כמה הערות על פרשת רמון

אורן גזל-אייל

פרשת רמון מעוררת ברבים מאיתנו תחושת אי נוחות. רובינו סבורים שהנשיקה הכפויה היא מעשה פסול, אך נראה שרבים מאיתנו גם לא שלמים עם השימוש בכלים הפליליים כנגד רמון. אני, למשל, הייתי שמח אילו ניתן היה להעמיד את רמון לדין משמעתי במקום ההליך הפלילי בנסיבות האירוע, אולם לצערי אין הליך משמעתי לשרים (בניגוד, למשל, לעובדי מדינה). בנסיבות העניין, אני סבור שראוי שבהליך גזר הדין ההרשעה תבוטל, ובמקומה יוטל על רמון צו מבחן בלא הרשעה (בכפוף לתסקיר מתאים), אף שאני מודע לכך שהסיכוי לכך נמוך.
אבל למרות אי הנוחות, חשוב להפריך מספר טענות שהועלו כנגד הטיפול בתיק ולהן אין לדעתי בסיס:
הטענה שרמון לא היה עומד לדין אלמלא היה שר: טענה נפוצה היא שתלונה מסוג זו היתה נסגרת מחוסר עניין לציבור אלמלא רמון היה שר. אין לטענה זו בסיס. מרבית האנשים אינם ערים לנושאים המטופלים בבתי משפט השלום, אך תיקים פליליים על עבירות קלות כמו זו ואף קלות ממנה מטופלים באלפיהם מידי שנה בבתי משפט השלום. דוגמאות לנשיקות כפויות שהוביל לכתבי אישום ניתן למצוא בע"פ 341/98 (ת"א) ות"פ 5251/02 (ב"ש) (עדכון: ראו גם דוגמאות מעיתון הארץ). כמובן שבמרבית המקרים הנושא כלל לא מגיע למאגרים המשפטיים, אלא מסתיים ביום הקראות קצר, בהסדר טיעון או בהליך מהיר שבו הנאשם מורשע ונידון לעונש קל. אך העובדה שמקרים אלו לא מגיעים לידיעת הציבור אין פירושה שהם לא מובילים לכתבי אישום.
הטענה שהיה ספק סביר באשמתו של רמון: פסק הדין משתמש בשינויי הגירסאות של רמון ובחוסר האמון בעדים מטעמו כדי לשלול את האפשרות שרמון טעה בפירוש התנהגותה של המתלוננת. האם אין כאן לפחות ספק סביר במודעותו של רמון לאי ההסכמה של ה'? כל מי שמכיר את הפסיקה בעבירות מין יודע שבעניינים מסוג זה בית המשפט מסתמך על הערכת אמון מסוג זו, למרות שהדבר אינו מתיישב עם האינטואיציות של רובינו באשר לפירוש המונח ספק סביר. יתכן בהחלט שצריך להחזיר את כבודו של הספק הסביר למקומו (דבר שיקשה, חייבים לומר, להשיג הרשעות דווקא בעבירות מין בהם הבנתו של הנאשם את הסכמת המתלוננת היא נתון מרכזי). אך בעניין רמון לא נעשה שימוש בכלי מיוחד שאינו מקובל בפסיקה, ושלילת הספק הסביר על בסיס חוסר אמון בדבריו מקובלת בפסיקה גם בעבירות מין אחרות.
הטענה כי מחדלי הרשויות בפרשת האזנות הסתר היו מקימים הגנה מן הצדק אלמלא היה מדובר ברמון: טענה זו מופרכת לחלוטין. העובדה שהתביעה לא ידעה על חומר חקירה, שהרלבנטיות שלו לאירוע מוגבלת (שכן החומר לא כלל כל ראיה מזכה), ולכן איחרה במסירתו, מעולם לא הקימה הגנה מן הצדק. בנושא זה כתבתי בהרחבה בבלוג בעבר ואין לי כוונה לחזור עליו כאן. די אם אומר שתקלות מסוג זה, וחמורות מהן, קורות כל הזמן במערכת המסורבלת של אכיפת החוק. כאן דובר בהחלטה של מתמללים שהתבקשו לבחון באילו שיחות שהוקלטו יש מידע על שיבוש הליכי משפט של שולה זקן, שלא לתמלל את השיחות, שכן הם לא מצאו בהם ראיות כאלו. אכן, צריך היה לפקח על העבודה כדי שאם ימצא בשיחות מידע הקשור לתיק של רמון גם הוא יועבר, אך אין מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשויות המקימה הגנה מן הצדק. בכל מקרה, האיחור במסירת החומר לא גרם כל נזק, הן מכיוון שלא היה בו מידע מזכה והן מכיוון שהוא נמסר בסופו של דבר והמתלוננת נחקרה עליו.
הטענה שבעלי עניין בהדחתו של רמון חברו כדי להדיחו ממשרתו (טענת הקונספירציה): טענה זו, גם בוואריאציות הרכות יותר (שמניחות רק להיטות יתר כנגד רמון בלא קשר פלילי בין הגורמים שפעלו בעניין) מופרכת יותר מכל האחרות. ראשית, יש לזכור מיהו הגורם המרכזי שאחראי לתלונה – אין מדובר בחבר ותיק ב"כנופיית שלטון החוק" אלא במזכירו הצבאי של ראש הממשלה, האלוף גדי שמני, שהיה הדמות החיה במאמצים לשכנע את ה' להתלונן. שמני, כידוע, כפוף לראש הממשלה, ובוודאי שלא היה לו עניין לפגוע בממונה עליו ובמפלגתו. אין סיבה להניח כי הוא פעל כנגד הממונה עליו אלא אם כך ציווהו צו מצפונו. בדומה, היועץ המשפטי מזוז אינו ידוע כחברם הקרוב של ראשי המערכת המשפטית שנטען כי רמון עשוי לפגוע בהם. להיפך, לפי התקשורת בועז אוקון היה חברו הקרוב של מזוז, כמו גם חברו הקרוב של רמון, ולשלושתם היתה תפיסת עולם דומה בתחומים רבים. ניצב יוחנן דנינו, שהפנה את התיק לחקירת יאח"ה, כלל לא ידע בעת שהעניין הובא אליו באיזה שר מדובר, ולכן קשה להאמין שהוא היה שותף לקנוניה. נותרנו עם כן עם הטענות כי תנ"צ מירי גולן השתדלה מעבר לראוי לעודד את ה' להתלונן. ואכן, כשהאלוף שמני ניסה לשכנע את ה' להתלונן, הוא נעזר בשלב מסויים גם בתנ"צ גולן. נכונותה לסייע לשמני לעודד את המתלוננת להגיש תלונה, יכולה להתפרש כחוסר אהדה לרמון אך גם כתפיסת עולם שמעשה כמו זה מחייב חקירה פלילית לאור חומרתו ומעמדו של החשוד (ותנ"ץ גולן ידועה שמי שחקרה בקשיחות שרים מכל המפלגות). תהא אשר תהא הסיבה שהניעה אותה, תפקידה בסיפור היה מוגבל, ואת עיקר עבודת השכנוע עשו גדי שמני וראש לשכתו, רסן ליעד עוז. הרעיון ש ה', מזוז, שנדר, שמני, עוז, דנינו, ושלושת שופטי בית המשפט פעלו למטרה פוליטית משותפת, אפילו בשתיקה, נראה לאור העובדות הללו מגוחך.
אחרית דבר: אחרי כל זאת גם אני איני שקט מהאופי הפלילי שניתן לגינוי של רמון, וכאמור אני סבור שגזר הדין צריך לתקן את הדברים. לאור הניסוח החמור של דברי השופטים קשה להאמין שההרשעה תבוטל או שיקבע שאין לראות בעבירה ככזו שיש בה הקלון הדרוש להדחתו. אולם הפתרון לבעיה אינו בהאשמת גורמי האכיפה על טיפולם ברמון דווקא, אלא בשינוי כללי של המדיניות ויצירת כלים שאינם פליליים לטיפול בהפרות חוק שאינן כה חמורות. החוק צריך לאפשר כלים חלופיים להליך פלילי שיאפשרו טיפול מקל יותר בעבירות מעין זו, בתי המשפט צריכים להקפיד יותר עם רמת ההוכחה הנדרשת בהליכים פליליים, והציבור צריך להימנע מלתפוס הרשעה כהצלחה של הפרקליטות, וזיכוי ככשלון שלה. אולם עד שכל זה יקרה, רמון לא היה זכאי להקלות שחשודים אחרים לא נהנים מהם.