בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
אילן סבן - המערך הסימבולי של ישראל וסוגיית החיוב לעמוד בהמנון
מעמדה של הערבית
משפטית יש לערבית מעמד של "שפה רשמית". זו תולדה של סימן 82 לדבר המלך במועצתו. אלא שכל ילד יודע שיש פער עמוק בין מעמדה המשפטי של הערבית לבין המציאות הלשונית של ישראל. העברית היא השפה הממשית היחידה של הזירה הכלל-חברתית: שפת הבירוקרטיה השלטונית, שפת ההשכלה הגבוהה, שפת רוב רובה של התקשורת האלקטרונית הציבורית בישראל, ושפת נתחים עצומים של אותו חלק של שוק התעסוקה הפתוח בפני המיעוט.
עם זאת, לפני 5 שנים הופיעה התפתחות משפטית, שחשוב לעמוד עליה בקצרה. בית המשפט העליון הטיל חובה על שילוט עירוני דו-לשוני בערים המעורבות. תוצאת פסק הדין חשובה – היא מעצימה את הנוכחות של הערבית בפרהסיה (בציבוריות) של החברה הישראלית. אך נקודה חשובה אחרת הייתה ההנמקה של בית המשפט.
בית המשפט חייב היה להתמודד עם שאלה שקהילת הרוב משתמשת בה תכופות כתירוץ: "אם ערבית, אז למה לא רוסית, ואמהרית, ו... – מגדל בבל לשוני...". להלן תשובתו של הנשיא ברק, והיא עמוקה בעיני.
"על רקע זה עשויה להתעורר השאלה הזו: מה מייחד את השפה הערבית, ומדוע דינה שונה מדינן של שפות אחרות – נוסף על העברית – אשר הישראלים דוברים אותה? האם אין נובע מגישתנו כי עתה יוכלו לבוא תושבים של ערים שונות, ובהם קבוצות מיעוט של דוברי שפות שונות, בדרישה כי השילוט בעירם יהיה גם בשפתם זו? תשובתי היא בשלילה, שכן לא הרי כל אותן שפות כהרי השפה ערבית. הייחוד של השפה הערבית הוא כפול: ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים, אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות, תוך כיבוד לשונם ותרבותם. הרצון להבטיח דו-קיום בכבוד של צאצאיו של אברהם אבינו, תוך סובלנות הדדית ושוויון, מצדיק הכרה בשפה הערבית בשילוט העירוני - באותן ערים בהן ישנו מיעוט ערבי ניכר (בין 6% ל19%- מהאוכלוסיה) - בצד אחותה הבכירה, העברית. [...]" (ההדגשה הוספה)
בתמצית, בית-המשפט מרחיב את הזכויות הלשוניות של השפה הערבית, על בסיס הכרה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי יליד, להבדיל מקבוצת הגירה או עלייה לישראל. כמו כן, הצורך בדו-קיום בשלום אינו משמש בפסק-הדין טעם מצדיק להגבלת המיעוט (בשם הנימוקים המוכרים, של שמירת "סדר ציבורי", "הגבלת הסתה" וכדומה), אלא מקור לגזירת חובות על המדינה דווקא לטובת המיעוט.
סמלים ממלכתיים אחרים
מה באשר ליתר סמלי המדינה? בישראל נתונה 'בלעדיות סימבולית' לקהילת הלאום היהודית. הדיבור על "בלעדיות" נועד להדגיש, כי כל הסמלים הממלכתיים בישראל (למעט, מעמדה החלקי של הערבית) נושאים אופי חד-ממדי, חד-לאומי. אין מדובר רק בחוסר סימטריה או חוסר ייצוג הולם (פרופורציונלי למשל) של המיעוט – כגון מצב שבו רוב ימי המועד הרשמיים מזוהים עם היהודים אך רק מיעוט זניח של ימי המועד מזוהה עם הערבים. בישראל אין ולוּ יום מועד רשמי אחד שמקורו במיעוט הערבי.
יתר על כן, רוב השנים לא היה ולוּ יום מועד אחד הנוגע לבסיס המשותף לכל אזרחי המדינה: ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם והדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. זה עצוב וגם סמלי, שיום המועד הראשון המוקדש לחשיבות הדמוקרטיה (יום-מועד המתגבש כמעט יובל שנים לאחר הקמת המדינה), הוא יום הזיכרון ליצחק רבין.
שמות מקומות
גם כאן מופיעה בלעדיות כמעט מלאה לקהילת הרוב היהודית. מדובר במתן שמות עבריים – שלרוב באים להחליף, ולא רק לעמוד לצדם, של השמות הערביים הקיימים – וזאת כאמצעי לביסוס חזוּת ציבורית "יהודית-עברית" לארץ.
תקשיבו לדבריו הכואבים, אך מאד-מעוררי-המחשבה, של באסל ג'טאס, אינטלקטואל ערבי, אזרח ישראל. הוא מסביר משהו על תהליך הניכור הפנימי של האזרחים הערבים:[1]
"אני רוצה לומר שהאפליה שאנחנו סובלים ממנה, קודם כול היא בזה שהפכנו להיות זרים בארצנו, [...] אנחנו לא במולדת שלנו. תראו איזה דילמה, איזה נכּבּה, איזה טרגדיה, אנחנו בגליל ואני יוצא מצומת שבע לצומת גולני, מצומת גולני לצומת בית רימון ורק אז אני מגיע לנצרת. אנחנו משתמשים בזה [בשמות הללו]. נותקנו גם מהמרחב וגם מההיסטוריה וגם מהזמן."
הייתי מבקש להוסיף כאן הערה שאני בטוח שג'טאס שותף לה. קשה להבין מדוע – בנפרד מקובלנתו המוצדקת – לא עושה המיעוט שימוש מקביל במכשירים הסימבוליים שבכל זאת נתונים בידיו. מדוע כה מעט קורה ביחס לשמות רחובות, שמות בתי ספר, אתרי הנצחה וכדומה, בכל אותן זירות שהן בשליטתו המשמעותית של המיעוט (הרשויות המקומיות הערביות) או שבהן שותף המיעוט (למשל, קואליציות עירוניות בערים המעורבות)?
מה מלמדות אותנו הדוגמאות הללו? לפחות שתיים
ראשית, הדוגמאות הללו – שפת השילוט, תוכן השילוט, סמלי המדינה – מעידות על קוצר-הראיה של קהילת הרוב היהודית. קהילה זו (שלה אני משתייך לאומית) מפרשת את מסגרת היסוד של "מדינה יהודית ודמוקרטית" ככזו שמעניקה ליהודים זכות לבלעדיות בסמלים. אך מדינה יהודית ודמוקרטית, באמת דמוקרטית (ודאי דמוקרטית וחכמה), תסתפק בדומיננטיות יהודית בסמלים. היא לא תגרוף הכול לעצמה.
האם מישהו באמת יכול להסביר לנו למה מדינה יהודית ודמוקרטית זקוקה לכך שכל הר, וגיא וצומת יזכו רק לשם עברי, ומכל מקום לאזכור של השם העברי בלבד. ובסמוך: מדוע שחלק מהסמלים לא יציינו את מערך הערכים המשותף שלנו, זה שאמור להיות לנו, של דמוקרטיה והגנה על זכויות האדם ובתוך כך זכויות המיעוט?
ג'ון לנון, ביקש מאיתנו לדמיין. ואני אינני מבקש לדמיין שותפות מלאה בסמלים. אינני חותר למדינה דו-לאומית (מסיבות שונות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן).[2] אני מבקש משהו שהוא נדיב משמעותית מהקיים: שותפות חלקית, פרופורציונלית, להבדיל מהתעלמות מקיפה מהמיעוט היליד הגדול החי עמנו.[3]
והנה עונים לטענות כמו שלי: "אם נחרוג מהבלעדיות, זהו מדרון חלקלק. נתחיל כאן ונגמור כמדינה דו-לאומית". תכופות טיעונים של מדרון חלקלק הם עצמם חלקלקים. עד כמה נכון שהרוב יפחיד בהם את עצמו מפני עצמו. מהו התהליך (המציאותי) שדרכו נדיבות מסוימת של הרוב תהפוך לנדיבות מופרזת שלו? כיצד יכולה קהילת הרוב – שבידה הכוח החברתי-כלכלי-תרבותי, הרשויות הפוליטיות, הרוב הדמוגרפי – להצדיק ברצינות תהומית יצירת "שולי ביטחון", שכל צידוקם הוא החשש מפניה עצמה? אם היא לא תרצה לאמץ דו-לאומיות, מי יכפה זאת עליה?
זו אם כן טענתי הראשונה והמרכזית: יש גם חובה מוסרית וגם חובה של תבונה פוליטית לשנות את הבלעדיות היהודית בסמלי ישראל. יש צורך בשותפות חלקית אך משמעותית עם המיעוט היליד כאן במדינה הזו.
טענתי השנייה היא טענה חלופית. אינני ניגש אליה בחיבה גדולה, הייתי מעדיף לוּ הראשונה היתה מתקבלת. אך עד שזו תתקבל, אם בכלל, אני רוצה לבקש בשם האזרחים הערבים פטוֹר. על דרך הדוגמא: אני מבקש לומר בשם האזרחים הערבים, לפחות חלקם: אם אתם, קהילת הרוב, לא יכולים לכבד אותנו בדרך של הכללתנו בהמנון, לפחות שתהיה בכם ההגינות לפטור אותנו מהצורך לכבד אותו.
"כל עוד בלבב פנימה..
נפש יהודי הומיה..
ולפאתי מזרח קדימה..
עין לציון צופיה..
עוד לא אבדה תקותנו..
התקוה בת-שנות אלפים..
להיות עם חפשי בארצנו..
ארץ ציון וירושלים."
המילים הללו פורטות על נימי הנפש של יהודים, אך נפקדים מהן נוכחים רבים; מיליון נוכחים, שהם אזרחי המדינה הזו. המעט שניתן לבקש הוא לא לחייב לעמוד בהמנון את מי שלא רוצה לעמוד בהישמע ההמנון. מי שרוצה לעמוד שיעמוד, אך מי שלא מוכן למחול על כבודו העצמי, למחול על הדרתו, יוכל לשבת. אף אחד לא יפריע להשמעת ההמנון, אך גם אף אחד לא ייכפה את העמידה לכבוד ההמנון, כל עוד סמל מרכזי זה לא עובר שינוי.
המלצתי זו מתיישבת עם דפוס מסוים ומשמעותי המופיע בחקיקה הישראלית. ערבים פטורים ממיקום יום המנוחה השבועי שלהם דווקא בשבת; הם פטורים מחוק איסור הצגת חמץ בפסח; הם פטורים מחובת השימוש בתאריך העברי; והם פטורים משירות צבאי. הם צריכים להיות פטורים גם מעמידה בהמנון, כל עוד הוא נותר בעינו, ללא שינוי.
היה טוב לוּ היה אחרת. לוּ היה יותר שיתוף ופחות התבדלות. לוּ יכולנו כולנו ליטול חלק בטקסים משותפים. משהו צריך להשתנות בטקסים הללו כדי שהם יהיו באיזשהו מובן ממשי משותפים. אך לשם כך לא האזרחים הערבים צריכים להשתנות. מכונני המערך הסימבולי צריכים להשתנות ולשנות.
אכן אין בדין בהווה חיוב מפורש לעמוד בעת השמעת ההמנון בטקס כזה או אחר. ואולם שני דברים ברורים בכל זאת מופיעים בהקשר זה.
ראשית, מתגבשת ציפייה בקרב קהילת הרוב כי "עמידה בהמנון" תתרחש. אשר על כן מתחוללת פגיעה ברגשות בעת שציפייה זו נכזבת, ובעקבותיה עלולות להתרחש תגובות כאלה ואחרות.
שנית, הדין המשמעתי עשוי להתעורר. מה ייקרה, למשל, אם חבר כנסת ייוותר יושב בעת השמעת ההמנון בנעילת ישיבת הפתיחה של הכנסת (סעיף 1 (ד) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994)? האם ועדת הכנסת תוכל להעמיד אותו לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת? ומה ייקרה עם תלמידי תיכון יסרבו לעמוד בעת השמעת ההמנון? מקרה שכזה טופל על ידי ארגון מוסאוא והקליניקה לזכויות המיעוט הערבי בפקולטה. תלמידי בי"ס שיזף בחיפה [שימו לב, שוב, לבחירת השמות עבור המיעוט הערבי, במקום שהבחירה תעשה על ידו] הורחקו לשנתיים מכל תחרויות הספורט שמארגן משרד החינוך, זאת משום שתלמידים של בית הספר ישבו בעת השמעת ההמנון במשחק הגמר בטורניר הקט-רגל של בתי הספר התיכוניים. הציפייה הנזכרת של קהילת הרוב היא על-כן שרירה, עזת-רגשות ובועטת.
רשימה זו התפרסמה לאחרונה בגרסה דומה בכתב-העת של הועד המחוזי של מחוז נצרת והצפון של לשכת עורכי הדין "מצפון משפט".
[1] הם מופיעים בספר יהודים וערבים בישראל במציאות משתנה (שלמה חסון וח'אלד אבו-עסבה, עורכים, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004), עמ' 276.
[2] עסקתי בכך בקצרה ברשימה אחרת: "הצעת 'החוקה הדמוקרטית': הצבת הראוי-מאד-להשגה בצילה המשתק של האופציה הדו-לאומית", הירחון האלקטרוני של עדאלה, גיליון מס' 34, מרס 2007. http://www.adalah.org/newsletter/heb/mar07/ilan.php
[3] צפויה שאלה ביחס למיעוט הרוסי הגדול בארץ. ניסיתי להשיב לכך במקום אחר: "קול (דו-לשוני) בודד באפלה? בעקבות בג"צ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל-אביב-יפו", עיוני משפט כז (תשס"ג), 109, שם עמ' 130-1.
נכתב על-ידי Ilan Saban ב-14.2.08.
24 תגובות:
באופן עקרוני אני מסכים עם הטיעון שבפוסט. היתי מבקש להוסיף הנהרה מושגית, כאשר נטענת הטענה "המדינה היא שלנו" או "הארץ היא שלנו".
כאשר משתמשים במושג "שלי" ניתן להבינו בשני אופנים:
המובן הראשון הוא המובן הקנייני. לפי מובן זה בעל הקניין במושא שהוא "שלו" הוא הריבון המהווה את המילה האחרונה לכל המתקיים באשר לתחום קניינו.
המובן השני הוא מובן הזיקה המיוחדת. כאשר אנו אומרים "ההורים שלנו" איננו מתכוונים לכך שההורים הם שלנו במובן שאנו בעליהם והם קניינינו. אנו מתכוונים לזיקה מיוחדת כלפיהפ.
את הביטוי "המדינה שלנו" ראוי להבין באופן השני הבלתי קנייני. הבנה זו תסייע להתמודד עם טיעונים המנסים לצדד בהדרת האוכלוסייה הערבית בשם טיעוני הזיקה ההשתייכותית.
לגבי השילוט
אינני רואה מה הטעם שלא לחייב שילוט דו-לשוני גם בשפה האמהרית או הרוסית באותם יישובים או שכונות שבהם קיימת אוכלוסייה ששיעור ניכר מהם הוא ממוצא אתיופי או מחבר העמים. גם באשר לשילוט בשפה הערבית, הרי ששילוט זה מחויב רק בערים המעורבות. הרציונאל, אם כן, לשילוט בשפה הערבית הוא רציונאל התולה את חובת השילוט במצב הדמוגראפי באותו יישוב. מדוע על פי אותו רציונאל, לא יוצב שילוט בשכונות בהן המצב הדמוגראפי הוא כזה שאזרחים ממוצא אתיופי או מקרב עולי חבר המדינות, נזקקים לו לשם התמצאות גיאוגרפית? חובת שילוט בערבית ממילא לא קיימת בשכונות אלה.
ההנמקה של הנשיא ברק, המצוטטת בפוסט, היא הנמקה התומכת, לדעתי, בהעדפת צרכי האוכלוסייה הערבית רק במצב של או-או, שבו יש להכריע בין שילוט בערבית או שילוט בשפה אחרת שאינה עברית ואינה ערבית. אבל ההנמקה של הנשיא ברק, אינה משיבה על השאלה מדוע לא גם וגם? הרי ניתן לטעון, שאמת היא, שעניינם של יוצאי חבר המדינות או עדת ביתא ישראל נדחה מפני ענינם של ערביי ישראל, אולם מדוע ענינם של המיעוטים היהודיים אינו מספיק להצבת שילוט במקומות ריכוזיהם הדמוגרפיים? יש כאן קפיצה בטיעון, ממסקנה שעניינם של ערביי ישראל עדיף, למסקנה שעניינו של המיעוט בתוך האוכלוסייה היהודית, כלל לא יבוא לידי ביטוי.
חובת כיבוד ההמנון בקימה
ראשית, מבחינה משפטית ככל הידוע לי אין חובת קימה בהשמעת ההמנון.
מבחינת הדין הרצוי אני אפילו הייתי מרחיק לכת מעבר לאמור. אינני רואה הצדקה שמערכת משפט של מדינה דמוקרטית תחייב אזרח, ללא תלות בהשתייכותו האתנית והדמוגראפית, לכבד סמלים לאומיים באופן אקטיבי. יושם אל לב, שאייני דן גכאן בביזוי סמלים לאומיים, אלא רק בהימנעות מכיבודם, ולא לקום בהמנון אינו ביזוי אקטיבי אלא הימנעות מכיבוד אקטיבי.
חובתו של אזרח במדינה דמוקרטית צריכה להתמצות באי פגיעה בזכויות יסוד מוגנות כגון הזכות לחיים, שלמות הגוף, החירות, הקניין הפרטי, כבוד האדם וכו'
אין חובת האזרח להזדהות רגשית ולבטא כלפי חוץ הזדהות זו עם סמלי המדינה או עם סמלים לאומיים. המוטו האזרחי במדינה דמוקרטית הוא "אל תזדהה-אך אל תפגע".
טיעונים לטובת חובת קימה בהמנון לא יכולים להתבסס על זכות יסוד כלשהי. הם מתבססים אך על הטיעון של החובה לא לפגוע ברגשות.
אלא שטיעון זה חותר תחת עצמו, היות והוא מהווה חרב פיפיות. האזרח הבלחי מזדהה יכול לטעון שאם מחייבים אותו לקום בעת השמעת ההמנון, הרי הדבר פוגע ברגשותיו שלו. לכן לא הרווחנו דבר מבחינת הפגיעה ברגשות. אבל מבחינת זכויות היסוד האזרח הבלתי מזדהה יכול לטעון לפגיעה בחירות, פגיעה בחופש המצפון ובכבוד האדם שלו. אין זכות יסוד מקבילה הנפגעת בקרב אלה הדורשים את קימתו.
טיעון הפגיעה ברגשות הוא בעייתי במיוחד, היות ואין לו שיעור. אם כל התנהגות שלא מוצאת חן בעיני פלוני תצדיק וטו של אלמוני בטעמי פגיעה ברגשות, כפי שטען פרופ' אסא כשר (במאמרו "פגיעה ברגשות וטובת הכלל" משפט וממשל ב(1)) העולם יעמוד מלכת.
במאמרו "פגיעה ברגשות דתיים" (בתוך: "רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית") מבחין פרופ' דני סטטמן בין פגיעה מכוונת ברגשות לפגיעה אינצידנטאלית ברגשות. רק כאשר מצליחים לזהות פגיעה מכוונת ניתן לבסס הגבלה.
פגיעה מכוונת ברגשות לגבי אי כיבוד ההמנון בקימה, משמעה שהמניע של האזרח אינו להגן על מצפונו אלא המניע הוא לחולל פרובוקציה ולנסות לפגוע במכוון ברגשותיהם של אחרים, כאשר למעט מניע זה אין לו קושי עם ההמנון עצמו. היות ולא ניתן להוכיח מי מהמסרבים לקום באמת מגן על מצפונו ומי מטרתו היא לפגוע באחרים ומטרה זו בלבד, הרי שעל המסרב לקום, להנות מהספק.
יודגש, כי המצב בו תרבויות מבטאות את אי הזדהותן עם סמלי המדינה מעיד על מצב פתולוגי מבחינה חברתית ופוליטית. אולם הטיפול במצב זה ודאי אינו בכוח הזרוע של החוק ובהוספת שמן למדורה, אלא בניסיונות גישור בין קבוצתיים. הליכה לקראת מיעוטים גם במישור הסימבולי היא חלק מניסיונות גישור אלה.
הדיון בסמלים הוא קצת עקר לטעמי, מכמה סיבות. העובדה היא שמ"י היא מדינת לאום, הלאום היהודי. יש בה מיעוט. כמוה יש מדינות לאום רבות באירופה ובאסיה, שסמליהן מייצגים את הרוב באופן די בלעדי- למרות קיומו של מיעוט. למשל, ספרד, שהימנונה המלכותי לא ממש תואם את רגשות הבאסקים או הקטלונים (או שאר המיעוטים- יותר מרבע).
אני מניח שהרצון לשנות המנון מובל ע"י אלה התומכים במדינתכל אזרחיה. אולם, סמלים מגיעים לרוב לאחר מעשה- מהפיכה, עצמאות וכו'. נסיון כזה לא יצלח כל עוד מ"י היא מדינה יהודית- ואני מקווה שכך תישאר.
מעברלזאת, אני לא רואה באילו הזדמנויות ערבים נאלצים לעמוד בהמנון. אפילו לי זה לא יוצא יותר מדי,אם בכלל. מעבר לזה, כשהם לא רוצים לעמוד- כמו סטודנטים ערביים בצפירת יום השואה באוניברסיטה,למשל- אז הם לא עומדים, וממש לא נזקקים לסיוע של כותב המאמר. עוד לא שמעתי על מישהו שעמד לדין באישום כזה.
הצגת הדברים כאילו אנחנו איזו דיקטטורה רודפת סמלים, היא מעוותת. המיעוט הערבי לא מזדהה עם הסמלים,זכותו, ודיינו אם זה היה מסתכם בהימנון. כמו שרואים לעתים, גם תחנות אוטובוס ורמזורים הם בעיניהם סמלים לניתוץ בהפגנות. אולי יש לך מתכון לשינוי הרמזורים לצורך הזדהות?
אני מחזיק בהגדרת ערכיה של ישראל כ- "מדינת יהודית ודמוקרטית" ואינני מצדד להחליף הגדרה זו ב- "מדינת כל אזרחיה".
המשמעות של "מדינה יהודית" בעיני היא בראש וראשונה דמוגרפית. המדינה יהודית מפני שחיים בה רוב של יהודים מבחינה דמוגרפית ועל ישראל לנסות לשמור על רוב זה באמצעות עדיפות ליהודים במדיניות ההגירה שלה.
במישור הסמלים, חשיבות הבלעדיות של סמלים יהודיים הוא םחות קריטי בעיני וכאן ניתן ללכת לקראת האוכלוסייה הערבית. מבחינה סמלית צריך לשמור על הסמלים היהודיים אך ניתן לשלבם גם בסמלים שיבטאו את הצרכים הסמליים של האוכלוסיה הערבית.
בכך יועבר מסר סמלי לאוכלוסייה הערבית שהמדינה רואה בהם אזרחים שווי זכויות, ומכירה בצרכיהם הלאומיים, בצד הצרכים הלאומיים של האוכלוסייה היהודית.
אינני רואה מה האסון הגדול, אם יתווסף למשל עוד בית להמנון (כתוספת, מבלי לשנות את ההמנון הקיים). המדינה תישאר יהודית במובן הריאלי-אמפירי. במישור הסמלי יש כאן צעד חשוב לקראת דו קיום עם מיעוט ניכר שנמשיך להיות עמו גם בעוד שנים רבות באותה סירה.
מעבר לחשיבות הפסיכולוגית האקספרסיבית של צעד זה יש לזכור כי ניכור רב מדי של האוכלוסייה הערבית, הוא גם מסוכן, ועלול חלילה להתפרץ לכדי סכסוך אתני אלים. צעדים במישור הסמלי עשויים להקטין את פוטנציאל הנפץ.
עקב תקלה שולשה תגובתי.
אני סבור כי הרשומה היא אובייקטיבית והוגנת. הניתוח מתבסס על כלים משפטיים אוניברסליים של בחינת המערך הסימבולי של מדינה מתוקנת והאינטראקציה ההדדית בינה לבין מיעוט במדינה.
עמיתיי המגיבים ... תגובתכם אמורה להתבסס על היסטוריית קיומה של מדינת ישראל על חורבות פלסטין (אם כי קשה לי לצפות מכם לצאת מנקודת הנחה זו ואני מגלה הבנה לרגישות שבעניין). לא ניתן להתייחס למיעוט הערבי - פלשתיני בישראל כאל עוד מיעוט כשאר המיעוטים במדינות אחרות. מדובר במיעוט ילידי בעל שורשים איתניים לאדמה הזאת. על הבסיס או המצע שלעיל, סבורני כי המערך הסימבולי של ישראל, מעמדה של השפה הערבית וכו' אמורים להיבחן אחרת כשעננים של צדק היסטורי אמורים לכסות את הרקיע שמעלינו.
המיעוט הערבי - פלשתיני בישראל לעולם לא יקבל את הגדרת המדינה כמדינה יהודית. שלילת הגדרת המדינה כיהודית לא נובעת משנאה או איבה כלפי ישראל אלא מתבססת על החתירה כאמור לצדק היסטורי. כמו כן, ישנה בעייתיות ממשית בנוסחא הלא ריאלית של "יהודית" ו- "דמוקרטית", גם אם הדמות המשפטית הרמה ביותר במחוזותנו כשופט אהרון ברק, בפסיקותיו השונות, סבור שהיא ריאלית. זוהי דוגמא מובהקת לגיוסה של מערכת המשפט הישראלית לטיפוח הרוב ושמירה על האינטרסים שלו מול המיעוט הילידי.
לגבי תוכן ומהות הרשומה, למעוניין להעמיק את תבונותיו ורכישת פרספקטיבות יותר הוגנות ונכונות בנושא, אני ממליץ בחום רב להירשם לקליניקה המשפטי של המיעוט הערבי בישראל ולקחת קורס בחירה בנושא "מעמדו של המיעוט הערבי בישראל".
* מעמדו המשפטי של המיעוט הערבי
עניין נוסף :
זאת בורות של ממש לציין כי האוכלוסייה הערבית, לרבות סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, לא מכבדת את זכר נספי השואה אשר נפלו קורבן לאחד הפשעים הלא אנושיים המתועבים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. נא לעיין שוב ברשומה של ד"ר אילן על מנת להבחין ולהבין ביתר שאת את הטרמינולוגיה "מערך סימבולי".
תיקון :
ציינתי כי היה שימוש ב"כלים משפטיים אוניברסליים של בחינת המערך הסימבולי של מדינה מתוקנת והאינטראקציה ההדדית בינה לבין מיעוט במדינה". זה לא מדויק. אין הרבה מדינות בעולם אשר שוכן בהן מיעוט ילידי ולכן קשה להאמין כי קיימות מערכות משפט בעולם אשר פיתחו כלים משפטיים או נישה משפטית המותאמת למעמדו המשפטי של מיעוט ילידי (לעומת מהגר).
לוואפי שלום
היות הקמת ישראל מוקמת על חורבות התרבות הערבית-פלשתינית היא נתון אמפירי שלא תלוי בהשקפה אידיאולוגית כלשהי.
אני בספק אם הייתה קיימת אלטרנטיבה במצב שנוצר שהרי תוצאות מלחמת 48, כשמן כן הן, היו תוצאותיה של מלחמה שבה ישראל הותקפה ונאלצה להתגונן.
אם אתה סבור שהיתה אפשרות אחרת, אשמח לשמוע עליה.
הרעיון של מדינה יהודית מבטא את הזכות להגדרה עצמית לאומית של עמים כזכות אוניברסאלית הקיימת גם לעם הפלשתיני. מדוע אתה רואה קושי ייחודי במימוש זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית?
היות ישראל מדינה יהודית משמעה (להשקפתי) עובדה דמוגראפית גרידא, ואין הדבר אמור לגרוע משוויון זכויות (שלצערי לא קיים היום) לאזרחים הערבים במדינה.
אבל מה שיותר חשוב מהזכות להגדרה עצמית לאומית היא הזכות להצלת חיים. אלמלא יהודי אירופה היו מהגרים לא"י היו מוצאים את עצמם במשרפות הצורר הנאצי. במובן זה ניתן לומר שחבל שלא היגרו יותר.
עם זאת, בתור עובדה אני מכיר בכך שהזיכרון הקולקטיבי של פלשתינים הוא עגום באשר לתהליך הקמת ישראל. לכן, השאיפה לדו-קיום צריכה לגלות התחשבות ורגישות למצב זה.
כפי שציינתי את מושג "הארץ שלי" ראוי לתפוס שלא במובן הקנייני אלא במובן הזיקה המיוחדת. זיקה בלתי קניינית ראוי שתאומץ גם ע"י פלשתינים וגם ע"י יהודים על מנת להצדיק הכרה בתביעות חלקיות הדדיות למען יצירת מסגרת משותפת על בסיס חלוקת הארץ.
התגובה האחרונה היא של איל
ד"ר אילן סבן מציע (כהצעה חלופית)לפטור את הערבים מכיבוד ההמנון הציוני ומעמידה בו. ההצעה שלו אמנם באה ממקום של ביקורת אזרחית על הדת הציונית, אך היא עודנה אינה חפה מבעיות.
בעיה ראשונה שאני רואה בהצעתו של ד"ר סבן היא שהוא מציע "פטור" רק לאזרחים הבלתי יהודים - האזרחים שההמנון מדיר - ומשווה זאת לפטור החוקי שלהם מאי מכירת חמץ בפסח (דרך אגב, קשה מאוד למצוא בתל אביב מקום כשר לפסח, אך אבולפיה דווקא סגור במשך החג...), אך אין הוא מציע "פטור" מעין זה גם לאזרחים יהודים. ההמנון הציוני כהמנון של מדינה הוא גזעני, שכן הוא מדיר את האזרחים הבלתי יהודים. וכיוון שאזרח הוגן הוא אנטי גזען, הרי שהוא יחפוץ שלא להשתתף בטקס גזעני, באופן בלתי תלוי בשאלה אם הוא יהודי או ערבי. (ייתכן, שמטמעי דרכי שלום או סובלנות הוא ינהג אחרת).
ההצעה של ד"ר סבן היא בעייתית, שכן היא גם אינה מגלה סובלנות כלפי האזרח היהודי האנטי-גזען ואולי חמור מזאת - היא בכך מטשטשת את הגזענות שבהמנון. היא מבססת את הפטור מכיבוד ההמנון על סובלנות כלפי בני תרבויות אחרות, אך לא על כך שהפיכת התקווה להמננן מדנתי הוא מעשה גזעני. ויתרה מזאת, ד"ר סבן אכן ממשיל את ה"פטור" לערבים מההמנון כ"פטור" מהאיסור החוקי לעבוד בשבת או מחוק החמץ, ולא הרי המשל כנמשל הגזעני.
מעבר לכך, בעיה שנייה בהצעתו של ד"ר סבן היא שהמילה "פטור" אינה במקומה. היא מילה היררכית של אנכיות נורמטיבית ומבטאת כפיפות נורמטיבית של קבוצה אחת לשנייה במקום משא ומתן אופקי בין הקבוצות. (ולמען הסר ספק, איני מעמיד על אותו מישור את הקהילה הדמוקרטית ואת הקהילה הגזענית).
ונקודה אחרת - ד"ר סבן רואה בפטור לאזרחים הערבים רק כהצעה אלטרנטיבית. אבל, גם אם ההמנון יהיה בלתי גזעני, אני בכל זאת "אבקש פטור" מלעמוד בו, שכן טקס ההמנון - גם בלי הגזענות של מילותיו - הוא טקס פגאני (ומה צודקים החרדים בביקורתם). ואם ד"ר סבן יתעקש להעניק רק לערבים פטור מלעמוד בו, אך על אזרחים יהודיים ייכפה לעמוד בו, הרי שייתכן שעל פי ההלכה יהיה על כל אזרח יהודי להתאסלם. זאת כיוון שכפי שפוסק הרמב"ם, האיסלם איננה עבודת אלילם, ולכן יש להעדיף התאסלמות על פני התנצרות. לעומת זאת, העמידה בהמנון היא עבודת אלילים. ולכן, אם אדם נדרש להמיר את דתו לאיסלם או לדת המדינה הפגאנית, הרי שעליו להתאסלם....
אורי שלום
אינני בטוח שהמונח "גזענות" הוא הנכון לתיאור תופעת הדרת ערביי ישראל מההמנון הלאומי. בשיח הציבורי המונח "גזענות" הורחב ממשמעותו המקורית לכל אפליה אתנית או לאומית. אולם, הגזענות במובנה הראשוני, נדמה לי שהיא מתייחסת להשקפה המבוססת על תורת הגזע, היינו השקפה בדבר עליונות ונחיתות של קבוצות במישור ביולוגי או גנטי. וודאי שזה זה היה המניע שעמד בבסיס הדרת האוכלוסייה הערבית מההמנון.
בשיח המשפטי, הגדרת "גזענות" בחוק העונשין (לעניין עבירת הסתה לגזענות) כוללת אמנם גם את המוצא הלאומי-אתני אלא שהיא אינה מתייחסת לעצם האפליה אלא לביזוי וגילויי איבה. גם השיח החוקתי בדבר הזכות לשוויון נוקט בטרמינולוגיה של "אפליה" ולא של גזענות.
כפי שציינתי בתגובתי, גישתי היא שקיימת זכות לכל אדם שלא לכבד בקימה את ההמנון הלאומי ללא תלות בתוכנו. לכן, אני כלל לא מייחס חשיבות לענין זה לניתוח התוכן ולמסר העולה מההמנון, שהרי לכל אדם שמורה הזכות שלא לכבד את סמלי מדינתו ולאומיותו (ואני מפריד בין לא-לכבד לבין לבזות) על מנת לבטא את חופש המצפון שלו. היעדר קימה בהמנון הוא סוג של דפוס מחאה, ומחאה במדינה דמוקרטית אינה תלויה בשיקולי הצדקת המחאה או בהצדקת מושא המחאה.
גם אם ההמנון ישונה, ויהיה ציבור שלא ירצה לכבדו בקימה עקב השינוי אינני רואה הצדקה לחייבו.
אולם, כמו כל מחאה, ניתן להגבילה באופן מידתי משיקולי שמירה על הסדר הציבורי ושלום הציבור.
תיקון טעות:
כוונתי הייתה שהגזענות לא הייתה הנהיע בבסיס הדרת ערביי ישראל מתוכן נההמנון הלאומי.
וואפי- זאת לא בורות, לפחות שני סטודנטים ערבים הסבירו לי למה ביום השואה (!) הם לא עומדים. לא הסבר הגיוני, כמובן, אבל שיהיה.
לגבי תיאוריות המיעוט הילידי וכו'- ובכן, אתה יכול לחשוב ככה עד מחר, בעיניי ובעיני רוב היהודים אנחנו לא איזה כובש קולוניאליסטי אלא זו ארצנו. אתה מוזמן לא לקבל זאת, אבל כאמור, אתה המיעוט.
כל מה שניסיתי לומר הוא שהשאיפה לשנות סמלים בהתאם לרוח "מדינת כל אזרחיה" כשלונה ידוע מראש משום שסמלים מגיעים לרוב לאחר המהפכה, ולא מאיצים אותה. לכן גם שינוי הסמל לא ישפיע.
יונתן ...
לגבי שני הסטודנטים הפלשתינים שהסבירו לך למה הם לא מכבדים את זכר השואה, מן הסתם מדובר בדיעות שלהם (לא דיעות משכילות למען האמת)
ומן הסתם, אין קולקטיב (אף גלובאלי) המבוסס על תחושת הזדעזעות ושאת נפש עמוקה כלפיי פשעי הנאציזם. על אף שקיים קשר ישיר בין השואה להקמת מדינת ישראל (שנתנה את אחת הדחיפות האחרונות להקמת מדינת ישראל על שטחי
מדינת פלסטין), אסון השואה הוא מעל לכל סכסוך כזה או אחר, לרבות הסכסוך הערבי פלשתיני-ישראלי ... השואה היא
אף הרבה מעל "מדינת ישראל"
והיסטוריית הקמתה.
לגבי האמירה שלך ש"סמלים מגיעים לרוב לאחר מהפכה", הייתי מציע לך להיות זהיר בלשונך ... אתה נותן לנו חומר למחשבה :-)
קשה לי להתחבר לנימה המתנשאת שלך בהיותך רוב ואני רק "מיעוט" ... גם אם הייתי הפלשתיני היחידי בשטחי ישראל, כל הדיון הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי עדיין יהיה רלוואנטי ... שוב, לא ניתן למחוק את ההיסטוריה או לעשות בחירה סלקטיבית של פרקי זמן מסויימים בה ולהיאחז בבחירה כזו או אחרת ללא עיון ובדיקה כנה וגלויה
של היסטוריה שלנו (של כולנו ...).
אורי, העלת נקודות מאוד מעניינות ... החברה הישראלית מנסה להציג סוג של חזית אחידה ומתעלמת מאותם קולות שפויים, אם כי קלושים, כקולך. אתה גם מהווה סוג של מיעוט ... ברוכה הבאה למועדון המיעוטים :-)
לאחר שכתבתי את הפוסט הראשון לפני שבוע, תהיתי לגבי עניין מסוים בהשראת הרשומה של ד"ר אילן היקר ; מדוע אתם חושבים שהממסד הישראלי לא ניסה למחוק את השפה הערבית מסימן 82 לדבר המלך במועצתו (המגדיר את השפה הערבית כשפה רשמית), ולא היו קריאות לצעד כזה אף מגורמים ימניים, לרבות בכנסת ? הוא לא עשה זאת אף בעשורים הראשונים מאז הקמת המדינה, כשכל תושבי האיזור חוו סוג של "פוסט טראומה" בעקבות אירועי 48 וכולם היו "מנוטרלים", פרט לממסד הישראלי
שהיה בשיאו של תהליך מחיקת אחיזת המיעוט הפלשתיני בישראל בגיבוי צעדים גזעניים בכל מישוריי העשייה, לרבות חקיקה)... היה לו קל בתקופה ההיא לעשות צעד נוסף שכזה, בצורת מחיקת השפה הערבית מסימן 82, אך כאמור זה לא נעשה.
מה דעתכם ?
וואפי
לשואה יש חלק חשוב בהצדקת הציונות. החל מסוף המאה ה 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה 20 אירופה נהייתה מקום מסוכן ליהודים, היהודים סבלו מהתנכלויות גופניות וכלכליות כאשר השיא הוא בהשמדת עם שיטתית ובעינויים בלתי אנושיים. לא הייתה דרך להינצל מהתופת הזו אלא באמצעות הגירה. בחלק ניכר מהתקופה הזו יעד ההגירה האפשרי היחיד היה ארץ ישראל המנדטורית, אבל אפילו אם נתעלם מעובדה זו כל יעד הגירה אחר לא היה גורם לכך שהמהגרים היהודים יהגרו לארץ ריקה.
מבין יעדי ההגירה האפשריים א"י הייתה גם היעד הנטוע בזהות הלאומית של העם היהודי.
לכן חובה מוסרית הייתה על הילידים הפלשתיניים לקבל את המהגרים היהודים כחלק מחובת הצלה מפני התופת הנאצית. כל טיעון לפיו אין חובה מוסרית כזו גורס מניה וביה שעל היהודים היה להישאר באירופה הנאצית. זו תוצאה בלתי מוסרית בעליל.
בנוסף, כפי שהשבתי לאורי, אינני סבור שהממסד הישראלי התנהג באופן גזעני כלפי ערביי ישראל. אני מסכים שהייה אפליה אבל גזענות נובעת מהבחנה ביולוגית בין גזעים ולא הייתה כזו.
אני מסתייג מהנימה הכוחנית של "אתה יכול לחשוב ככה עד מחר כי בעיני זו ארצינו" - "אתה מוזמן לא לקבל זאת אבל אתה במיעוט". זהו נימוק המבוסס על כוח ולא על הצדקה.
כל זכות קניין או זכות ריבונות צריכה הצדקה. הרי לא יעלה על הדעת שפלוני יפלוש לטריטוריה וכשיישאל על צדקת מעשיו הוא יכריז "בעיני זה שלי אני בעיני עצמי כלל לא נחשב פולש ומי שלא מסכים איתי מצידי יכול לא להסכים עד מחר". זכות קניין צריכה הצדקה (למשל הסכמה, התיישנות, ירושה)
לגבי השפה הרשמית ידוע לי שהסופר וח"כ הכנסת לשעבר משה שמיר ז"ל הציע הצעת חוק יסוד השפה העברית.
אני משער שהסיבה לכל שהממסד הישראלי הסכים לכך שהשפה הערבית תהייה שפה רשמית נעוצה בצורך הפרקטי התקשורתי על מנת שהאוכלוסייה הערבית תוכל לקרוא ולהבין הודעות רשמיות. כל ממסד מעוניין שהאוכלוסייה תקלוט את מסריו, שהרי על מנת להיות פרו ממסדי דרושה הבנה באשר לתכנים הממסדיים.
אני לא מקבל קשר הכרחי בין שינוי הסמלים לבין מדינת כל אזרחיה. המושג של "מדינת כל אזרחיה" הוא להשקפתי נוסף על היות ישראל "מדינה יהודית" ולא במקום זאת. ישראל יכולה להמשיך להיות מדינה יהודית במישור הדמוגרפי והסמלי ובנוסף לכך להכניס יסודות סמליים פלשתיניים. מי שחושב שהזהות הלאומית שלו חלשה ושבירה מפחד משינוי סמלי, היות וכל תזוזה קלה עלולה לפרק לו את הבניין. מי שבטוח בעוצמת זהותו הלאומית לא חושש משינוי זה.
וואפי:
אני לא מנסה למחוק היסטוריה, אתה הוא המנסה לכפות עלי סמלים שאיני חפץ בהם. ההשוואה המגוחכת והמיתממת שלכם למיעוטים ילידיים באוסטרליה היא מחיקת ההיסטוריה. להם לא היו שבעה צבאות שייצאו לעזרתם ממדינות שכנות...
לגבי השואה, פעם אחת ולתמיד: מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. יישוב יהודי היה גם לפני השואה ובעזרתם האדיבה של הבריטים הוא גם לא גדל כמעט לאחריה, עד עזיבתם. גם טיעון הלגיטימציה לא מהותי, כי היא נלקחה בכוח. בעזרת לחימת המחתרות בבריטים, ולאחר מכן בערבים. הגבולות נקבעו ע"פ ההתיישבות- שום קשר לשואה. זו עוד אחת מהמוסכמות האנטישמיות שאוהבות לטעון שישראל מגייסת את השואה להצדקת קיומה (כמה צעדים לפני טענה שהמצאנו אותה).
אני מתנצל אם היה לי ניסוח מתנשא מקודם, אבל הוא תגובת נגד לניסוח המתרפס של סבן ודומיו. כאמור, אינני מצפה ממישהו, ערבי או אחר, לכבד סמל כלשהו, וזאת באופן אוניברסלי. לגבי המהפכה- אני סבור שאני לא מחדש לכם כלום ברעיונותיי, אולם רוב גדול של ערביי ישראל מעדיף את המצב הקיים מאשר איזו מהפכת תוהו ובוהו. הם כבר רואים מה גורלן של אינתיפאדות.
האמת היא, שמה שאני אומר הוא מה שחושבים רבים מהמתרפסים למיניהם בליבם. הם הגזענים האמיתיים- הם סבורים שאם ייתנו לכם, הערבים, כמה עצמות שדופות בדמות סמלים, אז אתם תהיו מרוצים ותשתלבו יותר טוב במדינה. הם אלה שחושבים שמדינה 5000 קמ"ר תרצה אתכם באופן סופי ו"קבוע". זו ה-התנשאות,המחשבה ששאיפותיכם נופלות משאיפותיהם.
רובם, אגב, לא יודעים מילה בערבית.
תודה ליונתן על 'המחמאות'.
וואפי, מוחמד אמארה ואני הצענו הסברים שונים לשאלה ששאלת: מדוע לא בוטל סימן 82 לדבר-המלך. ראה
http://law.haifa.ac.il/faculty/lec_papers/saban/new/ערבית_מדינה_וחברה.pdf
[זה בדף הבית שלי, אם הלינק לא עובד - מאמר בכתב העת מדינה וחברה].
בתמצית, בתחילה הסיבות היו הסטוריות. החלטת החלוקה וההגנה שהיא סיפקה למיעוטים. בהמשך, זה נבע מכך ש'המציאות' רוקנה מתוכן מעשי את ההבטחה של סימן 82, ומכך שלא היה מי שיאתגר את 'המציאות' הזו.
עתה משיש ארגוני זכויות אדם שפונים לסימן, באות הצעות ("לא מתרפסות") לביטול סימן 82. זה מפורט במאמר.
זה לא צולח בינתיים - כי המצב (ששיאו הוא בינתיים רק שילוט דו-לשוני בערים המעורבות) לא נתפס כנראה כ'מאיים' דיו.
תגידו... לא שמעתם על השיר באב אל ואד? ומתחת לכפר ראמה בצפון אין שלט פנייה ליישוב הבדואי נחל צלמון? נצרת זו עיר עברית? ועלה של זית זה סמל יהודי בלבד?
אני לא מבין את הפוסט הזה. יכול להיות שהוא נכון רק ביחס למדינת ת"א. אצלנו במדינת הצפון, זו המדינה שאחרי השלט של ואדי ערה, יש עוד הרבה מאוד שלטים וסמלים, ולא רק יהודים וערבים אלא גם נוצריים.
כשהייתי קצת יותר צעיר... בסיום קורס קצינים... החבר הכי טוב שלי, אח שלי שהיה ישן איתי באוהל הסיירים, בדואי מואדי צלמון, נבחר לחניך המצטיין, הוא עלה לקבל את הדרגות מאיזה קצין ופוליטיקאי שאני כבר לא זוכר מי הם... אני רק זוכר את עצמי עומד ומתבונן באחי בגאווה ורואה אותו שר בקול רם "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
אחרי שהקהל התפזר, ישבנו יחד ושאלתי אותו... תגיד סוואד, איך אתה שר "נפש יהודי הומיה?". והתשובה מהדהדת לי באוזניים עד היום, הוא אמר: תראה זו הארץ שלי. וכל עוד נפש יהודי הומיה, אני עם חופשי בארצנו".
ואתם יודעים מה?! לא סתם הבחור נבחר לחניך מצטיין בקורס קצינים, ולא סתם הוא מנהל עד היום קריירה צבאית למופת (רס"ן בקרוב אינשאללה סא"ל), וזה למה? כי בראש שלו הוא בן אדם חופשי ברצו! הוא לא צריך שלטים וסמלים ומילים בהימנון, הוא רוצה ומקבל חופש להיות מי ומה שהוא, להיות עם בדואי חופשי בארצו, לבוא הביתה למרעה של אבות אבות אבותיו... ולהילחם לצד השליט ותחתיו שלטיו וסמליו של השליט (היהודי) על מנת לשמור על אדמותיו ומסורתו הבדואית.
בהמשך לתגובתי הקודמת, אני מבקש להוסיף...
ההבדל בנינו (היהודים) לאחינו הבדואים מהצפון לדוגמה, הוא שאנחנו עם חופשי בארצנו רק כמעט 60 שנים. בוא נאמר שמבחינה היסטורית מדובר במשהו חדש יחסית.
מנגד,
הבדואים בצפון, לדוגמה, הם עם שחי פה, בארצנו, כבר כמה מאות שנים. היו תקופות שבהם הם היו חופשיים והיו תקופות שבהן הם היו מיעוט נרדף, אבל כך או כך זו ארצם וזו מולדתם.
אז,
אנחנו הידודים שלהיות עם חופשי בארצנו זה דבר חדש בשבילנו, אנחנו צריכים סמלים ושלטים ומילים בהימנון על מנת לעצב את דמותו של העם החופשי החדש.
מנגד,
הבדואים בצפון הם לא עם בהתהוות. מה שאנחנו מנסים להשיג באמצעות סמלים והימנונים, כבר מושרש אצלהם בתודעה השבטית והמסורתית. הסמלים עבורם הם כמו אופנה החולפת יחד עם השליט. עכשיו זה היהודי, לפני זה היה פה האנגלי, והתורכי, וכל אחד חלף עם סמליו ושגעונותיו.
המסקנה:
צריך להיזהר לא ללכת שבי אחרי סמלים והימנונים ולנסות לחפש בהם איזון ושיוויון בין הדתות. אין לזה סוף, כי מחר נדרוש שיהיה בהימנון גם איזון בין המינים ואיזכור לכל הצבעים. במקום זה עלינו להתרכז במהות: להיות ולחיות כעם חופשי בארצנו. ארץ שהריבון בה יהודי ואולם היא גם ארצם ומולדתם של ערבים, נוצרים, בדואים, צרקסים ועוד ועוד...
רב תודות ד"ר ...
ויונתן, אין ספק שסוגיית הסכסוך הערבי - ישראלי היא מורכבת וטעונה רגשית ואני לא סבור שזה הפורום המתאים לדון בסכסוך באופן כללי, כפי שעשינו בכמה פוסטים כאן (ומן הסתם, יש לי חלק באשמה). כולי תקווה כי בלוג המרצים יעסוק באספקטים נוספים במעמדו המשפטי של המיעוט הערבי בישראל והפלסטינים בשטחים הכבושים.
וכמובן, תודה לך איל על הדיאלוג המעניין
מפתיע שלא נעשתה ע"י ד"ר סבן, אותו אני מכבד על אף השונות המהותית בדעותינו ו/או על ידי אף אחד מהמגיבים (או שאולי לא ראיתי) שום התייחסות לפרסומים מהשנים האחרונות אשר עוסקים במדינות אירופה דוגמת צרפת (ולדעתי הייתה מדינה נוספת - אל תתפסו אותי במילה) בהם אילצו יהודים להסיר כיפות ו/או מוסלמים להסיר רעלות.
אמנם אין במקרים הנ"ל אילוץ של אוכלוסיית המיעוט להזדהות עם סמלים מקומיים (כפי שנטען בפוסט דנן), אך בהחלט ניתן לטעון כי החלטות אלו היוו הלכה למעשה ניסיון לכפות על המיעוטים השונים להזדהות עם אוכלוסיית הרוב (או שאולי להימנע משונות מאוכלוסיית הרוב).
בנוסף, לענייננו אני סבור כי נושא נוסף שיש להעלות בהקשר זה הינו החובה לכבד את אוכלוסיית הרוב.
ראוי בהקשר זה להעלות כמה דוגמאות קלות - אני אזרח ותושב מדינת ישראל, נדרשתי פעמים רבות לקיים מנהגים דתיים ו/או לאומיים של מדינות זרות עימן אני לא מזדהה ובמקרים רבים אף נוגדים את הדת היהודית (לא שאני דתי...), כך למשל בהודו מצאתי את עצמי לוקח חלק בטקס9 פוג'ה מקומי ומקיים את כללי הטקס כהלכתם (כמובן שמבחירה - אך לחילופין לא יכולתי להיות באותו מקום לו בחרתי שלא לקיים את הטקס - להזכירכם ביזוי טקסים ו/או מקומות דתיים בהודו גוררים כליאה ... ותנסו להיכנס למקדש ללא נעלים (-: ). פעם נוספת ורלבנטית יותר, בתאילנד, נכחתי בסרט קולנוע כאשר קודם לסרט נדרשתי יחד עם שאר האוכלוסיה הזרה (במפתיע) לעמוד בעת שידור ההימנון התאילנדי והצגת תמונת המלך והמלכה על גבי המסך.
אמנם דוגמאות אלו "נכפו" עלי בתור זר אך הן כמובן נכפות גם על אוכלוסיית המיעוט המקומית (כך לדוגמא על האוכלוסיה המוסלמית בהודו נכפים כללים שונים - ישנו וויכוח ארוך שנים בנוגע "לכבוד הפרה" ומנגד אילוצים שונים וכפייה ממש על האוכלוסיה ההינדית בקשמיר בתקופות שונות).
בכל המקרים חשוב לציין המיעוט מקיים את דרישות הרוב לא מתוך הזדהות אלא מתוך כבוד לאוכלוסיית הרוב ולרגשותיה.
מהפוסט ומחלק מהתגובות השונות נראה כאילו עלינו לנהוג באוכלוסיית המיעוט (בין אם עסקינן בערבים ובין אם במיעוט אחר) בכפפות של משי פן נפגע ברגשותיהם. אני סבור אחרת - אין שום סיבה לפגיעה מכוונת אך מאידך אוכלוסיית המיעוט מחוייבת לכבד את אוכלוסיית הרוב ומנהגיה גם אם אינה תואמת "אחד לאחד" את תפיסותיה הלאומיות - איני מנסה ליצור חלילה כפייה דתית כפי שתיארתי במקרים דלעיל ו/או אילוצים אחרים - אך בוודאי שבשום מקרה אוכלוסיית הרוב אינה צריכה להתאים עצמה בשום אופן לאוכלוסיית המיעוט (דוגמת תוספת בית להימנון!!!).
ברי לכל (או לפחות לי) כי זר אשר ייקלע לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות יעמוד בהימנון גם אם אינו מבין את מילותיו וזאת בכדי לכבד את המעמד ואת אוכלוסיית הרוב בתוכה הוא מצוי - על אחת כמה וכמה אוכלוסית מיעוט החיה בתוכנו נדרשת לכבד את הרוב, שהלא לא ייתכן כי המיעוט ידרוש כי הרוב יכבד את רגשותיו וזאת תוך ניסיון לכפות את סמליו ואת רגשותיו על הרוב.
אשמח לתגובות
מעמדה של הערבית
מעבר למעמדה הרישמית של הערבית, אין צורך לטפח אותה מעבר למידתה ואין להטמיעה מצד השלטון המערכות השלטון. אין מה לעשות, אנחנו מדינה עברית ולא ערבית.
הוולשית, האירית והסקוטית על זניהן מדוברות על ידי מי שדובר אותן. אבל ממלכת אנגליה רואה באנגלית בשפה הבכירה והמלכדת שמיצגת את אופייה של המדינה / ממלכה. עלינו לתת לערבים להשתמש בערבית ככל שירצו, אבל את קישריהם לחברת הרוב עליהם לעשות בעברית.
שפת ההוראה יכולה להיות ערבית במקום בו יש רוב לסטודנטים דוברי ערבית, או בחוגים ללימודי ערבית ואסלאם. בדיוק כמו ששפת ההוראה בחלק מהקורסים הם באנגלית, צרפתית או ספרדית. אין לזה שום משמעות לאומית. את החלטת בית המשפט העליון צריך לפרש כחלק מהתרגום הפרקטי של שימוש בשפה לצורך פרקטי. ההסברים של ברק קצת פוליטיים ומנופחים ולא הכרחיים כדי להצדיק את השילוט הכפול.
סמלים ממלכתיים אחרים
ישראל קמה ומתקיימת כמדינת העם היהודי. המיעוט הערבי ולא משנה גודלו, הוא עדיין מיעוט במגדינת היהודים. ברמה הלאומית סימלי המדינה הם סמלים יהודיים המבטאית את מהותה ואופייה. מאחר שהמדינה היא מדינת היהודים כך ימי המועד הרישמיים הם החגים היהודיים. אין בזה שום חריגה.
יום-מועד המתגבש של יום הזיכרון ליצחק רבין הולך ומאבד מכוחו ככל שהזמן חולף. חצי מהעם לא מתייחסים לזה כלל כיום זיכרון וצריך לחכות עוד שנים ולראות מה יילד אותו יום.
שמות מקומות
מאחר שהשפה הרישמית בישראל היא עברית נכון לקרוא לכל המקומות בישראל בעברית. אין שום התנגדות שהערבים ימשיכו לקרוא לכל מקום שהם רוצים בערבית.
באסל ג'טאסיכול ליצור טרגדיה מזה. אין מה לעשות, זה חלק מהמודרניזציה שהערבים עוברים.
עמידת דום בהשמעת "התקווה"
אני בהחלט מצפה מח"כים ערביים ומתלמידי תיכון ערביים לעמוד דום בהשמעת "התקווה" בטקס פורמלי בו הם משתתפים. אם הם אינם יכולים לעמוד דום שלא ידרשו להשתתף בגופי המדינה היהודית: כנסת, משרד החינוך וכו'
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>