הנאום של ח"כ בגין בטקס חלוקת תעודות הבוגר

ביום חמישי האחרון נאם ח"כ בני בגין בטקס חלוקת התעודות לבוגרים הטריים של הפקולטה. הנאום היה חשוב, מעניין מאוד ולכן הוא מועלה במלואו כאן. 

דברים בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, 25.6.15/ זאב בנימין בגין

הפעם לא נתחיל מבראשית אלא מ"שמות". בימי קדם, כשאדם שכר פועל לעבודה הוא נטל ממנו משכון כערבות להתנהגות טובה. כמשכון נהגו לקחת את הבגד - ולעתים לא החזירו. בספר שמות מצוי הצווי הבא:  אם חבול תחבול שלמת רעך – עד בוא השמש תשיבנו לו.  ניתן לשאול האם נהגו כך באותם ימים רחוקים? רמז לתשובה ניתן למצוא במכתבו של אזרח לשר. המכתב, דיו על חרס,  נמצא במצודה קטנה לחוף הים ליד אשדוד. הוא נשלח לשר העיר לפני 2600 שנים ומוצג במוזיאון ישראל:

ישמע אדוני השר את דבר עבדו: עבדך, קוצר היה עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך, ויכל, ואסם כימים לפני שבת. כאשר כָּל עבדך את קצירו ואסם כימים, ויבוא ישעיהו בן שובַי ויקח את בגד עבדך. כאשר כַּלְתי את קצירי, זה ימים לקח את בגד עבדך. וכל אחי יענו לי, הקוצרים אתי בחום השמש, אחי יענו לי אמן – ניקיתי מאשם. ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני.

הרי לפנינו אדם אשר לפני 2600 שנה תבע את זכותו בהתאם לכלל שנקבע בתורה, אך על פיו צו העשה המפורש מוטל על המעביד. זו חובתו, ואילו זכותו של בעל הבגד להשיב לו את בגדו רק נרמזת, וכך גם בצוויים רבים אחרים בתורה. רק בחלוף 2,300 שנים ניתן ביטוי מפורש ומהוקצע ובהיר לקיום זכויות מולדות לאדם, זה המצוי בהכרזת העצמאות של ארצות הברית מ 1776: "אנו סבורים שאמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נבראים שווים, שבוראם מעניק להם זכויות שאין ליטול מהם, שבין אלה: חיים, חירות והחתירה לאושר. שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנמשלים." בעקבות הניסוח הגבישי הזה, המבריק כיהלום ואף חזק ועמיד כמותו, כעבור 13 שנים, ב 1789, הוכרז בצרפת על הצהרת זכויות האדם והאזרח ובה הנוסח הזה: "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויות האדם הטבעיות והבלתי ניתנות לביטול". נקודת המוצא בשתי התעודות האלה היא אחת: זכויות האדם קודמות למדינה; הממשלה מוקמת כדי לקיימן; חובתה להבטיח את הזכויות המולדות הלכה למעשה.

הדברים הפשוטים האלה בעניין זכויות האזרח אינם מובנים מאליהם בארצנו. לפני שנים אחדות הרציתי בפני תלמידי שנה ג' בחוג למדע המדינה באחת האוניברסיטאות בסוגיית הבדואים בנגב. כפתיחה הצגתי תמונה של תינוק חמוד ושאלתי: "עם מה התינוק הזה נולד?"  תשובות אחדות ניתנו כגון "עם עיניים", "עם לב" ו"עם מוח", אבל רק תלמידה אחת השיבה על פי כוונתי: "הוא נולד עם זכויות". בשנים האחרונות קמה לתחייה סיסמה, והיא כאילו הגיונית: אין זכויות בלי מילוי חובות. 

היא מכוונת בעיקר לקבוצה אחת בקרב אזרחי ישראל - הערבים.

הסיסמה מקשה מאד על היחסים בין יהודים לערבים. ניתן לאתר את שרשיה עוד לפני 50-60 שנה, בימי שלוט השולטים, בזמן שהם חשבו שמוצדק ואפשרי לקיים לאורך שנים ממשל צבאי לאזרחי ישראל הערבים. גם אז השתמשו באי-מילוי כל החובות על ידי ערבים כתירוץ לשלילת זכויותיהם. כך, מבחינת יחסי יהודים וערבים בישראל איבדנו  18 שנים, עד לביטול הממשל הצבאי ב1966. אציין כי אבי-מורי ותנועת החרות שעמד בראשה היו מראשי הנאבקים בממשל הצבאי, והתנגדו, כפי שהוא כתב לפני 50 שנה, להפרת "זכויותיו של כל אזרח, אף לא באמתלא של 'שעת חרום' ".

כדי לצקת תוכן מעשי בסיסמה "אין זכויות בלי מילוי חובות"  נדרש מחירון. אם אין זכויות ללא חובות, אזי צריך להסביר באיזו מידה אי-מילוי החובות מתיר את שלילת הזכויות. איזה זכויות מציעים לשלול תמורת איזה חובה שאין ממלאים? מה ישללו מן האזרחים שאינם ממלאים חובות? הזכות לחרות? הזכות לחתירה לאושר? הזכות לבחור? הזכאות לביטוח הלאומי? הזכות לחינוך? המטיפים לסיסמה זאת אינם חושפים בפנינו את המחירון, אבל הסיסמה הריקה מוסיפה להקשות.

אין התנייה ואין להתנות. השלטון אינו מעניק לאדם זכויות אזרח - הן הוענקו לו על ידי בוראו - ואינו רשאי ליטול אותן ממנו. זכויותיו המולדות והטבעיות של האדם הן אתו תמיד: בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. חובת מימושן וחובת ההגנה עליהן מוטלת על המדינה.

אני יהודי מארץ ישראל החש הזדהות עם עמי, במובן הרוחבי והאנכי כאחת: הזדהות עם כל בני עמי באשר הם היום, ועם אבותי ועם המסורת שהנחילו לנו מן העבר. יש עלי גם אחריות כלפי בני עמי בעתיד. ומתוך כך זאת גישתי: אחרי 1900 שנים של העדר ריבונות יהודית בארץ ישראל, מתנה נפלאה היא היכולת להימנות עם הרוב היהודי במדינת היהודים האחת והיחידה בתבל. אולם, קיום הרוב היהודי בארצנו מקים ממנו ומתוכו, כלומר מיניה וביה, ומיד גם חובה: חובת הרוב להושיט יד תמיד, ליזום, לעשות ברציפות למרות המכשולים, לפעול בעקביות למימוש שווי זכויות לכל אזרחי ישראל.

באומרי את זאת אינני עוצם את עיני מקרוא מצעים פוליטיים, המכוונים לשנות מן היסוד את מהותה של מדינת היהודים; מראות גישות שעל פיהן ישראל הורתה בחטא ולידתה בעוול. אינני מתעלם מתכניות המבקשות להפוך את מדינתנו ל"מדינת כל לאומיה", כלומר לפרק אותה ממשמעותה העמוקה, ההיסטורית ובכך לשלול ממנה את טעם קיומה. אבל, כל הדברים האלה אינם פוטרים אותנו, בני הרוב היהודי, מעשייה מתמדת לשיפור המצב, מחתירה קבועה ונמרצת ליישום העיקרון הנעלה של שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל. בעשותנו זאת, לא בנדיבות אנו פועלים - את חובתנו אנו ממלאים.

בתלונתו מימי קדם,  "ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני  " מבקש הקוצר צדק מן הרשות המבצעת. אולם, אם פקידי הרשות, במעשה או במחדל, הם הגורמים עוול ואפילו אם בשגגה, מי ישמע את תלונתו? מי יכריח אותם לשמוע ולתקן? באחרונה אנחנו שומעים לעתים אמירה, על פיה הכנסת מייצגת את הריבון, את העם ועל כן הממשלה, הנשענת על רוב בכנסת, מייצגת את רצון הריבון. מכאן רואים אחדים הנמנים עם הרוב היתר לממשלה ליזום חקיקה כעולה על רוחה. אבל השאלה העיקרית היא האם לרוב בקרב העם הריבון מותר לפגוע, באמצעות נציגיו בכנסת, בזכויות יסוד של היחיד או של המיעוט? על יסוד תצפיות פשוטות ניתן לומר כי רוב בלתי מרוסן עלול להיות דורסן, וגם אם היחיד עומד מול נציגי החברה כולה - הקפדה על זכויות היסוד שלו עשויה להיות חשובה יותר מנהמת לבם של הרבים. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו - יש לשמר ולחזק את הכלים המגבילים אותו.

בתהילים אנו מוצאים: וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.  וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק,  יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. כלומר מבצר לדך, לנדכא, לעלוב. בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בית המשפט העליון הוא כמשגב לדך, מבצר עוז המקפיד על מימוש הזכויות הטבעיות של היחיד ושל קבוצות מיעוט, ומגן עליהם מפני שרירות הלב של הרוב בציבור ושל נציגיו בממשלה ובכנסת. על כן אין ערוך לחשיבותו. גם אם הוא טועה, ולעתים חשבתי שפסיקותיו מוטעות, קיומו של בג"ץ כגוף חי ופעיל וקיום פסיקותיו על ידי הרשויות הוא המבחן האמיתי לקיומם של חיי חרות. חוקה היתה גם בברית המועצות תחת הרודנות הקומוניסטית, אבל האם ניתן היה שם לעתור נגד השלטון ואף לזכות בדין? על כן ניתן להסב את האמירה העתיקה ולומר: אם אין מורא בג"ץ עליהם - איש את רעהו חיים בלעו. יש לשמור עליו, לחזקו ולבצרו, כדי שיתקיים בנו הפסוק בספר ויקרא:   "מִשְפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח".

למרות כל הקשיים, ניכרת התקדמות בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית. גם כאלה מבני הרוב שאינם יוצאים מנקודת המוצא העיונית של קיום זכויות האזרח הטבעיות, המולדות, הבלתי מותנות, מבינים בשנים האחרונות את החשיבות החברתית והכלכלית של קידום הערבים אזרחי ישראל. רמת השכלתם עולה; מידת השתתפותם בכח העבודה עולה, יותר בעלי תפקידים בכירים ערבים מתמנים. אבל, כמובן, עוד דרך ארוכה לפנינו. כשבחרתי את ועדות הכנסת  בהן אני רוצה לשרת ביקשתי להיות חבר גם גם בועדת הכנסת למעמד האשה ושוויון מגדרי בראשות ח"כ אעידה תומא סלימן, וכבר הבעתי בוועדה פעמים אחדות את דעתי בדבר הקשיים המיוחדים הניצבים בפני נשים ערביות ובדבר תשומת הלב המיוחדת שיש להקדיש לקידומן. בחברה המצוייה במעבר מבחינת התהליכים החברתיים יהיו אלה הנשים, כרעיות וכאימהות, שיהוו את סוכן השינוי החשוב והיעיל ביותר.

ברוח הדברים האלה כתבתי בדו"ח שהגשתי לממשלה בתחילת 2013 בעניין הסדרת התיישבות של הבדואים בנגב: "החלת תנאים של צדק חברתי על הילדים הבדואים בנגב ועל משפחותיהם היא חובתה של המדינה  ועליה לקדם בתוך שנים אחדות פתרון סביר, שיסייע להם למצות את כישרונותיהם ולממש את זכותם הטבעית לבקשת האושר ככל ילד אחר בישראל." הממשלה אימצה את הדו"ח הזה בהחלטתה.

אולם, מעבר להחלטות הממשלה ומעבר לצדדים המעשיים החיוביים של מדיניות הממשלה, ורבות נעשה בשש השנים האחרונות, הדברים צריכים להיות מפורשים, וחרותים כחוק בספר החוקים. כפי שנהג לומר הקרדינל רישליה לפני 400 שנה: אם הדברים מובנים מאליהם - כתבו אותם. על כך אוסיף לענייננו: ואם אינם מובנים מאליהם, קל וחומר - בוודאי צריך לכלול אותם בספר החוקים. על כן, לפני ארבע שנים, בהיותי חבר הממשלה ה-32, הצעתי נוסח קצר של חוק יסוד: מדינת ישראל, שיבטא את תמצית מהותה של מדינת ישראל ובשבוע שעבר הנחתי את הצעת החוק בכנסת שזה עיקרה: ""ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". שני  חלקי המשפט נעדרים מספר החוקים שלנו. שניהם חיוניים - לא זה בלי זה. ועל יסוד השלימות הזאת אני מקווה לתמיכת הכנסת בהצעת חוק זו.

בוגרי הפקולטה למשפטים,

במשנה, במסכת אבות בפרק א מובאים דברי רבי יהודה הנשיא: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ובפרק ב אנו מוצאים: אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

מה ניתן ללמוד מהנחיות אלה לחיים? א - דרושה לאדם דרך, השקפה, וב - יש דרכים ישרות אחדות. אני מאחל לכם, שתאמצו השקפה על תפקידכם החשוב בחברה; על משמעות הצדק ועל דרכי האמת; על זכויות הפרט ועל חובת הרוב; על משמעות הענישה ועל המקורות החברתיים של העבריינות; על הזכויות של נפגעי עבירות וגם על זכויות העצורים, הנחקרים, החשודים, הנאשמים והכלואים. אני מאחל שתאמצו השקפה, שתדריך אתכם עוד מעבר לתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין, שתאפשר לכם לשמור על נתיב יציב גם מול הדרישות הסותרות שהחיים מציבים בפנינו ויציבו בפניכם.

אני מאחל לכם, שכמאמר רבי יהודה הנשיא תבורו לכם דרך ישרה, וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי - גם תדבקו בה. 

כמה הערות על פרשת יואב אבן

קראתי את הצד שלו וגם את הצד שלה. בניגוד לרבים מחבריי הפייסבוק שלי אני ממש לא יודע מה קרה שם באותו יום. אני מודה שלאחר הקריאה אני נוטה יותר לדעה של הדס שטייף מאשר של שרון שפורר אבל אני לא משוכנע. בכל זאת, כמה הערות:

1.      יש מקרים מעטים מאוד בהם כמעט כל חומר החקירה נחשף בצורה כזו בפני הציבור, בנוסף לגרסאות המפורטות של המתלוננת והחשוד. כמי שחוקר את ההליך הפלילי – זה מרתק הרבה מעבר למציצנות.

2.     על פי הגירסאות שנמסרו וחומר החקירה, אני חושב שהפרקליטות צדקה בהחלטה. התיק צריך להיסגר אבל מחוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה. סגירה מחוסר אשמה משמעה שאין ספק בחפותו של החשוד. למרות ההקלטות וחילופי המסרים לפני האירוע וואחריו, שמחזקים מאוד (לדעתי) את גירסתו של יואב אבן, עדיין ההודעה ששלחה המתלוננת לאבן יום לאחר האירועים ולפני שהיא החליטה להתלונן, לא מאפשרת לשלול את האפשרות שהאונס אכן התרחש. זה נורא – כי אם היה אונס אז המתלוננת יוצאת פגועה קשות מההליך, ואם לא היה, עילת הסגירה (יחד עם המעצר והתקופה הקשה בה הוא הואשם) מותירים כתם כבד בחשוד (לשעבר) אבל למשפט יש מגבלות, וכשלא ניתן לדעת מה קרה זו התוצאה הנכונה של ההליכים. 

3.     מאשימים את יואב אבן בתיאורים הגרפיים בספר. חלקם גם לדעתי היו מיותרים. רק צריך לזכור שכפי שציינה  הדס שטייף שמי שהחל בהפצת תיאורים גרפיים לתקשורת היתה המתלוננת. יתכן שגם חלק מזה היה מיותר. ויתכן גם שלא. בתוך ההליך הפלילי כל אישה ואיש נאלצים לוותר כמעט לחלוטין על מעטה הפרטיות שלהם.  כששני הצדדים החליטו לפרסם את גירסתם לתכני החקירה כדי לשכנע את הציבור בצדקתם – יכול להיות שהם היו חייבים להיות גרפיים. במידה רבה, כך נראה תיק אונס גם בבית משפט.

4.     שני הצדדים מאשימים אחד את השני גם בהתנהגות פסולה אחרת (בנוסף לאונס/תלונת שווא). יואב אבן התייחס בזלזול וביהירות למתלוננת בעימות ביניהם, שמח על הצגת תמונות פרובוקטיביות שלה בבית המשפט וגם בחר לה בספר שם בדוי שרחוק מלהחמיא. זה נורא לפגוע כך בנפגעת אונס. מטעמה של המתלוננת הופצו הודעות שמצאו דרכם לרשת, בניגוד לצו איסור הפרסום, המציגים את אבן כאנס ברוטלי. זה נורא לעשות דבר כזה לאדם חף מפשע. אבל... אם אבן מאמין בחפותו, יתכן שהדרישה ממנו לנימוס קצת מופרזת, כי במקרה כזה המתלוננת אינה נפגעת אונס אלא עבריינית שטפלה עליו אשמות שיכולות להרוס את חייו. בדומה, אם אבן אכן אנס אכזרי, אי החוקיות שבהפרת צו איסור הפרסום הופכת אולי להיות עניין שולי, מבחינה מוסרית, לאור הדברים שהוא עשה לה. בסופו של דבר, גם מידת הפסול של ההתנהגויות של שני הצדדים בנקודה זו תלויה מאוד במה שקרה שם באותו לילה.

5.     בעוד שאת אבן והמתלוננת אני מבין, קשה לי יותר להבין את מירב מיכאלי, חנה בית הלחמי ואחרים שהפרו את צו איסור הפרסום. הן לא ידעו מה קרה שם (בוודאי שלא יותר טוב מבית המשפט), וההנחה שאפשר לעשות לצדדים בהקשר זה, לא חלה עליהן. 

6.     יואב אבן ניצל במידה רבה בזכות קשריו. ולא, אני לא חושב שהיה כאן קשר מושחת של משטרה או פרקליטות שרצו בטובתו. אבל ברור שבשל היותו איש תקשורת הוא ידע על החקירה כשזו נפתחה והיה לו שבוע להתכונן לכך. בנוסף, היכרותו עם עורך דין פלילי איפשרה לו לאסוף ראיות להגנתו (כמו הקלטת השיחה, והשמירה על התכתובות ביניהם) שבמקרה אחר חשוד בהליך פלילי לא היה זוכה לכך. קשה לדעת בכמה מקרים אנשים אחרים מורשעים רק בגלל שאין להם את הפריבילגיה לשמור ראיות כמו שהיתה לו, וכמה מהם חפים מפשע. אני חושש שמספרם גדול ממה שאנחנו נוטים להאמין.

7.     אני בכוונה לא מתייחס לראיות שיואב אבן מציג בספרו ואינן ציטוטים מהקלטות או תכתובות (כמו הפוליגרף שהוא ערך לבקשתו במשטרה, הבאת הבקבוקון למניעת נשירת שיער שאוזכר על ידי המתלוננת בעימות, ושהוכיחה לטענתו שהמתלוננת התקלחה לבד ואף חיטטה בתכשירים שהיו אצלה באמבט, ולא קולחה על ידו כשהיא שיכורה וכיוב'). הסיבה פשוטה – אין לי מידע על הראיות שהמתלוננת טוענת שהיו בסיפור, ויכול מאוד להיות שיש הסברים לכל אחת מהראיות. אני לא יכול להסתמך רק על תיאור הראיות בספר של אבן. יש גם טענות בספר להן אני לא מייחס חשיבות כלשהי. כך לעניין הסתירות הנטענות בעדויות של המתלוננת. סתירות כאלו משקפות לרוב טעויות טבעיות לחלוטין בהליך חקירה של מתלוננים וחשודים. גם העובדה שהיא "מתלוננת סדרתית" כהגדרתו לא עושה עליי שום רושם. אני מכיר נשים רבות שנפגעו מספר פעמים, ואם היא בחרה להתלונן בחלק או כל הפעמים הקודמות, זה לא הופך את התלונה שלה לשיקרית.

8.     ועניין אחרון, קצת תמוה, ובכל זאת. יש אפשרות לא בלתי סבירה שאף אחד מהצדדים לא משקר. אני יודע, זה נשמע תמוה. הם מתארים את אותו ערב בצורה שונה לגמרי. אבל מי שקורא היטב רואה גם לא מעט דמיון בין התיאורים. עכשיו יתכן כמובן שאחד מהם (או שניהם) שינה מעט את הפרטים כדי שיתאימו לגירסתו. אבל יתכן גם ששניהם או אחד מהם פיתחו אמון בגירסאות לא מדויקות. יותר ויותר מחקרים מהעת האחרונה מגלים עד כמה הזכרון האנושי נתון למניפולציה עצמית, ובאיזו קלות אנשים יכולים שלא במתכוון, להתאים את הזכרון שלהם למה שהם היו רוצים, למה שמסביר להם טוב יותר את המציאות ואת ההתנהגות של עצמם או של אחרים. וכן, זה יכול לקרות גם בהקשרים משמעותיים מאוד. גם שתיית האלכוהול (ושניהם שתו קצת) עשויה ליצור בלבול כזה. למעשה גם המתלוננת בגירסתה אומרת כי למחרת האירועים היא נטתה לפרש את האירועים אחרת, וסברה שתפיסתה את האירועים של יום האתמול היתה שגויה. רק לאחר שהבינה שהיא הוקלטה על ידו היא השתכנעה שהיא נאנסה. (ואיני טוען בזה שתעתוע הזכרון הוא בהכרח שלה, אלא רק מבקש להדגים כיצד הזכרון עשוי להתפתח. בהחלט יתכן שגם אצל אבן היתה התפתחות כזו). יתכן מאוד שתעתועי זכרון גורמים לכך שכיום אבן מאמין בכל ליבו שהמתלוננת יזמה את כל שקרה בביתו והמתלוננת משוכנעת שהוא אנס. אם זה המצב, גם לו היתה לנו מכונת אמת חפה מכל טעות, לא ניתן היה לדעת מה קרה באמת באותו לילה. 

      עדכון מיום 23.6.2015 - "חנה בית הלחמי ביקשה כעת להעמיד אותי על טעותי, לפיה היא לא הפרה את צו איסור הפרסום בפרשה כיוון שהיא פרסמה רק מידע שפורסם כבר במקומות קודמים והקפידה שלא להזכיר מידע המזהה את אבן בפרסום."

היועץ המשפטי לממשלה מחייב את המשטרה ליישם את החוק לסגירת תיק בהסדר.

אתמול הודיע היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החוקה חוק המשפט שסוף סוף המשטרה תתחיל ליישם את החוק לסגירת תיק בהסדר, באיחור אופנתי של שנתיים וחצי. אמנם גם בהודעה זו הוא מסר שהמצב הבלתי חוקי הקיים ימשיך עוד כשלושה חודשים, אבל עדיין, לראשונה, מחליט היועץ כי המשטרה חייבת ליישם את החוק למרות התנגדותה לחוק.

קצת רקע: בשנת 2000 הצעתי ליועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין ולפרקליטת המדינה עדנה ארבל, להחיל בישראל הוראות לסגירת תיק בהסדר. רובינשטיין הורה למשנה שלו, יהודית קרפ, להכין את ההצעה, אולם הוועדה שהוקמה לצורך כך התפזרה לאחר כמה שנים ומספר לא גדול בהרבה של פגישות בלא שדבר נעשה. בשנת 2006 פרסמתי הצעת חוק מפורטת בכתב העת עיוני משפט, והצגתי אותה ליועץ המשפטי דאז, מזוז. הרעיון הבסיסי בחוק פשוט – בעבירות קלות, במקום לערוך משפט, יציעו לחשוד שהתיק נגדו יסגר במקום אם הוא יעמוד בשורה של תנאים כגון תשלום סכום כסף למדינה, פיצוי לנפגע, תיקון הנזק ותנאים אחרים.

המשטרה כבר אז התנגדה. היא טענה שכל כתב אישום שהיא מגישה הוא בסלע – לא ניתן להמיר אף כתב אישום בהסדר מקל יותר. למרות התנגדותה, היועמ"ש מזוז עמד על קידומו. גם שר המשפטים פרידמן, וגם ועדת השרים לחקיקה אישרו את ההצעה. השר לבטחון פנים דאז אמר לי שהוא תמך בהצעה בממשלה למרות ההתנגדות ראש אגף חקירות והמפכ"ל. לא טריוויאלי.

אבל המשטרה לא ויתרה – וגם בוועדת חוקה של הכנסת התעקשה שהיא לא יכולה ליישם את החוק. נימוקי ההתנגדות השתנו בשלב מסויים ובמקום לטעון שלא ניתן להמיר הליכים בהסדרים מותנים, הטענה היתה כעת שההליך החדש מחייב משאבים תביעה רבים יותר מאשר ניהול משפט. יו"ר הווועדה, ח"כ דוד רותם ז"ל כעס על הטענות באומרו שהממשלה לא יכולה לדבר בשני קולות בוועדה. זו הצעת חוק ממשלתית והמשטרה לא יכולה להתנגד לה. למרות זאת, בסופו של יום, ואף שנציגי הממשלה לא ביקשו זאת, הוא החליט לדחות את כניסת החוק לתוקף בתשעה חודשים, כדי שהמשטרה תיערך לכניסתו. וכך, החוק נכנס לתוקפו לפני שנתיים ושלושה חודשים.

אלא שכמה ימים לפני כניסתו לתוקף הוציא היועץ המשפטי לממשלה, לבקשת המשטרה, הנחיה לפיה החוק חל על תיקים בניהול פרקליטות המדינה ויחידות תביעה אחרות אבל לא על תיקי התביעה המשטרתית (האחראית לרוב המכריע של התיקים הפליליים בישראל) כיוון שהמשטרה לא ערוכה לכך. במקום אחר הסברתי באריכות מדוע הנחיה זו פשוט לא חוקית. אולם מעבר לעניין החוקי – היא גם לא הגיונית כי המשטרה לא רוצה להיערך, ולכן בלי שיכפו עליה את החוק היא לא תיערך. בכמה מקרים סניגורים טענו כנגדה וכדי לא להתמודד עם הטענה המשטרה פשוט חזרה בה מהאישומים. אולם בסופו של יום רוב התיקים שהיו יכולים להסתיים בהליך יעיל בהרבה לחשודים, לנפגעים ולמערכת המשפט נאלצו לעמוד לדין, ולנהל משפטים מיותרים.

הסניגוריה תקפה גם היא את חוקיות ההנחיה, וועדת חוקה זימנה את נציגי היועץ המשפטי לדיון ביישום החוק. הדיון התקיים אתמול, ובמהלכו הודיע היועץ המשפטי לממשלה שהוא ישנה את ההנחיה ויורה למשטרה ליישם את החוק. המשטרה המשיכה לטעון כנגד יישומו גם בדיון הזה. נציגי המשטרה השתמשו בטיעון הקבוע שכל גוף ממשלתי מעלה כשהוא לא רוצה לאמץ שינוי – חוסר במשאבים. חברי הכנסת הבינו שאין לכך בסיס, שכן החוק, אם יופעל נכון, יאפשר למשטרה לחסוך במשאבים. ואכן, יו"ר הוועדה סלומיאנסקי וחבריה אמרו במפורש שהם לא מקבלים את הטיעון הזה. כשהרשות לניירות ערך, התביעה במשרד הכלכלה, רשויות התכנון והבניה ואפילו הפרקליטות מצליחים ליישם את החוק – גם המשטרה יכולה.

עכשיו נותר לחכות ולראות כיצד המשטרה תעקוף את החובה הזו בעוד שלושה חודשים. 

עם קצת פחות ציניות, אני משוכנע שבסופו של דבר נתח משמעותי של עשרות אחוזים מהתיקים הפליליים יטופל באמצעות הסדר מותנה, במקום כתב אישום. זה יקח זמן, אבל זה יקרה, כמו שזה קרה במדיניות מערביות אחרות בהן אומץ הסדר דומה. לטווח הארוך זו תהיה מהפיכה של ממש באופן בו מטופלים הליכים פליליים בעבירות קלות.

http://www.themarker.com/law/1.1790849