חסרי הבית קפאו מקור וממדיניות דיור אכזרית

לפני כעשרים שנה בעת שהות בארצות הברית התוודעתי לראשונה לתופעה החברתית של מחוסרי הדיור. במקביל לתחושת ביקורת קשה על מדינה וחברה המאפשרות תופעה זו הרגשתי גם תחושת גאווה על כך שתופעה מחרידה כזאת אינה יכולה להתרחש בישראל. תמים הייתי.

גל הקור האחרון חשף בצורה טראגית את הקשר הסמוי בין האנשים שקיפחו את חייהם בו: עולים חדשים, קשישים, ילדים, בדווים, חסרי דיור הולם. כולם שילמו בחייהם על שקיעת מדיניות הדיור בישראל לתהומות חדשים; מדיניות המתנערת מאחריות חברתית ואינה מכירה בדיור כבזכות יסוד.

מאז אמצע שנות ה-90 לא נבנה עוד דיור ציבורי. אפילו בארצות הברית הקפיטליסטית מבינים, שמוכרחים לספק דיור ציבורי לקבוצות מסוימות וכי שוק הדיור אינו נותן מענה לכולם. אך אצלנו המצב בקריסה.

כפי שהסביר שר הבינוי והשיכון לשעבר, מאיר שטרית, לפני כשנה וחצי: "אני מכיר מכובעים שונים את משרד השיכון, אך כשנכנסתי למשרד גיליתי להפתעתי הרבה משרד שהתרסק לגמרי בהשוואה למצבו וליכולתו בשנים הקודמות. אני מכיר משרד שהיה כמעט אימפריה, שבנה בעצמו בבנייה תקציבית אלפי דירות מדי שנה, איכלס בתוכן משפחות חסרות דיור וגבה דמי דיור בשכירות סוציאלית".

העובדה שמותם של יותר מעשרה אנשים התקבל בחברה שלנו באדישות יחסית מלמדת, שמדיניות חוסר המעש החדשה כבר הופנמה והמצב נראה טבעי, נובע מפגעי מזג האוויר, או מאשמתם של מחוסרי הדיור עצמם. המתים האלה מסמנים היבט אכזרי במיוחד של המדיניות החדשה בתחום הדיור, אבל הם רק מקרה קיצוני המתגלה לפתע ומאיר תופעה רחבה יותר, שכבר נהפכה לבנלית ושקופה. מאות אלפי ישראלים נמצאים במצוקת דיור כזאת או אחרת. סבלם היום יומי אינו מגיע למצב של מוות מקור, ולכן אינו מצטלם טוב לעיתון ולטלוויזיה, אבל רבים מהם נתונים לחסדי אנשים טובים ולחסדי מזג האוויר. אנשים אלה אינם נכנסים לקטיגוריה הסטריאוטיפית של דרי רחוב הישנים על ספסל שיכורים. מדובר במי שאין להם פתרון דיור ראוי: יש בהם חסרי יכולת השתכרות, המקבלים סיוע זעום בשכר דירה, כך שבחורף אין להם כסף להדליק חימום כלשהו. יש בהם כאלה המצטופפים, כמה משפחות בדירה קטנה, בתנאים קשים. חלקם תושבי כפרים בלתי מוכרים, שאינם מחוברים לתשתיות חשמל, ביוב ומים, ויש מהם שנאלצו להסתפק בפתרונות דיור ארעיים כמו מחסנים או מקלטים. רובם ככולם באים מקבוצות מוחלשות: קשישים, עולים, בני העשירון התחתון, בדווים, פליטים, ילדים. גם הסיבות המביאות אותם למצב הזה מגוונות. חלקם באים מקרב הקבוצה הגדלה והולכת של נפגעי מדיניות המשכנתאות, חלקם משפחות עניות חסרות זכאות לדיור ציבורי, או כאלה הממתינות בתור הארוך (של כ-50 אלף משפחות) לדירה בדיור הציבורי המצטמצם והולך.

בתחום מדיניות הדיור יש לישראל הרבה מה ללמוד ממדינות אירופה ואחרות, המעזות ולמעשה משכילות להשקיע בזכות הבסיסית של דיור ציבורי - כדי לשמור על זכויות האדם וצלם אנוש של קבוצות מוחלשות, ולאפשר סיכוי למוביליות חברתית למי שידם אינה משגת לחיות תחת קורת גג ראויה.
למרבה הצער, מעט מאוד צעדים נעשים בכיוון זה בישראל. נקווה שלא נצטרך להמתין לחורף הבא על מנת לגלות ששוב מתים כאן מקור אנשים כתוצאה ממדיניות מכוונת של הזנחה והרס שרידי האחריות החברתית.

גירסה שונה במקצת פורסמה היום בהארץ.