המשפט כמשחק השקר

בראיון המדהים שנתן עו"ד אביגדור פלדמן לאילנה דיין לפני מספר שבועות הדהדה סלידתו מהשקרים הכרוכים במשפט הפלילי. פתיחת הראיון במילים "המשפט הוא משחק השקר" נתפסה בעיני רבים כקשורה ישירות לפרשת קצב, בה הוא היה מעורב כסניגור. רבים רואים באישור הסדר הטיעון שנערך עם משה קצב כהוכחה לכך שהמשפט הוא משחק השקר. סניגורים מעולים, כך לפי הלכי הרוח הציבוריים, הצליחו לחלץ אדם שפל שניצל את מעמדו הרם לתקיפה מינית של למעלה מעשר נשים מהרשעה בעבירת אונס וממאסר. בג"ץ, כך לפי המפגינות והמפגינים בכיכרות, נתן לשקר יד.
על השקר הזה נכתבו כבר מילים רבות. בכך לא אדון כאן. אולם פרשת קצב משקפת את משחק השקר גם במובנים רבים אחרים. הנה מספר דוגמאות, בלתי ממצות, לשקרים ולעיוותים שכופה המשפט על המציאות כפי שהם משתקפים בפרשת קצב.
1. ישן וחדש – לכל ברור כי חומרת מעשיו של קצב משתקפת בין היתר בריבוי עבירות המין שנחשפו בראיות. היועץ המשפטי לממשלה, לאחר הסדר הטיעון, ציין כי קצב נהג כעבריין מין סדרתי. ריבוי הנשים שעבדו תחת קצב והתלוננו נתפס בציבור (ובצדק רב) כראיה לכך שאין מדובר בדימיון או קנוניה. אולם משפטית אין לכך כמעט כל ערך. העבירות שבוצעו ברוב המתלוננות, על פי הראיות שנאספו, התיישנו. המשפט צריך להתעלם מהן. גם במישור הראייתי יש קושי ממשי להיעזר בעדויותיהם של המתלוננות שהעבירות שבוצעו בהן התיישנו. לכאורה, אם כן, עבירות אלו אינן רלבנטיות. למעשה הן רלבנטיות ביותר, הן לציבור השופט את ההחלטות שהתקבלו בפרשה והן, כך יש להניח למקבלי ההחלטות, שציינו את ריבוי המקרים בראיונות שנתנו בתקשורת. ההתיישנות כופה על המשפט שקר, והמצג על פיו מה שהתיישן אינו רלבנטי להחלטות המשפטיות אינו מצג אמת.
2. עבירות ומין – המשפט עוסק בעבירות. הוא אינו עוסק במין. לכן עצם קיומם של יחסים בין קצב לבין מי מהמתלוננות אינו עניינו של המשפט. זו הסיבה שנסגר התיק בעניינה של א' מבית הנשיא – הקושי להוכיח שהמין שנחשף בראיות היה גם עבירה. קצב לא צריך לחשוש מחשיפת יחסים אלו, אם הם היו חוקיים, כמו שאין הוא אמור לחשוש מחשיפת האירועים שהתיישנו. אירועים אלו אינם רלבנטיים. זהו כמובן שקר. קצב חושש מאוד מהליך משפטי בו הוא יאלץ לטעון לקיום יחסים מוסכמים. יחסיו של נאשם עם משפחתו ועם הציבור התומך בו תלויים בכך, והרצון להגן על יחסים אלו אינו נופל מהרצון להימלט מעונש פלילי. קצב, כך נראה, חייב להגן על השקר לאישתו ולתומכיו. הוא יכול לעשות זאת באמצעות הודאה במסגרת הסדר טיעון שתחסוך ממנו את ההליך המשפטי. אך האם הודאה זו אינה שקר?
3. הליך והסדר – ההליך הפלילי מקנה לנאשם הגנות רבות מפני הרשעת שווא, בכללם הזכות לעימות עם העדים והזכות שהרשעה לא תקבע אלא אם האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהסדר טיעון מוותר הנאשם על כל ההגנות הללו. איך ניתן להבטיח שההסדר לא מוביל להרשעת שווא? התשובה טמונה בהסכמת הנאשם. אם הנאשם בחר, לאחר שקיבל יעוץ משפטי טוב, להודות במסגרת הסדר טיעון, כנראה שאפילו הוא חושש שההליך יסתיים בהרשעה. הסדר הטיעון נערך בצל ההליך הפלילי, וכך מובטח לנו שנאשם המאמין בצדקת דרכו ויודע בזכות סניגוריו כיצד להוכיח את חפותו (או, לפחות, לעורר ספק סביר באשמתו) לא יודה. אם חפים לא מורשעים במשפט, חפים לא יסכימו גם להסדר. אלא שאם הנאשם מעוניין להימנע מהליך פלילי מביך – זהו שקר. במצב כזה הודאת הנאשם לא יכולה ללמד על אשמתו, וההליך הפלילי הכרחי לבירור האמת.
4. אמון ואמונה - בהנחה שכולם יודעים זאת (גם אם לא אומרים זאת) מדוע הם מסתפקים בהודאה? מדוע היועץ המשפטי, בג"ץ או הציבור כולו אינם חוששים מהרשעת שווא? הנה תשובה אפשרית – בשל כל אותם נתונים "לא רלבנטיים" משפטית. הם מסיקים מהראיות שקצב ביצע עבירות מין רבות בעבר – הן כאלו שהתיישנו והן כאלו שקשה להוכיחם - ומסיקים מכך את המסקנה ההגיונית (אך לא בהכרח המשפטית) שגם המעשים בהם הוא מוכן להודות בוצעו. הראיות אולי קשות. במשפט יתכן שהם לא יוכחו מעבר לכל ספק סביר. אבל עבירות מין כנראה בוצעו והם (הציבור, היועמ"ש, בית המשפט) רוצים צדק – ובצדק. ההודאה של מי שמבקש להימנע מהליך פלילי מביך, מסייעת לעקוף את הקושי המשפטי המונע מהפרקליטות להוכיח שקצב נהג כעבריין מין סדרתי.
5. המשפט הפלילי מחייב אותנו להתעלם מעובדות רלבנטיות רבות (עבר פלילי) לקדש בלא הצדקה עובדות אחרות (הודאת הנאשם) ולבסוף מאפשר לנו, לעיתים להגיע בדרכים עקלקלות לתוצאה סבירה (ככל שהתוצאה בעניין קצב סבירה). גם אם השימוש המושאל שלי במונח "שקר" היה מוגזם (ואני מודה שנסחפתי מעט אחר המשפט של עו"ד פלדמן), עדיין כולנו צריכים לחשוש מהמשחק הפלילי, על חצאי האמיתות שלו, והכללים שקבועים בו המנוגדים לתבונה הפשוטה של רובינו. לשמחתנו, בינתיים, מערך התביעה בישראל, ככלל, אמין. הוא משחק בכלים שברשותו כדי להגיע לתוצאות הוגנות, באופן כללי. אני משוכנע שאילו הפרקליטות האמינה שקצב לא ביצע עבירת מין (ולא רק האמינה שיהיה קשה להוכיח עבירות שלא התיישנו) היא לא היתה מסכימה לקבל הודאה של נאשם שתכליתה לחסוך ממנו לחשוף את יחסיו האישיים עם עובדותיו. אבל אולי ההליך מחייב שינוי. אולי צריך לבנות הליך שיבטיח שהתביעה הכללית לא תוכל להסתמך על הודאה שערכה ההוכחתי מוגבל, ומנגד, שיהיו לה הכלים להעביר לבית המשפט מידע רלבנטי אחר כשהדבר דרוש להוכחת האשמה.

אילן סבן - המערך הסימבולי של ישראל וסוגיית החיוב לעמוד בהמנון

הניתוח הקצר להלן הוא תיאורי. עניינו מידת שותפותו של המיעוט במערך הסמלים של המדינה: השפות הרשמיות שלה, המנונה הלאומי, דגלהּ, גיבוריה, ערכיה, ימי החג והזיכרון שלה וכדומה. אציג כאן שלשה נושאים: שפה, סמלים ממלכתיים ושמות מקומות, ובעקבותיהם אשמיע שני טיעונים, אחד מהם מתייחס לשאלת הטלת חיוב לעמוד בהישמע ההמנון.

מעמדה של הערבית
משפטית יש לערבית מעמד של "שפה רשמית". זו תולדה של סימן 82 לדבר המלך במועצתו. אלא שכל ילד יודע שיש פער עמוק בין מעמדה המשפטי של הערבית לבין המציאות הלשונית של ישראל. העברית היא השפה הממשית היחידה של הזירה הכלל-חברתית: שפת הבירוקרטיה השלטונית, שפת ההשכלה הגבוהה, שפת רוב רובה של התקשורת האלקטרונית הציבורית בישראל, ושפת נתחים עצומים של אותו חלק של שוק התעסוקה הפתוח בפני המיעוט.
עם זאת, לפני 5 שנים הופיעה התפתחות משפטית, שחשוב לעמוד עליה בקצרה. בית המשפט העליון הטיל חובה על שילוט עירוני דו-לשוני בערים המעורבות. תוצאת פסק הדין חשובה – היא מעצימה את הנוכחות של הערבית בפרהסיה (בציבוריות) של החברה הישראלית. אך נקודה חשובה אחרת הייתה ההנמקה של בית המשפט.
בית המשפט חייב היה להתמודד עם שאלה שקהילת הרוב משתמשת בה תכופות כתירוץ: "אם ערבית, אז למה לא רוסית, ואמהרית, ו... – מגדל בבל לשוני...". להלן תשובתו של הנשיא ברק, והיא עמוקה בעיני.
"על רקע זה עשויה להתעורר השאלה הזו: מה מייחד את השפה הערבית, ומדוע דינה שונה מדינן של שפות אחרות – נוסף על העברית – אשר הישראלים דוברים אותה? האם אין נובע מגישתנו כי עתה יוכלו לבוא תושבים של ערים שונות, ובהם קבוצות מיעוט של דוברי שפות שונות, בדרישה כי השילוט בעירם יהיה גם בשפתם זו? תשובתי היא בשלילה, שכן לא הרי כל אותן שפות כהרי השפה ערבית. הייחוד של השפה הערבית הוא כפול: ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים, אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות, תוך כיבוד לשונם ותרבותם. הרצון להבטיח דו-קיום בכבוד של צאצאיו של אברהם אבינו, תוך סובלנות הדדית ושוויון, מצדיק הכרה בשפה הערבית בשילוט העירוני - באותן ערים בהן ישנו מיעוט ערבי ניכר (בין ‎6% ל‎19%- מהאוכלוסיה) - בצד אחותה הבכירה, העברית. [...]" (ההדגשה הוספה)
בתמצית, בית-המשפט מרחיב את הזכויות הלשוניות של השפה הערבית, על בסיס הכרה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי יליד, להבדיל מקבוצת הגירה או עלייה לישראל. כמו כן, הצורך בדו-קיום בשלום אינו משמש בפסק-הדין טעם מצדיק להגבלת המיעוט (בשם הנימוקים המוכרים, של שמירת "סדר ציבורי", "הגבלת הסתה" וכדומה), אלא מקור לגזירת חובות על המדינה דווקא לטובת המיעוט.

סמלים ממלכתיים אחרים
מה באשר ליתר סמלי המדינה? בישראל נתונה 'בלעדיות סימבולית' לקהילת הלאום היהודית. הדיבור על "בלעדיות" נועד להדגיש, כי כל הסמלים הממלכתיים בישראל (למעט, מעמדה החלקי של הערבית) נושאים אופי חד-ממדי, חד-לאומי. אין מדובר רק בחוסר סימטריה או חוסר ייצוג הולם (פרופורציונלי למשל) של המיעוט – כגון מצב שבו רוב ימי המועד הרשמיים מזוהים עם היהודים אך רק מיעוט זניח של ימי המועד מזוהה עם הערבים. בישראל אין ולוּ יום מועד רשמי אחד שמקורו במיעוט הערבי.
יתר על כן, רוב השנים לא היה ולוּ יום מועד אחד הנוגע לבסיס המשותף לכל אזרחי המדינה: ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם והדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. זה עצוב וגם סמלי, שיום המועד הראשון המוקדש לחשיבות הדמוקרטיה (יום-מועד המתגבש כמעט יובל שנים לאחר הקמת המדינה), הוא יום הזיכרון ליצחק רבין.

שמות מקומות
גם כאן מופיעה בלעדיות כמעט מלאה לקהילת הרוב היהודית. מדובר במתן שמות עבריים – שלרוב באים להחליף, ולא רק לעמוד לצדם, של השמות הערביים הקיימים – וזאת כאמצעי לביסוס חזוּת ציבורית "יהודית-עברית" לארץ.
תקשיבו לדבריו הכואבים, אך מאד-מעוררי-המחשבה, של באסל ג'טאס, אינטלקטואל ערבי, אזרח ישראל. הוא מסביר משהו על תהליך הניכור הפנימי של האזרחים הערבים:[1]
"אני רוצה לומר שהאפליה שאנחנו סובלים ממנה, קודם כול היא בזה שהפכנו להיות זרים בארצנו, [...] אנחנו לא במולדת שלנו. תראו איזה דילמה, איזה נכּבּה, איזה טרגדיה, אנחנו בגליל ואני יוצא מצומת שבע לצומת גולני, מצומת גולני לצומת בית רימון ורק אז אני מגיע לנצרת. אנחנו משתמשים בזה [בשמות הללו]. נותקנו גם מהמרחב וגם מההיסטוריה וגם מהזמן."

הייתי מבקש להוסיף כאן הערה שאני בטוח שג'טאס שותף לה. קשה להבין מדוע – בנפרד מקובלנתו המוצדקת – לא עושה המיעוט שימוש מקביל במכשירים הסימבוליים שבכל זאת נתונים בידיו. מדוע כה מעט קורה ביחס לשמות רחובות, שמות בתי ספר, אתרי הנצחה וכדומה, בכל אותן זירות שהן בשליטתו המשמעותית של המיעוט (הרשויות המקומיות הערביות) או שבהן שותף המיעוט (למשל, קואליציות עירוניות בערים המעורבות)?

מה מלמדות אותנו הדוגמאות הללו? לפחות שתיים

ראשית, הדוגמאות הללו – שפת השילוט, תוכן השילוט, סמלי המדינה – מעידות על קוצר-הראיה של קהילת הרוב היהודית. קהילה זו (שלה אני משתייך לאומית) מפרשת את מסגרת היסוד של "מדינה יהודית ודמוקרטית" ככזו שמעניקה ליהודים זכות לבלעדיות בסמלים. אך מדינה יהודית ודמוקרטית, באמת דמוקרטית (ודאי דמוקרטית וחכמה), תסתפק בדומיננטיות יהודית בסמלים. היא לא תגרוף הכול לעצמה.
האם מישהו באמת יכול להסביר לנו למה מדינה יהודית ודמוקרטית זקוקה לכך שכל הר, וגיא וצומת יזכו רק לשם עברי, ומכל מקום לאזכור של השם העברי בלבד. ובסמוך: מדוע שחלק מהסמלים לא יציינו את מערך הערכים המשותף שלנו, זה שאמור להיות לנו, של דמוקרטיה והגנה על זכויות האדם ובתוך כך זכויות המיעוט?
ג'ון לנון, ביקש מאיתנו לדמיין. ואני אינני מבקש לדמיין שותפות מלאה בסמלים. אינני חותר למדינה דו-לאומית (מסיבות שונות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן).[2] אני מבקש משהו שהוא נדיב משמעותית מהקיים: שותפות חלקית, פרופורציונלית, להבדיל מהתעלמות מקיפה מהמיעוט היליד הגדול החי עמנו.[3]
והנה עונים לטענות כמו שלי: "אם נחרוג מהבלעדיות, זהו מדרון חלקלק. נתחיל כאן ונגמור כמדינה דו-לאומית". תכופות טיעונים של מדרון חלקלק הם עצמם חלקלקים. עד כמה נכון שהרוב יפחיד בהם את עצמו מפני עצמו. מהו התהליך (המציאותי) שדרכו נדיבות מסוימת של הרוב תהפוך לנדיבות מופרזת שלו? כיצד יכולה קהילת הרוב – שבידה הכוח החברתי-כלכלי-תרבותי, הרשויות הפוליטיות, הרוב הדמוגרפי – להצדיק ברצינות תהומית יצירת "שולי ביטחון", שכל צידוקם הוא החשש מפניה עצמה? אם היא לא תרצה לאמץ דו-לאומיות, מי יכפה זאת עליה?
זו אם כן טענתי הראשונה והמרכזית: יש גם חובה מוסרית וגם חובה של תבונה פוליטית לשנות את הבלעדיות היהודית בסמלי ישראל. יש צורך בשותפות חלקית אך משמעותית עם המיעוט היליד כאן במדינה הזו.

טענתי השנייה היא טענה חלופית. אינני ניגש אליה בחיבה גדולה, הייתי מעדיף לוּ הראשונה היתה מתקבלת. אך עד שזו תתקבל, אם בכלל, אני רוצה לבקש בשם האזרחים הערבים פטוֹר. על דרך הדוגמא: אני מבקש לומר בשם האזרחים הערבים, לפחות חלקם: אם אתם, קהילת הרוב, לא יכולים לכבד אותנו בדרך של הכללתנו בהמנון, לפחות שתהיה בכם ההגינות לפטור אותנו מהצורך לכבד אותו.

"כל עוד בלבב פנימה..
נפש יהודי הומיה..
ולפאתי מזרח קדימה..
עין לציון צופיה..

עוד לא אבדה תקותנו..
התקוה בת-שנות אלפים..
להיות עם חפשי בארצנו..
ארץ ציון וירושלים."

המילים הללו פורטות על נימי הנפש של יהודים, אך נפקדים מהן נוכחים רבים; מיליון נוכחים, שהם אזרחי המדינה הזו. המעט שניתן לבקש הוא לא לחייב לעמוד בהמנון את מי שלא רוצה לעמוד בהישמע ההמנון. מי שרוצה לעמוד שיעמוד, אך מי שלא מוכן למחול על כבודו העצמי, למחול על הדרתו, יוכל לשבת. אף אחד לא יפריע להשמעת ההמנון, אך גם אף אחד לא ייכפה את העמידה לכבוד ההמנון, כל עוד סמל מרכזי זה לא עובר שינוי.
המלצתי זו מתיישבת עם דפוס מסוים ומשמעותי המופיע בחקיקה הישראלית. ערבים פטורים ממיקום יום המנוחה השבועי שלהם דווקא בשבת; הם פטורים מחוק איסור הצגת חמץ בפסח; הם פטורים מחובת השימוש בתאריך העברי; והם פטורים משירות צבאי. הם צריכים להיות פטורים גם מעמידה בהמנון, כל עוד הוא נותר בעינו, ללא שינוי.
היה טוב לוּ היה אחרת. לוּ היה יותר שיתוף ופחות התבדלות. לוּ יכולנו כולנו ליטול חלק בטקסים משותפים. משהו צריך להשתנות בטקסים הללו כדי שהם יהיו באיזשהו מובן ממשי משותפים. אך לשם כך לא האזרחים הערבים צריכים להשתנות. מכונני המערך הסימבולי צריכים להשתנות ולשנות.

*הבהרה בעקבות שאלה של אחד המגיבים:
אכן אין בדין בהווה חיוב מפורש לעמוד בעת השמעת ההמנון בטקס כזה או אחר. ואולם שני דברים ברורים בכל זאת מופיעים בהקשר זה.
ראשית, מתגבשת ציפייה בקרב קהילת הרוב כי "עמידה בהמנון" תתרחש. אשר על כן מתחוללת פגיעה ברגשות בעת שציפייה זו נכזבת, ובעקבותיה עלולות להתרחש תגובות כאלה ואחרות.
שנית, הדין המשמעתי עשוי להתעורר. מה ייקרה, למשל, אם חבר כנסת ייוותר יושב בעת השמעת ההמנון בנעילת ישיבת הפתיחה של הכנסת (סעיף 1 (ד) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994)? האם ועדת הכנסת תוכל להעמיד אותו לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת? ומה ייקרה עם תלמידי תיכון יסרבו לעמוד בעת השמעת ההמנון? מקרה שכזה טופל על ידי ארגון מוסאוא והקליניקה לזכויות המיעוט הערבי בפקולטה. תלמידי בי"ס שיזף בחיפה [שימו לב, שוב, לבחירת השמות עבור המיעוט הערבי, במקום שהבחירה תעשה על ידו] הורחקו לשנתיים מכל תחרויות הספורט שמארגן משרד החינוך, זאת משום שתלמידים של בית הספר ישבו בעת השמעת ההמנון במשחק הגמר בטורניר הקט-רגל של בתי הספר התיכוניים. הציפייה הנזכרת של קהילת הרוב היא על-כן שרירה, עזת-רגשות ובועטת.

רשימה זו התפרסמה לאחרונה בגרסה דומה בכתב-העת של הועד המחוזי של מחוז נצרת והצפון של לשכת עורכי הדין "מצפון משפט".

[1] הם מופיעים בספר יהודים וערבים בישראל במציאות משתנה (שלמה חסון וח'אלד אבו-עסבה, עורכים, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004), עמ' 276.
[2] עסקתי בכך בקצרה ברשימה אחרת: "הצעת 'החוקה הדמוקרטית': הצבת הראוי-מאד-להשגה בצילה המשתק של האופציה הדו-לאומית", הירחון האלקטרוני של עדאלה, גיליון מס' 34, מרס 2007. http://www.adalah.org/newsletter/heb/mar07/ilan.php
[3] צפויה שאלה ביחס למיעוט הרוסי הגדול בארץ. ניסיתי להשיב לכך במקום אחר: "קול (דו-לשוני) בודד באפלה? בעקבות בג"צ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל-אביב-יפו", עיוני משפט כז (תשס"ג), 109, שם עמ' 130-1.

חסרי הבית קפאו מקור וממדיניות דיור אכזרית

לפני כעשרים שנה בעת שהות בארצות הברית התוודעתי לראשונה לתופעה החברתית של מחוסרי הדיור. במקביל לתחושת ביקורת קשה על מדינה וחברה המאפשרות תופעה זו הרגשתי גם תחושת גאווה על כך שתופעה מחרידה כזאת אינה יכולה להתרחש בישראל. תמים הייתי.

גל הקור האחרון חשף בצורה טראגית את הקשר הסמוי בין האנשים שקיפחו את חייהם בו: עולים חדשים, קשישים, ילדים, בדווים, חסרי דיור הולם. כולם שילמו בחייהם על שקיעת מדיניות הדיור בישראל לתהומות חדשים; מדיניות המתנערת מאחריות חברתית ואינה מכירה בדיור כבזכות יסוד.

מאז אמצע שנות ה-90 לא נבנה עוד דיור ציבורי. אפילו בארצות הברית הקפיטליסטית מבינים, שמוכרחים לספק דיור ציבורי לקבוצות מסוימות וכי שוק הדיור אינו נותן מענה לכולם. אך אצלנו המצב בקריסה.

כפי שהסביר שר הבינוי והשיכון לשעבר, מאיר שטרית, לפני כשנה וחצי: "אני מכיר מכובעים שונים את משרד השיכון, אך כשנכנסתי למשרד גיליתי להפתעתי הרבה משרד שהתרסק לגמרי בהשוואה למצבו וליכולתו בשנים הקודמות. אני מכיר משרד שהיה כמעט אימפריה, שבנה בעצמו בבנייה תקציבית אלפי דירות מדי שנה, איכלס בתוכן משפחות חסרות דיור וגבה דמי דיור בשכירות סוציאלית".

העובדה שמותם של יותר מעשרה אנשים התקבל בחברה שלנו באדישות יחסית מלמדת, שמדיניות חוסר המעש החדשה כבר הופנמה והמצב נראה טבעי, נובע מפגעי מזג האוויר, או מאשמתם של מחוסרי הדיור עצמם. המתים האלה מסמנים היבט אכזרי במיוחד של המדיניות החדשה בתחום הדיור, אבל הם רק מקרה קיצוני המתגלה לפתע ומאיר תופעה רחבה יותר, שכבר נהפכה לבנלית ושקופה. מאות אלפי ישראלים נמצאים במצוקת דיור כזאת או אחרת. סבלם היום יומי אינו מגיע למצב של מוות מקור, ולכן אינו מצטלם טוב לעיתון ולטלוויזיה, אבל רבים מהם נתונים לחסדי אנשים טובים ולחסדי מזג האוויר. אנשים אלה אינם נכנסים לקטיגוריה הסטריאוטיפית של דרי רחוב הישנים על ספסל שיכורים. מדובר במי שאין להם פתרון דיור ראוי: יש בהם חסרי יכולת השתכרות, המקבלים סיוע זעום בשכר דירה, כך שבחורף אין להם כסף להדליק חימום כלשהו. יש בהם כאלה המצטופפים, כמה משפחות בדירה קטנה, בתנאים קשים. חלקם תושבי כפרים בלתי מוכרים, שאינם מחוברים לתשתיות חשמל, ביוב ומים, ויש מהם שנאלצו להסתפק בפתרונות דיור ארעיים כמו מחסנים או מקלטים. רובם ככולם באים מקבוצות מוחלשות: קשישים, עולים, בני העשירון התחתון, בדווים, פליטים, ילדים. גם הסיבות המביאות אותם למצב הזה מגוונות. חלקם באים מקרב הקבוצה הגדלה והולכת של נפגעי מדיניות המשכנתאות, חלקם משפחות עניות חסרות זכאות לדיור ציבורי, או כאלה הממתינות בתור הארוך (של כ-50 אלף משפחות) לדירה בדיור הציבורי המצטמצם והולך.

בתחום מדיניות הדיור יש לישראל הרבה מה ללמוד ממדינות אירופה ואחרות, המעזות ולמעשה משכילות להשקיע בזכות הבסיסית של דיור ציבורי - כדי לשמור על זכויות האדם וצלם אנוש של קבוצות מוחלשות, ולאפשר סיכוי למוביליות חברתית למי שידם אינה משגת לחיות תחת קורת גג ראויה.
למרבה הצער, מעט מאוד צעדים נעשים בכיוון זה בישראל. נקווה שלא נצטרך להמתין לחורף הבא על מנת לגלות ששוב מתים כאן מקור אנשים כתוצאה ממדיניות מכוונת של הזנחה והרס שרידי האחריות החברתית.

גירסה שונה במקצת פורסמה היום בהארץ.

לשכת הסעד ההצהרתי - בעקבות: ה"פ (ת"א) 847/05 דן אורמן נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל –

דורון מנשה

בעניין אורמן הכיר בית המשפט המחוזי בתל אביב באופן תקדימי בזכותו של עד בכלל,ועד מומחה בפרט לתקוף ממצאים שנקבעו לגביו בבית המשפט. זאת באמצעות הגשת תובענה נפרדת לקבלת סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו לגביו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.

עובדות המקרה היו כדלקמן: דן אורמן (להלן – המבקש) העיד כעד מומחה בהליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בפסה"ד שניתן באותו הליך, התייחס ביהמ"ש לעדותו של המבקש, וקבע ממצאים שלטענת המבקש פוגעים בו פגיעה קשה ואשר עלולים לפגוע במשלח ידו של המבקש.
בעקבות הממצאים האמורים הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי תובענה נפרדת במסגרתה הגיש ראיות חדשות וביקש סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.
ביהמ"ש (השופטת רונן) קבע כי אמנם למבקש אין זכות ערעור על פסה"ד משום שלא היה צד להליך בו הוכרעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בש"פ 658/88 חסן נ. מדינת ישראל , פ"ד מ"ה (1) 670 ).
חרף האמור ביהמ"ש קבע שהמבקש זכאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי. זאת משום שאין הוא מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או לשכתבו. ההליך החדש אינו הליך של ביקורת או התערבות בפסה"ד הקודם, אלא הליך נפרד בו מוצגות ראיות חדשות
בהימ"ש המחוזי עוד קובע כי במקרה זה אין מעשה בי"ד כנגד המבקש משום שלא היה צד להליך הקודם.
כמו כן מאבחן בית המשפט את הלכת צ'ירינסקי (בג"ץ 188/96 רע"פ 8226/96 צ'ירינסקי נ. השופט שרון ואח', פ"ד נ"ב (3) 721). כשהטעם העיקרי לאיבחון הוא ש"בענייננו... המבקש איננו עותר לשנות את הניסוח של פסק הדין הקודם, והוא איננו מבקש לפגוע בפסק הדין הקודם כלל... ההליך דנן הוא הליך מקביל לזה שהתנהל בפסק הדין הקודם, כאשר מאחר שהמבקש איננו מושתק מלהעלות טענות הסותרות את מימצאי פסה"ד הקודם מכוח הכלל של מעשה בית דין, הוא זכאי לשוב ולעתור כי בית משפט זה, יקבע מימצאים עובדתיים חדשים ושונים."(סעיף 23 לפסק הדין)

לעניות דעתי פסה"ד בעניינו מתעלם באופן חמור מבעיית העדר האדברסריות שהכרה בהליכים מעין אלה מעוררת.
אסביר: ניתן לחשוב על שני יחסים אפשריים בין ההליך החדש לבין ההליך המקורי בו נקבעו הממצאים הבעייתיים לעד. אפשרות אחת היא שתוצאות ההליך החדש יכולות להביא לשינוי תוצאות ההליך המקורי, והאפשרות השנייה היא כמובן שתוצאות ההליך החדש הם בעלי משמעות הונית ( או סימבולית) לעד אך ללא כל משמעות אופרטיבית (אכיפתית) ברמת ההכרעה הסופית בין הצדדים לדיון.

האפשרות הראשונה מעוררת קשיים רבים. עדים אינם צד להליך. מתן כוח לעדים לתקוף הכרעות משפטיות תפקיע במידה בה את סופיותן. כל הכרעה תוכל להיבחן מספר פעמים לפחות כמספרם של העדים שהופיעו בדיון.כפועל יוצא ממצב משפטי זה לא ניתו יהיה למנוע קיומם של פסקי דין סותרים באותו עניין, דבר שיוביל לכשל אכיפתי מערכתי.הכיצד ניתן לאכוף הכרעות אופרטיביות סופיות באותו עניין?

בית המשפט המחוזי מבין היטב את הבעייתיות הטמונה באפשרות הראשונה, ולפיכך חוזר ומדגיש כי המבקש בענייננו אינו מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או להעביר עליו ביקורת. בהקשר זה מדגיש בית המשפט כי בית המשפט יחוש לעזרתו של עד כזה על ידי מתן סעד הצהרתי שהוא "הליך נפרד ...מהליך של ערעור על פסק הדין"( סעיף 24 לפסק הדין).

דא עקא, האפשרות השנייה אינה טובה יותר. הטעם לכך הוא שבמצב זה, בו אין להליך החדש כל משמעות אופרטיבית, אין גם לאיש עניין להתמודד עם טענותיו של המבקש והראיות שהוא מביא. תוצאה זו היא הרסנית ככל שהמדובר בשיטת משפט אדברסרית בה בית המשפט חי מפי הצדדים. ביתר פירוט, מרגע שיוברר כי תוצאות ההליך החדש לא יכולות להשפיע על ההליך המקורי בעלי הדין בהליך המקורי לא יטרחו להתמודד עם טענותיו וראיותיו. המשמעות היא שהעד יוכל, אם רק ירצה, לבדות ראיות או להציג חצאי אמיתות במסגרת ההליך החדש מבלי שלאיש יהיה אינטרס לחשוף אותן, ומבלי שלביהמ"ש תהיה דרך כל שהיא להתמודד איתן.

בנוסף: קשה לראות מדוע מטעמי הגינות ועקביות רעיונית ראוי ליתן סעד הצהרתי לעד נפגע כזה, ולא לפתוח את שערי בית המשפט אף לבריות המוצאים עצמם נפגעים כלכלית מהכרעות בית המשפט. נניח כי בית המשפט במקרה דנן לא היה תוקף את מיומנותו המקצועית של המומחה באותו עניין אלא משבח אותו בציינו "שאין מומחה מקצועי או מיומן ממנו בשוק"-האין נובע מתוך "לוגיקת הסעד ההצהרתי הבלתי אכיפתי" כי מומחים אחרים הנפגעים מקביעה (מוטעית לדעתם) זו לזכות בסעד הצהרתי מתאים? למעשה קיים טעם חזק יותר לפתוח את שערי בית המשפט לתביעות כאלו שכן לנפגעים שאינם צדדים להחלטה או עדים בהליך לא הייתה אף אפשרות תיאורטית להשפיע על קביעות בית המשפט.

התוצאה כמובן תהא שבתי המשפט יהפכו ללשכות סעד הצהרתי בבחינת "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח"

בית המשפט בעניין אורמן מבקש להפיג חשש זה .לדבריו "המציאות מלמדת שהחשש מפני 'שיטפון' של פניות במקרה כפי זה העומד לפנינו, הם נדירות" (סעיף 27 לפסק הדין). עם כל הכבוד קשה להשתכנע מטענה זו.שכן מציאות זו היא מן הסתם תוצר של המדיניות המשפטית הקיימת שאינה פותחת ולו פתח " כחודה של מחט " להגשת תביעות מעין אלו. אם תתקבל הקונצפציה של בית המשפט בעניין הנוכחי לעומת זאת ייפתח פתח " כפתחו של אולם " שעגלות וקרונות רבות של של מתדיינים ייכנסו בו ולא יידעו שובע נפשם.




אני מודה לעו"ד שי שלום אוצרי על עזרתו בגיבוש רעיונות לרשימה. חלק מן הדברים כאן הופיעו בגיליון היום של the Marker-

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=950864&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0