואני עונה, מכיוון שלילד הממוצע עדיין אין כסף לקנות עשרות דיסקים בחודש! מדי פעם, הוא *כן* יקנה דיסק בדמי הכיס שלו - ותפקידכם לעודד אותו לעשות זאת - אבל אין שום סיכוי שהוא יקנה עשרות. במקום להילחם בהעתקת קבצים - ה "רדיו" החדש - תמצאו דרך לגרום לילדים הנ"ל להמשיך לקנות דיסקים מדי פעם.

דבר שלישי: הצרכן לא תמיד מחפש את הפתרון הזול ביותר. כוס קפה בבית עולה שקל, אבל אנחנו לעתים קרובות משלמים פי 10 כדי ללכת לבתי קפה. לפי ההיגיון של תעשיית המוזיקה (וכד'), מזמן היו פושטים את הרגל כול בתי הקפה, והיה צריך להיות חוק שאוסר על הכנת קפה בבית. לא מינה ולא מקצתה. הצרכן אכן צורך את רוב הקפה שלו בבית, אך מדי פעם הולך לבתי קפה בגלל היתרונות שמספקים לו שם: נוחות, טעם, חברה, וכד'. באותו אופן, הצרכן ימשיך ללכת לבתי קולנוע אם יהיו להם יתרונות על צפיית "דיב-איקס" בבית, וימשיך לקנות דיסקים אם יהיו להם יתרונות על העתקת מוזיקה. היתרונות לא צריכים להיות ענקיים, כמו שהם לא ענקיים בבתי קפה מול הבית: מספיק למשל שדיסקים יתנו חוברת מעניינת ומחיר סביר. מספיק שבית קולנוע יעניק חוויה כיפית ומתחשבת (ולא מגעילה כמו היום - מתחילה בעשרים דקות פרסומות, שומרים פשיסטים בכניסה שמחפשים אוכל - לא נשק, תור ענק לקניית פופקורן במחירים מופקעים, וכד'(. אם הקהל ממשיך ללכת לבתי קפה אך מדיר רגליו מבתי הקולנוע - שניהם יקרים באותה מידה ולשניהם תחליפים זולים בבית - אז משהו פה דפוק בתעשיית בתי הקולנוע, לא בצרכן ובטח שלא בחוק.

21/11/06 09:53  
Anonymous עוכר ישראל כתב/ה:

בתגובה לדבר השלישי של נדב -
לאחרונה נעשו שני נסיונות מעניינים לשיפור חוויית השימוש באלבומים חדשים. לאלבום החדש של בק מצורפות מדבקות שונות באמצעותן יכול הרוכש לעצב את העטיפה כרצונו.
לאלבום/פסקול החדש של טניישיאוס די (מלווה את הסרט העלילתי החדש על הלהקה) צורף קוד מיוחד באמצעותו ניתן לצפות אונליין ב"קטעים מרצפת חדר העריכה" מהסרט.

יהיה מעניין לעקוב ולראות אם התוספות האלה ישפרו את מכירות האלבומים (בהשוואה למשל לאלבומים הקודמים שלהם).

21/11/06 10:59  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יש טעות כתיב בפיסקה האחרונה. מאין כמותו ולא מעין כמותו.

נא לתקן מיד. בושה לפקולטה למשפטים

21/11/06 15:30  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

מה נשתנה?

אנונימוס לפני כתב ש:"אגב, אני לא זוכר משום מה התגייסות כזאת של מרצים למשפטים בתקופת הדאבל קסט או בתקופת הדיסקים הצרובים. מה נשתנה במישור העקרוני/ערכי? שום דבר. השינוי הוא טכנולוגי - הקלות הבלתי נסבלת של גניבת קבצים - בין אם של תוכנה או של מדיה".

אני לא מסכים שכלום לא השתנה. השיח המשפטי השתנה. בתקופת הדאבל קסט או הדיסקים הצרובים, השיח המשפטי היה נחלתם של משפטנים מעטים. ואילו היום השיח המשפטי הפך לנחלת הכלל, כל אדם שני ברחוב יודע להסביר מה זה זכויות יוצרים וקיניין רוחני.

אז מה נשתנה? נשתנה מושג השימוש ההוגן. הציבור הרחב קובע בהתנהגותו מה הוא השימוש ההוגן. ולי נראה שאם הציבור מתעקש להוריד שירים מהאינטרנט, אז כנראה שזה שימוש הוגן ואולי אפילו חוק בין לאומי שמקבל את תוקפו מכוח התנהגות אוניברסאלית. והמונופוליסטים? לדעתי אין להם ברירה אלה להמציא עצמם מחדש, ולקחת ממני כסף בדרך אחרת.

21/11/06 21:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הערה לאנונימוס החמישי מלמעלה: לא מדובר כאן ב"גניבת" קבצים, אלא בהפרה של זכויות יוצרים. קניין רוחני [sic] איננו קניין של ממש, ויצירת עותק (חוקי או לא) לא גורמת לפגיעה בשאר זכויות הנהנה המקורי (לעומת גניבה, שבה הנהנה המקורי מאבד את הנגנב)

22/11/06 13:32  
Anonymous מנדלברוט כתב/ה:

זה נורא פשוט, יש כאן התנגשות של טכנולוגיה חדשה מול כלכלה ישנה. באופן טבעי, אנשי הכלכלה הישנה פוחדים על התחת שלהם. זה לא כיף לדעת שימיך ספורים. לא שזה יעזור להם יותר מדי.

זו שאלה של זמן, אבל בסופו של דבר חברות המוסיקה תיכחדנה כמו הדינוזאורים, אם הם לא תתאמנה עצמן לאקלים הסביבתי החדש. אפשר היה לראות במלחמת ההישרדות חסרת הסיכוי שלהן משהו רומנטי, אם לא היינו שונאים אותן כל כך.

הדטרמניזם הטכנולוגי הזה שהביא איתו האינטרנט משנה את התפישה שלנו לגבי מהי מוסיקה, כיצד יש להאזין, לצרוך וליצור אותה (כך למשל המחשבה כי מוסיקה היא ביטים מופשטים בחלל האוויר הדיגיטלי, ואין טעם לראיפיקציה שמנסות לכפות עלינו חברות התקליטים). בהתאם לזה, אמורים להשתנות דפוסי המחשבה גם בחוק. אבל מעבר לרמה הפילוסופית, ברמה המאוד חומרית, חברות המוסיקה הופכות מיותרות. תהליכי ההפקה נעשים זולים, עלויות ההפצה (עמוד במייספייס) הן אפסיות, הדיסקים משתמרים 20 שנה גג ומדיה דיגיטלית מחזיקה נצח (טוב, פחות, אבל תמיד אפשר להוריד שוב).

כשמדובר במלחמה מול התפישה המחשבתית של דור הרשת 2.0, זוהי למעשה מלחמה אבודה מראש. המדינה לא חייבת להבטיח לחברות התקליטים שליטה בשוק. השוק יוציא אותן ממנו, זו שאלה של זמן. חברות התקליטים יכולות לבחור: להתאים עצמן לזמנים המשתנים או לצאת מהמשחק. הטכנולוגיה לא תתאים עצמה לחברות התקליטים ולחוק, הטכנולוגיה היא דטרמניסטית. היא משנה את המחשבה, לכן היא תשנה גם את החוק.

והסדר חוקי לטובת כולם[1] ימצא הרי מתישהו, אם זה ע"י תמלוגים שישולמו דרך עלויות הגלישה או כל מודל כלכלי אחר שהוצע ולא הוצע כאן. אם חברות התקליטים תמצאנה לעצמן מודל כלכלי שבזכותו הן תשרודנה את השינוי בכיוון אליו מנשבת רוח הזמן זו ממש לא הדאגה שלי, וגם לא צריכה להיות של המדינה.

[1] לטובת כל "התעשייה" כמובן, חוץ מחברות התקליטים. לטובת הציבור, האמנים, ובעיקר האמנים הקטנים. אגב זה, מאז מהפיכת שיתוף הקבצים אנשים נחשפים ליותר מוסיקה, וגם צורכים יותר מוסיקה.

23/11/06 11:44  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

=== מודל הסימביוזה ====

למגיב שאמר שאף אחד לא מציע מודל כלכלי חלופי. אני מבקש להציע דיון במודל כלכלי חדש ביחס לתעשיית המוסיקה בעידן האינטרנט - מודל הסימביוזה הכלכלית.

בואו נחלק את העולם ל- 2: בעלי זכויות היוצרים, ומשתמשי האינטרנט.

מצד אחד, בעלי זכויות היוצרים [לכאורה] זכאים לתגמולים בגין השימוש שנעשה במוסיקה שלהם על ידי משתמשים האינטרנט. ולכן הם רוצים להטיל על כל משתמשי האינטרנט מיסים שייגבו בעת קניית דיסקים, מחשבים וכ"ו. את הכסף יעבירו לאגרוני היוצרים והם יחלקו את הכסף בין בעלי הזכויות.

מצד שני, בעלי זכויות היוצרים עושים שימוש מסחרי ברשת האינטרנט לצורך פרסום, קידום מכירות, הזמנה להופעות, יצירת אתרי מעריצים וכ"ו. עד לשלב זה הם עשו זאת בחינם ואילו במדיות הפרסום האחרות הם נאלצו לשלם. מדוע שלא ישלמו גם באינטרנט? נמסה אותם, ואת הכסף נעביר לארגון של גולשי האינטרנט ונשתמש בו כדי להוזיל את מחירי החומרה, או כדי להביא אינטרנט למדינות עניות באפריקה, וכ"ו.

כלומר מה שאני מתאר לעיל הוא מצב של סימביוזה - (מיוונית - לחיות ביחד. סוג של יחסי גומלין בין מיני אורגניזמים שונים בהם מין אחד נמצא בצמידות למין האחר.) לכאורה - שני הצדדים צריכים לשלם כסף האחד לשני - והתוצאה הסופית יוצאת "אפס". קיזוז של זה מול זה. ולכן - לא נמסה את משתמשי האינטרנט ולא נמסה את בעלי זכויות היוצרים.

עכשיו יהיו מי שיקפצו ויגידו - אה? למה למסות את בעלי זכויות היוצרים שעושים שימוש מסחרי באינטרנט, ולא למסות עסקים אחרים שעושים שימוש מסחרי באינטרנט? - התשובה פשוטה! אותם עסקים אחרים לא דורשים להטיל מס על משתמשי האינטרנט בגין פגיעה בזכויות יוצרים.

23/11/06 12:50  
Anonymous Z. כתב/ה:

ד"ר בירנהק ולמגיבים שלום,

ראשית, היות והנושא המדובר מבטא התנגשות אינטרסים כלכליים מובהקת, אין טעם לדוש ב"צדקתו" של צד זה או אחר, אלא כמו שנכתב כאן, להציע מודל כלכלי הפותר את הסוגייה.

המגיב האחרון ניסה להציג מודל כזה לפתרון, אך למרות חינניותו הוא כמובן מופרך.

אין בידי פתרון שלם, אך אני רוצה להציע את הכלי ואת הפרדיגמה אשר בעזרתם ניתן להגיע לפתרון:

לדעתי, וצערם של חלק מהמשפטנים, התנגשות האינטרסים הזו עשויה להפתר דווקא באמצעות כלים מתימטים, בדגש על תורת המשחקים. המתמטיקה פיתחה כלים חזקים מאוד, שמאפשרים כיום ליצור פתרונות אשר מביאים את השוק ליעילות מקסימאלית במצבים מורכבים.

זהו מקרה קלאסי בו המשפט זקוק לעזרתה של המתמטיקה. אמנם יש לי ידע מסוים גם בתחום המתמטיקה, אך לא ברמה המאפשרת לי להציג פתרון מקיף.

יחד עם זאת, טוב, לדעתי, ייעשה עם יעזרו המשפטנים במתמטיקאים לפתרון הסוגיה.

רק לשם המחשה, ניקח כדוגמה את נושא זכויות היוצרים על תרופות - מחד גיסא, הגנת יתר על זכויות היוצרים גורמת לאנשים למות מסרטן המעי בשל מחירן הגבוה, מאידך גיסא, אם לא נגן על זכויות המפתחים - לא יהיה מי שיפתח את התרופה (לא ישתלם כמובן) וגם במקרה זה ימותו אותם חולים (כלומר, אנחנו במצב של lose-lose situation).
תורת המשחקים יודעת להציע כיום מודלים מדויקים למדי אשר יקבעו מראש מהי מידת ההגנה הדרושה (למשל מספר שנים עד שיותר פיתוח תרופה גנרית) כנגד כל סכום השקעה מוערך ומידת סיכון משוערת (אפילו לא סכום מושקע בפועל) כדי שפיתוח התרופה ישתלם למפתח אך מאידך, לא יקנה הגנת יתר שתפגע בציבור החולים.

ד"ר בירנהק - אינטרסים מכאן ואינטרסים משם. כמשפטנים אנו נוהגים "לאזן" בעזרת "חוש המומחיות של המשפטן", "השכל הישר" וכדומה. אני חושב שפריצת דרך משמעותית ייעשה המשפטן שיציע מודל מתימטי של ממש המאזן ומבטיח יעילות, וקשה לי לחשוב על דוגמה טובה יותר לשימוש בתורת המשחקים מאשר עניין זכויות היוצרים.

(-) כל הזכויות שמורות :)

26/11/06 13:57  
Blogger מיכאל בירנהק כתב/ה:

תודה לכל המגיבים. שגיאת ההקלדה תוקנה. המודלים השונים שהוצעו פה מעניינים וראויים למחשבה. לכותב האחרון: ההגנה על תרופות היא בפטנטים, לא בזכויות יוצרים. שם האיזון שונה, וכרוך בין היתר בחשיפת ההמצאה, בצורה מפורטת למדי. הדו"ח של איגוד לשכות המסחר עוסק גם בזכויות יוצרים וגם בפטנטים, בפוסט התמקדתי בנושא זכויות היוצרים בלבד.
אכן, זה ראוי למחקר כלכלי אמפירי, אבל, באופן מדהים אין כזה. יש כל מיני נסיונות לבדוק את היעילות הכלכלית, אבל המשפט עובד מהר יותר, כנראה, ובתנאי אי ודאות, מעדיף לשמור על הזכויות. אין סיכוי שהזכויות תבוטלנה, וזה בסדר. אנחנו חיים במציאות שבה למשפט יש "הנחת עבודה" שהקניין הרוחני משיג את מטרתו, אבל יש ויכוח ער על מה הפרטים.

26/11/06 17:35  
Anonymous דב כתב/ה:

ל - Z...

אפרופו תורת המשחקים:

פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2005,
ייתן הרצאה בנושא: "מספר תובנות של תורת המשחקים בעולם המשפט".

ההרצאה תתקיים במכללת שערי משפט, ביום רביעי, 27.12.06, שעה 18:30.
ההרצאה פתוחה לקהל הרחב.

26/11/06 18:24  
Blogger Ronen Perry כתב/ה:

ל-Z
מה שצריך כאן זה לא מתימטיקאים אלא אנשים שיספקו דאטה.

26/11/06 21:36  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תודה על התגובות. בכלל, ברכותי על הבלוג.

לעניין זכויות יוצרים לעומת פטנטים -אני יודע שיש חולקים על כך, אבל בראייתי הפטנט הוא מקרה פרטי, כלי, להגנת זכויות יוצרים. ברשותכם, תרשו לי לפטור ולפתור את ההבדל ביניהם מבחינה מתימטית בהינף יד. אולי לסופר יש רגש חזק יותר לשיר שכתב מאשר למהנדס שפיתח את התוכנה, אבל בסופו של דבר בשניהם מדובר על אינטרסים כלכליים הניתנים לאומדן ואת הרגשות נותיר למקומות אחרים.

לד"ר פרי - איזה דאטה חסר? אני סבור שכל הדאטה קיים ומה שחסר הוא התאמת המודלים המתימטיים הקיימים לעניין, והכרה של המשפט במודלים כאלה. נכון, המשפט נותן פתרונות מהירים וגמישים יותר (לפחות כיום), אך כמו גמישותם כך גם מידת חוסר הוודאות ובמקרים רבים חוסר היעלות שהם יוצרים.

Z. (נפלט במקור, אך אני אאמץ אותו)

26/11/06 22:29  
Anonymous דב כתב/ה:

Z - לקח לי זמן לקלוט :-)

דווקא במונחים של תורת המשחקים, מודל הסימביוזה הכלכלית נראה לי מודל מצויין. הוא מייצג מצב של ניצחון-ניצחון.

מה דעתך? אם החוק ירשה להוריד מוסיקה מהאינטרנט חופשי חופשי, האם האמנים יפסיקו ליצור? האם הם יפסיקו להרוויח כסף? בטח שלא! כלומר לא מדובר במשחק סכום אפס, אלא במשחק בצורה אסטרטגית/תכסיסית.

אם נרשה להוריד מוסיקה חופשי חופשי מהאינטרנט, אז:

מצד אחד - האמנים אומנם ירוויחו פחות אך לא יפסיקו להרוויח כסף. כלומר מבחינה כלכלית טהורה הם לא יהיו במצב של הפסד, אלא עדיין במצב של רווח - שזה סוג של ניצחון.

ומצד שני - מורידי המוסיקה יפסיקו להיות עבריינים, להיתבע בתביעות אזרחיות, לשלם קנסות, ולשלם בעבור המוסיקה שהם מורידים - כלומר מבחינה כלכלית מצבם ישתנה מהפסד, לאי הפסד - שגם זה סוג של ניצחון.

ומצד שלישי - כל קומבינציה אחרת לא תוביל לניצחון-ניצחון, אלא תמשיך להיות ניצחון של בעלי זכויות היוצרים, והפסד של מורידי המוסיקה.

יחד עם זאת, פתרון המחלוקת באמצעות מודל הסימביוזה [תוצאה של ניצחון ניצחון במשחק תכסיסי] אולי אינו צודק יותר מהמצב הקיים כיום - אולם בכוחו לתרום לוודאות משפטית, שהיא ערך לא פחות חשוב מזכויות היוצרים. וכמו כן ליעילות כלכלית, משום שבעלי זכויות היוצרים יפסיקו להשקיע משאבים בהנצחת המצב המשפטי של העבר, ויתחילו לפתח מודלים כלכליים אחרים בכדי למקסם רווחים [כלומר ימציאו עצמם מחדש ויספקו שירותים חדשים שאני אסכים לשלם בכדי לצרוך אותם - מי יודע, אולי ימכרו לי הולוגרמה של ריטה מבצעת את בוא].

הבעיה האמיתית נעוצה בכך שקשה לדיקנים ופרופסורים למשפטים לשנות את הפרדיגמה שלהם [את זה לא אני המצאתי]. שהרי, מה? כל מה שלמדנו ולימדנו דורות של משפטנים - לא נכון? אבל...מה לעשות? המציאות בימינו משתנה מהר מאוד ועמה משתנה תורת המשחק/המשפט. לדעתי, מודל הסימביוזה יישאר מופרך בשלב זה בלבד - וזאת רק עד שיתחלף דור של מדענים, ובכיפה ישלטו מדענים, מנהלים, יוצרים, ממציאים, שליטים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה, סטודנטים צעירים, וכ"ו שגדלו והתחנכו מגיל אפס [ממצב של תת-מודע], על ברכי עיקרון השיתוף, ומאמינים ששיתוף [לרבות הורדת מוסיקה מהאינטרנט] מהווה את הדרך המובילה למצב של ניצחון-ניצחון [חזון השיתוף ואחוות העמים - יש שיגידו "אחרית הימים"].

הערה: לדעתי לכל סוג של קניין רוחני: פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר וכ"ו... מתאים למשחק אחר מתורת המשחקים. מודל הסימבביוזה הכלכלית, כלומר מודל המשחק התכסיסי, מתאים לזכויות יוצרים בסביבה וירטואלית.

27/11/06 01:52  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דב,

אם ירדתי לסוף דעתך,
המודל שהצעת יוצר מצב של 0-lose או במקרה "הטוב" משחק סכום אפס. הסיבה לכך היא שהמס שנגבה מהיוצרים ישמש לטובת המשתמשים (ויותר גרוע מכך, לטובת עלויות עסקה). המטרה איננה שמישהו ירוויח "קצת" פחות והאחר ירוויח "הרבה יותר" (יעילות קלדור-היקס), אלא ששני הצדדים ירוויחו יותר.
למרות זאת, מבלי להיכנס לסימנים בלטינית, כיוון המחשבה שלך הוא נכון, ואני אשתמש בדוגמה. נניח שאתה סוחר לימונדה, אתה קובע את המחיר ביחס לביקוש. לאו דווקא המחיר הגבוה ביותר נותן לך את התועלת הגבוהה ביותר (ומכאן, לאו דווקא ההגנה המחמירה ביותר על זכויות יוצרים נותנת את התועלת הגבוה ביותר לבעל הזכות, כפי שציינת). אולם, כאשר מדברים על נושא כגון זכויות יוצרים, מדובר על משחק מטריצי, ולא לינארי (היות וכל אחד מהצדדים רואה עקומות תועלת שונות במרחב (ולא במישור) אשר מושפעות זו מזוומכאן שהניתוח מסתבך מאוד (מצטער אם זה קצת עילג, קשה לי להפוך את המספרים למילים).

לגבי עמדת המשפטנים הותיקים...בוא לא נירק לבאר. אני לא חושב שיש פה עניין של קיבעון, יותר עניין של חוסר ידע. עוד לא הצענו מודל שלם שנדחה כדי שנוכל להתלונן על קיבעון.

27/11/06 16:03  
Anonymous דב כתב/ה:

לאנונימוס - אם השתמע שאני יורק לבאר, אני מבקש סליחה ומחילה. באמת, באמת שלא התכוונתי. כשאני קורא שוב את דברי, זה בהחלט יכול להישתמע כך - אז שוב סליחה מכל מי שמרגיש נפגע, ולהבא אני אקפיד יותר בדברי.

אהבתי שכתבת: "עוד לא הצענו מודל שלם שנדחה כדי שנוכל להתלונן על קיבעון". בדגש על "עוד לא".

אני מקווה/רוצה שנצליח לפתח ולהציע מודל כזה. ואני חושב שסביב הבלוג הזה יכול להתפתח שיח שיוביל לכך.

27/11/06 22:40  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דב,

כמו שנהוג לומר היום בצה"ל -"אחריך". אני מחפה מאחור.

וקצת יותר ברצינות, בתור סטודנט הייתי מתחיל לעסוק קודם בשאלות טיפה פחות מורכבות, עם דאטה פשוט יחסית, למשל (ואני סתם זורק רעיונות) יעילות ניכוי שליש מעונשם של אסירים, תקנת השוק, חכירה לעומת בעלות. על פניו, מודל שלם לעניין זכויות יוצרים הוא מורכב הרבה יותר מהנ"ל. פרה פרה ;)

Z.

28/11/06 17:38  
Anonymous דב כתב/ה:

Z. תודה. מקווה לא לאכזב וכמו שאומרים אצלכם בצה"ל "היישר".

אני מנסה כרגע להתגבר על שאלה קשה. כיצד ניתן להגדיר מבחינה מתמטית את עיקרון תמריץ היצירה?

ככל שאני משחק במחשבה, אני מגיע למסקנה שאי אפשר להגדיר מבחינה מתמטית את עיקרון תמריץ היצירה. זה כרוך בסוג מסויים של הימור שאינו ניתן למדידה ובקרה. דומה למשחק פוקר.

בניגוד לקיזוז שליש מעונשם של אסירים, שהמודל המתמטי מגובה בנתונים אמפיריים. אני לא יודע כמה יחידות של תמריץ לתת ליוצר על מנת שיגיע ליעילות מקסימלית. אני לא יודע אם הייתי נותן חמש יחידות פחות, אולי הוא היה יוצר יצירה טובה יותר - אני לא יודע כי פשוט לא נשמע לעולם את היצירה השנייה.

המסקנה שאני מגיע אליה, היא שמבין האופציות השונות של תורת המשחקים, נגיע בסופו של דבר למשחקי הימורים כמו משחקי קלפים, ומרוצי סוסים.

לכן... אני נוטה לחשוב שהפתרון יגיע דווקא מכיוון של תורת המשפט - "הכל שפיט" גם עיקרון תמריץ היצירה.

כרגע אני בוחן איך להעתיק ולהתאים לזכויות יוצרים, משחק המיועד להנדס יעילות בנושא מיסוי. ואבדוק גם את הדוגמאות שהזכרת.

:-) מקווה שיהיה מעניין

28/11/06 19:51  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני מבין את הבעיה.
באופן עקרוני בעיות מסוג זה פתירות מבחינה מתימטית (עקרוני).

בכל אופן, נראה שברי הסמכא כבר נטשו את הדיון כאן מזמן. בהחלט היה יכול להיות מעניין ומאתגר אם הפקולטה הייתה מרימה את הכפפה בעניין שימוש בתורת המשחקים לפתרון בעיות משפטיות (קורסים, הרצאות, סמיניריונים וכדומה).

Z.

28/11/06 22:27  
Anonymous דב כתב/ה:

הבנתי... כדי להתגבר על ההגדרה המתמטית של עיקרון תמריץ היצירה, אגדיר אותו כ"פרס" ו/או כמס.

במקור: במצב של סימביוזה אידיאלית – "תמריץ היצירה" הוא סוג של מס שהציבור משלם ליוצר, כפרס על מנת שימשיך ליצור. במצב אידיאלי, כל אדם משלם את המס כפרס ליוצר שאותו הוא מבקש לעודד להמשיך ליצור. במצב האידיאלי הזה עסקינן במשחק סכום אפס. המס שווה לפרס.

אולם לסימביוזה הנ"ל יש תפיל – עלויות עסקה. היכולת של היוצר לזכות בפרס כרוחה בעלויות עסקה. עלויות אלה שונות בין תחום יצירה אחד למשנהו, ומוסדרות באמצעות דיני הקניין הרוחני השונים: פטנטים, זכויות יוצרים, סוד מסחרי, סימני מסחר ועוד...

אני מבקש להתרכז בתחום יצירת המוסיקה, וליתר דיוק בזכויות יוצרי המוסיקה בסביבה וירטואלית. הנושא מאותגר נוכח תופעת הורדה הפיראטית של קבצי המוסיקה מהאינטרנט, מה שגורם לכאורה להקטנת הפרס של היוצרים (מורידי הקבצים מתחמקים מתשלום המס).

הדעה הרווחת גורסת שיש להטיל מס חדש על כל משתמשי האינטרנט, מס שיגבה בעת רכישת מחשבים, דיסקים ומוצרי חומרה אחרים ואז יועבר לארגון זכויות היוצרים ויחולק בין היוצרים השונים. גם למס החדש הזה יש תפיל של עלויות עסקה/מנגנון בין לאומי לגבייה וחלוקה.

למעשה, אני מחפש מודל מתמטי וכלכלי, המבוסס על תורת המחשקים, ושבאמצעותו אנתח האם הטלת המס החדש אכן תמקסם את הפרס של היוצרים. אני מציע להשתמש במטפורה שהיא משחק מסוג "מרוץ סוסים". בזירה נוכחים שלושה סוסים – סוס היוצרים, סוס המאזינים, וסוס התפיל [התפיל - עלויות העסקה, אפשר לקרא לו גם בשם "תעשיית המוסיקה"].

במקור, כלומר לפני מהפכת המידע, התפיל היה תנאי הכרחי לקיום הסימביוזה בין היוצרים והמאזינים [הוא היה מפיק, מייצר, מממן, אורז, שולח, משווק וכ"ו...]. בתוצאה הסופית התפיל לא רק נגס בפרס, אלא בלע את כל הפרס והשאיר ליוצרים רק פירורים מהמס ששילמו המאזינים. במטפורה של מרוץ הסוסים אפשר להסביר זאת כך: כל אחד מהסוסים שילם משהו כלשהו על מנת להשתתף בתחרות. סוס המאזינים שילם מס, סוס היוצרים שילם זמן והשקעה, והסוס של התפיל השקיע את המשאבים הכלכליים הנדרשים. ועכשיו שלושת הסוסים יוצאים למרוץ שבו המנצח לוקח את כל הפרס. ובתכלס - פעם אחר פעם המנצח במרוץ הוא התפיל, הפרס/המס/תמריץ היצירה – אינם מגיעים ליוצרים שאליהם היה מיועד מלכתחילה.

לאחר מהפכת המידע – התפיל איבד מחשיבותו בסימביוזה שבין היוצרים והמאזינים. לכאורה כל יוצר יכול מעתה להפיץ את יצירות המוסיקה שלו בסביבה וירטואלית ללא התפיל (ללא עלויות עסקה) באמצעות שירותים חינמיים באינטרנט.יחד עם זאת, עלויות העסקה והתפיל לא נעלמו כליל – א' - הסוס שלהם עדיין מתחרה וזוכה בכל הפרסים של מרוצי הסוסים במוצרים מהעידן הקודם – דיסקים, קלטות, שידור רדיו וטלוויזיה וכ"ו....

ב' - התפיל/עלויות העסקה עדיין קיימים גם לאחר מהפכת המידע, ולכן סוס התפיל עדיין מתחרה במרוצים של הסביבה הוירטואלית. במרוץ זה: סוס היוצרים משלם את הזמן וההשקעה הדרושים ליצירה, סוס המאזינים/הגולשים נדרש לשלם מס חדש, והסוס של התפיל ישלם את עלויות המנגנון של גביית המס וחלוקתו. בתכלס – גם במרוץ שכזה התוצאה תהייה שוב ניצחון של סוס התפיל – המנצח לוקח הכל, הוא יבלע את הפרס, והיוצרים יזכו לקבל פירורים בלבד.

עכשיו נשאלת השאלה – איזו אסטרטגיה יכולה לשמש אותנו על מנת להנדס תוצאה שבה שהסוס של היוצרים יזכה בפרס של המרוצים בסביבה וירטואלית? ברור מהדוגמה הנ"ל שאסטרטגיה של מיסוי המאזינים/משתמשים אינה מובילה לכך. אולי עדיפה טקטיקה של מיסוי סוס התפיל - גם מפני תרומתו לסימביוזה קטנה משמעותית, ולכן על מנת להשתתף במרוץ הסוסים הוא צריך לשלם משהו אחר/במקום מה מששילם במרוצים שלפני מהפכת המידע.

אז... על מנת שהסוס של היוצרים ינצח במרוץ יש 2 מצבים: למסות את המאזינים/משתמשים או למסות את התפיל. כמפורט לעיל, אם נמסה את המשתמשים התפיל ינצח, ולפי פראטו זה יהיה מצב שבו: היוצרים מפסידים, המשתמשים מפסידים, והתפיל מנצח. כלומר: 2 מפסידים ומנצח אחד.

אולם אם נמסה את התפיל, מן הסתם היוצרים ינצחו, המשתמשים ינצחו (רווחה כלכלית – המס שלא ישלמו), והתפיל יפסיד. כלומר: 2 מנצחים ומפסיד אחד (הסוס של התפיל אומנם מפסיד פה, אך הוא ממשיך לנצח בכל המרוצים במוצרים מלפני מהפכת המידע).

אומנם שני המצבים המתוארים לעיל אינם בבחינת יעילות פראטו. אולם המצב השני (מיסוי התפיל) יותר יעיל פארטו מהמצב הראשון (מיסוי המאזינים/משתמשים האינטרנט).

סיכום פראקטי של כל מה שאמרתי עד כה מוביל לכך ש:
הכי יעיל שיהיה מותר להוריד מוסיקה חופשי מהאינטרנט, ותעשיית המוסיקה תשתף את היוצרים בחלק ניכר יותר מהרווחים שלה.

לדעתי הטלת מס על תעשיית המוסיקה נכון לא רק מבחינה מתמטית וכלכלית (כדרך להנדס ליוצרים ניצחון במרוץ הסוסים). אלא גם מבחינה מוסרית (לא התעשייה צריכה להתעשר מתמריץ היצירה, אלא היוצרים). גם מבחינת וודאות משפטית (מותר להוריד מוסיקה מהאינטרנט – חד וחלק). גם מבחינת יעילות משפטית (בלתי ניתן לשפוט את כל מי שמוריד מוסיקה מהאינטרנט).

הניתוח הנ"ל המתיישב גם עם השאלה: למי מהסוסים הנ"ל יש יותר פוטנציאל לייצר הכנסה שבאמצעותה ישלם את המס שיותר עליו? היוצרים – זמן היצירה שלהם מוגבל (אי אפשר לבקש שיתאמצו יותר על מנת שיקבלו יותר תמריצי יצירה). המאזינים/משתמשים זמן העבודה שלהם מוגבל (מיסוי שלהם משמעותו שיעבדו שעות נוספות כדי לשמוע מוסיקה באינטרנט). ואילו התפיל – יש לו פוטנציאל הכנסה גדול מאוד אם ימצא דרך למכור מוצרים חדשים, מסוג חדש שאנחנו עדיין לא מכירים [נתתי בזמנו את דוגמת ההולוגרמה]. אם נטיל מס על תעשיית המוסיקה ונחייב אותה לשלם ליוצרים בעבור שהשימוש שעושה הציבור ביצירות בסביבה וירטואלית, זה יהיה בבחינת מס מועיל ותורם - מס שיעודד את התעשייה להתפתח ולהשתכלל ולהמציא טכנולוגיות/מוצרים/מרוצי סוסים חדשים שבהם היא תוכל לנצח ולמקסם רווחים ולממן את המס החדש שהטלנו עליה.

28/11/06 23:34  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

מה זה תפיל?

29/11/06 00:03  
Anonymous דב כתב/ה:

זה מישהו עם דיסלקציה קלה, שרוצה לכתוב "טפיל" (יצור/אורגניזם שחי בתוך או על יצור אחר, וממנו הוא משיג מזון או חומרים החיוניים לקיומו ולהתרבותו).

29/11/06 00:37  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>