תג

יום שני, פברואר 4

לשכת הסעד ההצהרתי - בעקבות: ה"פ (ת"א) 847/05 דן אורמן נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל –


דורון מנשה

בעניין אורמן הכיר בית המשפט המחוזי בתל אביב באופן תקדימי בזכותו של עד בכלל,ועד מומחה בפרט לתקוף ממצאים שנקבעו לגביו בבית המשפט. זאת באמצעות הגשת תובענה נפרדת לקבלת סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו לגביו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.

עובדות המקרה היו כדלקמן: דן אורמן (להלן – המבקש) העיד כעד מומחה בהליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בפסה"ד שניתן באותו הליך, התייחס ביהמ"ש לעדותו של המבקש, וקבע ממצאים שלטענת המבקש פוגעים בו פגיעה קשה ואשר עלולים לפגוע במשלח ידו של המבקש.
בעקבות הממצאים האמורים הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי תובענה נפרדת במסגרתה הגיש ראיות חדשות וביקש סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.
ביהמ"ש (השופטת רונן) קבע כי אמנם למבקש אין זכות ערעור על פסה"ד משום שלא היה צד להליך בו הוכרעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בש"פ 658/88 חסן נ. מדינת ישראל , פ"ד מ"ה (1) 670 ).
חרף האמור ביהמ"ש קבע שהמבקש זכאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי. זאת משום שאין הוא מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או לשכתבו. ההליך החדש אינו הליך של ביקורת או התערבות בפסה"ד הקודם, אלא הליך נפרד בו מוצגות ראיות חדשות
בהימ"ש המחוזי עוד קובע כי במקרה זה אין מעשה בי"ד כנגד המבקש משום שלא היה צד להליך הקודם.
כמו כן מאבחן בית המשפט את הלכת צ'ירינסקי (בג"ץ 188/96 רע"פ 8226/96 צ'ירינסקי נ. השופט שרון ואח', פ"ד נ"ב (3) 721). כשהטעם העיקרי לאיבחון הוא ש"בענייננו... המבקש איננו עותר לשנות את הניסוח של פסק הדין הקודם, והוא איננו מבקש לפגוע בפסק הדין הקודם כלל... ההליך דנן הוא הליך מקביל לזה שהתנהל בפסק הדין הקודם, כאשר מאחר שהמבקש איננו מושתק מלהעלות טענות הסותרות את מימצאי פסה"ד הקודם מכוח הכלל של מעשה בית דין, הוא זכאי לשוב ולעתור כי בית משפט זה, יקבע מימצאים עובדתיים חדשים ושונים."(סעיף 23 לפסק הדין)

לעניות דעתי פסה"ד בעניינו מתעלם באופן חמור מבעיית העדר האדברסריות שהכרה בהליכים מעין אלה מעוררת.
אסביר: ניתן לחשוב על שני יחסים אפשריים בין ההליך החדש לבין ההליך המקורי בו נקבעו הממצאים הבעייתיים לעד. אפשרות אחת היא שתוצאות ההליך החדש יכולות להביא לשינוי תוצאות ההליך המקורי, והאפשרות השנייה היא כמובן שתוצאות ההליך החדש הם בעלי משמעות הונית ( או סימבולית) לעד אך ללא כל משמעות אופרטיבית (אכיפתית) ברמת ההכרעה הסופית בין הצדדים לדיון.

האפשרות הראשונה מעוררת קשיים רבים. עדים אינם צד להליך. מתן כוח לעדים לתקוף הכרעות משפטיות תפקיע במידה בה את סופיותן. כל הכרעה תוכל להיבחן מספר פעמים לפחות כמספרם של העדים שהופיעו בדיון.כפועל יוצא ממצב משפטי זה לא ניתו יהיה למנוע קיומם של פסקי דין סותרים באותו עניין, דבר שיוביל לכשל אכיפתי מערכתי.הכיצד ניתן לאכוף הכרעות אופרטיביות סופיות באותו עניין?

בית המשפט המחוזי מבין היטב את הבעייתיות הטמונה באפשרות הראשונה, ולפיכך חוזר ומדגיש כי המבקש בענייננו אינו מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או להעביר עליו ביקורת. בהקשר זה מדגיש בית המשפט כי בית המשפט יחוש לעזרתו של עד כזה על ידי מתן סעד הצהרתי שהוא "הליך נפרד ...מהליך של ערעור על פסק הדין"( סעיף 24 לפסק הדין).

דא עקא, האפשרות השנייה אינה טובה יותר. הטעם לכך הוא שבמצב זה, בו אין להליך החדש כל משמעות אופרטיבית, אין גם לאיש עניין להתמודד עם טענותיו של המבקש והראיות שהוא מביא. תוצאה זו היא הרסנית ככל שהמדובר בשיטת משפט אדברסרית בה בית המשפט חי מפי הצדדים. ביתר פירוט, מרגע שיוברר כי תוצאות ההליך החדש לא יכולות להשפיע על ההליך המקורי בעלי הדין בהליך המקורי לא יטרחו להתמודד עם טענותיו וראיותיו. המשמעות היא שהעד יוכל, אם רק ירצה, לבדות ראיות או להציג חצאי אמיתות במסגרת ההליך החדש מבלי שלאיש יהיה אינטרס לחשוף אותן, ומבלי שלביהמ"ש תהיה דרך כל שהיא להתמודד איתן.

בנוסף: קשה לראות מדוע מטעמי הגינות ועקביות רעיונית ראוי ליתן סעד הצהרתי לעד נפגע כזה, ולא לפתוח את שערי בית המשפט אף לבריות המוצאים עצמם נפגעים כלכלית מהכרעות בית המשפט. נניח כי בית המשפט במקרה דנן לא היה תוקף את מיומנותו המקצועית של המומחה באותו עניין אלא משבח אותו בציינו "שאין מומחה מקצועי או מיומן ממנו בשוק"-האין נובע מתוך "לוגיקת הסעד ההצהרתי הבלתי אכיפתי" כי מומחים אחרים הנפגעים מקביעה (מוטעית לדעתם) זו לזכות בסעד הצהרתי מתאים? למעשה קיים טעם חזק יותר לפתוח את שערי בית המשפט לתביעות כאלו שכן לנפגעים שאינם צדדים להחלטה או עדים בהליך לא הייתה אף אפשרות תיאורטית להשפיע על קביעות בית המשפט.

התוצאה כמובן תהא שבתי המשפט יהפכו ללשכות סעד הצהרתי בבחינת "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח"

בית המשפט בעניין אורמן מבקש להפיג חשש זה .לדבריו "המציאות מלמדת שהחשש מפני 'שיטפון' של פניות במקרה כפי זה העומד לפנינו, הם נדירות" (סעיף 27 לפסק הדין). עם כל הכבוד קשה להשתכנע מטענה זו.שכן מציאות זו היא מן הסתם תוצר של המדיניות המשפטית הקיימת שאינה פותחת ולו פתח " כחודה של מחט " להגשת תביעות מעין אלו. אם תתקבל הקונצפציה של בית המשפט בעניין הנוכחי לעומת זאת ייפתח פתח " כפתחו של אולם " שעגלות וקרונות רבות של של מתדיינים ייכנסו בו ולא יידעו שובע נפשם.




אני מודה לעו"ד שי שלום אוצרי על עזרתו בגיבוש רעיונות לרשימה. חלק מן הדברים כאן הופיעו בגיליון היום של the Marker-

7 תגובות:

Anonymous איל כתב/ה:

אני סבור, שעל סוגיית האפשרות של עד לעתור לסעד הצהרתי כנגד קביעות של בית המשפט נגדו יש להשקיף מתוך קוהרנטיות לדיני לשון הרע.

דיני לשון הרע מגינים על הזכות לשם טוב, אך לא רק עליה, אלא גם על כבוד האדם, חופש העיסוק, וזכות הקניין ככל שהפגיעה בשמו הטוב של אדם היא פגיעה במוניטין שלו, ומוניטין הם זכות קניינית עוברת לסוחר.

כאשר בית משפט קובע ממצא עובדתי באשר למהימנות עד, או מנמק את קביעת הממצא העובדתי האמור, הוא עלול לפגוע בשמו הטוב של העד, ומבחינה מהותית אין הבדל בין פגיעה זו להוצאת לשון הרע, אלא שמבחינה משפטית העניק המחוקק חסינות לשופטת מפני אחריות נזיקית בכל הקשור לתפקידה השיפוטי (סעיף 8 לפקודת הנזיקין).

יתרה מכך, ניתן לטעון שהפגיעה בשמו הטוב של אדם, היא קשה יותר ככל שהפוגע נמצא בסטאטוס רב יותר והמוניטין שיצאו לפוגע הינם טובים יותר. כך, טענה על אדם שמצבו הנפשי מעורער תהייה פוגענית יותר כאשר היא תיאמר במסגרת חוות דעת פסיכיאטרית, יותר מאשר אדם רגיל. לכן, כאשר בית המשפט הוא הפוגע בשמו הטוב של אדם, הרי שהפוגע נהנה מהילה של סמכות מקצועית לכן פוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע היא קשה יותר.

ניתן לומר שדיני לשון הרע יצרו מעין "חזקת שם טוב" במקביל ל- "חזקת החפות". אם פלוני מוציא לשון הרע כנגד אלמוני, הרי שעל אלמוני התובע את פלוני הראיה להוכיח שפלוני הוציא לשון הרע. משהוכיח זאת, על פלוני הראיה להוכיח שעומדת לזכותו הגנה (כגון "אמת הפרסום" או "תם הלב"). העובדה שמרגע שהוכחה פגיעה בשם הטוב, על הנתבע להוכיח הגנה, יוצרת דה-פקטו חזקת שם טוב, לפיה נקודת המוצא היא שלכל אדם שם טוב, ומי שמעוניין לומר אחרת, עליו הראיה ואם לא ירים את נטל הראיה, יחויב באחריות נזיקית בהוצאת לשון הרע.

החסינות מפני תביעות נזיקין כנגד בית המשפט במילוי תפקידו השיפוטי, אינם מאפשרים לאדם לתבוע בלשון הרע, למרות שמהותית בית משפט עלול לפגוע בשמו הטוב. העתירה לסעד הצהרתי, אינה פוגעת בעיקרון זה היות והסעד ההצהרתי אינו לקביעת ממצא עובדתי שהשופטת הוציאה לשון הרע אלא זו עתירה לקביעת ממצא עובדתי לפיה הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט הקודם מבוטלים ביחס לכל עניין החורג מההליך המשפטי הראשון. כלומר, קביעת הממצא העובדתי השלילי נגד העד, הייתה חיונית על מנת לפסוק את הדין בהליך הראשון, אך למעט התכלית הזו, אין לראות בקביעת ממצא זה כממצא תקף לכל עניין אחר.

אולם, מבחינה סוציולוגית נוצר מצב בו בני אדם הקוראים את קביעותיו של בית המשפט מוצאים בו אמירות קשות על העד. זאת למרות שחזקת השם הטוב לא באמת נסתרה, היות ובית המשפט לא התכוון להטיל סנקציה על העד בבחינת דע לך, אני מוצא אותך באופן שלילי, לכן אני קובע ממצא עובדתי שלילי לגביך והפגיעה בשם הטוב הינה הסנקציה עבורך. בית המשפט, לא התכוון וגם לא רשאי לפגוע בשמו הטוב של העד, אלא פגיעה זו היא תוצר לוואי שלילי של מלאכתו השיפוטית. לכן נחוצה קביעה שיפוטית נגדית, שתיתן גושפנקא הפוכה לגושפנקא השלילית שנתן בית המשפט הראשון. נחוץ איזון כאשר המאזן צריך להיות אותה אוטוריטה מקצועית (הלא הוא בית המשפט) על מנת לתת גושפנקא לחזקת השם הטוב.

מה שעושה בית המשפט בהעניקו סעד הצהרתי, הינו החזרת חזקת השם הטוב על כנה. הוא אינו קובע שהשופטת ביצעה עוולה נזיקית, ולכן אינו פוגע בחסינות השיפוטית. אם נשקיף כך על הסוגייה נוכל גם ליישב את הקש הקושי האחר שעלה, והוא הקושי שאין בעל דין שיסתור את טיעוניו של העותר.

העובדה שאין בעל דין שיתמודד עם העותר לסעד דקלרטיבי, אינה מהווה קושי היות ומה שנעשה הוא החזרת חזקת השם הטוב על כנה. כאשר לאדם עומדת חזקת שם טוב, הרי שהיא עומדת לו מבלי שאנו שואלים האם יש מישהו שמתנגד לשמו הטוב. נהפוך הוא: מי שמתנגד עליו נטל הראיה. חזקת השם הטוב היא מבחינה עובדתית במונחיו של ג'ונתן כהן "קבלה עובדתית" ולא "האמנה עובדתית". לכן העובדה שאין מי שיסתור לא אמורה להוות קושי. על חזקת השם הטוב אין שואלים האם היא מבוססת על שקר עובדתי, אלא מניחים את אמיתותה.

ההלכה לפיה עד, או כל אדם נשנפגע מהחלטה שיפוטית או הנמקה שיפוטית קוהרנטית לדיני "מעשה בית דין". במסגרת דיני מעשה בית דין בהליך אזרחי (וכאן עסקינן בעד שהעיד בהליך אזרחי) קיימת הלכת מוגברי נ' ורדינון, שעסקה בבעל דין שזכה בתביעתו אולם נקבע לגביו ממצא שלילי. הלכת מוגברי קבעה שאמנם אין לבעל דין זה זכות ערעור, אולם הממצאים העובדתיים לא ישמשו כהשתק פלוגתא, בכל הליך אחר. הלכת מוגרבי חלה על בעלי דין, אולם אין מניעה ליישם את היגיון ההחלטה גם לגבי עדים. הרי על מנת לבסס השתק פלוגתא נחוצים שלושה תנאים שלא מתקיימים לגבי עד המעיד בבית משפט: (1) תנאי ההדדיות לפיו על מנת שיתקיים השתק פלוגתא נחוצים אותם הצדדים או חליפיהם. העד אינו מקיים תנאי זה. (2) על המושתק בהשתק פלוגתא לקבל את יומו. עד המעיד בבית משפט אינו יכול לנהל פרשת הגנה כנגד הכוונה לקבוע נגדו ממצא שלילי היות ולעד אין זכות טיעון. העד יכול לענות רק על השאלות עליהן נשאל ואינו חופשי לטעון באופן עצמאי, וודאי שעד לא חופשי להציג ראיות מטעמו. לכן העד שנקבע נגדו ממצא עובדתי שלילי, לא קיבל את יומו בבית המשפט. (3) זכות ערעור-לפי דיני מעשה בית דין בהליך אזרחי, לא יתקיים השתק פלוגתא בהיעדר זכות ערעור לבעל הדין המושתק. לעד אין זכות ערעור, לכן אינו אמור להיות מושתק.

אולם, אם נמנע מהעד תרופה הצהרתית, הרי דה-פקטו יצרנו השתק באשר לממצאי בית המשפט נגדו בהליך הראשון, למרות היעדרם של שולשה תנאים הכרחיים לכך. (למעשה אם מונעים ממנו לעתור לתרופה הצהרתית הרי שהלכה למעשה אנו יוצרים השתק עילה, למרות שאין מדובר באותה העילה).

לגבי הטענה לפיה אם בית המשפט ישבח את העד המומחה הרי שקולגים שלו למקצוע עלולים להיפגע עקב משחק סכום אפס, לפיו השבח לאחד הוא כביכול הגינוי לשני. גם לגבי סווגייה זו הקוהרנטיות לדיני לשון הרע מיישבת את הקושי. גם בדיני לשון הרע הרגילים, אדם המשבח את מקצועיותו של ראובן אינו מוציא שם רע לשמעון העוסק באותו המקצוע. ככל שהקביעה הזו נכונה הרי שהיא אמורה להיות מיושמת גם באשר לדברי שבח מפי בית המשפט. .

באשר לטיעון הצפת מערכת בית המשפט בתביעות, הרי שטיעון זה יכול להיטען נגד דיני לשון עצמם. אם כל אדם שמוצאת נגדו לשון הרע יתבע תביעת נזיקין, הרי שיווצר מצב של עלות התדיינויות בשיעור גבוה.בכל אופן, בסוגיית העומס השיפוטי עקב ריבוי תביעות צריך לטפל מתוך רמת המאקרו. שאלה זו היא שאלה מסדר שני, כאשר השאלה מסדר ראשון היא האם ראוי להכיר בצדקתה של עילת תביעה. אם התשובה חיובית יש לשקול האם ראוי לא להכיר בחלק מעילות התביעה הצודקות, משום עלויות מנהליות. על מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון את המצב המאקרו-משפטי של כל עילות התביעה הקיימות ולהחליט איזו עילה היא יחסית פחות חשובה, ולא איזו עילה היא יותר חדשה. לגבי דיני לשון הרע, כאמור דווקא הפגיעות הקשות יותר הן הפגיעות של סמכות פרופסיונאלית כמו הרשות השופטת.

לגבי הטיעון שהעד המומחה נטל על עצמו סיכון מקצועי בכך שבחר לעסוק במקצוע זה. אם נטען כך הרי שאנו פוגעים בחופש העיסוק, שהרי כל סיכון הכרוך במקצוע שמערכת המשפט אינה מוכן להגן עליו הוא פגיעה בחופש העיסוק. השאלה הנשאלת היא מדוע לאפשר לאדם לבחור בין מימוש חופש העיסוק לבין סיכון הזכות לשם טוב, ומדוע לא יהנה משתי הזכויות?

הלכה זו אינה חלה רק על עדים מומחים אלא על כל העדים, ולגבי עד שאינו מעיד מתוקף מקצועו ניתן גם לקבוע ממצא שלילי לגבי מהימנותו. במקרה זה לא ניתן להשית על העד את סיכון בחירת המקצוע, שהרי עדות היא חובה ולא זכות, והעד למעשה נכפה להעיד ללא תלות בבחירותיו האישיות.

כפי שאיננו מבטלים את דיני לשון הרע בטענה שחופש הביטוי מחייב את מחיר הפגיעה בשם הטוב, נשאלת השאלה מדוע לעשות זאת באשר לחופש העיסוק שנפגע בקביעה שיפוטית שלילית?

4/2/08 18:10  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאייל,
אם כל מה שההליך החדש עושה זה להחזיר את חזקת השם הטוב למרות שאין ההליך עצמו אין דבר שיבטיח את אמינותו, אזי ההליך יכרסם בעצמו.

במילים אחרות, השוק ילמד שאין כל ערך לקביעות בהליך כזה, כך שהחזרת השם הטוב תהיה חסרת משמעות.

5/2/08 12:18  
Anonymous איל כתב/ה:

לא הייתי ממהר להחזיק בעמדה גורפת שסעד הצהרתי יהיה חסר תועלת למבקש.


ראשית, אם מומחה מקצועי נפגע בשמו הטוב ע"י פסק דין ועל סמך פסק דין זה המוניטין המקצועיים שלו נפגעו, אז יכולתו להציג פסק דין "מטהר" יכולה לסייע לו. לא כל מי שמושפע מעצם קיומה של שורה תחתונה בפסק דין מודע להלכה הפסוקה העומדת בבסיס פסק הדין. עבור הדיוטות משפטיים, יתכן והשורה התחתונה של ה- "טיהור" תספיק. במונחים כלכליים אין לפנינו שוק משוכלל שבו הצרכנים צורכים את המוצר הנקרא "מידע משפטי" באמצעותם מודעותם להלכות הפסוקות.

שנית, אילו השוק היה משוכלל, לא אמורות היו להיווצר תופעות שמומחה פרופסיונאלי נפגע בשמון הטוב. שהרי אם כל אחד היה מכיר את דיני "השתק פלוגתא" היה יודע שכל מה שנאמר על העד אינו מהווה מעשה בית דין, וכי העד לא קיבל את יומו (ושאר התנאים ההכרחיים להשתק פלוגתא) ולכן לא ראוי לייחס משקל משתיק לממצא העובדתי. אבל היות והדיוטות אינם מכירים ואינם מפנימים זאת (וכי את חזקת החפות הם מפנימים?) הרי שמאותה סיבה ראוי לתת גושפנקא שיפוטית להחלטה נוגדת-מאזנת.

שלישית, מבחינה פסיכולוגית לעיתים חשובה לאדם עצם הקביעה השיפוטית המאזנת גם ללא תלות בתוצאות. הסיפוק שלו יכול לנבוע מעצם העובדה שמערכת המשפט נתנה לו ריהביליטציה. לקביעת בית המשפט יש גם ערך סימבולי בעל השפעה פסיכולוגית.

אנו רואים תופעות אלה בתביעות לשון הרע, שהמוטיבציה להן היא עקרונית, ולא כספית. לעיתים התובע שזכה בתביעתו תורם את כספי הפיצויים, על מנת להמחיש את החשיבות העקרונית שבמהלך.

אגב, הייתי מבקש להפנות את תשומת הלב שדן אורמן ביקש לקבל בדיוק את אותו הסעד שצירינסקי קיבל. לכן , אני לא בטוח שיש כאן אבחון של הלכת צירינסקי אלא יישום שלה. צירינסקי עתר לקבלת זכות ערעור ונדחה. אולם, בית המשפט הכריז על קביעותיו של בית המשפט,על צרינסקי (ששימש כעד תביעה בהליך המקורי) כקביעות בטלות. לכן בית המשפט העניק לצירינסקי דה-פקטו סעד הצהרתי.

אורמן מבקש בדיוק את הדבר הזה. אם הוא יידחה הרי שאז מדובר באבחון בג"ץ צרינסקי. קבלת תביעתו נראית כיישום שלה. בניגוד לצירינסקי הוא לא מבקש זכות ערעור (מה שצירינסקי לא קיבל) אלא סעד הצהרתי (מה שדה-פקטו קיבל).

5/2/08 14:44  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
לא השתכנעתי.
אפילו אם יש ערך לסעד ההצהרתי אינני מבין מדוע צריך לתת אותו. אם ההליך הוא כה פגום כך שלא זאת בלבד שהוא לא עולה על ההליך הקודם שנדונה בו אמינות העד וכישוריו, אלא הוא נחות בהרבה כך שתוצאותיו כמעט מבטיחות הטעיה וחד צדדיות.
מדוע להטעות אנשים בקשר לכשרותו של אותו עד כאשר הם שוקלים לשכור את שירותיו בעתיד.
נראה לי כבר יותר הגיוני לתת זכות ערעור לעד במקרים קיצוניים של פגיעה בו, מאשר לאפשר הליך בעייתי כזה.

6/2/08 18:33  
Anonymous איל כתב/ה:

זכות ערעור משמעה תקיפת התוצאה המשפטית. מתן זכות ערעור לעד הוא מהלך בעייתי. ראשית, העד לא מבקש לתקוף את התוצאה המשפטית, אלא לכל היותר את הממצא העובדתי לגביו. שנית, ערעור, משמעותו דיון חוזר בסכסוך בין צדדים. העד לא היה כלל צד לסכסוך, כך שאם מתקבל ערעורו הרי שמשמעות הדבר שאדם שלא היה צד לסכסוך הצליח לשנות את זכויות הצדדים בסכסוך שהוכרע. העד קובל על פגיעה בזכותיו שלו, אבל זכות ערעור הגורמת לכך שניתן לו נשק כה כבד, כך שבהצליחו להגן על זכותו לשמו הטוב, הוא גורף איתו שינוי בזכויותיו של בעל הדין שזכה במשפט, מבלי שלאחרון ניתן פתחון פה. בנוסף, העד מבקש לתקוף ממצא עובדתי ואילו ערכאת הערעור נוהגת לפי כלל אי ההתערבות בממצאים עובדתיים.

סעד הצהרתי אינו תקיפה של החלטה שיפוטית אלא הצהרה על מצב משפטי הקיים ממילא, באופן בלתי מוצהר. המצב המשפטי הקיים ממילא הוא שקביעותיו של בית המשפט כנגד העד אינן מהוות מעשה בית דין. הסעד ההצהרתי נועד להצהיר על מצב משפטי זה ולכן זכות ערעור נראית לא רלבנטית כי כל פועלה של האחרונה הוא שינוי במצב משפטי.

סעד הצהרתי, בעינינינו, הוא הצהרה שקביעות בית המשפט לרעת העד הן בטלות לכל דבר ועניין למעט עניין אחד: היותן סוג של הנמקה בהליך המקורי. המצב המשפטי הזה כאמור מתקיים גם אם לא לא ינתן לעד סעד הצהרתי. משמעותו של הסכד ההצהרתי להצהיר על הקיים, ובכך להחזיר את חזקת השם הטוב שנפגעה.

לגבי הטעית הציבור על אמינות העד, אין כאן כל הטעיה, שהרי העד עדיין זכאי לשמו הטוב ולמוניטין הפרופסיונאלי שלו. בהליך המקורי שמו הטוב של העד לא נשלל, היות ולא התקיים הליך שבו העד הוא "נתבע" או "נאשם" והתובע מבקש לשלול את שמו הטוב. אילו העד היה נתבע על רשלנות מקצועית ומחויב בדין, ניתן היה לטעון שהמוניטין שלו נשללו בהליך שיפוטי מלא שבו הוא קיבל את יומו וההכרעה מהווה מעשה בית דין. אבל כאשר מדובר בעד בלבד, לא התקיים הליך הוגן שבו העד יכול היה להתגונן כדבעי הוא לא קיבל את יומו, ולא בכדי ממאן המשפט מלקבוע שהממצאים נגד העד, אינם מעשה בית דין.

לכן, לא ברורה טענת הטעית הציבור. הציבור בכלל לא אמור להסיק מסקנה שלילית על מקצועיותו של העד היות והממצא של בית המשפט נגדו לא היה תוצאה של הליך הוגן. הוא היה תוצר לוואי בהליך משפטי שהעד אינו צד לו. אם הציבור מסיק מסקנה שלילית על העד בעקבות ממצא בית המשפט בהליך המקורי, זו ההטעיה. הציבור מוטעה לחשוב שדין הממצא כדין הכרעת דין וכדין השתק פלוגתא, ולא היא. מי שחושב שראוי לקבוע הכרעה משפטית שתצדיק פגיעה במוניטין של העד הדרך פתוחה בפניו להגיש תביעה בגין רשלנות מקצועית, אם הוא נפגע מרשלנות זו. אבל כל עוד הממצא העובדתי נגד מהימנותו המקצועית של העד אינו מעשה בית דין הוא לא יותר מאשר דעה לא מחייבת של שופט על העד הנ"ל, דעה שאילו לא הייתה יוצאת מפיו של שופט הייתה חשופה לתביעת לשון הרע.

גם אם נניח שכלל החסינות העומדת לשופט מפני תביעות נזיקין הוא מוצדק, הרי שנוצר מצב בעייתי לפיו אין על השופט מורא מפני נקיטה לא זהירה ולא אחראית בביטויים קשים נגד עדים (ומקרה צ'רינסקי הוא דוגמא שלילית לכך) ובנוסף ערכאת הערעור אינה מתערבת כמעט בממצאי עובדה, כך שגם מורא הערעור אינו קיים. לכן על מנת לאזן מצב בעייתי זה, על מערכת המשפט להגן על עדים, ולתת תמריץ כלשהו לשופטים להיזהר בדבריהם.

מעבר לכך, לכלל שחוסם את העד מלהגיש סעד הצהרתי השלכות שליליות בראי הגישה הכלכלית של המשפט.

כלל זה יעלה את עלות השירות של עדים מומחים, שהרי ככל שהמשפט לא מעניק הגנה לעדים מומחים, הוא חושף אותם לפגיעות במוניטין שלהם, ולכן עדים מומחים יעלו את מחיר שירותיהם על מנת לפצות על הסיכון בפגיעה במוניטין. תוצאה כלכלית זו היא רעה במובנים הבאים:

ראשית, מבחינת מטרת גילוי האמת זהו הפסד אפיסטמי, היות ופחות בעלי דין יוכלו להרשות לעצמם להשתמש בשירותיהם של עדים מומחים. בהנחה שעדים מומחים משפרים את בסיס המידע של ההכרעה השיפוטית, הרי לפנינו אובדן מידע.

שנית, וחמור מכך, הגברת הוצאות שירותי העד המומחה, תגרום למצב לפיו בעל הדין העשיר יותר הוא בעל הדין שיכול להרשות לעצמו לשכור עד מומחה. מצב זה מגדיל את המשמעות המשפטית של פערים כלכליים בין בעלי הדין ומחזק את הקשר בין הון להכרעה משפטית. קשר זה קיים היום מעצם יכולתו של בעל הדין שהכנסתו גבוהה יותר להשתמש בשירותי עורכי דין איכותיים יותר. אולם, הגברת עלות העד המומחה, תגביר עוד יותר פערים אלה, והנחיתות של בעלי הדין משכבה סוציו אקונומית נמוכה תגבר.

המצב החמור מכל הוא במשפט הפלילי. למדינה כיס עמוק למדי בעוד שרוב הנאשמים הם מעוטי הכנסה. ככל שהיכולת לשכור שירותיו של עד מומחה תלויה יותר בהכנסת בעל הדין, הרי שכלל משפטי זה, מגדיל עוד יותר את הפער בין הנאשם לתביעה, ומקשה על נאשמים להסתייע בעדים מומחים להגנתם. אין תוצאה משפטית חמורה יותר מבחינת זכויות האדם מאשר הרשעת שווא במשפט פלילי. לכן, פגיעה ביכולתו של נאשם להסתייע בעד מומחה להגנתו מגבירה את הסיכון לתוצאה זו.

לכן, גם אם יש רגליים לטענה ששלילת סעד הצהרתי תתמרץ עדים מומחים להיזהר בחוות דעתם, תמריץ זה מגדיל את ההסתברות האפוסטריורית למידע איכותי, כלומר בהנחה שעד מומחה כבר מעיד במשפט. מנגד כלל שלילת הסעד ההצהרתי מקטין את ההסתברות האפריורית למידע איכותי בכך שהוא מקטין את ההסתברות שעד מומחה בכלל יעיד במשפט, ויותר מכך הוא מקטין את ההסתברות האפריורית שעד מומחה יעיד לטובת מעוטי היכולת בשיעור רב יותר מאשר הקטנת ההסתברות שעד מומחה יעיד לטובת בעלי היכולת.

גם אם נתפוס את העדים המומחים כ- "חרב להשכיר" הרי שלפחות בשוליים יש יתרון אפיסטמי בקיומם על פני היעדם (שאם לא כן היה אולי מוצדק כלל משפטי האוסר על העדת עדים מומחים כחריג לכלל האוסר עדות סברה), ומצב שבו מעידים עדים מומחים משני עברי המתרס הוא עדיף על מצב בו העד המומחה מעיד רק מצדו האחד של המתרס בייחוד אם המתרס הזה הוא התביעה הכללית במשפט פלילי.

7/2/08 02:43  
Anonymous איל כתב/ה:

הבהרה

כאשר טענתי כי ממצא השופט נגד העד הוא דעה לא מחייבת, כוונתי הייתה דעה לא מחייבת באשר למוניטין עצמם. כמובן שזו דעה מחייבת במסגרת הנמקת הכרעת הדין בהליך המקורי.

7/2/08 02:54  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אין עשן בלי אש
ואין אש בלי עשן
-

19/4/12 08:45  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>