הנאום של ח"כ בגין בטקס חלוקת תעודות הבוגר

ביום חמישי האחרון נאם ח"כ בני בגין בטקס חלוקת התעודות לבוגרים הטריים של הפקולטה. הנאום היה חשוב, מעניין מאוד ולכן הוא מועלה במלואו כאן. 

דברים בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, 25.6.15/ זאב בנימין בגין

הפעם לא נתחיל מבראשית אלא מ"שמות". בימי קדם, כשאדם שכר פועל לעבודה הוא נטל ממנו משכון כערבות להתנהגות טובה. כמשכון נהגו לקחת את הבגד - ולעתים לא החזירו. בספר שמות מצוי הצווי הבא:  אם חבול תחבול שלמת רעך – עד בוא השמש תשיבנו לו.  ניתן לשאול האם נהגו כך באותם ימים רחוקים? רמז לתשובה ניתן למצוא במכתבו של אזרח לשר. המכתב, דיו על חרס,  נמצא במצודה קטנה לחוף הים ליד אשדוד. הוא נשלח לשר העיר לפני 2600 שנים ומוצג במוזיאון ישראל:

ישמע אדוני השר את דבר עבדו: עבדך, קוצר היה עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך, ויכל, ואסם כימים לפני שבת. כאשר כָּל עבדך את קצירו ואסם כימים, ויבוא ישעיהו בן שובַי ויקח את בגד עבדך. כאשר כַּלְתי את קצירי, זה ימים לקח את בגד עבדך. וכל אחי יענו לי, הקוצרים אתי בחום השמש, אחי יענו לי אמן – ניקיתי מאשם. ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני.

הרי לפנינו אדם אשר לפני 2600 שנה תבע את זכותו בהתאם לכלל שנקבע בתורה, אך על פיו צו העשה המפורש מוטל על המעביד. זו חובתו, ואילו זכותו של בעל הבגד להשיב לו את בגדו רק נרמזת, וכך גם בצוויים רבים אחרים בתורה. רק בחלוף 2,300 שנים ניתן ביטוי מפורש ומהוקצע ובהיר לקיום זכויות מולדות לאדם, זה המצוי בהכרזת העצמאות של ארצות הברית מ 1776: "אנו סבורים שאמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נבראים שווים, שבוראם מעניק להם זכויות שאין ליטול מהם, שבין אלה: חיים, חירות והחתירה לאושר. שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנמשלים." בעקבות הניסוח הגבישי הזה, המבריק כיהלום ואף חזק ועמיד כמותו, כעבור 13 שנים, ב 1789, הוכרז בצרפת על הצהרת זכויות האדם והאזרח ובה הנוסח הזה: "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויות האדם הטבעיות והבלתי ניתנות לביטול". נקודת המוצא בשתי התעודות האלה היא אחת: זכויות האדם קודמות למדינה; הממשלה מוקמת כדי לקיימן; חובתה להבטיח את הזכויות המולדות הלכה למעשה.

הדברים הפשוטים האלה בעניין זכויות האזרח אינם מובנים מאליהם בארצנו. לפני שנים אחדות הרציתי בפני תלמידי שנה ג' בחוג למדע המדינה באחת האוניברסיטאות בסוגיית הבדואים בנגב. כפתיחה הצגתי תמונה של תינוק חמוד ושאלתי: "עם מה התינוק הזה נולד?"  תשובות אחדות ניתנו כגון "עם עיניים", "עם לב" ו"עם מוח", אבל רק תלמידה אחת השיבה על פי כוונתי: "הוא נולד עם זכויות". בשנים האחרונות קמה לתחייה סיסמה, והיא כאילו הגיונית: אין זכויות בלי מילוי חובות. 

היא מכוונת בעיקר לקבוצה אחת בקרב אזרחי ישראל - הערבים.

הסיסמה מקשה מאד על היחסים בין יהודים לערבים. ניתן לאתר את שרשיה עוד לפני 50-60 שנה, בימי שלוט השולטים, בזמן שהם חשבו שמוצדק ואפשרי לקיים לאורך שנים ממשל צבאי לאזרחי ישראל הערבים. גם אז השתמשו באי-מילוי כל החובות על ידי ערבים כתירוץ לשלילת זכויותיהם. כך, מבחינת יחסי יהודים וערבים בישראל איבדנו  18 שנים, עד לביטול הממשל הצבאי ב1966. אציין כי אבי-מורי ותנועת החרות שעמד בראשה היו מראשי הנאבקים בממשל הצבאי, והתנגדו, כפי שהוא כתב לפני 50 שנה, להפרת "זכויותיו של כל אזרח, אף לא באמתלא של 'שעת חרום' ".

כדי לצקת תוכן מעשי בסיסמה "אין זכויות בלי מילוי חובות"  נדרש מחירון. אם אין זכויות ללא חובות, אזי צריך להסביר באיזו מידה אי-מילוי החובות מתיר את שלילת הזכויות. איזה זכויות מציעים לשלול תמורת איזה חובה שאין ממלאים? מה ישללו מן האזרחים שאינם ממלאים חובות? הזכות לחרות? הזכות לחתירה לאושר? הזכות לבחור? הזכאות לביטוח הלאומי? הזכות לחינוך? המטיפים לסיסמה זאת אינם חושפים בפנינו את המחירון, אבל הסיסמה הריקה מוסיפה להקשות.

אין התנייה ואין להתנות. השלטון אינו מעניק לאדם זכויות אזרח - הן הוענקו לו על ידי בוראו - ואינו רשאי ליטול אותן ממנו. זכויותיו המולדות והטבעיות של האדם הן אתו תמיד: בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. חובת מימושן וחובת ההגנה עליהן מוטלת על המדינה.

אני יהודי מארץ ישראל החש הזדהות עם עמי, במובן הרוחבי והאנכי כאחת: הזדהות עם כל בני עמי באשר הם היום, ועם אבותי ועם המסורת שהנחילו לנו מן העבר. יש עלי גם אחריות כלפי בני עמי בעתיד. ומתוך כך זאת גישתי: אחרי 1900 שנים של העדר ריבונות יהודית בארץ ישראל, מתנה נפלאה היא היכולת להימנות עם הרוב היהודי במדינת היהודים האחת והיחידה בתבל. אולם, קיום הרוב היהודי בארצנו מקים ממנו ומתוכו, כלומר מיניה וביה, ומיד גם חובה: חובת הרוב להושיט יד תמיד, ליזום, לעשות ברציפות למרות המכשולים, לפעול בעקביות למימוש שווי זכויות לכל אזרחי ישראל.

באומרי את זאת אינני עוצם את עיני מקרוא מצעים פוליטיים, המכוונים לשנות מן היסוד את מהותה של מדינת היהודים; מראות גישות שעל פיהן ישראל הורתה בחטא ולידתה בעוול. אינני מתעלם מתכניות המבקשות להפוך את מדינתנו ל"מדינת כל לאומיה", כלומר לפרק אותה ממשמעותה העמוקה, ההיסטורית ובכך לשלול ממנה את טעם קיומה. אבל, כל הדברים האלה אינם פוטרים אותנו, בני הרוב היהודי, מעשייה מתמדת לשיפור המצב, מחתירה קבועה ונמרצת ליישום העיקרון הנעלה של שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל. בעשותנו זאת, לא בנדיבות אנו פועלים - את חובתנו אנו ממלאים.

בתלונתו מימי קדם,  "ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני  " מבקש הקוצר צדק מן הרשות המבצעת. אולם, אם פקידי הרשות, במעשה או במחדל, הם הגורמים עוול ואפילו אם בשגגה, מי ישמע את תלונתו? מי יכריח אותם לשמוע ולתקן? באחרונה אנחנו שומעים לעתים אמירה, על פיה הכנסת מייצגת את הריבון, את העם ועל כן הממשלה, הנשענת על רוב בכנסת, מייצגת את רצון הריבון. מכאן רואים אחדים הנמנים עם הרוב היתר לממשלה ליזום חקיקה כעולה על רוחה. אבל השאלה העיקרית היא האם לרוב בקרב העם הריבון מותר לפגוע, באמצעות נציגיו בכנסת, בזכויות יסוד של היחיד או של המיעוט? על יסוד תצפיות פשוטות ניתן לומר כי רוב בלתי מרוסן עלול להיות דורסן, וגם אם היחיד עומד מול נציגי החברה כולה - הקפדה על זכויות היסוד שלו עשויה להיות חשובה יותר מנהמת לבם של הרבים. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו - יש לשמר ולחזק את הכלים המגבילים אותו.

בתהילים אנו מוצאים: וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.  וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק,  יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. כלומר מבצר לדך, לנדכא, לעלוב. בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בית המשפט העליון הוא כמשגב לדך, מבצר עוז המקפיד על מימוש הזכויות הטבעיות של היחיד ושל קבוצות מיעוט, ומגן עליהם מפני שרירות הלב של הרוב בציבור ושל נציגיו בממשלה ובכנסת. על כן אין ערוך לחשיבותו. גם אם הוא טועה, ולעתים חשבתי שפסיקותיו מוטעות, קיומו של בג"ץ כגוף חי ופעיל וקיום פסיקותיו על ידי הרשויות הוא המבחן האמיתי לקיומם של חיי חרות. חוקה היתה גם בברית המועצות תחת הרודנות הקומוניסטית, אבל האם ניתן היה שם לעתור נגד השלטון ואף לזכות בדין? על כן ניתן להסב את האמירה העתיקה ולומר: אם אין מורא בג"ץ עליהם - איש את רעהו חיים בלעו. יש לשמור עליו, לחזקו ולבצרו, כדי שיתקיים בנו הפסוק בספר ויקרא:   "מִשְפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח".

למרות כל הקשיים, ניכרת התקדמות בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית. גם כאלה מבני הרוב שאינם יוצאים מנקודת המוצא העיונית של קיום זכויות האזרח הטבעיות, המולדות, הבלתי מותנות, מבינים בשנים האחרונות את החשיבות החברתית והכלכלית של קידום הערבים אזרחי ישראל. רמת השכלתם עולה; מידת השתתפותם בכח העבודה עולה, יותר בעלי תפקידים בכירים ערבים מתמנים. אבל, כמובן, עוד דרך ארוכה לפנינו. כשבחרתי את ועדות הכנסת  בהן אני רוצה לשרת ביקשתי להיות חבר גם גם בועדת הכנסת למעמד האשה ושוויון מגדרי בראשות ח"כ אעידה תומא סלימן, וכבר הבעתי בוועדה פעמים אחדות את דעתי בדבר הקשיים המיוחדים הניצבים בפני נשים ערביות ובדבר תשומת הלב המיוחדת שיש להקדיש לקידומן. בחברה המצוייה במעבר מבחינת התהליכים החברתיים יהיו אלה הנשים, כרעיות וכאימהות, שיהוו את סוכן השינוי החשוב והיעיל ביותר.

ברוח הדברים האלה כתבתי בדו"ח שהגשתי לממשלה בתחילת 2013 בעניין הסדרת התיישבות של הבדואים בנגב: "החלת תנאים של צדק חברתי על הילדים הבדואים בנגב ועל משפחותיהם היא חובתה של המדינה  ועליה לקדם בתוך שנים אחדות פתרון סביר, שיסייע להם למצות את כישרונותיהם ולממש את זכותם הטבעית לבקשת האושר ככל ילד אחר בישראל." הממשלה אימצה את הדו"ח הזה בהחלטתה.

אולם, מעבר להחלטות הממשלה ומעבר לצדדים המעשיים החיוביים של מדיניות הממשלה, ורבות נעשה בשש השנים האחרונות, הדברים צריכים להיות מפורשים, וחרותים כחוק בספר החוקים. כפי שנהג לומר הקרדינל רישליה לפני 400 שנה: אם הדברים מובנים מאליהם - כתבו אותם. על כך אוסיף לענייננו: ואם אינם מובנים מאליהם, קל וחומר - בוודאי צריך לכלול אותם בספר החוקים. על כן, לפני ארבע שנים, בהיותי חבר הממשלה ה-32, הצעתי נוסח קצר של חוק יסוד: מדינת ישראל, שיבטא את תמצית מהותה של מדינת ישראל ובשבוע שעבר הנחתי את הצעת החוק בכנסת שזה עיקרה: ""ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". שני  חלקי המשפט נעדרים מספר החוקים שלנו. שניהם חיוניים - לא זה בלי זה. ועל יסוד השלימות הזאת אני מקווה לתמיכת הכנסת בהצעת חוק זו.

בוגרי הפקולטה למשפטים,

במשנה, במסכת אבות בפרק א מובאים דברי רבי יהודה הנשיא: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ובפרק ב אנו מוצאים: אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

מה ניתן ללמוד מהנחיות אלה לחיים? א - דרושה לאדם דרך, השקפה, וב - יש דרכים ישרות אחדות. אני מאחל לכם, שתאמצו השקפה על תפקידכם החשוב בחברה; על משמעות הצדק ועל דרכי האמת; על זכויות הפרט ועל חובת הרוב; על משמעות הענישה ועל המקורות החברתיים של העבריינות; על הזכויות של נפגעי עבירות וגם על זכויות העצורים, הנחקרים, החשודים, הנאשמים והכלואים. אני מאחל שתאמצו השקפה, שתדריך אתכם עוד מעבר לתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין, שתאפשר לכם לשמור על נתיב יציב גם מול הדרישות הסותרות שהחיים מציבים בפנינו ויציבו בפניכם.

אני מאחל לכם, שכמאמר רבי יהודה הנשיא תבורו לכם דרך ישרה, וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי - גם תדבקו בה.