תג

יום חמישי, פברואר 1

כמה הערות על פרשת רמון

אורן גזל-אייל
פרשת רמון מעוררת ברבים מאיתנו תחושת אי נוחות. רובינו סבורים שהנשיקה הכפויה היא מעשה פסול, אך נראה שרבים מאיתנו גם לא שלמים עם השימוש בכלים הפליליים כנגד רמון. אני, למשל, הייתי שמח אילו ניתן היה להעמיד את רמון לדין משמעתי במקום ההליך הפלילי בנסיבות האירוע, אולם לצערי אין הליך משמעתי לשרים (בניגוד, למשל, לעובדי מדינה). בנסיבות העניין, אני סבור שראוי שבהליך גזר הדין ההרשעה תבוטל, ובמקומה יוטל על רמון צו מבחן בלא הרשעה (בכפוף לתסקיר מתאים), אף שאני מודע לכך שהסיכוי לכך נמוך.
אבל למרות אי הנוחות, חשוב להפריך מספר טענות שהועלו כנגד הטיפול בתיק ולהן אין לדעתי בסיס:
הטענה שרמון לא היה עומד לדין אלמלא היה שר: טענה נפוצה היא שתלונה מסוג זו היתה נסגרת מחוסר עניין לציבור אלמלא רמון היה שר. אין לטענה זו בסיס. מרבית האנשים אינם ערים לנושאים המטופלים בבתי משפט השלום, אך תיקים פליליים על עבירות קלות כמו זו ואף קלות ממנה מטופלים באלפיהם מידי שנה בבתי משפט השלום. דוגמאות לנשיקות כפויות שהוביל לכתבי אישום ניתן למצוא בע"פ 341/98 (ת"א) ות"פ 5251/02 (ב"ש) (עדכון: ראו גם דוגמאות מעיתון הארץ). כמובן שבמרבית המקרים הנושא כלל לא מגיע למאגרים המשפטיים, אלא מסתיים ביום הקראות קצר, בהסדר טיעון או בהליך מהיר שבו הנאשם מורשע ונידון לעונש קל. אך העובדה שמקרים אלו לא מגיעים לידיעת הציבור אין פירושה שהם לא מובילים לכתבי אישום.
הטענה שהיה ספק סביר באשמתו של רמון: פסק הדין משתמש בשינויי הגירסאות של רמון ובחוסר האמון בעדים מטעמו כדי לשלול את האפשרות שרמון טעה בפירוש התנהגותה של המתלוננת. האם אין כאן לפחות ספק סביר במודעותו של רמון לאי ההסכמה של ה'? כל מי שמכיר את הפסיקה בעבירות מין יודע שבעניינים מסוג זה בית המשפט מסתמך על הערכת אמון מסוג זו, למרות שהדבר אינו מתיישב עם האינטואיציות של רובינו באשר לפירוש המונח ספק סביר. יתכן בהחלט שצריך להחזיר את כבודו של הספק הסביר למקומו (דבר שיקשה, חייבים לומר, להשיג הרשעות דווקא בעבירות מין בהם הבנתו של הנאשם את הסכמת המתלוננת היא נתון מרכזי). אך בעניין רמון לא נעשה שימוש בכלי מיוחד שאינו מקובל בפסיקה, ושלילת הספק הסביר על בסיס חוסר אמון בדבריו מקובלת בפסיקה גם בעבירות מין אחרות.
הטענה כי מחדלי הרשויות בפרשת האזנות הסתר היו מקימים הגנה מן הצדק אלמלא היה מדובר ברמון: טענה זו מופרכת לחלוטין. העובדה שהתביעה לא ידעה על חומר חקירה, שהרלבנטיות שלו לאירוע מוגבלת (שכן החומר לא כלל כל ראיה מזכה), ולכן איחרה במסירתו, מעולם לא הקימה הגנה מן הצדק. בנושא זה כתבתי בהרחבה בבלוג בעבר ואין לי כוונה לחזור עליו כאן. די אם אומר שתקלות מסוג זה, וחמורות מהן, קורות כל הזמן במערכת המסורבלת של אכיפת החוק. כאן דובר בהחלטה של מתמללים שהתבקשו לבחון באילו שיחות שהוקלטו יש מידע על שיבוש הליכי משפט של שולה זקן, שלא לתמלל את השיחות, שכן הם לא מצאו בהם ראיות כאלו. אכן, צריך היה לפקח על העבודה כדי שאם ימצא בשיחות מידע הקשור לתיק של רמון גם הוא יועבר, אך אין מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשויות המקימה הגנה מן הצדק. בכל מקרה, האיחור במסירת החומר לא גרם כל נזק, הן מכיוון שלא היה בו מידע מזכה והן מכיוון שהוא נמסר בסופו של דבר והמתלוננת נחקרה עליו.
הטענה שבעלי עניין בהדחתו של רמון חברו כדי להדיחו ממשרתו (טענת הקונספירציה): טענה זו, גם בוואריאציות הרכות יותר (שמניחות רק להיטות יתר כנגד רמון בלא קשר פלילי בין הגורמים שפעלו בעניין) מופרכת יותר מכל האחרות. ראשית, יש לזכור מיהו הגורם המרכזי שאחראי לתלונה – אין מדובר בחבר ותיק ב"כנופיית שלטון החוק" אלא במזכירו הצבאי של ראש הממשלה, האלוף גדי שמני, שהיה הדמות החיה במאמצים לשכנע את ה' להתלונן. שמני, כידוע, כפוף לראש הממשלה, ובוודאי שלא היה לו עניין לפגוע בממונה עליו ובמפלגתו. אין סיבה להניח כי הוא פעל כנגד הממונה עליו אלא אם כך ציווהו צו מצפונו. בדומה, היועץ המשפטי מזוז אינו ידוע כחברם הקרוב של ראשי המערכת המשפטית שנטען כי רמון עשוי לפגוע בהם. להיפך, לפי התקשורת בועז אוקון היה חברו הקרוב של מזוז, כמו גם חברו הקרוב של רמון, ולשלושתם היתה תפיסת עולם דומה בתחומים רבים. ניצב יוחנן דנינו, שהפנה את התיק לחקירת יאח"ה, כלל לא ידע בעת שהעניין הובא אליו באיזה שר מדובר, ולכן קשה להאמין שהוא היה שותף לקנוניה. נותרנו עם כן עם הטענות כי תנ"צ מירי גולן השתדלה מעבר לראוי לעודד את ה' להתלונן. ואכן, כשהאלוף שמני ניסה לשכנע את ה' להתלונן, הוא נעזר בשלב מסויים גם בתנ"צ גולן. נכונותה לסייע לשמני לעודד את המתלוננת להגיש תלונה, יכולה להתפרש כחוסר אהדה לרמון אך גם כתפיסת עולם שמעשה כמו זה מחייב חקירה פלילית לאור חומרתו ומעמדו של החשוד (ותנ"ץ גולן ידועה שמי שחקרה בקשיחות שרים מכל המפלגות). תהא אשר תהא הסיבה שהניעה אותה, תפקידה בסיפור היה מוגבל, ואת עיקר עבודת השכנוע עשו גדי שמני וראש לשכתו, רסן ליעד עוז. הרעיון ש ה', מזוז, שנדר, שמני, עוז, דנינו, ושלושת שופטי בית המשפט פעלו למטרה פוליטית משותפת, אפילו בשתיקה, נראה לאור העובדות הללו מגוחך.
אחרית דבר: אחרי כל זאת גם אני איני שקט מהאופי הפלילי שניתן לגינוי של רמון, וכאמור אני סבור שגזר הדין צריך לתקן את הדברים. לאור הניסוח החמור של דברי השופטים קשה להאמין שההרשעה תבוטל או שיקבע שאין לראות בעבירה ככזו שיש בה הקלון הדרוש להדחתו. אולם הפתרון לבעיה אינו בהאשמת גורמי האכיפה על טיפולם ברמון דווקא, אלא בשינוי כללי של המדיניות ויצירת כלים שאינם פליליים לטיפול בהפרות חוק שאינן כה חמורות. החוק צריך לאפשר כלים חלופיים להליך פלילי שיאפשרו טיפול מקל יותר בעבירות מעין זו, בתי המשפט צריכים להקפיד יותר עם רמת ההוכחה הנדרשת בהליכים פליליים, והציבור צריך להימנע מלתפוס הרשעה כהצלחה של הפרקליטות, וזיכוי ככשלון שלה. אולם עד שכל זה יקרה, רמון לא היה זכאי להקלות שחשודים אחרים לא נהנים מהם.

21 תגובות:

Anonymous עו"ד כתב/ה:

ד"ר גזל שלום,

אני מסכים לכל דבריך, אך יש לי שתי הערות.

ראשית, אני הייתי הרבה יותר נחרץ ממך לגבי הבעייתיות בהנחה כי "נאשם שקרן הוא נאשם אשם". אסור להניח הנחה זו. נכון שמי שמודה בעובדות שאינן נוחות לו והאמת נר לרגליו ההסתברות שגרסת חפותו אמת היא גדולה יותר, אך ההנחה ההפוכה היא הנחה חלשה במיוחד כאשר מדובר בנאשמים שעומדים בפני סכנת הרשעה.

ההערה השניה היא שלא צריך כלל הנחה זו כדי להרשיע בעבירות מין, ובכלל זה במקרה של רמון. על בסיס העובדות המתוארות בפסק הדין בלבד, הרי שגם אם אני מניח בניגוד לבית המשפט כי דברי המתלוננת עשויים להתפרש כפלירטוט קל, הרי שגם אז לקבל את הטענה שהנאשם היה בטוח שנשיקה תתקבל בברכה יהא מופרך ובלתי סביר.

לכל היותר ניתן לקבל שהוא סבר כי ישנה סבירות גדולה כי נשיקה תתקבל בברכה, אך עצם קיומו של חשד ממשי (לדידו של פרופ' פלר אפילו קטן) , הרי שמדובר בעצימת עיניים.

נכון. חשד זה כמעט תמיד מתקיים כאשר מבקשים לנשק משהו, אך רובנו (כך אני מקווה) אינם עושים זאת במחטף, מבלי לשים לב להבעת פני בן הזוג, או מבלי לצפות לאיזושהיא התקרבות מקבילה מצידו.דברים ששוללים את החשד.

1/2/07 11:33  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יש לי תחושה לא נוחה מקריאת פסק הדין.
אני, אולי להבדיל מרוב הטוקבקטיסטים, קראתי את פסק הדין מתחילתו ועד סופו.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שמדובר בפסק דין שיש בו מטען רגשי עצום. זה דבר שלא צריך לקרות. שופט צריך להיות אובייקטיבי, נטול פניות, קר רוח. לא רגשן כל כך.
דבר נוסף, פסק הדין מאוד נרטיבי. הוא מציג גיבור ואנטי גיבור בצורה מושלמת. חיים רמון הוא האנטי גיבור. כל דבר שעשה הוא חלק מניסיונו להתחמק מאחריות ולהוליך שולל. הגיבור הוא המתלוננת ה', שכל דבר שעשתה, תמוה ככל שיהא, זכה להצדקה מבית המשפט. היא חיבקה את רמון כששתי ידיה כרוכות סביב גופו וחיוך מרוח על פניה? זו רק פוזה לצילום. היא הציעה לו לבוא איתה לקוסטה ריקה ואמרה לו שהיא מוכנה לוותר בשבילו על שותפתה לנסיעה ואף לקצר אותה? זה שיח היתולי בענייני דיומא. היא נתנה לו, לאחר מעשה, דף נייר עם שמה ומספר הטלפון שלה? ודאי שזה בגלל סערת הרגשות שלה. היא אמרה שאינה חפצה בפרסום הסיפור אך סיפרה אותו, לפי עדותה, ל-13 אנשים שונים לאחר ביצוע המעשה? שוב, סערת רגשות. המתלוננת סיפרה את הסיפור תוך השמטת פרטים שמסבכים אותה (מסירת הטלפון, הפלירטוט המקדים)? שוב, בגלל סערת רגשות. ואלה עובדות שמצויות בעדותה של המתלוננת עצמה. אני מתעלם לגמרי מעובדות מתמיהות יותר שהתעוררו לנוכח העדויות האחרות. אבל על פי רוח הדברים, גיבור ואנטי גיבור, כל עדות שהביא רמון - הוכרזה כבלתי אמינה.

האם אתם מבינים את כוונתי? אפילו אם רמון אשם, לא ייתכן שהוא שחור משחור והמתלוננת היא טלית שכולה תכלת. העובדות, כפי שהן עולות אף מעדותה, מלמדות אחרת.

1/2/07 13:00  
Anonymous עיתונאי זקן ושבע קרבות כתב/ה:

ח"כ שלי יחימוביץ אמרה כי לדעתה, פרשת ההטרדה המינית שביצע השר לשעבר חיים רמון לא הייתה צריכה להגיע לבית המשפט. לדבריה, "המעשה המגונה הזה היה צריך להיגמר בסטירה או בהתנצלות. מסתבר שגם ה' רצתה אותו דבר, אבל רמון לא הותיר בידי היועץ המשפטי לממשלה ברירה".

וקראתי את קרניאל בהארץ אומר שהמשמעות של פסק הדין היא שגברים בני 50 פלוס לעולם לא יוכלו להאמין שבחורה צעירה מפלרטטת איתם. אסור להם, מבחינה משפטית, להאמין שמישהי מביעה בהם עניין. אם אתה מבוגר, אינך יכול לחשוב שאתה רצוי. אתה לא.

1/2/07 13:09  
Anonymous דרומי כתב/ה:

(הערה קטנונית: גדי שמני, לא גבי שדמי)

1/2/07 13:37  
Anonymous עוה"ד מהתגובה הראשונה כתב/ה:

לאנונימוס. גם אני קראתי את פסק הדין (לא עד סופו דילגתי על ראש הפרק שעוסק בהגנה מן הצדק), ולדעתי לומר שרמון מוצג כשחור משחור זה יהא מוגזם. הוא מוצג כמי שהעיד באופן מניפולטיבי, שיקר ושינה את גרסאותיו. כך גם העדויות מטעמו. להגיד על שחור שהוא שחור ועל לבן שהוא לבן זה לא להיות חד צדדי. המתלוננת לעומת זאת לא הכחישה גם דברים שאינם נוחים.

מה שכן פסק הדין כנראה מבין פלרטוט בצורה שונה ממה שאני מבין, כנראה פלרטוט בבית המשפט = "הזמנה מפורשת לסקס". אני משתמש במילה פלרטוט בצורה שונה, ולכן הייתי אומר שמעשיה של המתלוננת היו יכולים להתפרש אצל רמון כפלרטוט קל, אבל זה לא היה מציל את רמון כמו שאמרתי בתגובה הראשונה. אין זה משנה כמה היא פלרטטה אי אפשר לטעון ברצינות שהוא חשב שאין חשד קל שמא אינה חפצה בנשיקה , ודי בכך לשם עצימת עיניים.
.
לעיתונאי שבע הקרבות. אני מציע שאת תרבות הסטירות/ברכיות נשמור לסרטים על שנות הארבעים. פסק הדין לא אמר שאישה צעירה אינה יכולה להימשך לגבר מבוגר(פסק הדין דיבר על סבירות המסקנה הזאת לאור הנסיבות. לעניין המודעות של רמון גם את זה לא היה צריך לעשות, שכן בפלילי הבחינה צריכה להיות סובייקטיבית) אבל גברים צעירים ומבוגרים כאחד אינם יכולים להתנפל בנשיקות על נשים. לא צריך חוזה, ולא צריך לשאול במפורש, אבל צריך להיות קשוב, ולראות כיצד מגיב בן הזוג, כמו שציינתי בתגובה הראשונה.

1/2/07 14:20  
Anonymous ג'וני דו כתב/ה:

הפוסט מעניין, אבל אני חייב להמשיך כאן בקו הקטנוני של דרומי, ולבקש שאחרי ששינית משדמי לשמני, תלך עם זה עד הסוף ותחליף את גבי לגדי.

1/2/07 14:38  
Anonymous נעמה כ כתב/ה:

,אורן שלום

האם תוכל לנמק יותר מדוע לדעתך "ראוי שבהליך גזר הדין ההרשעה תבוטל, ובמקומה יוטל על רמון צו מבחן בלא הרשעה (בכפוף לתסקיר מתאים)"? מלבד תחושה לא נוחה, שלא נראית לי בסיס מספיק לביטול הרשעה. מילא אם ההרשעה לא היתה ניתנת פה-אחד; מילא אם ההרשעה היתה מסויגת; אבל זה איננו העניין. מדוע צריך לבטל הרשעה חד-משמעית שניתנה פה-אחד, רק מפני ש"ברבים מאתנו" מתעוררת אי-נוחות, או ש"רבים מאתנו" סבורים שמתן נשיקה תוך החדרת הלשון איננה כל-כך נוראית, וצריכה להסתכם מקסימום בסטירה? (קל לומר, צריך לזכור שמדובר בבחורה צעירה לובשת מדים ובשר בכיר בממשלה, בסיטואציה שבה גם נשים מבוגרות ומנוסות לעיתים נכנסות להלם ולחוסר-יכולת להגיב באופן מיידי).
אין ספק שבמדרג חומרת העבירות מה שעשה רמון פחוּת בהרבה ממה שמיוחס לקצב. אבל במקרים אחרים לא שמעתי טענה עקרונית שאין להעמיד לדין על עבירות קלות-ערך לכאורה כי באותו זמן מתבצעות עבירות חמורות יותר. אם בית המשפט מצא שהתנהגותו של הנאשם עונה לקריטריונים שמכוננים את העבירה כהגדרתה בחוק, הרי חומרתה היחסית מתבטאת במדרג הענישה התואם לאותה עבירה, שלב שטרם הגענו אליו במקרה הנוכחי.

כדאי להוסיף לגבי הטענה שהחמירו עם רמון שראוי להחמיר עם אנשי ציבור המתנהגים באופן כזה, שכן הם מנצלים לרעה את מעמדם, את כוחם, את שררתם ואת קשריהם, בדיוק כפי שהם עושים זאת במקרי שחיתות, נניח.

מה שנעדר לחלוטין מהניתוח שלך הוא הפן החמור ביותר בעיני בכל הפרשה, כמו גם בפרשת קצב, והוא הכפשת המתלוננות, חיטוט בעברן המיני מתוך ניסיון לבסס אי-אמינות, ניסיון להלך עליהן אימים ובמקרים היותר חמורים הטרדת עדות או הוצאת דיבה עליהן. גם רמון וגם קצב לא בחלו בשום אמצעי כמעט. רמון הפעיל קמפיין תקשורתי מתוזמר של ספינים שלדעתי עבדו כל-כך טוב עד שהתוצאה שלהן היא אותה אי-נוחות (או תדהמה) שמלווה רבים לנוכח ההרשעה: הם פשוט קנו את הגרסה שמכר להם רמון באמצעות חבריו העיתונאים (שלא בחלו גם בפרסום עדויות ממשפט שאמור להתנהל בדלתיים סגורות), ולא היו לפניהם הראיות שהיו לפני בית-המשפט.
וזה עוד לא הסתיים: ל-ה' יהיה קשה למצוא עבודה, להערכתי, כמו גם לאל"פיות ושאר המתלוננות בפרשת קצב. גם אני אם הייתי במקומן הייתי חוששת שהנאשם וחבריו ימשיכו לרדוף אותי במטרה לנקום בי. לנוכח כל זה - הייפלא שנשים מהססות להתלונן?

1/2/07 14:40  
Blogger Oren Gazal-Ayal כתב/ה:

נעמה
הלוואי והייתי יודע להשיב לך על השאלה, למה זה נראה לי חמור מספיק כדי להצדיק תגובה עונשית ואולי גם צו מבחן אך לא כדי להצדיק הרשעה (כמובן בהינתן נאשם שזו לו עבירה ראשונה). איני יודע להגדיר רמת חומרה של מעשים, מעבר לכך שלרוב האנשים יש בראש מדרג מסויים של חומרת מעשים, ובמרבית המקרים הוא דומה למדי אצל אנשים שונים. הכלי המקובל לקביעת מדרגי ענישה חייב בסופו של דבר להישען על תפיסה ציבורית מסויימת, שלא ניתן לנתקה ממקום או חברה, גם אם בשוליים יש מקום לנסות להחדיר נורמות חדשות באמצעות שינוי מדרג כזה. מקריאת מאמר המערכת של הארץ, כמו גם הדברים של שולמית אלוני, נרי לבנה או שלי יחימוביץ, אני חושב שהעמדה שלי מחמירה ביחס לחברה בכלל וביחס לקבוצת הייחוס שלי – אלו שחרדים לזכות של כל גבר או אישה לגופם – בפרט.

1/2/07 15:00  
Anonymous עוד עו"ד כתב/ה:

תגובה לנעמה-

הניסיון לערער אמינות של מתלוננת בעבירת מין הוא חלק מהמשחק.

הנאשם במשפט פלילי לא נאשם על סמך התפיסה הסובייקטיבית של המתלוננת או של נשים צדקניות כמוך את המציאות, אלא על פי התפיסה הסובייקטיביות של המציאות בעיניו שלו. במשפט הפלילי נדרשת מחשבה פלילית, ואם לנאשם לא היה יסוד סביר להאמין שמה שהוא נעשה בלי הסכמת המתלוננת - אי אפשר להרשיעו בעבירה של מעשה מגונה.

את מנסה להחזיק את המקל בשני קצותיו: מצד אחד לעודד נשים להתלונן על עבירות מין, ומצד שני לשלול מנאשמים (לעתים על לא עוול בכפם) את האפשרות להגן על עצמם בדרך היחידה העומדת בפניהם.

בעבירות מין מהסוג הנדון עומדות זו מול זו, למעשה, שתי גרסאות. זו של הנאשם וזו של המתלוננת. האמינות היא המכריעה. לכן אין לנאשם, אפילו הוא חף מאשמה, כל דרך להוכיח את חפותו אלא על ידי פגיעה באמינות המתלוננת. כאמור, זה חלק מהמשחק. רוצה שנשים יתלוננו? בסדר גמור. אבל אסור להפוך את עבירות המין לכלי נקמני בידי נשים מתוסכלות, ולשלול מנאשים חפים את הדרך היחידה להתגונן בפני האשמות שווא כאלה.

1/2/07 15:03  
Anonymous עו"ד ישראל שדה כתב/ה:

הליכים שיפוטיים אינם משחק

עוד עו"ד כתבה בתגובה לנעמה כי פגיעה באמינות המתלוננת היא חלק מכללי המשחק.

לצערי ההתייחסות להליך המשפטי כאל "משחק" אינה נדירה בקרב עורכי הדין. זוהי אחת הסיבות העיקריות למעמדו הנמוך של המקצוע. הציבור הרחב כבר השלים עם כך שעורכי דין אינם פועלים לחקר האמת, או להגנה עחל זכויות, אלא משחקים "משחק" במסגרתו הכל מותר, ובלבד שיגבו את ליטרת שכר הטרחה שלהם.

לגופו של עניין - אם מקבלים את גרסתו של רמון, אזי המתלוננת באמת לא אמינה, ועל כן אין כל פסול במסע ההכפשות שניהל כנגדה.
אולם, בהנחה שהמתלוננת אמינה לחלוטין, כפי שקבע בית המשפט, משמעות הדבר שמסע ההכפשות נועד לפגוע במתלוננת ועל כן הוא היווה עבירה של "שיבוש מהלכי משפט" ועבירה על "חוק איסור לשון הרע". ניתן אף לטעון שמסע הכפשןת זה היווה כשלעצמו "מעשה מגונה" כהגדרתו בחוק "מעשה לשם ביזוי מיני".

לא השתכנעתי מפסק הדין כי חיים רמון לא "טעה בעובדה" לעניין הסכמת המתלוננת. בית המשפט אמנם ציין שהחיבוק היה מבחינתה רק פוזה לצורך הצילום, אבל לא נערך דיון רציני לגבי משמעות החיבוק מבחינתו. בית המשפט פטר את עצמו מדיון זה מכיוון שרמון מיקם את הנשיקה בשלב מאוחר יותר, אשר הוכחש על ידי המתלוננת.

התוצאה היא שבית המשפט הרשיע את רמון בשל המעשה הטפל - הנשיקה - אשר יכול היה להסתיים בהתנצלות גרידא, במקום לדאוג לכך שיוגש כנגדו כתב אישום על ה"עיקר" - הכפשת המתלוננת והבאת עדות שקר - כפי שעולה מפסק הדין.

1/2/07 22:37  
Anonymous דב כתב/ה:

אני חייב להתנצל בפני ד"ר גזל על שבניגוד אליו, באחד הפוסטים הקודמים שעסקו בפרשת רמון, אני החזקתי בדעה שרמון יזוכה.

בדיעבד, לאחר קריאת הכרעת הדין, מתברר שנפלתי "קורבן אמונה" לקו המניפולטיבי של טענת ההגנה שנעמו לה' מעשיו של רמון והיא חפצה בהם.

הנטייה שלי להאמין לרמון נבעה מפרשנות התנהגותה של ה' לאחר האירוע, אולם זאת הייתה טעות מצידי להניח כיצד צריכה להתנהג קורבן תקיפה מינית.

2/2/07 16:36  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני יוצא מנקודת הנחה שרמון אינו איזה עבריין מין סדרתי, אלא שזה המקרה הראשון והיחיד שבו הוא תקף מינית.

מעניין שהתקיפה המינית הזאת התפרצה לו בדיוק בכניסה לדיון הממשלה בדבר תקיפה מלחמתית בלבנון.

תקיפה מינית בצמוד לתקיפה בלבנון, כנראה זה נכון שרוח המלחמה מעוררת באדם יצרים חבויים.

2/2/07 18:38  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

האם ניתן להפנות לפוסט הקודם שאליו מתייחס דב?

2/2/07 19:55  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לפוסט קראו בשם: האזנות הסתר לרמון - התמקדות בנאשם הלא נכון.

הפוסט הנ"ל נמצא בלינק הבא:
http://haifalawfaculty.blogspot.com/2006/11/blog-post.html

3/2/07 13:11  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

בעקבות פרשת רמון:

האם ה' שהותקפה מינית במהלך עבודתה כחיילת במשרד ראש ממשלת ישראל, וזאת על ידי שר בממשלת ישראל, ובמקרקעין של ממשלת ישראל (משרד רוה"מ), זכאית לתבוע נזיקין גם מממשלת ישראל ולא רק מרמון?

והאם ראוי שתעשה כן? לדעתי בהחלט ראוי שכן.

5/2/07 19:08  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

מעניין האם התשובה לעניינים שעלו פה בדבר חומרת העונש, מיהות הנאשם וכיו"ב שלל טענות מרהיבות עין היתה משתנה אם בתו הצעירה של כותב המאמר היתה מנושקת בעל כרחה ע"י רמון זה. האם, למשל, עניין ההליך המשמעתי היה עדיין צץ ועולה? שמא אז היה ההליך הפלילי נמצא ראוי יותר?
רק דבר אחד עיקרי שרציתי להביע: דובר על היות רמון שר והטענה לפיה אלמלא היה נושא בתפקיד כה בכיר בשירות הציבורי לא היה העניין מגיע לאן שהגיע. יש פה איזה סאבטקסט מוזר, לפיו, הליך שנפתח כנגד אישיות ציבורית מקורו פסול או למצער מחשיד בשיקולים זרים, ענייני קנוניות שהוזכרו וכו'.
אני, לתומי, סברתי, שאישיות ציבורית- ודאי מן הזן המיניסטריאלי- ראוי שתהווה דוגמא ומופת לנתיני המדינה. הדבר מתבקש מאליו; הסמכות והיוקרה של זו גבוהה עשרות מונים מזו של האזרח הפשוט, לכן גם האחריות בהתאם, שאם לא כך, היכן רצון העם והלגיטימציה והציות. לא היינו מצפים שעל שוטר שסרח יושת עונש זהה לזה שהוטל על אזרח שאינו שוטר שעבר עבירה דומה. השאלה האם דין אחד לאזרח הפשוט ודין אחר (מחמיר) לאישיות בכירה חייבת להיענות בחיוב, כיוון שאמון הציבור במערכות השלטון חייב להיות גבוה (לכן אני גם סבור, שמוסד החסינות של חברי הכנסת הוא רעיון רע, המכשיר עבירות, מקשה על גילויין ומונע ענישה אפקטיבית במקרה הצורך).
גם אם באזרח מן השורה מדובר היה, אין הסבר משכנע של ממש מדוע לרחם עליו. כלום לא היה מודע למעשיו שעה שביצעם? בודאי שכן. ייחוס טמטום למאן דהוא עובד רק עם לקויי נפש רציניים. לא עם אדם נורמלי. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר בשר עסקינן (שאז עולה פרדוקס היסוד הנפשי, לפיו פלוני בכיר חייב להיות אוטיסט כדי שלא לשים לב מה קורה סביבו, ואם מודעותו נודדת לה כך, מדוע הוא עדיין משמש בתפקידו). אני אפילו נוטה להניח, שגברים יהיו "רחמנים" פי כמה מנשים, אם יעלו בפניהם שאלה דומה בתחום עבירות המין ה"קלות", מין נטייה רעה (ומחשידה כשלעצמה)- להגן על כופים בני מינם, שטרם ירדו מעץ חוסר הבטחון של מיניותם.


ועוד משהו קטנטן: בפוסט בו דובר על רמון וקצב ציינתי כמה תיאורים די גבוליים (נניח, הכינוי "טינופות"), אבל בהחלט לא בוטים באופן קיצוני (כך חשבתי אז, כך גם כעת), אבל צונזרתי ואז הוחזרתי לאויר, לאחר מחאה כלשהיא, ואז שוב צונזרתי. ניחא.
רמון הוא עבריין מין, על זה כבר ניתן להסכים, ולו חלקית. קצב, מקרה גרוע אלפי מונים, בדרך הנכונה לקבלת התואר, אך טרם נשפט והורשע. לפיכך, הכבוד המפוקפק להיות מכונה "טינופת" נופל, נכון למועד כתיבת שורות אלו, בחלקו הבלעדי של חיים רמון. הוד נבצרותו הזמנית, אל תשכח, אני בונה עליך.

6/2/07 04:28  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לניצן - לדעתי הכינוי טינופת נופל בחלקו של קצב בלבד.

ואסביר מדוע...

אם לא היה מדובר בשר ובנשיא, אלא באדם מן היישוב, ההליך הפלילי בשני המקרים היה כולל גם מעצר לחקירה ובקשה להארכת מעצר עד תום הליכים.

במקרה של רמון, סביר להניח שהוא לא היה נעצר עד תום ההליכים. וזאת מאחר שהודה בדבר קיום הנשיקה, ולאור חומרתה הלא כל כך חמורה של העבירה (נשיקה ולא באונס).

ולאור העובדה שלאחר הרשעתו, אין בכוונת התביעה לדרוש מאסר בפועל. אני מגיע למסקנה שמדובר בהמעשה שלא הפך את רמון לטינופת מהסוג שיש בבתי המאסר.

מצד שני,

במקרה של קצב, אומר היועץ המשפטי שיש ראיות לכאורה, לכמה מקרים שבהם חוזר דפוס התנהגות מינית עבריינית, והנשיא אינו מודה אפילו בקיום יחסי מין בהסכמה. ומכאן סביר להניח שאילו היה מדובר באדם מן הישוב, היה מוצא עצמו במעצר עד תום הליכים.

ומאחר שבמקרה של קצב אין מדובר בהתנהגות עבריינית בודדת כמו של רמון, אלא בהתנהגות עבריינית סדרתית, ולאור דבריו היועמ"ש בדבר קיומם של ראיות מרשיעות, סביר להניח שהפרשה תסתיים במאסר ממושך כיאה לטינופת מסוג זה.

(אשמח לשמוע את דעתך לגופו של עניין.

6/2/07 12:44  
Blogger Oren Gazal-Ayal כתב/ה:

לניצן,
השאלה מה היה קורה אילו הנפגעת היתה קרובה שלי, נראית לי דמגוגית. באותה מידה ניתן לשאול מה היה קורה אילו הנאשם שנישק (ולדעתו בשל טעות בהבנת הדברים) היה הבן שלי. אלו שאלות לא רלבנטיות. ברור שכאשר אדם מעורב ריגשית באירוע תגובתו עשויה להשתנות, וזו גם הסיבה שאנחנו כחברה לא רוצים שמי שמעורב ריגשית יפסוק (אם הבן של השופט היה נאשם או הבת של השופטת היתה נפגעת - היינו מצפים ממנו לפסול את עצמו, נכון?).
אני מוכן עם זאת לומר שאם אדם זר ודוחה היה כופה עליי נשיקה כזו סביר שגם אז הייתי חושב שהוא אינו ראוי למאסר בפועל.

8/2/07 11:00  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

עניין הקירבה נועד לעורר קירבה רגשית מסויימת לסיטואציה, איזושהיא אמפתיה בסיסית, שקיימת אצל כולנו, כנראה ברבדים שונים. אני לא בטוח, שאם אותי היו אונסים למגע שכזה (ותודו שלקבל בכח נשיקה מחרדון צב היה טראומטי פחות), הייתי מסתפק בהעמדה לדין משמעתי, אם כי אני חייב לציין, שאני לגמרי לא משוכנע, שנשיקה כפויה היא עילה למאסר. הרעיון הכללי הוא, שהעמדה לדין פלילי אינה נשללת על הסף (מה גם, שדין משמעתי מסייע לעיתים לקבור עניינים).
וכל כך למה? שאלה שגם לי כגבר אין תשובה ממשית עליה- אולי אם הייתי נערה חולמנית ומאושרת ובמחי החדרת לשון דוחה כפויה אחת מצד ברנש פלוני היה חרב עליי עולמי הפנימי והייתי הופך לנערה חולמנית-אך-מרגישה-מחוללת-ופגומה-רגשית (והלא ישנם בנמצא לא מעט אנשים שבריריים, בודאי בגיל צעיר, שנאשים אותם בזה?), מה אז? אין פה תקיפה, חדירה פיסית למרחב הפרטי שלנו? עד כמה שאני יודע, גולגולות דקות או דקיקות אינן שוללות אשמה.

לגבי קצב וההערה מקודם- קשה לי להאמין (תרגום בעלי המון-בלאן: אין סיכוי) ש"האדם הסביר"- זה שאינו אישיות ציבורית או בעל המהלכים אצל כאלו- היה זוכה להקלות להן זכה כבודו. היה נרקב במעצר כאחרון הנרקומנים.
כמה תחנות ירידה היו בדרך עד להחלטה על הגשת כתא"ש והוא בשלו, נאחז בקרנות המשכן. זו דוגמה לסטייה (הקשה, במקרה הספציפי של קצב), או המדרון החלקלק, שאין לה שום אפקט טוב על הפוליטיקה, שגם ככה לא סובלת מעודף אמון.
אבל למה להיות פסימי- זה לא יעזור לו. מבחינתי, שיחלוק תא עם בני בני ילד רע. היפוטתית, מעניין מי יחלל את כבודו של רעהו, לא? (האמת? אני בעד בני אקטיבי- הוא גם הפז"מניק הותיק, גם חטף מלא מכות, וגם שלא יבכה שלא נותנים להינות ורק גונבים לו טונה)

15/2/07 06:00  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לד"ר גזל ולמר הוכנר הנכבדים,

ראשית, כסטודנט בפקולטה למשפטים, קשה לי עם ההנחה וההגדרה בהם הנכם משתמשים ביחס למשה קצב, נשיא המדינה - "טינופת". האין זה עקרון יסודי בסיסי בדיון פלילי כי אדם הנו חף מפשע עד אשר הוכרע אחרת?

שימוש במושג "טינופת" ,לטעמי מהווה ביטוי למה שנאמר בפקולטה בכנס שנעשה לפני מספר חודשים, אואודת השפעת התקשורת על דעת קהל וחריצת הגורלות של הנאשמים. העובדה כי פורסם שהיועמ"ש ציין כי קיימות ראיות לכאורה אינן מהוות הרשעה. ההאשמות וגזירת הדין שנעשתה בתקשורת כנגד קצב למעשה באה לידי ביטוי בשימוש במונחים שכאלו על ידי אנשים מן היישוב, ובמיוחד אלו המהווים מומחי משפט.

לעניין ההקלות - איני סבור שכל עבריין מין אחר היה זוכה לצליבה ולההאשמות הציבוריות האינסופיות להן זוכה הנשיא. דומה כי היה רבים היו מעדיפים לשהות במעצר ממושך (ואיני בטוח כי הנשיא היה זוכה למעצר עד תום ההליכים, אם היה אזרח מן השורה), מאשר שיחרצו את דינו בתקשורת וישאימו אותו בכינויים, כגון "טינופת" או כל כינוי מבזה אחר. חבל כי דווקא מי שאמור ללמד ולהעביר את עקרונות המשפט הדיוני הפלילי לסטודנטים - אף הוא חורג מהעקרונות שהוא עצמו מלמד, וחורץ את גורלו של מי שטרם החל אף משפטו.

בנימה אישית, ואדגיש כי לא היא הניעה אותי לכתוב את התגובה הזו, אציין כי איני בטוח כי הנשיא קצב עשה את המעשים המיוחסים לו, ובכל מקרה כל עוד אלו לא הוכחו מבחינתי נשיא מדינת ישראל זכאי.

27/2/07 13:04  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

I found this site using [url=http://google.com]google.com[/url] And i want to thank you for your work. You have done really very good site. Great work, great site! Thank you!

Sorry for offtopic

14/11/09 13:17  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>