משמרות צניעות דיגיטליות

בין פרשיות אולמרט, טרטמן, הנשיא, רמון ושאר מהומות, חברי הכנסת שלנו עובדים, ומנסים לקבוע איך ייראו החיים שלנו, הפעם החיים שלנו ברשת.

בחודש יולי האחרון, יומיים לפני שפרצה המלחמה, הגיש ח"כ אמנון כהן (ש"ס) לכנסת הצעת חוק להגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים. אני מודה שבקיץ לא ממש ידעתי מה לעשות עם ההצעה הזו, ובכלל עפו פה קטיושות. לא ייחסתי לה חשיבות רבה (ואפילו כשלתי ונתתי לה ציון: נכשל, ללא מועד ב). חילקתי אותה לסטודנטים שלי, מאחר שהיא מספקת חומר מרתק לדיון על חופש הביטוי, פרטיות וחירות בכלל, והקשר בין כל אלה לבין טכנולוגיה ולבין ערכים חברתיים. אבל לרגע לא העליתי על דעתי שההצעה תעבור אפילו משוכה אחת. הבעיה היא כנראה שלי, כי לא פחות מעשרים וחמישה חברי כנסת הצביעו היום (28.2.07) בעד הצעת החוק בקריאה טרומית, ואיש לא התנגד.

מה יש בהצעת החוק? לב ההצעה הוא זה: "ספק שירותי אינטרנט יחסום את הגישה לאתר למבוגרים ולא יאפשר גישה אליו, אלא באמצעות זיהוי פיזי". אתר למבוגרים מוגדר שם כ"אתר אינטרנט שמהותו העיקרית עיסוק במין, באלימות, או בהימורים", ואמצעי זיהוי פיזי מוגדר כ"אמצעי פיזי, אלקטרוני או ביומטרי, אשר יאמת את זהות המשתמש במחשב, בנוסף לשימוש בסיסמה". אם הספקיות לא יחסמו את הגישה לאתרים אלה ויאפשרו את הגלישה רק למי שהזדהה בדרך המוצעת, הן מסתכנות בגזר דין מוות עסקי: שלילת רישיון לחצי שנה, הרשעה וקנס.

עשרים וחמישה ח"כים הצביעו בעד. כך שאין מנוס, אלא להתייחס להצעה ברצינות.

הנה הערה מקדימה: כן, יש באינטרנט תופעות פסולות. אתרי פדופיליה, אלימות, הימורים, ואפשר להוסיף לכאן גם הונאות, פגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים ושאר מרעין בישין. בכל אלה צריך להיאבק, ובמיוחד בנזקים שנגרמים לקטינים, שלפעמים כושר השיפוט שלהם טוב פחות מאשר של המבוגרים. אבל, לרשת יש יתרונות אדירים. רשת האינטרנט היא זירת מידע. המידע משמש אותנו ללימוד, מחקר, בידור, לשיח החברתי והפוליטי שלנו, לכל מה שאנחנו מתייחסים כיתרונות חופש הביטוי. הרשת היא גם זירת מסחר. והיא גם זירה חברתית, שבה אנחנו מכירים אחרים, מדברים, מתחברים, יוצרים קהילות (מדומיינות ואמיתיות), ובין לבין לומדים גם על עצמנו. אבל כל הזירות האלה מתערבבות יחדיו, ואיתן גם הסכנות. איך מפרידים בין הטוב לרע?

לפי הצעת החוק, האחריות תוטל על ספקי שירות אינטרנט. הספקים הם יעד נוח למדיי. הרי את האנשים הרעים באמת שמעלים לרשת תכנים מזיקים קשה להשיג. הם לא בארץ, מתחבאים ומתחמקים. גם לגולשים, קשה לומר מה אסור ומה מותר. הם בבית. אנונימיים-למחצה. הגולשים הצעירים יודעים להגיע לתכנים המזיקים, גם ואולי במיוחד כאשר אנחנו המבוגרים רוצים למנוע מהם את הגישה. ההורים רוצים לחנך, אבל אין להם מושג מה הילדים שלהם עושים ברשת, כפי שמראה מחקר חדש של פרופסור דפנה למיש וד"ר רבקי ריב"ק. ובכלל, לחנך זו משימה קשה מאוד (וזו לא הערה צינית). נשארים הספקים, שהם חולייה נוחה באמצע "שרשרת הפורנוגרפיה".

בואו ניכנס לנעלי ספק שירות. אם החוק יתקבל, הספק יצטרך לבחור: להגביל גישה או לחפש עיסוק אחר. נניח שיש אמצעי טכני לעשות זאת. הצעת החוק דורשת לחסום אתר שמהותו העיקרית היא עיסוק במין. האם לחסום את האתר הזה? (זהירות, רואים שם גבר בערום, או ליתר דיוק, פסל של גבר עירום). ומה עם האתר הזה? (זהירות, מסבירים שם על מין בטוח), או האתר הזה (זהירות, מסבירים שם איך להיזהר מאיידס), וחסכתי מכם אתרי היכרויות, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואת כל שאר הרשת, אז כנראה שצריך לחסום גם את זה, הרי מכאן מגיעים לכל מקום ברשת. ספק שירות זהיר, שלא ירצה לסכן את רישיונו, יפעל לפי הכלל הפשוט: יש ספֵק – אין ספֵק, ולא יהסס להקיש על מקש החסימה. מי ישלם את המחיר? אנחנו, שנקבל יותר חורים מאשר רשת, ואפילו לא נדע מי חסם ולמה, ולפי איזה אמות מידה. העובדים אצל ספקי השירות שיועסקו בחסימה יהיו אנשים חביבים, אין לי ספק (אמליץ לתלמידיי לעבוד שם: מותר לגלוש באינטרנט בזמן העבודה!), אבל מי מבטיח לנו שסולם הערכים שלהם וכושר השיפוט שלהם מתאים לנו? ואם יהיה שימוש בתוכנת סינון, שידועות לשמצה בחסימת היתר שלהן, "המחשב יחליט" בשבילנו היכן לגלוש.

הצעת החוק פוגעת בחופש הביטוי של דוברים. היא פוגעת בחופש שלנו לגלוש באתרים חופשיים, וכל זה במידה העולה על הנדרש. הצעת החוק פוגעת בזכות לפרטיות: ספקי השירות נדרשים לפי ההצעה להיות לא רק משמרות צניעות דיגיטליות, אלא גם האח הגדול, האחים שלו, הש.ג., וכל המשפחה, שיעקבו, יפקחו, יבדקו, ויתנו לנו (המבוגרים) הכשר לגלוש.

אז מה עומד מאחורי ההצעה? אינטרסים פוליטיים? פופוליזם (שמצליח)? אלה תשובות קלות מדי. נדמה לי שיש כאן משהו עמוק יותר, והוא לא בתחום המומחיות שלי. אולי זו פשוט חרדה עצומה. אולי פחד מהטכנולוגיה, אולי חשש ממה שהוא חדש ואיננו מוכּר. אולי זה פחד לאבד שליטה. אולי זו החרדה היא שהילדים שלנו לא ידעו להבחין בין רע לטוב.

אגב, ח"כ כהן הוא חבר בקואליציה, ולכן הצעות החוק הפרטיות שלו אמורות לעבור דרך המנגנון הממשלתי: בדיקה במשרד המשפטים, אישור של ועדת השרים לענייני חקיקה. לא ברור מי נרדם בשמירה. בכל מקרה, בחרדות כדאי לטפל, אבל לא על חשבון החירות שלנו.

הצעת שר המשפטים להגביל את סמכות בית המשפט העליון - המודל הקנדי

עמנואל גרוס

הצעתו של שר המשפטים, פרופ' פרידמן להגביל את סמכות בג"צ לבטל חוקים של הכנסת בהתאם לדגם הקנדי היא בעייתית ומעוררת לא מעט בעיות.

החוקה הקנדית, אכן מאפשרת במקרים מסוימים להתגבר על הוראת בית המשפט העליון להכריז על חוקים של הפרלמנט כבלתי חוקתיים. סעיף זה מאפשר לפרלמנט, אליו הוחזר החוק לשוב ולאמצו, בלי תיקון על ידי שימוש ברוב מיוחד. יחד עם זאת הוראה זו שהוכנסה לחוקה הקנדית היא תולדה של פשרה לאחר וויכוח קשה באשר לשאלת העליונות בנושאים חוקתיים.

כדי להבין את הבעייתיות של הצעה זו צריך קודם כל להגדיר את מערכת היחסית הנורמטיבית בין רשויות השלטון במדינה. הנחת היסוד היא שאנו משטר דמוקרטי וככזה אנו נשלטים על ידי שלטון החוק ולא שלטון של אנשים. השלטון שלנו מאופיין על ידי שלוש זרועות וכל אחת מהן אמורה לפעול במסגרת סמכויותיה בחוק. אכן יש לנו שלושה חוקי יסוד המסדירים את יסודות השלטון: חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: השפיטה. אלא שחסר לנו חוק יסוד נוסף שאמור היה להסדיר את החקיקה בישראל והוא חוק יסוד: החקיקה. חוק זה אמור היה לקבוע מיהו בית המשפט לחוקה, הכיצד מחוקקים חוקי יסוד, האם יש דרך להתגבר על קביעת בית המשפט לחוקה כי חוק מסוים בטל משום אי חוקתיותו ועוד.

חוק יסוד: החקיקה טרם נחקק ולא במקרה שכן הכנסת חוששת מזה שנים להפקיד את גורל קביעת החוקתיות של חוקיה בידי בית המשפט העליון, חלק מחברי הכנסת היו מעדיפים לשמור לעצמם את הסמכות הזו כדי שיוכלו לשלוט על גורל זכויות האדם בישראל. ברוב המדינות האנגלו-מערביות האמונות על שיטת המשפט שלנו ובעלות חוקה, בית המשפט החוקתי הוא בדרך כלל בית המשפט העליון או בתי המשפט בכלל ולא בית משפט המורכב מפוליטיקאים. באין רצון אצל הרשות המכוננת שלנו לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, אין להתפלא כי בית המשפט העליון בבואו לפרש את חוקי היסוד של הכנסת משנת 1992: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, העוסקים בזכויות אדם וקובעים את הדרך לפגוע בהן, קבע בית המשפט העליון כי הוא המוסמך להחליט מתי חוק רגיל של הכנסת נוגד חוקים אילו והאם הוא עומד בתנאים של פיסקת ההגבלה. יתר על כן מספר הפעמים שבית המשפט העליון התערב בחוקי הכנסת הוא זניח: בשישה מקרים בסך הכל וגם אז הוא אפשר לכנסת לתקן את החוקים על מנת להתאימם למצב החוקתי. יתכן והכנסת לא התכוונה לתוצאה זו, אך אין לה אלא להלין על עצמה שאילו החוקים שהיא הוציאה מתחת ידה. אף אחד לא מנע מהכנסת לתקן את מצב הדברים, לו אכן הייתה מחוקקת את חוק יסוד החקיקה, אלא שהיא העדיפה להעביר ביקורת במקום לחוקק את החוק המתאים לה.

יש לזכור כי מדינת ישראל היא דמוקרטיה במצב של חרום, זכויות האדם אצלנו לא נשמרות ולעיתים תכופות מדי הן נרמסות על ידי השלטון. המוסד היחיד במדינה היכול וצריך להגן על זכויות האדם במדינת ישראל הוא בית המשפט העליון. אם הכנסת תורשה ל"התגבר" על החלטת בית המשפט העליון שמצא כי חוק של הכנסת פוגע באופן לא חוקתי בזכויות אדם, על ידי חקיקתו של אותו חוק, ברוב של 61 חברים, יתכן כי הדבר יראה כתקין מבחינה חוקתית אך הוא יהיה מסוכן מאוד לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

רב החוקות בעולם המערבי לא אימצו את המודל הקנדי ואף בקנדה עצמה יש וויכוח נוקב באשר לצידקת סעיף "ההתגברות" בחוקה. יתר על כן החוקה הקנדית משריינת מספר זכויות אדם כך שאין לפרלמנט כל אפשרות לפגוע בהן.

הרעיון לאפשר לכנסת ל"הכשיר את השרץ" הוא רעיון מסוכן באותה מידה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. גם אם ימצא רוב להצעת החוק של שר המשפטים צריך לסייג את כוחה של הכנסת ל"התגבר" על החלטות בית המשפט העליון בכך שיידרש רוב מיוחס, כמו למשל שני שלישים וגם לשריין חלק נכבד של זכויות האדם.

אני מציע לא למהר ליידות אבנים בבית המשפט העליון, אין לנו מוסד אחר, טוב ממנו ובשעה קשה זו לעם ישראל ראוי לשומר החומות הזה להמשיך בעבודתו החשובה.

התכנית לפנסיה חובה – יותר מדי נעלמים

גיא דוידוב

יוזמת משרד האוצר לקדם בחקיקה הסדר של פנסיה חובה – המופיעה ב"תזכיר החוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה וצמצום פערים חברתיים" – היא נכונה וראויה. לחלק ניכר מהעובדים בישראל אין כיום כל הסדר פנסיוני. עם תום תקופת עבודתם הם "יוצאים לפנסיה" נטולת פנסיה. עליהם להסתמך למחייתם על קיצבת זיקנה זעומה וחסכונות פרטיים. וזאת בעידן של תוחלת חיים ארוכה, שמשמעותה שנים ארוכות של צורך במקורות מחייה גם לאחר גיל הפרישה, לעיתים קרובות עם נטל כבד של הוצאות רפואיות וסיעודיות.

הסדר של פנסיה חובה הוא הסדר פטרנליסטי אך הכרחי. הוא מחייב למעשה את העובדים לחסוך לטווח ארוך אחוז מסויים משכרם, בחשבון הסגור לפנסיה; זאת בהשתתפות מסויימת של המעבידים ושל המדינה. המדינה משתתפת באמצעות הטבות מס לחסכונות אלה. המעבידים נדרשים בדרך כלל לשלם סכום מקביל לזה של העובדים, ולצרף בנוסף לאותה הקופה גם הפרשות לטובת פיצויי פיטורים, שבעת הפרישה הופכות לחלק מהמקורות לפנסיה. ניתן להניח כי הטלת חובה כזו על המעבידים תגרום במקרים מסוימים לגלגול אותה עלות על העובדים. גם במקרים כאלה, שבהם השכר החודשי יפחת, דומה שמדובר בפטרנליזם דרוש, כדי להתגבר על כשלים כמו הדחקת הטווח הארוך, וכדי להגן על האינטרס החברתי (למנוע מצב שבו קשישים הופכים לנטל על מערכת הרווחה). במקרים אחרים, המעביד לא יוכל לגלגל את העלות הנוספת על העובדים, בין בזכות כוח המיקוח שלהם ובין כאשר מדובר בעובדים המשתכרים שכר מינימום שלא ניתן לרדת תחתיו. במקרים כאלה הסדר הפנסיה לא יפגע בשכר העובדים, אבל הוא יעלה את עלות העסקתם ולכן ניתן לטעון כנגדו כי יגדיל את האבטלה.

בכל הקשור לעובדים בשכר נמוך, חוק פנסיה חובה דומה להגדלת שכר המינימום. המחקר העדכני מלמד, כי בניגוד לתחזית הכלכלה הניאו-קלאסית, העלאת שכר המינימום לא בהכרח גורמת לאבטלה. עם זאת, בהחלט יש לתת את הדעת לאפשרות כזו ולהקפיד להעלות את שכר המינימום באופן הדרגתי ומתון בלבד. הסדר של פנסיה חובה צריך להיתפס כהעלאה כזו, ולהיכנס על כן באופן הדרגתי, אולי כתחליף להעלאה מתוכננת אחרת של שכר המינימום. כמו כן ראוי לשקול סבסוד של תשלומי הפנסיה לעובדים בשכר נמוך במיוחד. במובן זה יש הגיון בכריכת היוזמה לפנסיית חובה עם היוזמה למס הכנסה שלילי. יתכן שעדיף לכרוך אותם באופן הדוק יותר, כך שהמדינה היא אשר תישא בהפרשות לפנסיה (כולן או חלקן) עבור עובדים ברמת שכר המינימום.

הרעיון הבסיסי של פנסיה הוא להוות תחליף לשכר בתקופה שלאחר הפרישה, באופן שיאפשר המשכיות מסויימת של אותה רמת חיים, או לפחות שמירה על יחס ראוי לרמת החיים הקודמת. לשם כך נדרשות הפרשות בסדר גודל של 5-6% משכרו של העובד מידי חודש, על-ידי כל אחד מהצדדים, ובנוסף הפרשות לטובת פיצויי פיטורים. אלה השיעורים המקובלים בקופות הפנסיה הפועלות בשוק מכוח הסכמים קיבוציים. אם התמזל מזלו של העובד ליהנות מהפרשות כאלה תקופה משמעותית מספיק, של 30 שנות עבודה ומעלה, הוא צפוי ליהנות מפנסיה ברמה סבירה.

תזכיר הצעת החוק לא כולל כל התייחסות לשיעור ההפרשות הצפוי. ההצעה מבקשת לעודד את הצדדים הקיבוציים להגיע להסכמות בנושא זה, אשר השר יוכל להרחיב אותן לגבי עובדים נוספים במשק. הרעיון הבסיסי, לתת משקל לעמדתם של ארגוני העובדים והמעבידים, במקום להכתיב להם את ההסדרים בחקיקה, הוא ראוי. אבל החשש הוא שיכרתו ויורחבו הסכמים שיקנו פנסיה זעומה ובלתי מספקת. הרי העובדים החזקים, המאורגנים כבר כיום, נהנים ממילא מהסדרים פנסיוניים. עובדים חלשים שאינם מאורגנים כיום עשויים למצוא עצמם נאלצים להסכים להסדרים פחותים בהרבה. את הכיוון הכללי ניתן ללמוד מהצעת החוק שהגיש אברהם הירשזון לפני כשלוש שנים. לפי הצעה זו, הפרשות המעביד לפנסיה יהיו בשיעור של 3.5% בלבד, וזאת לא מהשכר המלא, אלא רק מ"השכר המבוטח", שיהיה לא יותר מ-70% משכר המינימום. פנסיית חובה מעין זו לא תהיה אלא לעג לרש. כפי שהראה פרופ' אביה ספיבק במאמר ב"הארץ" באותה תקופה, לפי אותה הצעה עובד שמשתכר 3000 ₪ בחודש, ויצליח לצבור 35 שנות וותק, יקבל פנסיה של 900 ₪ בלבד במקרה הטוב. כדי להימנע ממצב שבו השר מאשר הסכמים מעין אלה, יש לקבוע בחקיקה מינימום סביר שאין לרדת מתחתיו. לכך ניתן לצרף תמריצים לצדדים להגיע להסכמות קונקרטיות יותר או שונות ביניהם; אבל את הרף התחתון, אשר יוכל להקנות פנסיה מינימלית סבירה, ראוי לקבוע באופן מחייב בחקיקה.

צעד נוסף בדרך קשה ורגישה: יישום הלכת קעדאן גם על הרחבה בקיבוץ

סנדי קדר

נדחתה עתירתם של מתיישבי קיבוץ הסוללים. מינהל מקרקעי ישראל יקצה מגרש בהרחבה לבני זוג ערבים-ישראלים. עקב בצד אגודל, מיושמים עקרונות השוויון והצדק החלוקתי במקרקעי ישראל.

הרקע

בני הזוג דווירי, ערבים אזרחי ישראל, ביקשו לרכוש מגרש בהרחבת קיבוץ הסוללים המהווה שכונה קהילתית נפרדת מן הקיבוץ. בקשתם לרכוש את המגרש ולהתקבל כחברים באגודה שיתופית המאגדת את חברי הקיבוץ ותושבי ההרחבה נדחתה על הסף על ע"י ועדת הקבלה של היישוב, בטענה שאינם עומדים בתנאי הסף של שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית העולמית, המופיעים בתקנון האגודה.
על בסיס המלצתו השלילית של הסוללים דחה גם מינהל מקרקעי ישראל את בקשתם והחליט שלא לאפשר לבני הזוג דווירי לרכוש מגרש בהרחבת קיבוץ הסוללים.
בעקבות עתירה[1] שהגישו בני הזוג בשנת 2000 כנגד החלטת המינהל, הוסכם כי הצדדים יניחו בצד את טענותיהם העקרוניות בעניין חוקיות תנאי הסף, וכי בני הזוג יופנו להליכי קבלה. מכאן ואילך נכנסו למסכת רבת שנים של הליכים, חוות דעת פסיכולוגיות נוגדות ושימועים על גבי שימועים[2]. ועדת ערער ראשונה של המינהל, אישרה את ההחלטה שלא לקבלם, אך לאור המלצה של ועדת ערער שנייה, שהתבססה על חוות דעת פסיכולוגית בלתי תלויה, החליט המינהל בחודש מרץ 2006, להקצות לבני הזוג מגרש בהרחבה.

עתירת הסוללים
קיבוץ הסוללים ותושבי ההרחבה (המכונים כאן יחד "הסוללים")[3], שיוצגו על ידי משרד עורכי הדין גושן, התנגדו נחרצות להחלטת המינהל ועתרו לבג"צ. בעתירה העלו הסוללים טענות רבות, העוסקות בהיקף סמכותו של המינהל וכן בסוגיות דיוניות ומהותיות. הסוגיה המהותית ביותר שהתעוררה שם נגעה לשימוש בקריטריון של "התאמה חברתית" ושימוש בתנאי סף שמשמעותו הדרת ערבים וחרדים כדי לבצע סינון בהליכי הקבלה לשכונה.
עתירת הסוללים איימה לצמצם ביותר את היקף תחולתו של תקדים קעדאן. בבג"צ קעדאן – שבו נקבע העיקרון כי לא ניתן להפלות על בסיס לאום בקבלה לישובים קהילתיים המוקמים על מקרקעי ישראל - השאיר בית המשפט בצריך עיון את תחולת ההחלטה על "ישובים מסוגים שונים כגון קיבוצים, מושבים ומצפים"[4]. בעתירתו ניסה הסוללים לצמצם את קריאת בג"צ קעדאן כך שלא יחול על קיבוצים ומושבים ואף לא על ה"הרחבות" בישובים אלו. (פרק 4.2 לעתירת הסוללים). זו נקודה חשובה ביותר לאור המגמה ההולכת ורווחת בשנים האחרונות ואשר תימשך גם בעתיד להקים שכונות לצד הקיבוצים והמושבים, בהם צפויות להתגורר אלפי משפחות. למרות הניסיון לעמעם את ההבחנה שבין קיבוץ הסוללים לבין "הרחבתו" של הקיבוץ לשכונה קהילתית בשם "נוף אלונים" חשוב להבהיר כי הרחבת קיבוץ מהווה שכונה קהילתית ואיננה בגדר קיבוץ. משמעות הדבר היא כי המשתכנים בהרחבה אינם חברים בקיבוץ, לא נושאים בחובות ולא מתחלקים בזכויות של חברי הקיבוץ.
הטענה העיקרית של הסוללים הייתה כי "תנאי הסף" של שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית, ולמעשה קביעת תנאי סף לפיו ערבים (וחרדים) לא יוכלו לרכוש מגרש בסוללים הינם תנאים לגיטימיים בשים לב לכך שמדובר ב"יישוב קהילתי קטן". לטענתם, הפיכתו של הסוללים ל"יישוב מעורב" תשפיע באופן משמעותי על אורח החיים שבו, שהוא מרכיב הכרחי של ה"הסכמה המקורית" שבבסיס הקמת היישוב, וחלק מזכותם היסודית לקיום חברתי. הפיתרון שהציע הסוללים היה כי "... יקומו להן 'זו בצד זו' אך לא 'זו בתוך זו' קהילות כפריות, הומוגניות ומצליחות מבחינה חברתית, של ישובים ערביים בצד ישובים יהודים." (פסקה 146 לעתירה). עמדה זו, המצדדת בדוקטרינת "נפרד אך שווה" נדחתה נחרצות כבר בפסק דין קעדאן[5]. בנוסף, טען הסוללים כי לא ניתן לרכוש מגרש בהרחבה ללא קבלה לחברות באגודה השיתופית הקהילתית. (פסקה 51).

תגובת מינהל מקרקעי ישראל
תגובת המינהל שנכתבה על ידי עורכות הדין אורית קורן ומיכל צוק מפרקליטות המדינה, מוכיחה הפנמה משמעותית, אם כי לא מספקת, של עקרונות השוויון והצדק החלוקתי כפי שבאו לידי ביטוי בבג"צ קעדאן ובבג"צ הקרקעות. המינהל טען כי:
1. ההחלטה להקצות לבני הזוג דווירי מגרש בהרחבה משקפת איזון ראוי בין רצון האגודה כי המתיישבים החדשים יתאימו לאופי הקהילה הקיימת והנבנית במקום לבין אחריותו וסמכותו של מינהל מקרקעי ישראל בהקצאת מקרקעי ישראל. אל מול הזכות לחיי קהילה יש להבטיח כי הקצאת קרקעות המדינה תיעשה בהתבסס על קריטריונים אחידים, שקופים וראויים.2. על מינהל מקרקעי ישראל מוטלת החובה, שנקבעה בבג"צ קעדאן ובבג"צ הקרקעות להבטיח, כי "הקצאת המקרקעין תיעשה באופן סביר ובלתי מפלה ובהתאם לעקרונות שנפסקו בפסיקתו של בית המשפט הנכבד בכל הנוגע לחובה לקיים צדק חלוקתי במסגרת הקצאת מקרקעי ישראל." 3. על המינהל ומועצת מקרקעי ישראל מוטלת החובה לפקח על הליכי המיון בוועדת הקבלה וביישובים, ולבחון האם קריטריון ההתאמה החברתית אינו מהווה מסווה לשיקולים זרים. כמו כן, בניגוד לטענת הסוללים, לא קיימת חובה להיות חבר באגודה השיתופית על מנת לרכוש מגרש בהרחבת ישוב כגון הסוללים.
4. לא ניתן לסנן מועמדים על יסוד מאפיינים כגון היות המועמד "יהודי" או "חילוני" בלבד. "תנאי סף לפיו לא יוכל פלוני להתקבל כחבר באגודה ולקבל המלצתה לחכירת מגרש בשכונת ההרחבה, אם איננו יהודי, הינו תנאי מפלה, אשר דינו בטלות." דחיית בקשה להצטרף ליישוב חקלאי או קהילתי, רק על בסיס זהות לאומית, ומבלי לבחון את התאמתו החברתית של המועמד, מהווה, אפליה פסולה ומשכך אין להכשירה. "האפשרות של פסילת מועמדים השייכים לקבוצות שבאופן היסטורי הייתה נטייה להפלותן לרעה תיבחן בצורה מדוקדקת, על מנת לוודא כי השימוש בקריטריון של "התאמה חברתית אין בו כדי להסוות אפליה מטעמים אחרים."5. ניתן לבחון את שיקול לאומיות המועמד במסגרת התאמתו החברתית של אותו מועמד, לחיי הקהילה בישוב, ופוטנציאל ההשפעה של הצטרפות המתיישב החדש על אופי הקהילה. כמו כן, בנסיבות מסוימות, "כאשר צירופם של מתיישבים חדשים בעלי לאום שונה, יהא בו כדי ליצור קהילה נוספת בתוך הקהילה הנוכחית, בדרך שיש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באופי הקהילה אשר גרה באותו ישוב, יכול ותהא זו החלטה לגיטימית לדחות בקשות להקצאת מקרקעין בישוב." בכל מקרה, בפרשת דווירי, המגרש שהוקצה לבני הזוג הינו המגרש האחרון והם בני הלאום הערבי היחידים שביקשו להצטרף ליישוב, כך שאין בסיס ל"חשש" כי יתגשמו התסריטים מהם חושש הקיבוץ.

פסק דינו של בית המשפט העליון
בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 22.1.07 (מפי השופט דוד חשין ובהסכמת השופטים ריבלין וארבל), קיבל את עמדת המינהל וקבע שהחלטתו של המינהל להקצות מגרש בהרחבה הינה סבירה ומשכך אין לבטלה. בית המשפט דחה את עמדת הסוללים לפיה אסור למינהל להתערב בתנאי הסף לקבלה ליישוב. כוח ההכרעה בעניין הקצאת הקרקעות מצוי בידי המינהל, ולכן אין הוא כפוף לתנאי הסף.
בית המשפט החליט לא להכריע ב"שאלות הנכבדות שמעלים העותרים בעניין זכויותיהם החברתיות והתרבותיות של יהודים חילוניים, המבקשים לשמור על אופיו של ישובים כיהודי-חילוני, והסכנות הנשקפות לטענתם, לחיי הקהילה שלהם" מקבלת בני הזוג ליישוב. אמנם העותרים לא הסוו את טענתם ומודים כי "כוונת תנאי הסף למנוע קבלתם ליישוב של ערבים (וחרדים)" אולם במקרה זה, ה"סכנות" הן תיאורטיות וספקולטיביות שכן המגרש שהוקצה לבני הזוג הינו המגרש האחרון בישוב ולכן אינן יכולות לבסס הבחנה בין פרטים המתבססת על לאום, הבחנה הידועה בחומרתה המיוחדת. לאור כך, דחה בית המשפט את העתירה. יחד עם זאת, נמנע בית המשפט מלדחות על הסף את טענותיהם של העותרים, וקבע כי "לא ניתן לשלול את האפשרות שהשאלות תתעוררנה בסיטואציה שתחייב הכרעה בהן, ואז יהיה מקום לבחון אותן לגופן."

הערות ראשוניות
נראה כי מינהל מקרקעי ישראל ופרקליטות המדינה החלו להפנים את ערכי השוויון והצדק החלוקתי כפי שנקבעו בהחלטות בג"צ בעניין קעאדן ובג"צ הקרקעות (244/00).
לעומתם דווקא בית המשפט העליון הסתפק בפסק דין פורמליסטי ולא פסל על הסף את טיעוניהם האתנוצנטריים של הסוללים. להימנעות בית המשפט מלהתייחס לשאלה הכללית יש מחיר, שכן בפועל מתבצעים מעשי אפליה שאינם מגיעים כלל לבחינה שיפוטית, ואולי אף יהיה בפסק הדין כדי לפגוע בנכונות להגשת ערעורים בעתיד.
מדאיגה גם האפשרות (שנטענה בחצי פה על ידי המדינה ולא נדחתה על ידי בית המשפט) לפיה "הסכנה" לאופיו של יישוב יהודי-חילוני מכניסתן של קבוצות אחרות יכולה להוות שיקול לגיטימי לאי הקצאת מקרקעין לערבים או לקבוצות מוחלשות אחרות. מעת שנקבע כי קריטריון הלאום עצמו איננו לגיטימי במסגרת שיקולי הקבלה, כך גם שיקולים הנגזרים מהשתייכות לאומית אינם יכולים להוות שיקול לגיטימי.
בנוסף, לדעתי אין מקום לשימוש בקריטריון של '"התאמה חברתית" במסגרת שיקולי וועדות הקבלה הפועלות ביישובים קהילתיים בהקצאת מקרקעי ישראל, המהווים משאב ציבורי. בפועל, עלול קריטריון זה להוות חסם מפני קבוצות מוחלשות כגון ערבים, מזרחיים, משפחות חד הוריות, הומוסקסואלים, נכים וכו'.
לאור האמור, נראה כי יש לבטל את החלטות 1015, ו 1064 של מועצת מקרקעי ישראל. לדעתי, יש מקום לועדות קבלה אך ורק במקרים חריגים ביותר, בישובים בהן מתגוררות קהילות ייחודיות מובהקות (כגון קיבוץ שיתופי, ישוב חרדי, ישוב של בדווים), ועל בסיס קריטריונים רלבנטיים לקהילה הספציפית בלבד.
בכל מקרה, הליך הקבלה, כפי שמתואר בעתירת הסוללים, ובתגובת המדינה הוא בלתי סביר בעליל. ההליך ערך שנים רבות, והייתה מעורבת בו חדירה פולשנית לפרטיותם של בני הזוג דווירי - בין השאר בדמות חוות דעת של מכונים פסיכולוגיים המכילים פרטים חושפניים שהובאו לידיעת חברי ועדת הקבלה, שחלקם יכולים להיות שכניהם של המועמדים. הליך זה התבסס על סעיף 2.4 להחלטה 1064 של מועצת מקרקעי ישראל, הקובע כי ככלל, טרם הקצאת הקרקע יהיה על מועמדים לרכישת זכויות חכירה בישובים חקלאיים וישובים קהילתיים (שהינם מקרקעי ציבור), לעמוד בבחינת ההתאמה החברתית ולשם כך יופנו לקבלת חוות דעת של מכון מקצועי (הכוונה למכון פסיכולוגי). נראה לי כי על פניו סותרת הוראה זו, בוודאי באופן בו היא מיושמת, את סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע שכל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

להרחבה ראו את מאמרי: "מחוזות החולשה: המשפט הישראלי והמרחב האתנו-לאומי בישראל שהתפרסם במדינה וחברה 4(1) 845 (2004) והעוסק בניתוח התגובות לבג"צ קעדאן.

[1] בג"ץ 5601/01.
[2] לפירוט ראו פסקה 2 לפסק הדין.
[3] הקיבוץ מהווה אישיות משפטית נפרדת בשם "הסוללים קבוצת מכבי צעיר להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ". בנוסף הקים הקיבוץ ביחד עם תושבי ההרחבה גוף משותף בשם "'מתיישבי הסוללים אגודה קהילתית כפרית חקלאית שיתופית בע"מ".
[4] פסקה 37 לפסק דינו של הנשיא ברק בפס"ד קעדאן.
[5] כל דוקטרינה כזו "הינה מעצם טבעה בלתי שווה", קבע בית המשפט בעניין קעדאן, והוסיף כי ביסוד דוקטרינת ה"נפרד אך שווה" "מונחת התפישה כי הפרדה משדרת עלבון כלפי קבוצת מיעוט המוצאת מן הכלל, מחדדת את השוני בינה לבין האחרים, ומקבעת תחושות של נחיתות חברתית." בית המשפט אף התבסס על סעיף 3 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של הפליה גזעית. בית המשפט דחה דוקטרינה זו גם על בסיס עובדתי וקבע ש"הלכה למעשה אין פנייה להקמת יישוב קהילתי לערבים בלבד. בפועל אין מדינת ישראל מקצה מקרקעין אלא לישובים קהילתיים יהודיים. התוצאה ("האפקט") של מדיניות ההפרדה הנוהגת כיום היא מפלה, גם אם המניע להפרדה אינו הרצון להפלות". (פסקה 30 בפסק דינו של הנשיא ברק בבג"צ קעדאן).

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באתר האגודה לצדק חלוקתי: http://www.adj.org.il/

דירוג מוסדות אקדמיים

רונן פרי

במסגרת סדרת הכתבות אודות מצב ההשכלה הגבוהה בישראל נסמכה מירב ארלוזורוב במידה רבה על דירוג האוניברסיטאות של העיתון הבריטי טיימס. מכיוון שדירוג זה משחק תפקיד כה חשוב בביקורתה על אוניברסיטאות המחקר המקומיות החלטתי, באיחור מה, לבדוק את המתודולוגיה העומדת בבסיסו של דירוג זה. אני חייב להודות כי במהלך השנים האחרונות פיתחתי חשדנות רבה ביחס לכל "מחקר" המתיימר לייצג איכות אקדמית יחסית. הדירוג של הטיימס לא הפתיעני לטובה.

אוניברסיטת פריס-סורבון*

ראשית, איני סבור שיש משמעות לדירוג כוללני מן הסוג שמציע העיתון. מה, למשל, ניתן להסיק מן העובדה ש-MIT נמצאת שישה מקומות מעל אוניברסיטת פרינסטון בדירוג זה? האם המחלקה לפילוסופיה ב-MIT טובה יותר מזו של פרינסטון? באופן דומה, מה ניתן להסיק מן העובדה שפרינסטון מדורגת מעל אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטת קולומביה? האם בית הספר (הלא קיים) למשפטים של פרינסטון טוב יותר מאלה של האוניברסיטאות המצויות אחריה בדירוג? הדוגמאות נועדו להבהיר את האבסורד שבדירוג כוללני של מוסדות בעלי אוריינטציה שונה ומבנה שונה על פני סקאלה אחת.

שנית, המרכיב המשמעותי ביותר של הדירוג, שמשקלו 40%, מבוסס על "הערכה בידי עמיתים" (peer review). הטיימס לא מסביר כיצד הרכיב את רשימת הנשאלים. אם, כפי שאני משער, רשימת הנשאלים מפולגת על פי פיזור האוכלוסיה בעולם, שיטת הדירוג מוטית באופן ברור לטובת מוסדות מחקר של מדינות בעלות אוכלוסיה גדולה (כמו ארצות הברית, סין והודו). אין זה פלא, אפוא, שברשימת מאה האוניברסיטאות המובילות ישנן שתי נציגות לסין ושתיים להודו. בפרסומיהם המדעיים של אנשי הסגל של מוסדות מובילים אלה לא נתקלתי מעולם.

שלישית, הטיימס לא ביקש מאנשי אקדמיה לדרג את כל מוסדות המחקר. דרישה כזו הייתה, כמובן, בלתי מעשית. הוא ביקש מכל משתתף בסקר לספק רשימה של עד 30 מוסדות מובילים, ולאחר מכן בחן את מספר ה"אזכורים" של כל מוסד. החסרון העיקרי של שיטה זו נעוץ בכך שאין היא מאפשרת דירוג ממשי של מוסדות המצויים מחוץ למעגל הראשון של היוקרה האקדמית. נניח שלא ניתן להבחין באופן ברור בין 30 מוסדות מובילים לבין כל האחרים, ושישנה קבוצה של 60-70 מוסדות מובילים, שמתוכם בוחר כל אחד מהמשתתפים את 30 הטובים בעיניו. אכן, יהיו בידינו מספיק נתונים לדירוג פנימי של 60-70 המוסדות המובילים. אולם מה יעלה בגורלם של האחרים? האם יש משמעות אמיתית לעובדה שאוניברסיטה המדורגת במקום 120 נזכרה פעם או פעמיים פחות מן האוניברסיטה המדורגת במקום ה-100?

רביעית, מרכיב חשוב נוסף בדירוג, שמשקלו 10%, מבוסס על חוות דעת של מגייסי כוח אדם. גם כאן לא ברור כיצד הורכבה רשימת המשתתפים בסקר. הפעם מתעורר חשש להטיה מבוססת-עושר. ככל שהמדינה בה פועלת האוניברסיטה עשירה יותר, הסיכוי לשילוב הבוגרים בחברות בינלאומיות גדולות וחזקות גבוה יותר, בלי קשר לרמת הלימודים.

חמישית (וזוהי לדעתי נקודה קריטית), מרכיב שמשקלו 20% מהדירוג הכולל של הטיימס הוא היחס בין מספר הסטודנטים לבין מספר חברי הסגל. ככל שהיחס נמוך יותר המוסד מדורג גבוה יותר. הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה בישראל הביאו לכך שהיחס בין מספר הסטודנטים למספר חברי הסגל בישראל הוא גרוע, בלשון המעטה. המרכיב הזה אינו קשור למידת הפרודוקטיביות של חברי הסגל בישראל או לאיכות מחקריהם. היחס בין מספר הסטודנטים למספר חברי הסגל הוא פונקציה של תקציב. לכן כל מי שחושב שצריך להמשיך לקצץ – אל יתפלא ואל ילין על כך שהמוסדות הישראליים יורדים בדירוג של הטיימס.**

שישית, מרכיב נוסף בדירוג הכולל, שגם משקלו 20%, הוא מספר הציטוטים של מאמרים אקדמיים לכל איש סגל. שיטת מניין-הציטוטים היא אכן שיטה מקובלת להערכת איכות יחסית. אולם ככל שהיא מתיימרת לאפשר דירוג בינלאומי מהסוג המוצע על ידי הטיימס הריהי סובלת מהטיה ברורה לטובת מוסדות הפועלים במדינות דוברות אנגלית. הטיימס מודה בכך שמניית הציטוטים נעשתה באמצעות מאגר אמריקאי המכיל בעיקר מידע על כתיבה אנגלית, ואינו מציע פתרון מניח את הדעת לבעיה זו. אין זה פלא, אפוא, שאוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד מדורגות במקומות 3-2, בעוד שאוניברסיטת סורבון מדורגת במקום ה-200...

שביעית, חרף היתרונות הידועים של דירוג-מבוסס-ציטוטים אין להתעלם מכך שמניין הציטוטים תלוי במידה רבה בתחום המחקר, ובענפי המשנה בתוכו. מאמר של מומחה למימון יצוטט הרבה יותר ממאמר של מומחה לאנתרופולוגיה בלי קשר לאיכות המחקר, עומקו ומידת תרומתו לידע האנושי. מאמר של מומחה למשפט חוקתי יצוטט הרבה יותר ממאמר של מומחה לדיני נזיקין, שוב בלי קשר לאיכות. עד עתה לא נעשו ניסיונות רציניים להתגבר על קושי זה, ולכן שימוש עקיב בשיטת מניין הציטוטים יתרום להנצחת מבני-הכוח בתוך העולם האקדמי.

שמינית, 10% מהדירוג של הטיימס מבוסס על שיעור הסטודנטים והמרצים הזרים. הפרמטרים הללו מטים את הדירוג באופן ברור לטובת מוסדות שבהם שפת הלימוד היא אנגלית. יתר על כן, אי אפשר להתעלם מהשפעת המצב הגיאופוליטי על נכונותם של סטודנטים ומרצים זרים להגיע לישראל. מיעוטם אינו מהווה ראיה לנחיתות המוסדות הישראליים, אלא למציאות הישראלית המורכבת.

תשיעית, הדירוג מתעלם מגורמים בעלי חשיבות רבה בהערכת מוסדות אקדמיים, כגון דרישות הקבלה (בחינות פסיכומטריות, הצטיינות בלימודים קודמים וכו') או שיעור התעסוקה של בוגרים (בכוונה איני מתייחס לשיעור ההכנסה – לנוכח תלותו הרבה במיקום). הטיימס מסביר כי מדובר בגורמים שלא ניתן להשתמש בהם לצורך השוואה בין מוסדות הפועלים במדינות שונות. דא עקא, אי אפשר להתעלם מהם בהערכת הצלחתם של מוסדות אקדמיים. פירוש הדבר הוא שהניסיון להציע דירוג בינלאומי כולל של מוסדות מחקר נועד מלכתחילה לכשלון.

עשירית, וחשוב מכל: קביעת המשקל של כל אחד מן הפרמטרים שכן נכללו בדירוג נראית שרירותית לגמרי. איזה צידוק, למשל, ניתן להציע למתן משקל של 40% לשיפוט בידי עמיתים ו-20% בלבד לציטוטים? אילו היינו משנים את משקלם היחסי של שני הפרמטרים הללו ל-35% ו-25% בהתאמה הדירוג הכולל היה משתנה לחלוטין. זוהי ראיה נוספת לחוסר הרצינות של דירוג "מרוכב" מהסוג המוצע בזאת.

* התמונה מתוך Wikimedia-Commons.

** [תיקון 13.2.2007] בעקבות הערתו של יונתן כהן מן הראוי להבהיר ולהדגיש כי טענה זו נבדלת מכל האחרות. בעוד שיתר טענותיי מופנות במישרין כנגד שיטת הדירוג של הטיימס (וביתר דיוק – כנגד מידת הקורלציה בין הדירוג לבין איכות אקדמית), טענתי החמישית מופנית, למעשה, כנגד השימוש המניפולטיבי שנעשה בדירוג זה במסגרת השיח הציבורי. היחס בין מספר הסטודנטים לבין מספר המרצים הוא, אף לדעתי, מדד מסוים לרמת השירות שניתן לסטודנטים. אך יש לזכור כי נתון זה קשור קשר בל יינתק לתקציב. לכן לא ניתן להלין על מקומן של האוניברסיטאות הישראליות בדירוג, ובד בבד להצדיק את שימור המציאות התקציבית הקיימת או – פשוט – להתעלם ממנה בהצגת הנתונים.

מאמר ב"הארץ": אין מדע בלי רוח

מאת פניה עוז-זלצברגר

היה לי מורה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופסור עמוס פונקנשטיין המנוח, חוקר דגול של מחשבת ימי הביניים ואיש חכם להלל, שנהג לומר בקריצה בערך כך: מאז שנבראו האוניברסיטאות במאה ה-11, הן מרמות את החברה שסביבן. אנשי העיר מפרנסים את עוטי הגלימה בזכות הרפואה והמדעים, בסברם שמטרת האוניברסיטה היא להביא תועלת מעשית ומוצקה.

זה בסדר גמור, אבל ליבת האוניברסיטה מאז היווסדה הן האומנויות החופשיות, שבלטינית נקראו "ארטס ליברלס", והללו העניקו מרחב וחירות לאנשי הרוח להוליך את הרוח האנושית להרפתקאות חדשות, ללא רווח מיידי, ללא תכלית נמדדת וללא תפוקה שיווקית. והנה, בחלוף השנים, ה"תרמית" הזאת קצת הועילה למין האנושי. היא העניקה לו את המהפכה המדעית ואת המודרנה. הפלא הגדול, אמר עמוס וזיק בעיניו, הוא שהיא עדיין מחזיקה מעמד.

ובכן, לא עוד: נחשפה תרמיתנו ברבים, ועוד בידי כלכלנים בהירי מבט. אור בוהק של חישובי עלות-תועלת מציף את פינתו הקטנה של ההיסטוריון בירכתי ספריית המחקר. ועדת שוחט מבקשת לפרק את ההסכמים הקיבוציים המקנים שכר שווה לפיסיקאי ולפילוסוף, ו"לתגמל מצוינות" - כלומר לשלם יותר ליצואני הידע המוכחים על פי מדד ההצלחה של ה-"Times Educational Supplement".

את הסערה שפרצה כאן סביב הדו"ח הצפוי של ועדת שוחט מלבה ב"הארץ" מירב ארלוזורוב, עיתונאית כלכלית מוערכת, שיצאה חוצץ נגד "הבינוניות של האקדמיה הישראלית, בינוניות הפושה בה כבר שנים ארוכות". מי שמביא פרס נובל, אומרת ארלוזורוב בפשטות, זכאי להשתכר יותר, כבמיטב אוניברסיטאות המחקר בעולם. הסכמים קיבוציים הם אנכרוניזם מסרס. יחי הדיפרנציאל, תחי האיכות.

מפינתי הקטנה בספרייה אני מבקשת להעיר כמה הערות. ראשית, יש צדק מסוים בדברי ארלוזורוב. מינהל האוניברסיטאות, ככל שהוא נתון בידי אקדמאים שאין אומנותם בכך, לוקה תכופות בחסר. מדיניות הקידום באקדמיה הישראלית, כמו גם בחלק גדול של האוניברסיטאות בעולם, מבוססת על עיקרון כמותי גורף, "פרסם או היעלם", אשר מייצר כמויות גדולות של מאמרי זיבורית מיותרים וממוחזרים. נכון גם שיושבים באוניברסיטאות אנשי סגל קבועים שמעיין יצירתם יבש זה כבר. בשני התחומים הללו ממליצה ארלוזורוב ללמוד מן הבריטים: אצלם מקדמים חוקר על פי איכות עבודותיו ולא מספרן (רעיון טוב גם בעיני). חוקר בינוני לא ימצא את מקומו לאורך זמן, וקביעות ניתנת במשורה (רעיון רע, הדוחק החוצה חוקרים צעירים ומבטיחים, ובעיקר חוקרות).

יש גם פן אחר לדוגמה הבריטית. גרזן ההפרטה של תאצ'ר לא קטל הכל. באוקספורד ובקיימברידג' יושבים לא מעט "דונים" קשישים, שחידושם האחרון פורסם בשנות השישים. הם כבר לא כלכליים. הקהילה האקדמית כמוה כחברה אנושית, יש בה צעירים בוסריים ומבוגרים שהתייבשו, לצד יוצרים פוריים מכל הגילים. אבל הבריטים, בני תרבות שכמותם, רואים את הקהילה כקהילה, לא כפס ייצור. חוקר עלוב לא יישאר במערכת; אבל חוקר מוערך שהתעייף יכול עדיין להביא תועלת רבה שאינה נמדדת בטבלאות הכלכליות. הערה מפתיעה אחרי הרצאה, שאלה טובה בסמינר, שיחת מסדרון רבת השראה, הנחיה מעמיקה של תלמיד מחקר - היכן הסטטיסטיקאי שימדוד ויכמת אותן?

כאן לב העניין. כמעט כל הנתונים שמביאים ארלוזורוב ואחרים כתימוכין לעמדתם לקוחים מתחום מדעי הטבע והמדעים המדויקים. גם על הטבלאות של ה"טיימס" אפשר להתווכח, ועשו זאת בקיאים ממני. למשל, מרכיב חשוב בהשוואה הגלובלית הוא מקום עבודתם וגובה שכרם של בוגרי האוניברסיטאות הנמדדות, קריטריון שאינו תקף עדיין ביחס לאקדמיה הישראלית.

אבל בחלקים אחרים של הקמפוס הוויכוח כמעט שלא נגע. הפקולטאות למשפטים בישראל - וזו דיסציפלינה שהישגיה המחקריים מדידים יחסית - שמן הבינלאומי הולך לפניהן. משפטנים דגולים מאירופה ומארה"ב נוהרים מדי שנה בשנה לכנסים בינלאומיים חשובים בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע, בבר אילן ובחיפה, ובכמה מן המכללות. במדד הפרסומים העולמי, SSRN, ניצבת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה זה חודשים אחדים במקומות 6-7 מבחינת הפופולריות של מאמריה בהשוואה לכל האוניברסיטאות, למעט האמריקאיות. גם כאשר נכללות הללו במדד, משיגה חיפה את ראטגרס, אמסטרדם ויוניברסיטי קולג' בלונדון. משפטני ירושלים ותל אביב נושפים למרבה השמחה בעורפה. מדובר בעשרות חוקרים ישראליים מוכרים ומצוטטים, רבים מהם צעירים. לכל אלה אין זכר בסטטיסטיקות שציטטה ארלוזורוב.

תוכנית ארסמוס למשפט וכלכלה, שנציבות האיחוד האירופי בחרה בה כאחת מתוכניות הדגל שלה בכל תחומי המחקר, כוללת את הפקולטה החיפאית כחברה החוץ-אירופית היחידה. מה עשו המאסטרנטים הישראלים, חניכי האקדמיה הישראלית המושמצת? זכו בכל אחת מן השנים האחרונות באחד משלושת המקומות הראשונים בציוני הגמר שלהם בתוכנית היוקרתית. מקצתם המשיכו להתמחות באירופה, אחרים שבו להרצות ולחקור בישראל. בבולוניה ובהמבורג טרם קראו את "דה מארקר", וסבורים בטעות שאנו מעצמה. היכן טמון כאן, בדיוק, "בלוף המצוינות" של ארלוזורוב? האם במקרה נשמטו המשפטנים מרשימותיה? (אקפיד על גילוי נאות: אני מלמדת בבית הספר להיסטוריה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, שבן זוגי, פרופ' עלי זלצברגר, הוא הדיקן המכהן שלה).

גם במדעי הרוח בישראל יש איים נאים של שגשוג, אבל מעמדם מורכב יותר. זוהי הליבה שדיבר עליה פונקנשטיין, המנוע הסודי, המקרטע, הלא יעיל, של האקדמיה כולה. אין מדע מדויק בלא פילוסופיה, אין מדעי מחשב בלא בלשנות תיאורטית, אבל טרם נכתב אלגוריתם שמסוגל למדוד את ה"תפוקה" של מדעי הרוח. גדולתם צומחת במעגלים של חוקרים ומרצים, תלמידים ובני-שיח מחוץ לקמפוס. מהן אמות המידה ל"מצוינות" כאן? מתח אינטלקטואלי, מעוף ותסיסה, מחויבות ציבורית, וכמובן טיפוחם של סטודנטים בכל הרמות.

כל אלה יוצרים צירוף שבמיטבו הוא מפרה ומעמיק. כל סטודנט טוב יכול לזהות אולם הרצאות מחושמל, ויש בישראל חוגים המקיימים סביבת מחקר כזאת. ועדת שוחט, צר לי לנבא, תעשה בהם מעשה פיל ממינהל עסקים בחנות חרסינה הומניסטית. אפילו אבי התועלתנות, ג'רמי בנתאם, היה עף מכל המדרגות של אוניברסיטה ישראלית אילו ספרו את החיבורים שפירסם בימי חייו.

טענתה של ארלוזורוב בדבר ה"בינוניות" של מדעי הרוח בישראל מתמצה בציטטה קשה מפיו של ישעיהו ברלין המנוח. מכיוון שסר ישעיהו היה מורי ורבי, אני מעזה למחות בשמו. נכון, ברלין "עקב בדאגה אחרי נפילת התחומים ההומניים בישראל" וסבר ש"המורים לא טובים מספיק", אבל הדברים כוונו להשקעת המדינה במדעי הרוח ולמעמדם הציבורי. הוא עצמו טיפח והנחה דורות של היסטוריונים ופילוסופים ישראליים, המלמדים וחוקרים היום בכל האוניברסיטאות בארץ. אוכל להעיד שרחש הערכה גדולה לאנשי אקדמיה ישראלים מסויימים, בעיקר בני הדור הצעיר ממנו.

אבל נניח לברלין ונפנה אל "גוגל": גילשו נא אל מנועי החיפוש הרלוונטיים, כמו "גוגל בוקס" או "גוגל סקולר", והקלידו בטובכם "שלמה אבינרי", "שאול פרידלנדר", "אניטה שפירא", "עדנה אולמן-מרגלית". על חלקיות המדגם הזה הזאת יסלחו נא לי עמיתיי, שבהם עוד רבים וטובים. תמצאו אותם ברשימת הפרופסורים האורחים במיטב המחלקות והמכונים בעולם, ובקמפוס הישראלי הסמוך לביתכם.

לרגע עוד אפשר לשכוח שכל האוניברסיטאות והמכללות הישראליות גם יחד נבלעות בנגיסה אחת אל בטן אוניברסיטת קליפורניה או טקסס, בואנוס איירס או דלהי. לרגע אפשר לחשוב שאוכלוסיית ישראל גדולה מפרוור בינוני של בייג'ינג.

אכן, יש הרבה מקום לשיפור וייעול ב"ארטס ליברלס" של מדינת היהודים כיום. אבל אל נטעה בעיקר: בכל פקולטה למדעי הרוח בארץ פועלים היום מוחות מעולים, על הקתדרה, וחשוב מזה - על ספסלי התלמידים. הם יתרמו את חלקם הגדול או הקט לאותו עולם מוזר, בן חורין וקשה עורף שבו חיו אריסטו ובנתאם וברלין, ארנדט וטלמון ופונקנשטיין. בעצם, אפילו אדם סמית חי בו: הכלכלה היא אולי מדע, אבל ההיסטוריה והפילוסופיה הן תרכובת עדינה מאוד של למדנות ואינטואיציה, שבלעדיה סמית לא היה כלל סמית.

המיסתורין שאליו רמז פונקנשטיין בקריצה, מיסתורי הערך המצטבר, הלא-כלכלי, של מדעי הרוח, לא נועד להסוות התנוונות. אין הוא פוטר את החוקרים ואת המרצים מביקורת והצבת רף איכות גבוה. אבל יש איכויות בלתי מדידות בצד הזה של הקמפוס. לא את כולן אפשר "לתגמל", אבל את חלקן אפשר לחסל. היזהרו, כלכלנים, באיזמליכם.

השבוי

התנצלות: היות שאני כותב על מחשב שאינו מותאם כראוי לכתיבת עברית, יתכנו תקלות בטקסט שלהלן - יונתן.

השבוי / מאת ריצ'רד לב הארי

תרגם: יונתן יובל

האסיר לעולם אנוס לומר את דבריו

כאדם חרוף צער;

אך כדי להתנחם יאמרם בשיר.

רבים ידידי, אך מתנותיהם דלות

חרפתם היא שבהעדר כופר ראוי

כבר שני חורפים שהנני שבוי.

אנשי, ברוני, יודעים זאת היטב –

אנגלים, נורמנים, פואטבים, גסקונים --

שאין לי ידיד כה דל

עד שהייתי מותירו לימק בשבי.

אינני אומר זאת כתוכחה סתם,

אלא שעודני שבוי.

כעת אני יודע לבטח

שלשבוי, כמו למת, אין קרוב ומודע.

נטשו אותי כאן בשל הממון!

עבורי זה איום, אך נורא יותר עבור ידידי.

לאחר מותי תהא זאת להם לחרפה

אם איוותר שבוי.

אין פלא שליבי דואב עלי

בעוד אחי מענה את ארצי.

אם אך יזכר בשבועה הקדושה

שנשאנו יחדיו ברעות נאמנה

לא יחלוף זמן רב, עד

שאחדל להיות שבוי.

האנז'בינים והטורנגים --

צעירים, עשירים, חזקים

יודעים שהנני אסיר, נידח, שבוי בידי אחרים.

פעם אהבוני, אך אהבתם שבקה.

המישורים נטושים מעלילות נשקם היפה

מאז שאני שבוי.

אחותי הרוזנת, ששמך המהולל יתקלס

ויתעלה בידי זה, שאליו אני עותר --

ושבשלו אני שבוי!

* * *

את השיר Ja nus hons pris כתב ריצ'רד לב-הארי כאשר נפל בשבי בדרכו חזרה מארץ ישראל לאנגליה לאחר מסע הצלב השלישי.
אצילי אנגליה, בראשות אחיו ג'ון, לא מיהרו למלא אחר דרישות הכופר שדרש כולאו של ריצ'רד (קיסר ה"קיסרות הרומית הקדושה" היינריך השישי) והוא נותר בשבי כשנה ורבע.
ריצ'רד כתב את השיר בשפת אמו, לנגדוקית (langue d’oc, אקיטנית). תרגומי שלעיל הנו ראשוני בלבד, ואינו מעביר את האנרגיה של השורה האחרונה בכל בית המסתיימת בעוצמה בתיבה pris. אך כשקראתי שוב לאחרונה את המקור לא יכלתי שלא לחשוב עליו במונחים אקטואלים. לא אכביר מילים כאן – השיר עומד לעצמו.
המקור מצוי בכמה אוספים של שירה ביניימית. ניתן לקרוא את הטקסט שלו כאן:
http://www.russianplanet.ru/filolog/babylon/truver/lion.htm#ja

כמה הערות על פרשת רמון

אורן גזל-אייל

פרשת רמון מעוררת ברבים מאיתנו תחושת אי נוחות. רובינו סבורים שהנשיקה הכפויה היא מעשה פסול, אך נראה שרבים מאיתנו גם לא שלמים עם השימוש בכלים הפליליים כנגד רמון. אני, למשל, הייתי שמח אילו ניתן היה להעמיד את רמון לדין משמעתי במקום ההליך הפלילי בנסיבות האירוע, אולם לצערי אין הליך משמעתי לשרים (בניגוד, למשל, לעובדי מדינה). בנסיבות העניין, אני סבור שראוי שבהליך גזר הדין ההרשעה תבוטל, ובמקומה יוטל על רמון צו מבחן בלא הרשעה (בכפוף לתסקיר מתאים), אף שאני מודע לכך שהסיכוי לכך נמוך.
אבל למרות אי הנוחות, חשוב להפריך מספר טענות שהועלו כנגד הטיפול בתיק ולהן אין לדעתי בסיס:
הטענה שרמון לא היה עומד לדין אלמלא היה שר: טענה נפוצה היא שתלונה מסוג זו היתה נסגרת מחוסר עניין לציבור אלמלא רמון היה שר. אין לטענה זו בסיס. מרבית האנשים אינם ערים לנושאים המטופלים בבתי משפט השלום, אך תיקים פליליים על עבירות קלות כמו זו ואף קלות ממנה מטופלים באלפיהם מידי שנה בבתי משפט השלום. דוגמאות לנשיקות כפויות שהוביל לכתבי אישום ניתן למצוא בע"פ 341/98 (ת"א) ות"פ 5251/02 (ב"ש) (עדכון: ראו גם דוגמאות מעיתון הארץ). כמובן שבמרבית המקרים הנושא כלל לא מגיע למאגרים המשפטיים, אלא מסתיים ביום הקראות קצר, בהסדר טיעון או בהליך מהיר שבו הנאשם מורשע ונידון לעונש קל. אך העובדה שמקרים אלו לא מגיעים לידיעת הציבור אין פירושה שהם לא מובילים לכתבי אישום.
הטענה שהיה ספק סביר באשמתו של רמון: פסק הדין משתמש בשינויי הגירסאות של רמון ובחוסר האמון בעדים מטעמו כדי לשלול את האפשרות שרמון טעה בפירוש התנהגותה של המתלוננת. האם אין כאן לפחות ספק סביר במודעותו של רמון לאי ההסכמה של ה'? כל מי שמכיר את הפסיקה בעבירות מין יודע שבעניינים מסוג זה בית המשפט מסתמך על הערכת אמון מסוג זו, למרות שהדבר אינו מתיישב עם האינטואיציות של רובינו באשר לפירוש המונח ספק סביר. יתכן בהחלט שצריך להחזיר את כבודו של הספק הסביר למקומו (דבר שיקשה, חייבים לומר, להשיג הרשעות דווקא בעבירות מין בהם הבנתו של הנאשם את הסכמת המתלוננת היא נתון מרכזי). אך בעניין רמון לא נעשה שימוש בכלי מיוחד שאינו מקובל בפסיקה, ושלילת הספק הסביר על בסיס חוסר אמון בדבריו מקובלת בפסיקה גם בעבירות מין אחרות.
הטענה כי מחדלי הרשויות בפרשת האזנות הסתר היו מקימים הגנה מן הצדק אלמלא היה מדובר ברמון: טענה זו מופרכת לחלוטין. העובדה שהתביעה לא ידעה על חומר חקירה, שהרלבנטיות שלו לאירוע מוגבלת (שכן החומר לא כלל כל ראיה מזכה), ולכן איחרה במסירתו, מעולם לא הקימה הגנה מן הצדק. בנושא זה כתבתי בהרחבה בבלוג בעבר ואין לי כוונה לחזור עליו כאן. די אם אומר שתקלות מסוג זה, וחמורות מהן, קורות כל הזמן במערכת המסורבלת של אכיפת החוק. כאן דובר בהחלטה של מתמללים שהתבקשו לבחון באילו שיחות שהוקלטו יש מידע על שיבוש הליכי משפט של שולה זקן, שלא לתמלל את השיחות, שכן הם לא מצאו בהם ראיות כאלו. אכן, צריך היה לפקח על העבודה כדי שאם ימצא בשיחות מידע הקשור לתיק של רמון גם הוא יועבר, אך אין מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשויות המקימה הגנה מן הצדק. בכל מקרה, האיחור במסירת החומר לא גרם כל נזק, הן מכיוון שלא היה בו מידע מזכה והן מכיוון שהוא נמסר בסופו של דבר והמתלוננת נחקרה עליו.
הטענה שבעלי עניין בהדחתו של רמון חברו כדי להדיחו ממשרתו (טענת הקונספירציה): טענה זו, גם בוואריאציות הרכות יותר (שמניחות רק להיטות יתר כנגד רמון בלא קשר פלילי בין הגורמים שפעלו בעניין) מופרכת יותר מכל האחרות. ראשית, יש לזכור מיהו הגורם המרכזי שאחראי לתלונה – אין מדובר בחבר ותיק ב"כנופיית שלטון החוק" אלא במזכירו הצבאי של ראש הממשלה, האלוף גדי שמני, שהיה הדמות החיה במאמצים לשכנע את ה' להתלונן. שמני, כידוע, כפוף לראש הממשלה, ובוודאי שלא היה לו עניין לפגוע בממונה עליו ובמפלגתו. אין סיבה להניח כי הוא פעל כנגד הממונה עליו אלא אם כך ציווהו צו מצפונו. בדומה, היועץ המשפטי מזוז אינו ידוע כחברם הקרוב של ראשי המערכת המשפטית שנטען כי רמון עשוי לפגוע בהם. להיפך, לפי התקשורת בועז אוקון היה חברו הקרוב של מזוז, כמו גם חברו הקרוב של רמון, ולשלושתם היתה תפיסת עולם דומה בתחומים רבים. ניצב יוחנן דנינו, שהפנה את התיק לחקירת יאח"ה, כלל לא ידע בעת שהעניין הובא אליו באיזה שר מדובר, ולכן קשה להאמין שהוא היה שותף לקנוניה. נותרנו עם כן עם הטענות כי תנ"צ מירי גולן השתדלה מעבר לראוי לעודד את ה' להתלונן. ואכן, כשהאלוף שמני ניסה לשכנע את ה' להתלונן, הוא נעזר בשלב מסויים גם בתנ"צ גולן. נכונותה לסייע לשמני לעודד את המתלוננת להגיש תלונה, יכולה להתפרש כחוסר אהדה לרמון אך גם כתפיסת עולם שמעשה כמו זה מחייב חקירה פלילית לאור חומרתו ומעמדו של החשוד (ותנ"ץ גולן ידועה שמי שחקרה בקשיחות שרים מכל המפלגות). תהא אשר תהא הסיבה שהניעה אותה, תפקידה בסיפור היה מוגבל, ואת עיקר עבודת השכנוע עשו גדי שמני וראש לשכתו, רסן ליעד עוז. הרעיון ש ה', מזוז, שנדר, שמני, עוז, דנינו, ושלושת שופטי בית המשפט פעלו למטרה פוליטית משותפת, אפילו בשתיקה, נראה לאור העובדות הללו מגוחך.
אחרית דבר: אחרי כל זאת גם אני איני שקט מהאופי הפלילי שניתן לגינוי של רמון, וכאמור אני סבור שגזר הדין צריך לתקן את הדברים. לאור הניסוח החמור של דברי השופטים קשה להאמין שההרשעה תבוטל או שיקבע שאין לראות בעבירה ככזו שיש בה הקלון הדרוש להדחתו. אולם הפתרון לבעיה אינו בהאשמת גורמי האכיפה על טיפולם ברמון דווקא, אלא בשינוי כללי של המדיניות ויצירת כלים שאינם פליליים לטיפול בהפרות חוק שאינן כה חמורות. החוק צריך לאפשר כלים חלופיים להליך פלילי שיאפשרו טיפול מקל יותר בעבירות מעין זו, בתי המשפט צריכים להקפיד יותר עם רמת ההוכחה הנדרשת בהליכים פליליים, והציבור צריך להימנע מלתפוס הרשעה כהצלחה של הפרקליטות, וזיכוי ככשלון שלה. אולם עד שכל זה יקרה, רמון לא היה זכאי להקלות שחשודים אחרים לא נהנים מהם.