בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
המשפט כמשחק השקר
על השקר הזה נכתבו כבר מילים רבות. בכך לא אדון כאן. אולם פרשת קצב משקפת את משחק השקר גם במובנים רבים אחרים. הנה מספר דוגמאות, בלתי ממצות, לשקרים ולעיוותים שכופה המשפט על המציאות כפי שהם משתקפים בפרשת קצב.
1. ישן וחדש – לכל ברור כי חומרת מעשיו של קצב משתקפת בין היתר בריבוי עבירות המין שנחשפו בראיות. היועץ המשפטי לממשלה, לאחר הסדר הטיעון, ציין כי קצב נהג כעבריין מין סדרתי. ריבוי הנשים שעבדו תחת קצב והתלוננו נתפס בציבור (ובצדק רב) כראיה לכך שאין מדובר בדימיון או קנוניה. אולם משפטית אין לכך כמעט כל ערך. העבירות שבוצעו ברוב המתלוננות, על פי הראיות שנאספו, התיישנו. המשפט צריך להתעלם מהן. גם במישור הראייתי יש קושי ממשי להיעזר בעדויותיהם של המתלוננות שהעבירות שבוצעו בהן התיישנו. לכאורה, אם כן, עבירות אלו אינן רלבנטיות. למעשה הן רלבנטיות ביותר, הן לציבור השופט את ההחלטות שהתקבלו בפרשה והן, כך יש להניח למקבלי ההחלטות, שציינו את ריבוי המקרים בראיונות שנתנו בתקשורת. ההתיישנות כופה על המשפט שקר, והמצג על פיו מה שהתיישן אינו רלבנטי להחלטות המשפטיות אינו מצג אמת.
2. עבירות ומין – המשפט עוסק בעבירות. הוא אינו עוסק במין. לכן עצם קיומם של יחסים בין קצב לבין מי מהמתלוננות אינו עניינו של המשפט. זו הסיבה שנסגר התיק בעניינה של א' מבית הנשיא – הקושי להוכיח שהמין שנחשף בראיות היה גם עבירה. קצב לא צריך לחשוש מחשיפת יחסים אלו, אם הם היו חוקיים, כמו שאין הוא אמור לחשוש מחשיפת האירועים שהתיישנו. אירועים אלו אינם רלבנטיים. זהו כמובן שקר. קצב חושש מאוד מהליך משפטי בו הוא יאלץ לטעון לקיום יחסים מוסכמים. יחסיו של נאשם עם משפחתו ועם הציבור התומך בו תלויים בכך, והרצון להגן על יחסים אלו אינו נופל מהרצון להימלט מעונש פלילי. קצב, כך נראה, חייב להגן על השקר לאישתו ולתומכיו. הוא יכול לעשות זאת באמצעות הודאה במסגרת הסדר טיעון שתחסוך ממנו את ההליך המשפטי. אך האם הודאה זו אינה שקר?
3. הליך והסדר – ההליך הפלילי מקנה לנאשם הגנות רבות מפני הרשעת שווא, בכללם הזכות לעימות עם העדים והזכות שהרשעה לא תקבע אלא אם האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהסדר טיעון מוותר הנאשם על כל ההגנות הללו. איך ניתן להבטיח שההסדר לא מוביל להרשעת שווא? התשובה טמונה בהסכמת הנאשם. אם הנאשם בחר, לאחר שקיבל יעוץ משפטי טוב, להודות במסגרת הסדר טיעון, כנראה שאפילו הוא חושש שההליך יסתיים בהרשעה. הסדר הטיעון נערך בצל ההליך הפלילי, וכך מובטח לנו שנאשם המאמין בצדקת דרכו ויודע בזכות סניגוריו כיצד להוכיח את חפותו (או, לפחות, לעורר ספק סביר באשמתו) לא יודה. אם חפים לא מורשעים במשפט, חפים לא יסכימו גם להסדר. אלא שאם הנאשם מעוניין להימנע מהליך פלילי מביך – זהו שקר. במצב כזה הודאת הנאשם לא יכולה ללמד על אשמתו, וההליך הפלילי הכרחי לבירור האמת.
4. אמון ואמונה - בהנחה שכולם יודעים זאת (גם אם לא אומרים זאת) מדוע הם מסתפקים בהודאה? מדוע היועץ המשפטי, בג"ץ או הציבור כולו אינם חוששים מהרשעת שווא? הנה תשובה אפשרית – בשל כל אותם נתונים "לא רלבנטיים" משפטית. הם מסיקים מהראיות שקצב ביצע עבירות מין רבות בעבר – הן כאלו שהתיישנו והן כאלו שקשה להוכיחם - ומסיקים מכך את המסקנה ההגיונית (אך לא בהכרח המשפטית) שגם המעשים בהם הוא מוכן להודות בוצעו. הראיות אולי קשות. במשפט יתכן שהם לא יוכחו מעבר לכל ספק סביר. אבל עבירות מין כנראה בוצעו והם (הציבור, היועמ"ש, בית המשפט) רוצים צדק – ובצדק. ההודאה של מי שמבקש להימנע מהליך פלילי מביך, מסייעת לעקוף את הקושי המשפטי המונע מהפרקליטות להוכיח שקצב נהג כעבריין מין סדרתי.
5. המשפט הפלילי מחייב אותנו להתעלם מעובדות רלבנטיות רבות (עבר פלילי) לקדש בלא הצדקה עובדות אחרות (הודאת הנאשם) ולבסוף מאפשר לנו, לעיתים להגיע בדרכים עקלקלות לתוצאה סבירה (ככל שהתוצאה בעניין קצב סבירה). גם אם השימוש המושאל שלי במונח "שקר" היה מוגזם (ואני מודה שנסחפתי מעט אחר המשפט של עו"ד פלדמן), עדיין כולנו צריכים לחשוש מהמשחק הפלילי, על חצאי האמיתות שלו, והכללים שקבועים בו המנוגדים לתבונה הפשוטה של רובינו. לשמחתנו, בינתיים, מערך התביעה בישראל, ככלל, אמין. הוא משחק בכלים שברשותו כדי להגיע לתוצאות הוגנות, באופן כללי. אני משוכנע שאילו הפרקליטות האמינה שקצב לא ביצע עבירת מין (ולא רק האמינה שיהיה קשה להוכיח עבירות שלא התיישנו) היא לא היתה מסכימה לקבל הודאה של נאשם שתכליתה לחסוך ממנו לחשוף את יחסיו האישיים עם עובדותיו. אבל אולי ההליך מחייב שינוי. אולי צריך לבנות הליך שיבטיח שהתביעה הכללית לא תוכל להסתמך על הודאה שערכה ההוכחתי מוגבל, ומנגד, שיהיו לה הכלים להעביר לבית המשפט מידע רלבנטי אחר כשהדבר דרוש להוכחת האשמה.
נכתב על-ידי Oren Gazal-Ayal ב-28.2.08.
30 תגובות:
המשפט הפלילי לא מתיימר (ואף לא אמור להתיימר) להציב את האמת כאור שבעקבותיו יהלך בחינת ערך עליון.
כאשר נקבע כי על מנת להוכיח את אשמתו של נאשם דרושה מידת הוכחה של "מעבר לספק סביר" הרי כבר בזה ויתר המשפט הפלילי על משהו מערך גילוי האמת. זאת מפני שמידת ההוכחה שממקסמת את הקירבה לאמת היא מידת הוכחה של מאזן הסתברויות. אם אשמתו של נאשם הוכחה נניח ב- 80% הרי שלמרות שברור כי קיימת הסתברות גבוהה ומשמעותית לכך שהוא אשם, הרי שיש לזכותו.
זאת ועוד, לעיתים הויתור על האמת הוא מוצדק הן במישור האפיסטמי והן במישור הנורמטיבי. מבחינה אפיסטמית ייתכן שגילוי אמת מסוג אחד יגרור הטיה ומסקנה שגויה בעקבותיה, לגבי אמת מסוגג שני. כך, גילוי אמת באשר לעברו הפלילי של נאשם עלול לגרום לגיבוש דעה קדומה נגדו וחלילה להרשעת שווא.
מבחינה נורמטיבית, גם אם ברור מבחינה אפיסטמית שמדובר באמת הרי שלעיתים אנו מעדיפים ערכים חשובים יותר. ההצדקה למנוע עדות קרובי משפחה במשפט פלילי עומדת בעינה גם בהנחה שאילו היה כלל הפוך היו מתגלות יותר אמיתות. כך גם לגבי ההצדקה לפסול ראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית, אך אין ספק במהימנותן ומשקלן.
לגבי ההתיישנות הרי שעבירה שהתיישנה משמעותה היא שלא גובשו כל התנאים המספיקים להצדיק העמדו של אדם לדין פלילי. אילו היו מתגבשים כל התנאים המספיקים לא הייתה הצדקה לכלל ההתיישנות עצמו. כלל התיישנות משמעותו היא שלמרות שהנאשם ביצע מבחינת היסודות העובדתיים והנפשיים את העבירה, אין הצדקה לעשות עימו דין. ניתן לראות בהתיישנות כטענת הגנה כמו כל הגנה אחרת בפלילים, כך שעל מנת להרשיע נאשם צריך להתקיים מצב שכל אחת מההגנות אינן מתקיימות.
לגבי משטר ההודאות הנהוג במשפטינו, אני מסכים שיש לשקול ברצינות משטר פלילי שבו כל משפט פלילי מקיים דיון הוכחות כאשר ההודאה היא ראיה אחת מבין חומר הראיות, ואינה ראיה מכרעת להרשעה מעצם מהותה כהודאה, אלא בהתאם למשקלה האד- הוקי.
כאשר המשפט מסתמך על הודאות נאשמים הרי נפתח הפתח להודאות שווא שתגרורנה הרשעות שווא. ברור שמשטר דיוני שאינו מוכרע על פי הודאות נאשמים (ולכן אולי מייתר את מוסד עיסקאות הטיעון) כרוך במחיר של הפחתת יעילות האכיפה, אולם מחירן של הרשעות שווא כבד יותר.
ייתכן ומשטר שבו תודח מלכת הראיות מכס מלכותה, יפחית את מספרם של פסקי הדין שסימן שאלה כבד רובץ עליהם כגון פרשת אל עביד (רציחתה ואינוסה של חנית קיקוס ז"ל) ופרשת רצח דני כץ ז"ל.
בפרשת אל עביד ופרשת דני כץ לא היתה הודאה במהלך המשפט או הסדר טיעון (היתה הודאה במשטרה אך זו מעוררת קשיים שונים בתכלית מאלו עליהם אני הצבעתי). איני סבור שהקשחת התנאים להרשעה (כגון איסור על הודאות) בלא הקלת תנאים אחרים תוביל לשינוי הרצוי. להיפך, ככל שיש יותר קושי להוכיח עבירות במצב שבו רוב האנשים סבורים שהנאשם אשם, כך יגדל הלחץ לעקוף את מערכת המשפט הפלילית שתתפס כבלתי סבירה. התוצאה תהיה פער גדול יותר בין האמת לבין המשפט. אכן האמת אינה ערך יחידי. אך אם בשם ההגנות לנאשם או ערכים אחרים נהפוך אותה לערך זניח, האמון הכללי במערכת המשפט הפלילית יפחת (והוא כבר נמוך) ויוביל ללחץ פוליטי על המחוקקים, התביעה ובתי המשפט למצוא מעקפים (זו בדיוק הסיבה לכך שהסדרי טיעון נולדו וכיום אומצו כאמצעי מרכזי בהליך).
לטעמי, הפער הגדול בין ה"אמת" לבין המשפט נוצר בגלל ירידת המשפט אל העם.
אסביר את עצמי כמובן.
המשפט, כפי שמשתקף בעניינו, אמור לסמל משהו טהור, אמיתי, אובייקטיבי. עם זאת, תהליכים כלכליים-חברתיים הביאו לידי הנגשת המשפט באופן כזה שהוא מספיק קרוב על מנת שנוכל להבחין אפילו בסדקים הקטנים ביותר במבנהו.
מספר הליכים תרמו להנגשת המשפט :
1. התרבות אמצעי התקשורת. נוצר צורך למלא רצועות שידור חדשות ורבות אשר חלק מהן עוסקות, מטבע הדברים, בעולם המשפט.
2. התחרות באמצעי התקשורת. ירידה אל המכנה הנמוך ביותר, משפט קצב מסוקר כל כך כי מדובר כמובן במין והרי שאין מכנה משותף יותר לבני האדם מאשר המין.
3.התרת גבולות הפרסום העצמי, ההתבטאויות וכיו"ב מצד לשכת עורכי הדין. בין היתר עורכי דין הם סלבס, מבוקשים בתוכניות רבות להסביר/לפרש/להדריך או סתם לפאר המסך.
4.עליית מספר עורכי הדין בישראל והקלות היחסית שברכישת תואר במשפטים (אומר את זה סטודנט שהופיע ב 3 שנותיו ל30 אחוז בלבד מן ההרצאות ועדיין שומר על ציונים טובים ביותר)
5.הנגשת הידע המשפטי - אינטרנט, ספרים
כמובן שיש עוד סיבות רבות אבל זה לא המקום והזמן להרחיב.
לאור זאת, לא הפתיעתו אותי דבריו של ד"ר גזל אייל כי הראיון עם אביגדור פלדמן "הדהים" אותו בעוד שמבחינתי, לא שמעתי בראיון משהו חדש שלא חשבתי או ידעתי.
אולי זה ההבדל בדורות, הדור הצעיר יותר נולד לתוך מציאות ספקנית שאינה רואה במשפט כנשגב מן העם (ואולי זה רק אני...) בעוד שהדור המבוגר יותר טרם התפכח מן האשליה.
בכל מקום בו יש בני אדם פועלים אותם יצרים המובילים, לרוב, לשקר והמשפט אינו שונה מכך.
ד"ר גזל שלום
אני מסכים שערך גילוי האמת אינו זניח ולא טענתי אחרת. רק רציתי להצביע על כך שהוא אינו הערך היחיד.
לגבי סוגיית ההודאות, אני התייחסתי להודאה במשפט עם או בלי הסדר טיעון ולהודאה במשטרה כמקשה אחת, מפני שבסופו של דבר החשש מהודאות שווא עקב לחצים שונים הפועלים על החשוד/נאשם הוא המכנה המשותף. בין אם הנאשם מודה בהסדר טיעון מפני שאינו מעוניין בהליך פלילי מביך, בין אם הוא מודה מפני שהוא חושש שבית המשפט לפעמים מרשיע חפים ולכן עלול גם להרשיע אותו ובין אם הוא מעונין להפסיק את לחצי חוקריו, הרי שבסופו של יום הנאשם עלול להודות בעבירות אותן לא ביצע בשל היותו נתון בלחצים מסוגים שונים.
באשר לטענתך שהקשחת התנאי להרשעה עקב ויתור על ההודאה כהוכחה מכרעת לאשמה (או הודאת חוץ בצירוף דבר מה נוסף), תפגע באמון הציבור בשל קיומו של פער בין האמת לבין המשפט, על כך אני מבקש לחלוק במישור המושגי.
מעבר ממשטר פרובטיבי של הודיה כהוכחה מכרעת לאשמה למשטר פרוביטבי של הודיה כראיה בלתי מכרעת הוא רווח אפיסטמי ולכן הוא דווקא מקרב אותנו לאמת. במשטר פרובטבי שבו הודית נאשם היא ראיה מכרעת לאשמה, הבחינה האפיסטמית היא רק באשר לכנות ההודיה ואין בחינה אפיסטמית של חומר הראיות. במשטר פרובטיבי שבו מתקיימות, בכל מקרה, פרשיות תביעה והגנה, יש לנו את ההודיה (כלומר את אותו ה- "יש הראייתי" מהמשטר הקודם) ובנוסף לו את חומר הראיות עצמו. לכן, קיומו של הליך משפטי מלא, בכל מקרה מקרב אותנו לגילוי האמת.
אם הטענה היא שמשטר משפטי זה יפגע באמון הציבור במצבים בהם הציבור חושב שהנאשם אשם, הרי אין פגיעה זו מתרחשת בשל כך שהמשפט מתרחק מערך גילוי האמת, אלא דווקא משום שהוא מנסה לממש ערך זה ביתר שאת. הפגיעה באמון הציבור במצב זה היא לא בשל ההתרחקות מהאמת אלא בשל ההתרחקות ממה שהציבור ח ו ש ב שזו האמת.
לכן, דרישה שלא לעבור למשטר משפטי של ההודיה כראיה שאינה מכרעת לאשמה, בשל מניעת פגיעה באמון הציבור, היא למעשה דרישה להתרחק מגילוי האמת על מנת לרצות את דרישת הציבור להרשעה מפני ש- "הציבור כבר השתכנע" באשמתו של הנאשם.
התחשבות בדרישת הציבור להימנע מבירור האמת ובכך להקל על הרשעות שהוא משוכנע בהם, זה כבר עניין אחר לגמרי (ובעייתי בלשון המעטה) מאשר הזנחת האמת.
אייל,
דעתי עם ד"ר גזל-אייל בעניין סיווג ההודאה.
כאשר מדובר בהודאה שנגבית בחקירה משטרתית עקב לחצים/אלימות חוקרים הרי שניתן להתכחש לה בהליך המשפטי עצמו ואז היא לא תהיה בבחינת הראייה היחידה או המכרעת. לטעמי, ניתן להתגבר על הקשיים הראייתיים ע"י כך שכל חומרי החקירה בטרם גביית ההודאה צריכים להיות מצולמים ולעמוד לרשות ההגנה במידת הצורך אם וכאשר תטען טענה שההודאה נגבתה מהטעמים הנ"ל.
אולם לעניין הודאות במסגרת עסקת טיעון ו/או במהלך משפט הדבר שונה בתכלית על אף שגם אלה ניתנות מלחצים כאלה או אחרים. נניח ותובע יסרב לעסקת טיעון שבמסגרתה הנאשם יודה, הרי שיעמדו בפני הנאשם שתי ברירות בשלב במשפט : האחת היא לטעון לחפות ואז לא מתעוררת כלל בעיית ההודאה כמובן, השנייה היא להודות בשלב ההקראה מתוך רצון למזער נזקים עתידיים.
נניח והתובע אינו מקבל או אינו מאמין להודאת הנאשם (נניח בצד הודאות בעבירות מופחתות): אם בגלל תיאור נסיבות שאינו מתאים לפרשת התביעה, תשאל השאלה מהי חשיבות הנושא?
אם בגלל שאינו מאמין בעצם אשמתו של הנאשם הרי זהו סימן שלא היה צריך להיות מוגש כתב אישום מלכתחילה או שראוי לבטל האישומים.
בנוסף, מה הטעם בקיום פרשת התביעה שהרי אם הנאשם הודה באשמתו כיצד עתה ינסה לערער את עדי התביעה המעידים לעניין אשמתו?
ומנגד - מה לו, לנאשם, בקיום פרשת הגנה והארכת המשפט ללא צורך שהרי אם הודה ומוכן לקבל עליו את גזר הדין!
מעבר לכל אלה סב טיעון המתבסס על כבוד האדם וחירותו - אם נאשם מעוניין לקבל על עצמו אשמה במעשה שלא בצע, מתוך שיקוליו, שאינם מגיעים כמובן לחשש מפגיעה בגופו או בחייו, מדוע שנעצור בעדו?
הדבר מתחזק כאשר לעיתים רבות עצם ניהול המשפט ועלותו קשים פי כמה מונים מהעונש הצפוי לנאשם בסופו של המשפט, בטח ובטח כאשר עלות ההגנה אינה ממומנת מכספי הציבור בניגוד לקורה בקרב חברי הכנסת.
אלון 25
לד"ר גזל,
על אף שאני לא מסכים איתך, אני מוכן לנסות ללכת צעד קדימה בשיטתך...
טוב?!
בוא ננסה לראות, מה אתה מציע?!?!
שינוי של ההליך הפלילי?
טוב בסדר, נשנה את המצב הקיים אבל לאיזו אלטרנטיבה בדיוק? תן דוגמאות מהעולם מה היית רוצה שיהיה במקום. לאיזה דין נפנה לחפש אלטרנטיבות? העברי? האנגלי? האמריקאי?
אני מסכים איתך שהמשפט הפלילי לא מושלם. בכלא יושבים כמה חפים מפשע וביננו מסתובבים כמה רוצחים, אנסים ועבריינים מסוכנים. אבל בהעדר הצעת אלטרנטיבה והוכחתה כאלטרנטיבה טובה יותר, כל מה שאתה אומר בפוסט שלך זה כמו לזרוק אבן על חלון זכוכית ועכשיו שמישהו אחר ישבור את הראש מאיפה נביא זגג.
כדי למנוע אי הבנות - דבריי בעניין היעדר סיבה למניעה מנאשם להודות באשמה כוונו כלפי נאשמים בלבד, כלומר אלה אשר התביעה סבורה כי הראיות מצביעות על אשמתם לאחר בחינת חומר הראיות ולא לעניין חשודים או מודים באשמה אחרים.
כך שאין צורך להעלות נימוקים מסוג - הפושע האמיתי יישאר ברחוב וכיו"ב.
אלון25
אלון הי,
לעניין הודיות במשטרה הרי שכאשר הנאשם לא מודה במשפט, אין ההודיה משמשת ראיה מכרעת לבדה, אולם די לתביעה לעמוד בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף" שהמרחק בינה לבין ראיות שעומדות בתנאי המחמיר של "מעבר לספק סביר" הוא מרחק רב.
באשר לטענת הלחצים האפשריים שהפעילו חוקריו של החשוד, הטיעון שלי לא מושתת על לחצים אלה דווקא. גם חשוד המודה בחקירה המתועדת בוידאו יכול להודות בשל כך שהוא השתכנע מטיעוני חוקריו שכדאי לו להודות אחרת עונשו יהא חמור הרבה יותר. זו תחבולה חקירתית שאינה פוסלת את ההודיה לכן גם אם החקירה מתועדת, אין בתיעוד כדי להועיל.
שנית, גם אם החקירה מצולמת ולא נראים בה לחצים חריגים מבחינה פיסית ונפשית, הרי שעצם היות אדם בחקירה הוא מצב של מתח נפשי גם ללא התנהגות פסולה של חוקריו. החשוד עלול להודות הודיות שווא מעצם מצב הדחק בו הוא מצוי, לכן גם מבחינה זו אין בצילומים או הקלטות כדי להפיג את החשש.
לגבי משטר של הודאת נאשם שאינה מכרעת להרשעתו:
משטר כזה אין פירושו שהתובע השתכנע בחפות הנאשם. אם תובע משתכנע בחפות הנאשם אסור לו להגיש כתב אישום (ואם הוא השתכנע אחרי שכבר הוגש כתב אישום, עליו להודיע לבית המשפט על חזרה מהאישום) ואז ממילא מתייתר ניהול המשפט.
אני מתייחס למצב שבו התובע משוכנע באשמת הנאשם, אלא שהודית הנאשם אינה ראיה מספיקה להרשעה עבור בית המשפט. לכן, התובע מנהל פרשת תביעה במובן זה שהוא מציג את חומר הראיות על מנת לחשוף בפני בית המשפט את המציאות העולה מחומר הראיות, ואינו מסתפק בכך שהנאשם מדווח על מציאות זו. כלומר, משמעות המשטר המשפטי הזה שבית המשפט אינו חי מפי הנאשם באשר לאירוע העברייני אלא מנסה לבחון את ה- "פילמים" שבידי התביעה.
אם הנאשם דבק בגרסת האשמה שלו הרי שכאן עולות שתי אופציות של משטר דיוני: המשפט יכול להכיר בסירובו של הנאשם לנהל פרשת הגנה ולחקור עדי תביעה, וכאן מתקצר המשפט משמעותית ונחסך גם עינוי דין משמעותי לנאשם, ומה שחשוב אולי לציין, למתלוננות בעבירות מין כעדות תביעה.
ניתן לחשוב גם על משטר דיוני יותר פטרנליסטי המחייב להעמיד לנאשם סניגור שבכל מקרה ינהל פרשת הגנה על מנת לוודא שמוצו כל האפשרויות להימנע מהרשעת שווא. אגב, מבחינת גילוי האמת עדיף המשטר השני.
צריך להיזהר מלהניח שנאשם המודה באשמה מעוניין להיענש. ייתכן והוא יודע שהוא חף והוא מאוד לא רוצה להיענש, אולם הוא נוקט במדיניות אסטרטגית של שנאת סיכון על מנת למנוע מעצמו רעה גדולה יותר. המשפט צריך לנסות לוודא שנאשמים חפים לא יסבלו כלל, כי בעצם זהו הרצון האמיתי שלהם. למעשה הרצון של נאשמים להודות נגזר מהמשטר הדיוני שבו הם מצויים במצב המתמרץ אותם להתנהגות אסטרטגית של הודיה. אלמלא משטר כזה, חלק מהנאשמים שמודים ייתכן ולא היו מודים, היות והודיה לא הייתה משרתת אותם. אולם, על מנת לבחון מהו הרצון האמיתי של נאשמים יש לקיים משטר ראייתי שבו ההודיה אינה ראיה מכרעת לאשמה.
לגבי עינוי הדין בעצם ניהול המשפט: אם העבירה חמורה והעונש הצפוי הוא בהתאם הרי שהענישה הצפויה היא חמורה מעינוי הדין עצמו. אם העונש הצפוי אינו חמור אז ממילא גם עינוי הדין אינו חמור, מפני מה יתענה הנאשם? ממילא תוצאה רעה במיוחד לא תתרגש עליו. עינוי הדין הוא פונקציה של עוצמת הסיכון שהנאשם נתון בו.
לאייל
בעניין ההודאות במשטרה נראה לי שאנחנו מסכימים על הכיוון אבל לא על המינון.
הלחצים מסוג אלה שאני דברתי עליהם הם אלה בלבד הראויים ליפול בגדר הסייגים לחוק הפלילי שבחוק העונשין קרי, הגנה עצמית, כורח, עושק וכיו"ב.
לא ברור לי מה כוונתך בעניין
איומם של החוקרים שעונש בנחקר יהיה חמור יותר אם לא יודה שהרי הדבר נכון במקרה ויורשע במשפט ללא שיתוף פעולה והודאה מצידו. אולי הדבר נוגע בהערכת הסיכון שיורשע במשפט שמשובשת ע"י החוקרים ומוצגת כגרועה יותר, אולם כמה סיכון גדול יותר יכול להיות מאשר במערכת המשפט הישראלית בה מורשעים 99 אחוז מן הנאשמים?
בעניין עינוי הדין הרי שאני רואה את הדבר באופן שונה לחלוטין.
אם הבנתי נכון, על פי המודל שלך קיים היחסים בין עלות ניהול משפט בעבירה חמורה/העונש שווה ליחס שבין עלות ניהול משפט בעבירה פעוטה/העונש.
מנגיעתי הרכה בפרקטיקה למדתי שאין הדבר כך. משפטים בעבירות קלות יותר אינם קצרים באופן משמעותי, על דרך הכלל, ממשפטים בעבירות פשע ועלות ההגנה המשפטית אינה זולה בשיעור משמעותי כלל אלא גם תלויה במשאביו הכלכליים של הנאשם.
תסכים איתי שעבור נאשם שביכולתו להקציב עבור הגנה משפטית 15,000 ש"ח עינוי הדין יהיה חמור פי כמה מונים אם יועמד לדין בגין עבירה פעוטה שכן אז יעמיד את כל כספו הפנוי (אם לא יותר) עבור ההגנה כאשר העונש הצפוי לו אינו כה חמור מלכתחילה. במקרה זה מדוע לא יודה מלכתחילה, ישמור לעצמו את כספו ויסתפק בעונש קל יותר?
בחרתי להתייחס לעניין אסטרטגיית שנאת הסיכון שלך בתור עניין אחרון כי אני מסכים עם התוצאה שלך, אבל לא עם הדרך. המשטר הראייתי שאתה מציע הוא טיפול מאד סימפטומטי בבעיה, טיפול מאד פטרנליסטי. נראה לי בעייתי לגשת למשה קצב או לנאשם אחר ולהגיד לו רצונך אינו הרצון האמיתי או הרצון הרצוי, עליך להקריב את משפחתך ו/או כספך לצורך השיטה.
לדעתי, כדי למזער את הסיכון להרשעות שווא צריך לטפל טיפול שורשי בבמספר בעיות שהן פרי השיטה :
1. היחס בין עלות ניהול המשפט לחומרת העבירה כפי שהוצג לעיל. לדעתי יש מקום לאפשר לנאשמים לשלם שכר טרחה מותנה וכך להקטין את תוחלת הנזק עבורם מראש.
דרך נוספת היא חיוב המדינה בהוצאות במקרה של זיכוי או חובת הקצאת סניגור.
2.פומביות תקשורתית. הכנסת עשתה צעד בעניין כאשר העלתה הצעת חוק לאיסור שמות נבחרי ציבור אשר מתנהלת נגדם חקירה. הנזק שנוצר מהחשיפה התקשורתית, במיוחד במקרים של אנשי ציבור יכול להיות גדול יותר מן ההרשעה עצמה (ראו מקרה יעקב גנות שם אהיה מדובר אפילו בזיכוי). בעניין קצב הרי שהיה מדובר בחודשים של פרסומים ועלילות לפני שהוגש כתב האישום, חודשים של הכפשות.
3.פומביות המשפט - איסור על פרסום שמות נבחרי ציבור המתנהל משפט כנגדם וייתכן ואף איסור פרסום פרוטוקולים והחלטות. אם נלך אפילו צעד קדימה, יימנע מנאשמים חפים מפשע הנזק שנוצר בעצם הידיעה על משפט המתנהל נגדם ונכונותם לגשת למשפט תהיה גבוהה יותר.
כמובן שהשמיכה תמיד קצרה מדיי, וכל אחת מהצעות אלה יוצרת אין ספור בעיות שונות אחרות ובעידן האינטרנט הן לא קלות לביצוע כלל.
שכחתי לציין את שמי , אלון 25
לאלון
שיעור ההרשעות הגבוה שציינת הוא פונקציה של המשטר המשפטי הנוכחי. שיעור זה כולל בתוכו את כל ההרשעות שנאשמים הורשעו על סמך הודאתם. במשטר משפטי שבו לא ניתן להרשיע נאשם רק על סמך הודאתו שיעור זה צפוי לרדת.
לעניין חשודים שמודים עקב הערכת הסיכון שלהם להרשעה:
לעניין הערכת הסיכון להרשעה החוקרים לא צריכים למסור לחשוד הערכה שאינה הערכת אמת. נניח אפילו שהחשוד יודע ממקור עצמאי את סיכויי ההרשעה הכלליים. החוקרים יכולים לנצל את סיכויי ההרשעה הגבוהים ולהשתמש בנתון סטטיסטי זה על מנת ללחוץ על הנאשם להודות בעבירה קלה יותר. נניח שהחשוד חף לחלוטין. הוא עלול לנקוט באסטרטגיה של שנאת סיכון ולהבטיח לעצמו עונש קל (ציפור אחת ביד) מאשר להסתכן בניהול דיון הוכחות ועונש חמור יותר (שתי ציפורים על העץ).
במשטר משפטי שבו בכל מקרה מתקיים דיון הוכחות, אפילו נניח שסיכון ההרשעה עדיין גבוה, הרי שלפחות לא מסתפקים בהודאתו של הנאשם אלא בוחנים את הראיות ובודקים בדיקה נוםפת האם הודאת הנאשם משקפת גם את המציאות העולה מחומר הראיות.
לכן, גם בהסתברות גבוהה להרשעה, דיון הוכחות הוא בהכרח לטובת הנאשם, מפני שאלמלא דיון זה הנאשם היה מורשע אוטומטית על סמך הודאתו ואילו כאן מתקיימת בדיקה נוספת בטרם יורשע. לנאשם יש במשטר זה, מבחינת סיכון ההרשעה שלו-יעילות פארטו.
לגבי עינוי הדין
לא התכוונתי לעלויות אלא למתח הנפשי שבו מצוי הנאשם באשר לתוצאת משפטו. ככל שהעונש הצפוי לו חמור יותר, גובר עינוי הדין. בעבירות פעוטות הנאשם יודע שגם בתוצאה של הרשעה השד אינו נורא כל כך.
לגבי משטר פרוצדוראלי שבו ההודיה אינה ראיה מספיקה להרשעה, כפי שציינתי ניתן לחשוב על שתי וריאציות:
וריאציה אחת משמעותה היא שהתובע חייב לנהל פרשת תביעה אולם הנאשם יכול לוותר על ניהול פרשת הגנה. אם הנאשם יכול לוותר על ניהול פרשת הגנה הרי מבחינה כלכלית מצבו אינו גרוע יותר מאשר במשטר הנוכחי. אם הנאשם סבור שתוחלת הנזק שלו עקב הרשעה, הינה נמוכה מתוחלת הנזק שלו עקב עלויות ההגנה שלו, הרי שהוא יבחר לא לנהל פרשת הגנה.
וריאציה שנייה היא שבכל מקרה חייבת להתנהל פרשת הגנה, אולם ניתן לקבוע שהמדינה תממן לנאשם סניגור מטעמה והוא ינהל את הגנתו של הנאשם על חשבון משלם המסים. ניתן לקבוע שהמדינה תעשה זאת רק לגבי עבירות מדרגת חומרה מסוימת.
בכל מצב, אין משטר דיוני שבו מחייבים את הנאשם לממן מכספו את הוצאות הגנתו, אם זו נכפית עליו.
הטיעון שלי הוא ממה נפשך:
אם כופים על הנאשם דיון הוכחות למרות הודאתו, והוא בסופו של דבר מורשע, הרי שעינוי הדין והעונש בעקבותיו, הם מוצדקים.
אם כופים על הנאשם דיון הוכחות למרות הודאתו, והוא בסופו של דבר מזוכה הרי שנמנע עיוות דין. אילו היינו מרשיעים אותו על פי הודאתו הרי שעכשיו אנחנו יודעים שזו הייתה הרשעת שווא. רק בשל כך שבחנו את ההוכחות שבידי התביעה, השתכנענו שלמרות שהנאשם הודה אין בידי התביעה ראיות לאשמתו.
לגבי מנגנון פיצויים לנאשם שזוכה, המצב הנוכחי הוא שאפילו היה הנאשם במעצר וזוכה (או חשוד שהיה במעצר ולא הועמד לדין) אין פיצוי אוטומטי בגין מעצר שלא הבשיל להרשעה. השופטת דורנר העירה, בהערת אגב, שראוי לקבוע מנגנון של פיצוי אוטומטי בגין מעצר שכזה. אני סבור שהצדק עימה.
לגבי איסור פרסום שמות חשודים, אני נוטה להסכים. הצעת החוק שמועלית לעיתים בעניין זה אף מוציאה אנשי ציבור מכלל ההגנה המוצעת. אולם, לפחות לגבי אזרחים מהשורה שחלקם מצויים ב- "סקילה תקשורתית וציבורית" יש להגן עליהם מפני פרסום פוגעני.
חברים, אני לא משפטן. רק אדם פשוט מן השורה. עכשיו, בבקשה מכם משפטנים יקרים, cut the bullshit, חסכו ממני דוקטרינות משפטיות וטיעונים פורמאליים, ותסבירו לי איך מכל מערכת המשפט המפוארת שלנו, צומחת התוצאה ההזויה שקצב אינו עומד לדין על המעשים שיוחסו לו, אלא על דברים שברור כי לא התרחשו במציאות, ובניגוד ברור לתחושת הצדק (האם "צדק" הוא מונח משפטי?).
אני לא מבקש לקבוע אם קצב אשם או זכאי, ואינני בקיא ב"שיקולים" אבל כאדם מהשורה אני יכול להעיד שההתחמקות ממשפט מערערת את מעט האמון שעוד נותר במערכת. עם כל הכבוד ל"מאזן ההסתברויות", "התיישנות", "מישורים אפיסטמיים ונורמטיביים", נראה לעיתים שמערכת המשפט (והיא כוללת גם אתכם, מרצים וסטודנטים) כל כך מרוכזת בעצמה, עד שהיא שכחה את מי ואת מה היא נועדה לשרת.
הדיוט.
לאנונימי :
1. איך כל כך ברור לך שהמעשים המפורטים בעסקת הטיעון לא נעשו במציאות? לפי התקשורת היו עשרות נשים מעורבות והמקרים שונים מאחת לשנייה.
2.האם היית כל כך נחרץ אם היה מדובר בעסקת טיעון הנוגעת לעבירות בתחום העלמת מס/חריגות בנייה/תקיפה?
ל"אמון במערכת המשפט" אין שום דבר עם התכווצות כתב האישום אלא עם יצר המין ויצר המציצנות של המין האנושי.
פשוט מאד - כולנו רוצים לשמוע סיפורים עסיסיים ופיקנטיים הנוגעים להרגלי המין והתשוקות האפלות ביותר של מפורסמינו וכעת אנו מאוכזבים משלא קיבלנו את החומר הפורנוגרפי. דרך אגב, גם אני ככה כמובן, אם היה מדובר בעבירות מס ממש לא היה מעניין אותי מהי "האמת" ומהו "הצדק".
לראייה, תראה כמה מהר הציבור שוכח עבירות שחיתות של אריאל שרון,יוסי גינוסר, ביבי, ברק ושאר נבחרינו.
אייל,
אנחנו מדברים בשפות שונות.
אתה מדבר ב"איך נמנע הרשעות בעקבות הודאות שווא"
אני מדבר ב"איך נמנע הודאות שווא".
אני מסכים שהמודלים שהצעת יכולים לעזור בפתרון בעיית ההרשעות אבל זה מודל תיאורטי שלא מסייע לאדם הפשוט להתמודד עם הדילמה האם להודות במעשה שלא עשה.
בהתאם, אני מדבר על העלויות טרום ההליך ואתה על המתח הנפשי שבתוך ההליך.
לעניין הצעת החוק לגבי איסור פרסום שמות חשודים הרי שהוצאת אנשי הציבור מהגנת החוק מרוקנת את החוק מתוכן כיוון שבמקרה קצב לא עלויות ניהול המשפט היו יכולות להביאו להודאת שווא, שכן זה ממומן מכספי משלם המיסים אלא עניין הפרסום.
מנגד, מלבד במקרים חריגים של רצח/תקיפה חמורה (זדורוב, יוסי מלאך) שם החשוד או הנאשם ממילא אינו מפורסם בעיתונים והסביבה הקרובה במילא תדע מהעניין.
לאנונימי :
למערכת המשפט יש חוקים וכללים משלה ובדומה לכל מערכת שתיתקל בה או שנתקלת בה בחייך, עליך ללמוד חוקים וכללים אלה על מנת להבין את פעולות המערכת ותוצאותיה.
לאדם ללא הבנה בסיסית בחשמל גם התחשמלות כתוצאה מהכנסת מזלג לשקע בקיר עלולה להיראות תוצאה הזויה או בלתי מוסברת.
מה שאתה מבקש הוא בעצם שנבוא לאותו אדם ונסביר לו מדוע התחשמל ללא שימוש במושגים כמו מתכות, מוליכות או עצבים . אף אם ניתן יהיה לעשות את זה באופן כלשהו הרי שזה לא ממש יעזור לו להבין את עקרונות החשמל ולכן ייתכן שיתחשמל בדרך אחרת כעבור כמה דקות.
לכן, עצה לי אליך : למד את חוקי המערכת הבסיסים. ייתכן שהתוצאה לא תראה לך כל כך הזויה.
זכור שלגדולי במומחי המערכת ובינהם היועמ"ש, הפרקליטות ושופטי בית המשפט העליון התוצאה נראתה סבירה לחלוטין.
הנזק שנגרם בהודאת שווא הוא לא בעצם הודאת השווא אלא בתוצאה הרעה שהודאת השווא עלולה לגרום. תוצאה זו היא הרשעת שווא.
אני התייחסתי בתגובתי הקודמת גם לסוגיית הוצאות ההגנה של הנאשם וטענתי שם שאינני מציע משטר דיוני שבו נכפות על הנאשם הוצאות הגנה שאיננו רוצה בהן.
שמות חשודים רבים שהם אזרחים מהשורה, מתפרסמים בתקשורת. אמנם מדובר בחלק מזערי מתוך סך החשודים הכללי אולם במצטבר מדובר בהרבה מקרים. למעשה התקשורת מפרסמת שמות חשודים מעצם העובדה שהאירוע נחשב על ידה כסיפור ראוי לפרסום (אלא אם בית המשפט נתן צו איסור פרסום, אבל פעמים רבות צו זה ניתן רק שעה שהחשוד מובא לראשונה לבית המשפט ולא בשלב המעצר הראשוני). לכן קיימת קורלציה בין עצם ההחלטה של התקשורת לפרסם את האירוע לבין הרצון לפרסם את שם החשוד.
התקשורת מפרסמת שמות חשודים בעבירות מין, צווארון לבן ומעילה, נהגים שגרמו לתאונות דרכים קטלניות. לא רק שהיא מפרסמת את שמותיהם היא מצלמת אותם בהארכות מעצר.
עם זאת, אינני שולל את ההצדקה להרחיב את האיסור גם לאנשי ציבור. עו"ד ששי גז הציע אף להרחיב את האיסור גם לאנשי ציבור וגם לנאשמים עד מועד פסק הדין, כך שעיקרון פומביות הדיון לא יהיה הכלל אלא החריג.
אלון,
אתה אולי רואה בסיפור "פורנוגרפיה" ו"מין" ומהתגובה שלך אני אף לומד שזה אולי מעורר אותך בדרך כלשהי. אני לעומת זאת רואה תלונות על אונס שהופכות ל"ליטוף", אני רואה תלונות על ניצול מרות ואלימות קשה שהופכות ל"כתב אישום חמור פחות מזה של השר רמון" (הלא כך אמרה הנשיאה?).
אני רואה באופן שיטתי כיצד ביהמ"ש העליון מאמץ טקטיקה של החלטות נפסדות המתקבלות ברוב של שופט אחד ומנומקות באופן רעוע ע"י הרוב אל מול דעות מיעוט חזקות (חוק האזרחות, פרשת רמון ועכשיו קצב), כאילו מבקש ביהמ"ש לומר "אני רוצה להחליט אחרת, אבל לא יכול".
האחיינית הקטנה שלי יודעת לא להכניס אצבע לשקע גם בלי להבין מה זה "חשמל" ומדוע הוא "זורם" (אגב, אתה יודע?), אך היא אינה מבינה, וגם אני לא, כיצד מטענות X ו-Y הנטענות באדיקות ע"י הצדדים, יוצאת מציאות Z שאף אחד מהצדדים לא טוען שהתקיימה. אתה סבור שאם אלמד את כללי המשפט הבסיסיים אצליח להבין זאת?
לאנונימי שלום
התביעה ואח"כ בית המשפט אמורים להכריע בדבר מציאות שהם לא חוו אותה באופן בלתי אמצעי. קצב והמתלוננות יודעים מה באמת התרחש שם, אבל אף אחד מהן או מהם לא מכריע/ה אלא תובע מחליט האם להגיש כתב אישום ובאילו עבירות והאם להסכים לעיסקת טיעון, מבלי שהוא יודע מה באמת קרה, אלא דרך הפריזמה של חומר הראיות.
וכך מלאכת השיפוט ניתנה לשופטות ושופטים שלא יודעים ממקור ראשון מה באמת התרחש אלא עליהם להכריע במציאות שמתווכת באמצעות ראיות.
כאשר המציאות מתווכת באמצעות ראיות, יש לקחת בחשבון שהתיווך ייצור עיוות. אבל האם קיימת שיטה טובה יותר?
שיטת משפט שהחליטה שנאשמים יורשעו על פי הודאתם, משלמת מחיר בכך שיהיו נאשמים שיורשעו למרות שהודו במה שלא ביצעו. לכן, קיימת אפשרות שקצב מודה בעבירה שלא ביצע ולכן יורשע גם בעבירה שלא ביצע, וכך לגבי כל נאשם שמחליט להוודות.
מצד שני, נאשם שלא מודה עשוי להיות מזוכה משום שאשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. כאשר זה הקריטריון להרשעת נאשמים, החברה משלמת מחיר שמשמעותו היא שעבריינים שבאמת ביצעו עבירות, אבל אשמתם לא הוכחה מעבר לספק סביר, יתחמקו מהדין ומהעונש ויהיו חופשיים כאחד האדם.
מצד שני, אם הקריטריון להרשעת נאשמים יהיה קל יותר, אז המחיר יהיה אחר: אמנם יותר עבריינים יתנו את הדין אבל תהיינה יותר טעויות כך שיותר חפים ייכלאו על לא עוול בכפם.
אין אפשרות שלא לשלם מחירים בעולם הזה. השאלה איזה מחיר מעדיפים לשלם.
לגבי הכרעה ברוב של שופט אחד: אילו אחד משופטי הרוב היה מצטרף לצד השני, אז ההחלטה הייתה הפוכה אבל עדיין על חודו של קול. משפטים אינו מדע מדויק.
איל שבת שלום,
קיים הבדל בין הכרעה על סמך ראיות אשר מטעמים סובייקטיביים לעיתים אינן מצליחות לשקף את המציאות העובדתית כפי שהתרחשה, לבין הגשת כתב אישום אשר מראש משקף, בידיעת כל הצדדים המעורבים, מציאות שמעולם לא התרחשה. זו לא שאלה של שלמות או של דיוק מדעי, אלא של מערכת שבאופן סיסטמי ומכוון למעשה לא מגשימה את תכליתה.
לגבי הכרעה ברוב של שופט אחד: בוודאי שאם אחד משופטי הרוב היה מעביר את קולו לצד השני התוצאה הייתה הפוכה. מה שרציתי לומר הוא שלעניות דעתי ההדיוטית - קיימת כאן תבנית חוזרת שביהמ"ש משתמש בה במקרים הקשים האחרונים שהועלו בפניו כדי לרקוד על שתי החתונות.
לאנונימי :
1. לעניין הפורנוגרפיה : לא אמרתי שלא מדובר בהאשמות חמורות אלא שהתעניינות הגוברת נובעת מכך שמדובר במין. גם בעניין רמון, הדיון התקשורתי והציבורי שקם היה חזק פי כמה מונים מדיונים במשפטי אישי ציבור שנגעו בשחיתות או במרמה אחרת ואצל רמון היה מדובר לכל היותר בנשיקה!
2."החלטות מנומקות באופן רעוע" :האם קראת את פסק הדין במלואו? האם קראת את פסקי הדין, על דעות המיעוט ה"חזקות" בהם, לדבריך בעניין רמון (70 עמודים) ובעניין חוק האזרחות (למעלה מ 130 עמודים)?
3."כאילו רצה לומר ביהמ"ש אני רוצה להחליט אחרת אבל לא יכול" : ובכן, זה נגזר מהעקרון הדמוקרטי של שלטון החוק. לא רצון השופט הוא המכריע אלא החוק הקיים. אם החוק הקנה סמכות רחבה בעניין הגשת כתבי האישום ליועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה מצד אחד, ומנגד הקנה לבית
המשפט סמכות מאד מצומצת להעביר ביקורת על החלטות אלה, הרי שאין חשיבות לרצון השופטים, הם אינם מעל החוק ואינם יכולים להרחיב סמכותם כפי שאינם יכולים ליצור עבירות חדשות שאינן קיימות.
4.הכרתה השטחית של אחותך את מערכת החשמל אינה מספיקה על מנת להעביר ביקורת על החלטת שר התשתיות להקים תחנת כוח כזו או אחרת. ישנן רמות שונות של הבנת המערכת. בני אדם רבים הנזהרים מלדחוף מזלג לשקע לא יידעו להוריד את השאלטר בביתם בטרם ביצוע פעולות לכיבוי שריפה שתתעורר בביתם.
אני אינני יודע מדוע החשמל "זורם" ולכן לא אעביר ביקורת על החלטת מורכבות של מהנדס חשמל
5. הפרקליטות לא טענה קודם הסדר הטיעון שהעבירות שנכללו בו לא ארעו.
מה שכן, נטענה טענה שיש חשד לביצוע עבירות חמורות יותר מאלה שנכנסו.
אי הכללתן בעסקת הטיעון מהווה פשרה. ללא עסקת הטיעון ייתכן וקצב היה מזוכה בגלל קשיים ראייתים ואז הנשים המתלוננות לא היו זוכות לכל פיצוי וכספים רבים שהיו יכולים להיות מופנים למשל לסל הבריאות היו מתבזבזים לצורך תשלום לפרקליטיו של קצב (ייצוג משפטי של חברי כנסת או הנשיא ממומנים, עפ"י חוק מכספי המדינה). שלא לדבר על העוול שהיה נגרם לקצב במקרה זה הרי על אף הזיכוי איבד את כס הנשיאות והושפל בפומבי בכל אמצעי התקשורת.
6.לא ענית לי מדוע אתה בטוח כי הדברים המיוחסים לקצב בעסקת הטיעון לא התקיימו במציאות? הרי הם בהכרח מבוססים על עדויות המתלוננות שכן אחרת לא היו נכללים בכתב האישום המקורי.
5.
בעניין פסק דין חוק האזרחות טעיתי טועת סופר, מדובר כמובן במלמעלה מ 330 עמודים
1. מה שבעיניך הוא לכל היותר נשיקה, הוא בעיני ניצול מרות של איש ציבור בכיר, תוך הפעלת כוח.
עבירות "שחיתות" הן מהעבירות החמורות שיכול לעבור איש ציבור. עבירות מין הן מהעבירות החמורות שיכול לעבור אדם.
2. כן, קראתי במלואם. האם אתה קראת? האם בכישוריך המשפטיים המעולים אתה מסוגל להסביר לי את חוסר הקוהרנטיות בפסק דינו של השופט גרוניס בפרשת קצב?
3. אם הדברים כ"כ פשוטים וברורים אזי מדוע שניים מבכירי השופטים בביהמ"ש סברו אחרת בפרשת קצב? וחמישה בחוק האזרחות? ועוד אחת בפרשת רמון?
4. לר"ל.
5. לפי ההגיון שלך, מוטב לא להעמיד לדין בכל מקום בו קיים ספק לגבי אשמת הנאשם או כאשר שכר עורכי דינו משתלם ע"י המדינה. ואני לתומי חשבתי שזהו ביהמ"ש שתפקידו להכריע. אכן, אני כנראה באמת לא מבין את המערכת. מה שכן, אני יכול להבטיח לך שאף לא שקל אחד מהכספים שנחסכו כביכול בפרשת קצב יופנה לסל התרופות. נהפוך הוא. כרגע באופן הזוי נראה כי קצב יורשע בעבירות שאין עמן קלון, כך שהוא יהיה זכאי לתנאי פרישה מופלגים שעלותם למדינה מוערכת בשני מיליון ש"ח בשנה, כך שהדמגוגיה שלך אינה ראויה ואף אינה מדויקת.
6. למיטב ידיעתי, ומהדברים שנחשפו לציבור, המתלוננות התלוננו על אונס, ואילו קצב טען כי להד"ם. איך מתקבלת מכאן מציאות שאף אחד מהצדדים לא טען לה? מפנה אותך לפסק דינה של השופטת ("הנשיאה") בייניש. אנא קרא אותו בטרם תשתלח.
לאנונימי שבת שלום
מדוע אתה סובר שקצב מואשם בגין התרחשות ששני הצדדים טוענים שלא התקיימה?
קצב מואשם במעשה מגונה בכוח. א' טוענת שהתבצע אונס וקצב מכחיש. אולם, עבירת האונס מכילה בתוכה את עבירת המעשה המגונה. לעניין המעשה המגונה א' לא טוענת שזו מציאות שלא התרחשה. היא טוענת שהיא התרחשה אלא התרחשה גם מציאות נוספת ולכן העבירה לדעתה היא אונס ולא רק מעשה מגונה.
לגבי המעשה המגונה קצב מודה וגם א' טוענת שכך היה, לכן מבחינה זו שני הצדדים מסכימים ב מ ו צ ה ר לגבי אותה מציאות. כל עבירת אונס היא מקל וחומר גם עבירת מעשה מגונה בנוסף לרכיב הבעילה.
תובע שיש לו ספק האם התבצעה העבירה אסור לו להגיש כתב אישום מהטעם כדלהלן:
מידת ההוכחה במשפט פלילי היא "מעבר לספק סביר" לכן פשיטא שאם התובע סבור שמצב הראיות הוא כזה המקים ספק באשמת הנאשם, הרי שהתובע עצמו חושב שאין ראיות מספיקות לאשמה. אם התובע בכל זאת מגיש כתב אישום, הרי שהוא מגיש כתב אישום למרות שהוא עצמו חושב שהנאשם לא אשם וזה לכשעצמו חמור. על מנת להרשיע נאשם התובע צריך לשכנע את בית המשפט באשמה. כיצד יטען התובע לאשמה שהוא עצמו אינו מאמין בה? משמעות הדבר היא שהתובע מצפה למעידה של בית המשפט בדבר ממצאים עובדתיים, או במילים נאחרות התובע מצפה שבית המשפט ירשיע הרשעת שווא.
תובע שמגיש כתב אישום שהוא אינו מאמין בנכונותו, מנסה להטעות את בית המשפט ע"י מצג שלדעתו הוא אינו המציאות, על מנת שאדם שהוא לדעתו חף, ייענש על לא עוול בכפו.
טענת שעבירות מין ועבירות שחיתות הן עבירות חמורות. כאן צריך להיזהר במשמעות המושג "חומרה". המשפט הפלילי עוסק מלכתחילה במעשים שהם פוגעניים וחמורים. מעשים המהווים פגיעה קלת ערך בכלל לא נכנסים למסגרת המשפט הפלילי. לכן, כאשר מתייחסים לעבירה פלילית חמורה הרי שהחומרה אינה יחסית למעשי צדקה, אלא החומרה היא יחסית לעבירות פליליות אחרות שהן פוגעניות לכשעצמן.
לכן לאור סטנדרט זה של חומרה יש עבירות מין חמורות (אינוס) ויש עבירות מין קלות (הטרדה מינית בנסיבות קלות יחסית). עבירות מין קלות יכולות להיות קלות משדמעותית מעבירות רכוש חמורות. גם לגבי השחיתות קיים מדרג. העבירה של עומרי שרון, גם לדעת המחמירים, אינה עבירה המתקרבת אפילו לראש סולם החומרה הפלילית הכללית.
לאנונימי :
1.שוב, לא טענתי כי מדובר בעבירה קלת ערך. טענתי הייתה שההשתלחות בביהמ"ש העליון ובמערכת החוק היא מזויפת כי ההתעניינות במקרה קצב נובעת לדעתי בעיקר מכיוון שמדובר במין. אני מסכים שבמובן מסוים עבירות הקשורות במין הן מהעבירות החמורות שיכול לעבור אדם אבל היעדר הפרופורציה בעומק ורוחב הדיון הציבורי כאשר מדובר בעבירת מין קלה ביותר בסולם עבירות המין, מעשה מגונה במקרה חיים רמון, מקבלת חשיפה נרחבת הרבה יותר מאשר עבירות השחיותות והפרת האמונים הגדולות והחזקות ביותר. לפני מספר שנים כמה חברי כנסת זייפו הצבעות, הפרת העקרון הדמוקרטי החשוב ביותר בדמות רצון העם במינוי נציגיו. לא ראיתי דיון ציבורי כל כך גדול במקרה שלהם, ספק אם רוב הציבור כלל יודע את שמם (גורלובסקי וחזן)
2. לא קראתי את פסקי הדין בעניין קצב ובעניין חוק האזרחות ואין לי גם כוונה. הסיבה היא כי אני לא שאף אחד מהם הוא מקרה קיצוני המצריך דיון והתעמקות מבחינה משפטית. אולי מבחינה חברתית או ציבורית, זה כן. באחד מדובר על החלטה קשה מתוך מדיניות ביטחון ודמוגרפיה ובשני מדובר על החלטה בעייתית של הפרקליטות שאולי שגויה אבל לא ניתן לומר שלא הייתה מתקבלת בידי אף תובע סביר או יועמ"ש ממוצע.
3. לא טענתי שהדברים ברורים אלא הצגתי את הקו המנחה את ביהמ"ש העליון בעת שמבצע ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות אחרות.
יכול להיות שהדברים, במקרה העקרוני של קצב ברורים לכיוון השני, כולמר שההחלטה של הפרקליטות היא שגויה. השאלה היא מה עוצמת השגיאה ומה סבירותה מבחינה משפטית, לא מבחינה ציבורית או חברתית.יכול להיות שראוי להגיש כתב אישום חמור נגד משה קצב מבחינה ציבורית או חברתית כי ארגוני הנשים לוחצים אבל מבחינה משפטית הדבר מיותר כיוון שאין מספיק ראיות להרשיעו ויש חשש סביר שייצא לחופשי.
5. קרא את טענתי שוב. לא טענתי שטוב שלא הוגש כתב אישום כיוון שזה היה מבזבז כספי ציבור. טענתי כי כתב האישום מהווה פשרה והצבתי את הסיכונים מול הסיכויים.
במסגרת סיכונים אלה נכלל גם בזבוז כספי ציבור, העמסה על מערכת המשפט ושחרור קצב לחופשי. ברור שאם חלק מהעבירות לא היו מתיישנות או שלא היו קשיים ראייתים בתיק עוצמת הסיכונים הייתה פוחתת וכמו כן ההגיון בביצוע הפשרה, עסקת הטיעון.
6. היו מספר מתלוננות בכל אחת מהמקרים התלונה הייתה מעשה נפרד בפני עצמו וסיווג המעשים לעבירות על פי החוק (אונס, מעשה מגונה, הטרדה מינית וכו') בטח שאינו נעשה על ידן או ע"י התקשורת אלא על ידי הפרקליטות.
קצב טען "להד"ם" כחלק מאסטרטגיית הגנה. כמו במשא ומתן, הקונה מתחיל במחיר נמוך ועולה לפי יכולתו הכלכלית ובהתאם לעוצמת רצונו לרכוש המוצר.
גם אם העבירות שנכללו בעסקת הטיעון כלל לא דווחו ע"י מתלוננות הרי שהן פונקציה בלבד של העונש המקסימלי שקצב מוכן לקבל על עצמו וסף תחתון שממנו הפרקליטות כנראה אינה מוכנה לרדת.
אין ספק שמסקרן לדעת מה באמת קרה שם בכל מקרי התלונות אולם סקרנות אינה שיקול בהעמדה לדין. אין חוק המחייב נבחר ציבור לספר את סודותיו האפלים ומעשיו הנפשעים וכמו כן אין חוק המחייב את גורמי התביעה להוציא לאור סודות ומעשים אלה בשם הסקרנות והמציצנות הלאומית.
איל ואלון,
אני מבין את הנימוק המשפטי של המדרג, יחד עם זאת, שימו לב כי התלונה הייתה על אונס ואילו הנשיא טען להד"ם. אמנם, עבירת המעשה המגונה מוכלת בתוך עבירת אונס. ברם, במידה והתביעה מאמינה לגרסת המתלוננות - מדוע היא אינה מביאה את תלונתן לבירור משפטי? לחילופין, במידה והיא אינה מאמינה להן, מדוע מוגש בכלל כתב אישום (על כל משמעויותיו עבור הנאשם, כך שנימוקי "סיכונים-סיכויים" אינם תופסים כאן)?
כאשר אני אומר שכתב האישום משקף מציאות שלא התקיימה, אינני מתכוון שבהכרח לא התמלאו יסודות עבירת המעשה המגונה, אלא שבטוח כי זו לא התמונה המלאה: או שהתבצע אונס (כגרסת המתלוננות, ואזי מן הסתם גם "מעשה מגונה") או שלא היו דברים מעולם כגרסת הנשיא.
באופן אישי, אני סבור שהתוצאה הזו משאירה רושם רע מאוד על הציבור, גם אם היא נראית "סבירה" בעיני הקהילה המשפטית.
לגבי הסדר הטיעון אני מסכים שיש קושי. הנימוק של התביעה להימנע מהגשת כתב אישום בגין אינוס היה ספק לגבי היסוד העובדתי של "שימוש בכוח" שאותו זמן (בניגוד למצב המשפטי הנוכחי) היה תנאי הכרחי להרשעה באינוס.
אולם, אם כך מדוע הגישה התביעה כתב אישום בגין מעשה בגונה בכוח, אם שימוש בכוח מוטל בספק?
אם אכן מתקיים ספק כאמור על התביעה לסגור את התיק מחוסר ראיות.
אולם, לא היתה עתירה לבג"ץ לבטל את הסדר הטיעון משום שאין ראיות מספיקות. העתירה הייתה לבטל את הסדר הטיעון מפני שהוא רזה מדי מבחינת הראיות לאישום חמור יותר ומבחינת הענישה הבלתי הולמת את חומרת העבירות. זאת בנוסף לעתירה להגיש כתב אישום בעניינה של א' מבית הנשיא.
לגבי היות הענישה המוצעת פרופורציונאלית לחומרת העבירה, הרי ששאלה זו היא בסמכותו של בית משפט השלום, ובית משפט זה טרם אמר את דברו. כידוע, בית המשפט מוסמך שלא לקבל הסדר טיעון וכבר היו דברים מעולם.
הגשת כתב אישום, בדומה להגשת תביעה, היא לא מדע מדויק אלא תלויה בשיקול דעת התובע לעניינים שונים כמו משקל ודיות ראיות, אמינות עדים וכיו"ב.
באופן כללי, בהחלט יכול לקרות שלאחר הגשת כתב האישום או הגשת תביעה אזרחית תשתנה גישת התביעה, אם בגלל בחינת התיק ע"י עורך דין נוסף בעל שיקול דעת שונה אשר עשוי לתת משקל שונה לראיה כזו או אחרת, אם בגלל שינוי אמיתי במשקלה של ראיה, אם בגלל שינוי בגרסאות העדים או באמינותם.
העובדה שהוגש כתב אישום "עבה" יותר מעסקת הטיעון מלמדת כנראה כי משהו השתנה בשיקולי התביעה. הפרקליטות טוענת כי התגלו קשיים ראייתיים.
ייתכן והיה ניתן לצפות אותם בטרם הגשת כתב האישום ואז אולי מדובר ברשלנות של התביעה בהגשת כתב אישום עבה אך גם יכול להיות שלא ניתן היה לצפותם.
בפני התביעה עמדה אפשרות במקרה זה לבטל כתב האישום, על כל משמעויותיו או לתקנו. קצב לכל אורך הדרך הראה נכונות בלתי מתפשרת בקו הגנתו לכפור בכל האשמה ככה שתיקון כתב האישום עשוי היה להביא לאחת משתיים : אחת, הרשעה במעשים הפחותים, אלה שנכללו ממילא בעסקת הטיעון, ואז מה עשינו בכך?
או שתיים, הגעה לעסקת טיעון אחרת, "רזה" יותר אף מזו שנתקבלה כעת.
שוב אתה מבלבל בין המושגים גרסת המתלונת למונח העבירה. המתלוננת מספרת סיפור עובדתי (ייתכן שקרי כמובן) אולם הפירוש לעבירה שנתבצעה כלפיה נעשה ע"י גורמי החוק ובית המשפט.
אם תשתכר ותדרוס למוות בן אדם הרי שלמרות שייתכן וישמעו כלפיך טענות "רוצח" ולמרות שאף אתה עצמך עלול לסבור כי אתה רוצח הרי שהחוק יראה אותך כאחראי בהריגה בלבד, על משמעותה מבחינת העונש כמובן.
לכן, אין כאן דיכטומיה בין "גרסת המתלוננת" ל"גרסת הנשיא" אלא בין העבירות העולות מגרסת המתלוננת לבין קו ההגנה של הנשיא.
אגב, כפי שקו ההגנה של קצב אינו בהכרח מתאר את המציאות כפי שחווה אותה אותו הדבר תקף גם לעניין המתלוננות כיוון שמעורבים בענייניהן כמובן אינטרסים נוספים כמו כספי פיצוי שיהיו זכאות להיפרע מן הנשיא בהליך האזרחי שיתבסס על תוצאות ההליך הפלילי. יכול מאד להיות שגם גרסאות "משופצות" לצורכיהן השונים, אחרת קשה להסביר מדוע דאגה כל אחת מהן להצטייד כל כך מהר בעורך דין צמוד
אנונימי : אתה צודק, התוצאה משאירה רושם רע על הציבור אבל מסיבה שונה לחלוטין
לדעתי, זו טעות ביחסי הציבור של הפרקליטות. מרגע שנתגלו קשיים ראייתיים הדבר הנכון לעשות היה להודיע בפומבי כי קמו קשיים אלה ומהן המשמעויות השונות של הדבר. הדבר היה נותן לציבור להבין כי קיימת בעיה שהטיפול בה יהיה מורכב ולא פשוט.
במקום זאת הלכה ונתגבשה עסקה "בחדרי חדרים" בין הפרקליטות לפרקליטי הצמרת של קצב שנתנה הרגשה שמדובר בחונטה שפועלת מאחורי גב הציבור ומנסה להשטיח ולמרוח את העניין.
חברים,
מאז שבירנהק עזב את הפקולטה, הבלוג הזה הפסיק להתעסק במשפט ואינטרנט! מה קורה?
טוב, חברה, יש לי שאלה משפטית בנושא של משפט ואינטרנט, ואני קצת מתקשה למצוא לה תשובה. ואשמח לשמוע את דעתכם ותשובותיכם.
הכותרת לשאלה היא: מציאות משתנה.
והרקע הכללי הרלוונטי הוא זה: כידוע יש בעולם המשפט ואינטרנט ויכוח סוער סביב השאלה האם מותר או אסור להוריד סרטים ומוסיקה מהאינטרנט, באמצעות תוכנות כמו אימיול לדוגמה.
הויכוח הנ"ל נמשך ומשתנה ממדינה למדינה, אבל עכשיו נראה שהוא הולך והופך להיות ויכוח בלתי רלוונטי יותר.
למה?
בגלל - המציאות המשתנה.
מעכשיו לא צריך להוריד סרטים ומוסיקה באמצעות אימיול, אפשר פשוט לשמוע או לראות אותם בצפייה ישירה, מבלי להוריד כל קובץ למחשב לך.
לדוגמה, חפשו את השם של כמעט כל שיר שיעלה במוחכם באתר האינטרנט יוטיוב, ותמצאו שם קליפ או סירטון אחר של השיר, ותוכלו לשמוע אותו בצפייה ישירה.
ולדוגמה נוספת, כנסו לאתר האינטרנט שיצורף בסוף דברי, ותמצאו שם את כל הסרטים הכי חדשים וחמים בהוליווד לצפייה בצפייה ישירה, מבלי כל צורך להוריד שום דבר למחשב שלכם.
ועכשיו נשאלת השאלה:
גם אם נניח שכאשר אני מוריד סרט מהאינטרנט באמצעות אימיול, אני מבצע הפרה של זכויות יוצרים.
מה קורה כשאני צופה בסרט הזה בצפייה ישירה, מבלי להוריד שום קובץ?
האם גם בצפייה ישירה אני מבצע הפרה של זכויות יוצרים?
אני לא מדבר על מי שמעלה את הסרט כך שאני אוכל לצפות בו בצפייה ישירה. נניח שהוא מבצע הפרה, אבל אני - האם אני - הצופה - גם כן מפר זכויות יוצרים?
---
הנה כתובת האתר האמור
http://www.watch-movies.net/release_date/
תהנו,
שבת שלום,
דובי
אני חייב להעמיד אותך על טעותך במשפט הראשון. לדעתי המשפט אמור להיות "המשפט הפלילי מתיימר להציב את השקר כאור שבעקבותיו יהלך בחינת ערך עליון".
זה מצער, אומנם, וגם קצת מוזר. ותמיד אומרים - "אבל יש אנשים שבאמת אומרים אמת, והם באמת לא אשמים", אבל איזה אחוז באמת של המואשמים הם חפים מפשע?
על אותו אחוז קטן יש פה גושפנקה וודאית וחסרת ריסון לתרבות השקר והפצת הרוע בחברה, כאשר אנסים, רוצחים ושודדים מכל מיני סוגים מצליחים להמלט מעונש משמעותי או לחזור לחברה ולבצע את זממם בשנית.
אתית, אסור להתייחס לנקודה הזאת, אבל האם עו"ד מסוים, בהיותו משתדל לעוות את האמת ולשחרר את הלקוח שלו, חושב על כך שיכול להיות שאותו לקוח ילך ויפגוש בבתו הצעירה של העורך דין ויבצע בה את זממו? האם כל התהליך הזה משפיע עליו?
לעולם לא נדע מה יהיה ואפילו מה צריך לעשות, המערכת המשפטית בעניין המשפע הפלילי מאוד רבת משמעות, ועם זאת לעיתים חסרת הגיון, וכך יהיה לעולמים לצערי.
נוטריון
לאלון 25 שלום!
הגעתי לכאן בעקבות חיפוש בגוגל. אני מחפש את הצעת החוק שרוצה לאסור פרסום שמות של חשודים. שמעתי על הצעת החוק הזאת, אך לא הצלחתי למצוא אותה. חיפשתי רבות באתר של הכנסת ולא מצאתי.
אשמח אם תביא לי הפנייה וקישור להצעת החוק.
תודה רבה!
גלעד ישראלי, סטודנט למשפטים בעברית
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>