תג

יום רביעי, פברואר 21

התכנית לפנסיה חובה – יותר מדי נעלמים

גיא דוידוב

יוזמת משרד האוצר לקדם בחקיקה הסדר של פנסיה חובה – המופיעה ב"תזכיר החוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה וצמצום פערים חברתיים" – היא נכונה וראויה. לחלק ניכר מהעובדים בישראל אין כיום כל הסדר פנסיוני. עם תום תקופת עבודתם הם "יוצאים לפנסיה" נטולת פנסיה. עליהם להסתמך למחייתם על קיצבת זיקנה זעומה וחסכונות פרטיים. וזאת בעידן של תוחלת חיים ארוכה, שמשמעותה שנים ארוכות של צורך במקורות מחייה גם לאחר גיל הפרישה, לעיתים קרובות עם נטל כבד של הוצאות רפואיות וסיעודיות.

הסדר של פנסיה חובה הוא הסדר פטרנליסטי אך הכרחי. הוא מחייב למעשה את העובדים לחסוך לטווח ארוך אחוז מסויים משכרם, בחשבון הסגור לפנסיה; זאת בהשתתפות מסויימת של המעבידים ושל המדינה. המדינה משתתפת באמצעות הטבות מס לחסכונות אלה. המעבידים נדרשים בדרך כלל לשלם סכום מקביל לזה של העובדים, ולצרף בנוסף לאותה הקופה גם הפרשות לטובת פיצויי פיטורים, שבעת הפרישה הופכות לחלק מהמקורות לפנסיה. ניתן להניח כי הטלת חובה כזו על המעבידים תגרום במקרים מסוימים לגלגול אותה עלות על העובדים. גם במקרים כאלה, שבהם השכר החודשי יפחת, דומה שמדובר בפטרנליזם דרוש, כדי להתגבר על כשלים כמו הדחקת הטווח הארוך, וכדי להגן על האינטרס החברתי (למנוע מצב שבו קשישים הופכים לנטל על מערכת הרווחה). במקרים אחרים, המעביד לא יוכל לגלגל את העלות הנוספת על העובדים, בין בזכות כוח המיקוח שלהם ובין כאשר מדובר בעובדים המשתכרים שכר מינימום שלא ניתן לרדת תחתיו. במקרים כאלה הסדר הפנסיה לא יפגע בשכר העובדים, אבל הוא יעלה את עלות העסקתם ולכן ניתן לטעון כנגדו כי יגדיל את האבטלה.

בכל הקשור לעובדים בשכר נמוך, חוק פנסיה חובה דומה להגדלת שכר המינימום. המחקר העדכני מלמד, כי בניגוד לתחזית הכלכלה הניאו-קלאסית, העלאת שכר המינימום לא בהכרח גורמת לאבטלה. עם זאת, בהחלט יש לתת את הדעת לאפשרות כזו ולהקפיד להעלות את שכר המינימום באופן הדרגתי ומתון בלבד. הסדר של פנסיה חובה צריך להיתפס כהעלאה כזו, ולהיכנס על כן באופן הדרגתי, אולי כתחליף להעלאה מתוכננת אחרת של שכר המינימום. כמו כן ראוי לשקול סבסוד של תשלומי הפנסיה לעובדים בשכר נמוך במיוחד. במובן זה יש הגיון בכריכת היוזמה לפנסיית חובה עם היוזמה למס הכנסה שלילי. יתכן שעדיף לכרוך אותם באופן הדוק יותר, כך שהמדינה היא אשר תישא בהפרשות לפנסיה (כולן או חלקן) עבור עובדים ברמת שכר המינימום.

הרעיון הבסיסי של פנסיה הוא להוות תחליף לשכר בתקופה שלאחר הפרישה, באופן שיאפשר המשכיות מסויימת של אותה רמת חיים, או לפחות שמירה על יחס ראוי לרמת החיים הקודמת. לשם כך נדרשות הפרשות בסדר גודל של 5-6% משכרו של העובד מידי חודש, על-ידי כל אחד מהצדדים, ובנוסף הפרשות לטובת פיצויי פיטורים. אלה השיעורים המקובלים בקופות הפנסיה הפועלות בשוק מכוח הסכמים קיבוציים. אם התמזל מזלו של העובד ליהנות מהפרשות כאלה תקופה משמעותית מספיק, של 30 שנות עבודה ומעלה, הוא צפוי ליהנות מפנסיה ברמה סבירה.

תזכיר הצעת החוק לא כולל כל התייחסות לשיעור ההפרשות הצפוי. ההצעה מבקשת לעודד את הצדדים הקיבוציים להגיע להסכמות בנושא זה, אשר השר יוכל להרחיב אותן לגבי עובדים נוספים במשק. הרעיון הבסיסי, לתת משקל לעמדתם של ארגוני העובדים והמעבידים, במקום להכתיב להם את ההסדרים בחקיקה, הוא ראוי. אבל החשש הוא שיכרתו ויורחבו הסכמים שיקנו פנסיה זעומה ובלתי מספקת. הרי העובדים החזקים, המאורגנים כבר כיום, נהנים ממילא מהסדרים פנסיוניים. עובדים חלשים שאינם מאורגנים כיום עשויים למצוא עצמם נאלצים להסכים להסדרים פחותים בהרבה. את הכיוון הכללי ניתן ללמוד מהצעת החוק שהגיש אברהם הירשזון לפני כשלוש שנים. לפי הצעה זו, הפרשות המעביד לפנסיה יהיו בשיעור של 3.5% בלבד, וזאת לא מהשכר המלא, אלא רק מ"השכר המבוטח", שיהיה לא יותר מ-70% משכר המינימום. פנסיית חובה מעין זו לא תהיה אלא לעג לרש. כפי שהראה פרופ' אביה ספיבק במאמר ב"הארץ" באותה תקופה, לפי אותה הצעה עובד שמשתכר 3000 ₪ בחודש, ויצליח לצבור 35 שנות וותק, יקבל פנסיה של 900 ₪ בלבד במקרה הטוב. כדי להימנע ממצב שבו השר מאשר הסכמים מעין אלה, יש לקבוע בחקיקה מינימום סביר שאין לרדת מתחתיו. לכך ניתן לצרף תמריצים לצדדים להגיע להסכמות קונקרטיות יותר או שונות ביניהם; אבל את הרף התחתון, אשר יוכל להקנות פנסיה מינימלית סבירה, ראוי לקבוע באופן מחייב בחקיקה.

2 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

נשאלת השאלה - אם ישנה חובת חסכון בפנסיה - מדוע המדינה עדיין צריכה לתת הטבות מס?
ממילא הטבות אלא נועדו בכדי לעודד אנשים לחסוך.
יטען הטוען - כפי שד"ר דוידוב רמז - שהמדינה משתתפת בצורה כזו בחסכון הפנסיוני של העובדים, אך הטבות המס הללו הן מופלגות (ראשית החסכון עצמו נחשב כהוצאה מוכרת ושנית רווחים הצומחים מהחסכון פטורים גם הם). כמו-כן, מדובר בהטבה של ניכוי מס, הטבה שהיא מטיבה יותר עם מי שאחוז המס השולי שלו גבוה יותר. עובד, שמנגד, מקבל שכר מינימום אינו משלם מס הכנסה ועל כן אינו נהנה מההטבה. האם לא ראוי שהמדינה תשתתף גם בחסכון הפנסיוני של סקטור זה?

22/2/07 18:32  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

הסדר של פנסיה חובה צריך היה להיות חרות בספר החוקים מזמן, אם כי במתכונתו המקורית, לא ה"פשרתית", כי הפשרות של היום הן הנורמות של מחר, ובישראל, יש לקפיטליזם נטייה עשקנית. מוזר, כי בהיבטים מסויימים, תחום העבודה בישראל מוסדר באמצעות חקיקה סוציאלית מתקדמת מאוד. פחות מוזר לאור ההתחמקות הלא-ברורה של ממשלות ישראל האחרונות מהתעסקות בתחום הזה, בעיקר בפן האכיפתי, כמו שאני רואה את זה, שהיה פותר הרבה מהתחלואים האישיותיים והמערכתיים במגזר המממשלתי וכפועל יוצא- הפרטי.
אפילו בבית המשפט- שנהוג לחשוב שהוא "שמאל מתון"- חלחלה התפישה המעוותת של "הנח לעשות", כלומר "הנח לכשלי השוק להמשיך להתקיים (ואף להתגבר)", בשם חופש העיסוק או החירות החיובית או השלילית, בקידוש זכותו של פלוני לשמירה על קניינו- שחשבון הבנק שלו (או הקופה הציבורית) ימשיך לגדול על גבם של אי-אלו חלכאים ונדכאים. ראינו את זה ב"בג"ץ הקיום בכבוד" (2005) של הנשיא ברק, שם בית המשפט, הגם שהכיר בחוקתיות הזכות, הטיל את ההוכחה ל"מהו קיום בכבוד" על העותרים, במקום לקבוע שיש פגיעה חמורה במקבלי קצבאות הבטחת הכנסה, שהצעת חוק ההסדרים במשק עמדה לגזול אחוז ניכר מערכם*. אדמונד לוי היה הצדיק היחיד בסדום של אותה גוורדיה, שהכשירה את השרץ, כשטען שההסדר פסול. מן הפן המשפטי- ואנחנו מוכרחים להסתכל על הרטוריקה של בית המשפט (למעט השופט לוי)- טיעוני דעת הרוב נסמכים על משענת קנה רצוץ. ככה זה כשאתה יודע שאתה עושה עוול, אבל בשם "הפרדת הרשויות"- או מה שזה לא יהיה- נמנע מלהתערב. אלו המקומות שבית המשפט מקבל את אמון העם ואלו המקומות שבהם הוא מאבד אותו. היו החלטות מסובכות יותר שבית המשפט הכריע בהן לטובת הדפוקים. איפה המידתיות פה, לא ברור. ואם פה לא ברור, אז למה שבסוגיית הפנסיות, הגם שזו מקבלת רוח גבית פוליטית מסויימת, יהיה שינוי איזשהוא בגישה הבסיסית.
הממשלה מתנערת מאחריותה לנתיניה ומעדיפה הסדרה פרטית במקום לשמור על כמה עקרונות יסוד של הגינות או הוגנות. אני מגדיר עצמי סוציאליסט (ולא "מתון", שזה המינוח לפיאודל שמשאיר כמה פירורים) וככזה, פטרנליזם הוא לא מילה גסה בעיני, נהפוך הוא; 2,000 ₪ הם סכום חודשי נורמלי להתקיים בעזרתו? 6,000 אולי, כקצבת פנסיה, וגם זה בדוחק. אזרח שתרם למדינה במשך שנים צריך לקבל את המגיע לו בזכות ולא בחסד. בטח כשמיעוט זוכה לרמת שכר שרובנו יכולים לחלום עליה. הסדר הדרגתי? בסדר גמור, אבל לא פשרה-על-פשרה. זה לא שהזקנים שלנו הולכים להמר בפראג עם הסכום הזעום של הקצבה. הטון האפולוגטי לא עובד פה. לא הפריץ יחליט מתי ירווח אצבעותיו ומתי ייקפץ אגרופו. נכון שחקיקה מתחייבת פה, אבל צריך לזכור באיזו קלות דיני העבודה מופרים כשאין אכיפה יעילה. אבטלה כתוצאה מהפרשות מעבידים/ הגדלת עלויות? שלא יעסיקו. מי שלא יכול להעסיק כחוק (והחוק בסה"כ מציב רף תחתון)- שלא יעסיק. מי שעדיין חושב שזה יעיל להעסיק ככה הוא נבל ומי שנותן להעסיק ככה, בלי פיקוח וענישה, נבל אף הוא. חסד זה יפה, אך בל נשכח את השבט.
אם רוצים ליצור מצב שבו יש פנסיה לכל אזרח, זה חייב לפגוע במי שמרוויח יותר (לאו דווקא במעמד הביניים, אבל גם). אין בזה שום רע וניתן לעשות את זה בעזרת מיסוי (בעיקר) השכבות העשירות. ממילא עוד אחוז פה אחוז שם לא באמת מזיז למי שמרוויח שכר חסר כל פרופורציה ונהנה לאורך שנים מהטבות על ימין ועל שמאל. עניין של הסברה נכונה, כמו שאני רואה את זה; אף ראש ממשלה או שר רווחה לא יודע לבוא לבעלי ההון ולגרום להם לפתוח את הארנק כ"פיי בק" לחברה (בלי לרשום את זה בפנקס). אם ביל גייטס הבין את זה יפה בעצמו, אין סיבה שאחרים לא יבינו. זה לא שנור, זו מידתיות וזה צדק.
גיא, אתה יודע שאני בסה"כ די מחבב את הדעות שלך בענייני עבודה ורווחה, רק שאתה לא חייב להישמע כזה "ריאלי". המציאות חולה ובאקמול לא תעלה כל ארוכה. נכון שהאוירה הפוליטית היום קשה (בלשון המעטה), נכון גם שמקומות התעסוקה מוגבלים, אבל גם כשפשרה מסויימת נדרשת, עדיף להתחיל מנקודה גבוהה יותר במו"מ. ביטול העלאת שכר המינימום, שהוא גם כך כה מבזה? סבסוד לעובדים בשכר נמוך במיוחד? ככה אתה פותר עוני, ברחיצה במקווה עם טייק אוויי של פאייה ביד?
קצת לוחמניות, לעזאזל, מהפכות חברתיות לא נולדות במלמול רפה. אם אנחנו מבקרים הסדר מסויים, אפשר לטעון שהוא גרוע, לא רק שיש בו טעם לפגם. הרי המצב היום גרוע מאוד- לא מעט אנשים מחטטים בפחי אשפה, ילדים רבים לא זוכים לחינוך טוב (כולל השכלה גבוהה), האלימות של אלו שאין להם מה להפסיד גואה. זה נורמלי? לכל הרוחות, אנשים צריכים קצת אידיאולוגיה נשכנית. לא בטוח שעוד חמשת אלפים ₪ בחודש יוציאו אותם מהבוץ, אבל אולי יביאו אותם למצב כלכלי נינוח יותר, שבו הם לא צריכים לוותר על התרופות, כי לחם חשוב יותר ואי אפשר לרכוש את שניהם.


* למי שמעוניין- הנה לינק לדיון מעניין שצולם במכון ואן ליר בעקבות פסק הדין. מדברים שם אבישי בניש, ד"ר אייל גרוס, פרופ. בנדור מיודענו ואמו, אחת השופטות הגדולות שקמו בישראל- דליה דורנר:
http://www.vanleer.org.il/heb/videoShow.asp?id=338

22/2/07 19:16  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>