התכנית לפנסיה חובה – יותר מדי נעלמים

גיא דוידוב

יוזמת משרד האוצר לקדם בחקיקה הסדר של פנסיה חובה – המופיעה ב"תזכיר החוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה וצמצום פערים חברתיים" – היא נכונה וראויה. לחלק ניכר מהעובדים בישראל אין כיום כל הסדר פנסיוני. עם תום תקופת עבודתם הם "יוצאים לפנסיה" נטולת פנסיה. עליהם להסתמך למחייתם על קיצבת זיקנה זעומה וחסכונות פרטיים. וזאת בעידן של תוחלת חיים ארוכה, שמשמעותה שנים ארוכות של צורך במקורות מחייה גם לאחר גיל הפרישה, לעיתים קרובות עם נטל כבד של הוצאות רפואיות וסיעודיות.

הסדר של פנסיה חובה הוא הסדר פטרנליסטי אך הכרחי. הוא מחייב למעשה את העובדים לחסוך לטווח ארוך אחוז מסויים משכרם, בחשבון הסגור לפנסיה; זאת בהשתתפות מסויימת של המעבידים ושל המדינה. המדינה משתתפת באמצעות הטבות מס לחסכונות אלה. המעבידים נדרשים בדרך כלל לשלם סכום מקביל לזה של העובדים, ולצרף בנוסף לאותה הקופה גם הפרשות לטובת פיצויי פיטורים, שבעת הפרישה הופכות לחלק מהמקורות לפנסיה. ניתן להניח כי הטלת חובה כזו על המעבידים תגרום במקרים מסוימים לגלגול אותה עלות על העובדים. גם במקרים כאלה, שבהם השכר החודשי יפחת, דומה שמדובר בפטרנליזם דרוש, כדי להתגבר על כשלים כמו הדחקת הטווח הארוך, וכדי להגן על האינטרס החברתי (למנוע מצב שבו קשישים הופכים לנטל על מערכת הרווחה). במקרים אחרים, המעביד לא יוכל לגלגל את העלות הנוספת על העובדים, בין בזכות כוח המיקוח שלהם ובין כאשר מדובר בעובדים המשתכרים שכר מינימום שלא ניתן לרדת תחתיו. במקרים כאלה הסדר הפנסיה לא יפגע בשכר העובדים, אבל הוא יעלה את עלות העסקתם ולכן ניתן לטעון כנגדו כי יגדיל את האבטלה.

בכל הקשור לעובדים בשכר נמוך, חוק פנסיה חובה דומה להגדלת שכר המינימום. המחקר העדכני מלמד, כי בניגוד לתחזית הכלכלה הניאו-קלאסית, העלאת שכר המינימום לא בהכרח גורמת לאבטלה. עם זאת, בהחלט יש לתת את הדעת לאפשרות כזו ולהקפיד להעלות את שכר המינימום באופן הדרגתי ומתון בלבד. הסדר של פנסיה חובה צריך להיתפס כהעלאה כזו, ולהיכנס על כן באופן הדרגתי, אולי כתחליף להעלאה מתוכננת אחרת של שכר המינימום. כמו כן ראוי לשקול סבסוד של תשלומי הפנסיה לעובדים בשכר נמוך במיוחד. במובן זה יש הגיון בכריכת היוזמה לפנסיית חובה עם היוזמה למס הכנסה שלילי. יתכן שעדיף לכרוך אותם באופן הדוק יותר, כך שהמדינה היא אשר תישא בהפרשות לפנסיה (כולן או חלקן) עבור עובדים ברמת שכר המינימום.

הרעיון הבסיסי של פנסיה הוא להוות תחליף לשכר בתקופה שלאחר הפרישה, באופן שיאפשר המשכיות מסויימת של אותה רמת חיים, או לפחות שמירה על יחס ראוי לרמת החיים הקודמת. לשם כך נדרשות הפרשות בסדר גודל של 5-6% משכרו של העובד מידי חודש, על-ידי כל אחד מהצדדים, ובנוסף הפרשות לטובת פיצויי פיטורים. אלה השיעורים המקובלים בקופות הפנסיה הפועלות בשוק מכוח הסכמים קיבוציים. אם התמזל מזלו של העובד ליהנות מהפרשות כאלה תקופה משמעותית מספיק, של 30 שנות עבודה ומעלה, הוא צפוי ליהנות מפנסיה ברמה סבירה.

תזכיר הצעת החוק לא כולל כל התייחסות לשיעור ההפרשות הצפוי. ההצעה מבקשת לעודד את הצדדים הקיבוציים להגיע להסכמות בנושא זה, אשר השר יוכל להרחיב אותן לגבי עובדים נוספים במשק. הרעיון הבסיסי, לתת משקל לעמדתם של ארגוני העובדים והמעבידים, במקום להכתיב להם את ההסדרים בחקיקה, הוא ראוי. אבל החשש הוא שיכרתו ויורחבו הסכמים שיקנו פנסיה זעומה ובלתי מספקת. הרי העובדים החזקים, המאורגנים כבר כיום, נהנים ממילא מהסדרים פנסיוניים. עובדים חלשים שאינם מאורגנים כיום עשויים למצוא עצמם נאלצים להסכים להסדרים פחותים בהרבה. את הכיוון הכללי ניתן ללמוד מהצעת החוק שהגיש אברהם הירשזון לפני כשלוש שנים. לפי הצעה זו, הפרשות המעביד לפנסיה יהיו בשיעור של 3.5% בלבד, וזאת לא מהשכר המלא, אלא רק מ"השכר המבוטח", שיהיה לא יותר מ-70% משכר המינימום. פנסיית חובה מעין זו לא תהיה אלא לעג לרש. כפי שהראה פרופ' אביה ספיבק במאמר ב"הארץ" באותה תקופה, לפי אותה הצעה עובד שמשתכר 3000 ₪ בחודש, ויצליח לצבור 35 שנות וותק, יקבל פנסיה של 900 ₪ בלבד במקרה הטוב. כדי להימנע ממצב שבו השר מאשר הסכמים מעין אלה, יש לקבוע בחקיקה מינימום סביר שאין לרדת מתחתיו. לכך ניתן לצרף תמריצים לצדדים להגיע להסכמות קונקרטיות יותר או שונות ביניהם; אבל את הרף התחתון, אשר יוכל להקנות פנסיה מינימלית סבירה, ראוי לקבוע באופן מחייב בחקיקה.