על השילומים מגרמניה, על חברת סימנס ועל איראן

שלום

מאמר זה התפרסם ב"הארץ" היום, ובגירסה קצת שונה ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" לפני שלושה ימים. אשמח בתגובותיכם.
ומילה לעמיתים שהם מרצים מן החוץ, חברי סגל זוטר, וכמובן לסטודנטים: מצב השביתה המתמשך אינו קל לאיש מאיתנו. כותבת שורות אלה מצרה על חוסר התיאום והעדר ביטויי סולידריות ציבוריים (למרות שיש ויש סולידריות!) בין הסגל הבכיר לעמיתיו באקדמיה, וכמובן עם המורים השובתים ועם הסטודנטים, שלהם סיבות טובות לשבות. כולנו בקלחת החינוך וההשכלה בישראל, ומוטב היה שנפעל יחד.
פניה

אם כבר מדברים על שילומים

מאת פניה עוז-זלצברגר

הארץ, 19 בנובמבר 2007

האם צריכה אנגלה מרקל לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם ישראל? על השאלה הזאת, שהופיעה באתר האינטרנט של "פייננשל טיימס" במהדורתו הגרמנית, ענו 84% מהגולשים בשלילה. אין זה מדגם סטטיסטי, אבל הוא מייצג היטב את הלוך הרוח בגרמניה, בעקבות הצעתו של השר רפי איתן "לפתוח מחדש" את הסכם השילומים משנת 1952, כפי שפורסמה ב"הארץ". איתן דרש עוד כסף גרמני למימון התמיכה הממשלתית באלפי ניצולי שואה שעלו מברית המועצות לשעבר. לאחר כמה דשדושי מבוכה בברלין, לרבות תגובה מתחמקת של שר האוצר הגרמני, הודיעה מרקל שתתייחס באהדה לפתיחת ההסכם, אם ממשלת ישראל באמת תרצה בכך. אבל עם כל הכבוד לממשלות, תגובת החברה האזרחית בישראל ובגרמניה חשובה ומעניינת הרבה יותר. צרכני תקשורת גרמנים, כרגיל, כמעט לא מודעים לדיון הציבורי בישראל. לכן חשוב לומר להם שקולות ישראלים רבים הושמעו בימים האחרונים נגד הצעתו של איתן. היו אמנם גם תומכים בעלי משקל (בהם העיתונאי תום שגב בעיתון זה), אבל מסתמן רוב-דעות ציבורי, מעיתונאים לטוקבקיסטים ומפוליטיקאים לאינטלקטואלים, המתנגד בתוקף לפתיחה מחודשת של הארנק הגרמני. הקולות האלה מסמנים שינוי-עומק מרענן בתודעה העצמית הישראלית. הסכמים, הם אומרים, צריך לכבד. ישראל חזקה ועשירה דיה לקיים בכבוד את כל ניצולי השואה שבקרבה, לרבות אנשי העלייה הרוסית החדשה. גרמניה עמדה בכל התחייבויותיה הכספיות לישראל, עד הפסיק האחרון ומעבר לו, ומיותר לאתגר את ידידותה המוכחת. הצעתו של איתן מייצגת אולי את קשייה התקציביים של ממשלת ישראל ואת כישלוננו המתמשך בתרגום כלכלה פורחת לחברת רווחה הוגנת, אבל היא לא מייצגת את הלוך הרוח השורר כעת בחברה האזרחית הישראלית. יש הבדל עצום בין ישראל של 1952 ו"הסכם השילומים" (כינוי שנתן אלתרמן סלד ממנו והציע במקומו את "החזרת השוד"), הסכם שנועד לקומם מדינה צעירה וענייה הנאבקת על חייה, לבין ישראל של 2007. אפילו אז, ישראלים רבים התנגדו לנטילת פפניג גרמני אחד. ממשלת בן-גוריון ראתה בכסף ובסחורות הגרמניים סם חיים להישרדותה הכלכלית של המדינה ולבניית תשתיתה הטכנולוגית והאנושית. לכן חתמה על ההסכם עם הרפובליקה הפדרלית, ובתוך כך סייעה למערב גרמניה לשוב כחברה מן המניין אל משפחת האומות. החברה הישראלית כיום מסוגלת לומר לחברה הגרמנית בקול גדול, שאנחנו עומדים זה כבר על רגלינו. הישרדותנו הכלכלית לא מוטלת בספק. ישראל תדאג לקשישיה בעצמה. את היורו הגרמני נשמח לראות כאן רק בהקשר של עסקאות מסחריות רגילות, חילופי מדע ומחקר, ופרויקטים היסטוריים ותרבותיים. כלומר, נורמליזציה כלכלית הוגנת. אבל יש בעיה קטנה אחת. גרמנים נכבדים, הישרדותה הכלכלית של ישראל נראית בטוחה ומוצקה, אבל הישרדותה המדינית ודאית קצת פחות. אפילו בגרמניה יש אחוז מסוים של אזרחים שנוטה לומר לסוקרי דעת קהל שאין לישראל זכות קיום. דומה שנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מסכים עמם לחלוטין. מדווחים לנו שאיראן מפתחת טכנולוגיה גרעינית. לצורכי שלום, כמובן. למשל, יש לה שני כורים גרעיניים ליד בושהר. בנתה אותם חברה גרמנית בשם סימנס. הנה צירוף מקרים מוזר: המשפחה שלי מכירה היטב את החברה הזאת. לפני שנים רבות, חמותי ואחותה עבדו בכפייה במפעל של סימנס במחנה הריכוז ראוונסברוק. אכן עולם קטן. תודה, אין לנו צורך בכספי שילומים. חמותי, בניגוד לניצולים רבים אחרים, היתה בריאה מספיק בגופה וברוחה כדי לעבוד קשה ולסרב ליטול דויטשמארק אחד לעצמה. אבל היא הבינה כמה חשוב היה הכסף ההוא, ששולם גם בעבורה, לבניית תשתיתה של מדינת ישראל הצעירה. אסור לשגות בעניין זה: ישראל היא יורשת לגיטימית של הנרצחים, משום שמאות אלפי ניצולים מצאו בה בית ומגן, והאצילו לה במודע את זכותם המוסרית לחיים של כבוד. לכן ישראל כיום, גם בהיותה עשירה דיה לתמוך כלכלית בניצולים, עדיין תובעת בצדק גמור את מחויבותה הטוטאלית של גרמניה לקיומה ולביטחון אזרחיה. בימים האחרונים התבשרנו שבעקבות לחץ אמריקאי מתמשך, חברת סימנס לא תחתום עוד על חוזים חדשים עם איראן. יפה ומשמח. חבל רק שסימנס ועשרות חברות גרמניות אחרות, ובנקים גרמניים גדולים, עדיין עושים עסקים מצוינים בטהראן על בסיס חוזים קיימים. זו, רבותי, אינה התנהגות כלכלית "נורמלית". זה לא מסחר הוגן. זו כלכלה נתעבת. החגיגה הגרמנית-איראנית הזאת חורגת מכל מה שאנחנו, ישראלים רבים, למדנו להוקיר ולהעריך בגרמניה בת זמננו. הסכם השילומים סגור, וראוי שיישאר סגור. אבל תיקים אחרים פתוחים בין ישראל וגרמניה, ויישארו פתוחים. החברה הישראלית לא תרשה לסגור אותם. תלוי ועומד בינינו כעת עניין חשוב בהרבה מכסף: זיכרון צלול, הגינות מוסרית, ובעיקר כבוד עצמי. של שתי האומות. המאמר הופיע גם בעיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ביום 16 בנובמבר 2007.

קנטור,הגנה תרבותית, ומתן קול

מאת דורון מנשה*

לאחרונה, דומה, כי אנו עדים לעלייה דרמטית במספר הנשים שנרצחות ע"י בני זוגם בקרב העדה האתיופית. עיון בפסיקה בהקשר אלימות בין בני זוג בעדה זו מלמד, כי לא ניתן משקל מיוחד לרעיון של הגנה תרבותית בהקשר זה. כך, בפסיקה אמנם ישנה, בע"פ 6580/96 מיסגנאו צ'קולה נ' מד"י (שניתנה ב- 7/2000 ע"י השופט בדימוס חשין) ביקש הסנגור לשקף היבטי תרבות גרעיניים בעדה האתיופית באמצעות העדת עד מומחה לעדה האתיופית. באותו מקרה מדובר במערער, בן העדה האתיופית, שהורשע בערכאה קמא ברצח בכוונה תחילה של אשתו. בערעור טען סנגורו בין היתר כי במעשה קטילת האישה לא התקיים יסוד העדר הקנטור הנדרש בלשונו של סעיף 301(א) לחוק העונשין: אדרבא הסנגור טען כי הנאשם קונטר ולכן יש להרשיעו בהריגה ולא רצח. הקנטור כנטען התבטא באמירות מביישות, שהטיחה האישה המנוחה כלפי המערער טרם הקטילה שהתייחסו לקשר שהיה לה כנטען עם גבר אחר. הניסיון להסתייע בהגנה התרבותית נתקל בבוז ובמיאוס מצידו של בית המשפט:

המערער טרח והביא "מומחה" לעדה האתיופית, ולפי דבריו של בא-כוחו, לימדנו אותו "מומחה" כי דמם של בני העדה האתיופית דם חם הוא; כי סף הגירוי שלהם סף גירוי נמוך הוא - בייחוד לעניין יחסיה של אשה נשואה עם גבר זר - ומכאן נדע כי דמו של "האתיופי המצוי" שונה הוא מדמו של "הישראלי המצוי" באשר לסף הגירוי אשר עלול להביא לקטילתה של אשת-איש המשרכת דרכיה בידי בעלה. טענה זו נדחה בשתי ידיים, ובכל תוקף.

לא זו בלבד שאותו "מומחה" לא העיד את שבא-כוח המערער מבקש לשים בפיו, אלא שלו קיבלנו טענה זו, ואפילו בחלקה, כי אז הפכנו את המשפט הפלילי במקומותינו לבוקה ומבוקה ומבולקה. מושג זה של "האתיופי המצוי" דוחים אנו אותו בכל תוקף. יהודי אשר עלה מאתיופיה והוא בישראל, ישראלי הוא לכל דבר ועניין, והשאלה אם קונטר, אם לאו, שאלה של נסיבות העניין היא. אכן, אפשר שתרבותו של עולה לישראל תושפע ממקום עלייתו לארץ, ואולם השאלה אם קונטר פלוני, אם לאו, שאלה של נסיבות ספציפיות היא. אותו "מומחה" שהופיע לפני בית-המשפט לא היה נוכח במעשה הקטילה ועדות על אופיו של "אתיופי מצוי" אין בה ולא כלום כל עוד אין היא מסיבה עצמה על האדם העומד לפני בית-משפט לדין. בנושא זה לא השמיענו אותו "מומחה" דבר. (ההדגשות אינן במקור)

מצאתי לנכון להביא דברים אלו כעת, כאמור, לאור נתוני המציאות החדשה, שלא היה לה ביטוי במימדים אלו בארץ מוצאם של האתיופים . עלייה דרמטית כאמור במקרי רצח להבדיל מאלימות מסוג אחר בין בני זוג . מכתבת עומק מאת גב' יעל ברנובסקי, שכותרתה "עצמאיות רצח" ופורסמה באתר -nana בתאריך 15/11/06. במדינת הולדת האתיופים הייתה מקובלת אלימות כלפי האישה אך לא בהיקף ובחומרה המתגלים בישראל. כאן ניכר פער הולך וגדל בין נשים לבעליהן. סמכותם וכוחם של גברי העדה התפוגגו עם העלייה ומתפוגגים עוד יותר ככל שעובר הזמן בצורה משמעותית. הגברים אינם עובדים ונמצאים בעיקר בבית. בשונה מכך, הנשים מגלות תושייה ומנסות להשתלב בסביבה החדשה לרבות לימוד השפה. נטיית הגברים היא להמשיך לחיות בישראל על פי הכללים של אתיופיה, בה הגבר שולט, ונתפס כסמכות הבלעדית, הוא הגורם המפרנס את המשפחה. האישה אינה נחשבת פרטנרית שווה אלא מי שאמורה לציית לו ולשרתו.
עם העלייה, ממשיכה גב' ברנובסקי, חל שינוי עמוק במעמד הגבר יוצא אתיופיה. בעיה עיקרית טמונה בכך שהגבר הפך כאן ממפרנס יחיד למובטל חסר כל (יתכן שגם המובטל היחיד במשפחה).כל זאת הן בשל קשיי שפה ומשום שאינו מוכן לעסוק בניקיון ועבודות נמוכות אחרות בשל חשש לכבודו. כמו כן, קיים ברקע גילו המבוגר וחוסר הרגלו לאורח החיים המערבי. לעומתו, האישה האתיופית, אינה בוחלת בשום סוג של פרנסה, משתלבת מהר, לומדת השפה, יוצאת לעבוד. לכך מתווספות בעיות שונות כגון כשלון רצוף לצאת ממעגל העוני משך שנים.

נוכח ההכרה ההולכת וגוברת באשר לחשיבות במתן קול לקבוצות הנחשבות חלשות מעניין לגלות כי אין בוקע אף קול חרישי להצגת הטרגדיה התרבותית של העדה האתיופית, ובפרט לא קול המבקש להתבונן על מעשי הנאשמים האתיופים הממיתים את נשותיהם בפרספקטיבה תרבותית. נדמה שהסיבה להעדר קולם של הגברים האתיופים כאן היא פשוטה: במונחים של חשיבה פמיניסטית סטנדרטית הם ממוקמים בצד המדכא ולא בצד המדוכא. הטרגדיה שלהם נחשבת לחלק מהעונש שלהם. הם נשאו נאמנה בעול דיכוי האישה, כעת ישאו במחיר שחרורה.

לא קשה להבין כי הראיה הדיכוטומית הזו פשטנית מידי ונגועה בשטחיות וקוצר ראיה אינטלקטואלי ומוסרי. שהרי ברור כי התנאים ההיסטוריים (החברתיים,התרבותיים הכלכליים) ששעבדו ועדיין משעבדים נשים לשמש כשפחות הם גם ששעבדו ועדיין משעבדים גברים לשמש כאדונים.

מכל מקום גם אם נרצה להיות קשובים ל"קול האתיופי" עדיין תקום השאלה מה הנפקות המשפטית שאפשר שתהיה לרגישות זו על משפטי הרצח בם עסקינן.
אופציה ראשונה שניתן להעלות על הדעת היא הכרה בהגנה תרבותית מן הטיפוס אליו חותרים המחזיקים בגישה הפמיניסטית-רדיקלית. נטול למשל את מאמרה המעניין של ד"ר ליאורה בילסקי ("נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות", בפלילים ו', תשנ"ח, 5). במאמר זה מופיע ניתוח פרשת כרמלה בוחבוט. בין הנחות היסוד של תפישה זו קיימת חלוקת האחריות בין קורבן האלימות, האישה,למערכת החברתית והציבורית. בתוך כך יש ליתן משקל ראוי לחוליי השיטה בכללותה . בעצם השימוש בסיפור זה השופטת דורנר מחיבת להכיר באחריות הקולקטיבית ובצורך להתמודד מוסדית עם בעיית האלימות כלפי נשים. כך ההרתעה צריכה להתמקד במי שמוטלת עליו עיקר האחריות ונכשל מלעמוד בה, הספירה הציבורית (רשויות הציבור שנכשלות מלהגיש לאישה המוכה סיוע אפקטיבי). המשמעות של הכרה בהגנה זו היא מעין חלוקת אחריות בין האישה-קרבן שביצעה את ההמתה למכלול המוסדות והגורמים החברתיים שתרמו להמשך דיכוי האישה והשתקתה.
אין טעם להמשיך בפיתוח הרעיון הזה משום שהוא שגוי הן ברמה הלוגית והן ברמת תורת האחריות הפלילית. ברמה הלוגית אין כל דרך להתייחס לטיעון בדבר קיום מעוולים אחרים כמצדיק הפחתת אחריות על מי מהם אלא באמצעות התייחסות להשלכת קיומם של מעוולים אחרים על חומרת מעשי היחיד. אין כל דרך הגיונית להתייחס לטענה בדבר המשמעות המוסרית של מעשי היחיד אל נוכח קיומם של מעוולים נוספים בזירה אלא באמצעות טיעונים המצביעים על השפעת קיומם של מעוולים אלו על מרכיבים חשובים בהערכת התנהגותו, מניעיו, ונסיבות פעולתו של היחיד. ברמה תורת האחריות בפלילית קיומם של עבריינים נוספים באותו עניין, יהיו אלו דומיננטיים ובעלי השפעה רעה רבה על עבריין נוסף, אינו טעם ולו לכאורה להפחתת אחריות פלילית של האחרון או להמתקת עונשו. רק אם ניתן להצביע על זיקה סיבתית בנסיבות עניין נתון בין קיומם של עבריינים נוספים ליכולתו של נאשם להימנע מהעבירה יוכל לשמש הדבר שיקול בהפחתת אחריות או בהתחשבות לצורך עונש.

נותרנו אפוא עם המסגרת הליברלית-אינדיבידואלית הקלאסית כתחום הדיון. כאן ניתן לשקול שתי אופני התייחסות - אפשרות האחת, לטעון כי עצם ההנחה הדבר האוטונומיה של הרצון של סוכן היא שלעצמה טעם מספק שלא להפחית בעונשו יהיו נסיבות הפעולה אשר יהיו (פרט אולי במקרה של אונס ממש). גישה קיצונית זו נשענת הרבה פעמים על השיקול השגוי הבא: מן הטענה כי לבני אדם יש חופש רצון, ואין הם כפופים בהכרעותיהם המוסריות לנסיבות העניין, מוסקת המסקנה השגויה לפיה הכרעה מוסרית שגויה היא פסולה ונפשעת במידה נתונה, קבועה ובלתי תלויה בתנאי הפעולה. ברי כי ההיסק הזה הוא בלתי תקף, ואף לא מקובל כתקף בשום שיטת משפט נוהגת למיטב ידיעתי. יתירה מזו חשוב להדגיש כי מידת נפשעות הפרתו של כלל מוסרי אינה בהכרח תלויה בערך המוסרי המיוחס לציות לאותו כלל. המחשה לכך ניתן להביא מן המשפט עברי. מושג האונס תקף לגבי גם לגבי כל אחד מחטאי ייהרג-ובל-יעבור של היהדות: עבודת אלילים, גילוי עריות ורצח. מי שחוטא בכפייה המובנת אף כמתייחסת אף לנסיבות הכרעה אישיות קשות מאוד)-"אונס רחמנא פטריה": מי שהוכרע תחת הנסיבות לחטוא, האל הרחום פוטר אותו מעונש כלומר: בעוד ההלכה מעלה על נס את מסירת הנפש ואי הפרת איסורי "ייהרג ובל יעבור" היא גם מגלה התחשבות למי שכשל לעמוד בסטנדרט התנהגות נשגב כאמור.

אפשרות שנייה-היא לקיים שיפוט הרגיש לנסיבותיו של הפועל. בהקשר הספציפי של עבירת הרצח שיפוט זה נסב סביב השאלה האם קונטר הנאשם קודם למעשה ההמתה. שאלה זו היא מורכבת ואין רשימה קצרה זו מתיימרת להקיפה. בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר. לפיכך תוצע כאן כמסגרת לדיון קוראי הבלוג האבחנה המושגית הבאה: קיימים שני סוגים של טענות להתחשבות אינדיבידואלית בנאשמים בפלילים . סוג אחד אלו טענות הקשורות בערכיו, אישיותו והשקפות עולמו של הנאשם. הסוג האחר הינו טענות אודות נסיבותיו וקשייו של הנאשם שאינן קשורות בערכים או השקפות. כעת נראה, לפחות ככל שמדובר בהמתקת האחריות, כמו בטענת קנטור, כי קיים קושי מיוחד בקבלת הסוג הראשון "הערכי" (להבדיל מהסוג השני "הנסיבתי לא ערכי") של התחשבות. למעשה, הכללתה הלוגית של מדיניות התחשבות מערכתית כזו, משמעותה שהאחריות הפלילית תהא מיוחדת אך למקרה בו פעל הנאשם ,תחת הנסיבות, בניגוד לערכיו או להשקפת עולמו. ברור שצמצום האחריות הפלילית כך יוציא מגדריה התנהגויות רבות הנחשבות כעת כפליליות באורח מובהק. אפילו פעולות טרוריסטיות במובהק לא יוכלו להיחשב כפליליות תחת התיאוריה הזו.

המקרה של האתיופים המובא כאן נופל בבירור לקטגוריה הראשונה ואכן תגובת השופט חשין בעניין מיסגנאו צ'קולה שהובא לעיל מעידה על רתיעה שיפוטית כמעט-אינסטינקטיבית, מקבלת סוג כזו של טענה ומשמעותיה הנגזרות.

נציין עוד כי על רקע הניתוח המוצע כאן ניתן אולי להבין כעת חלק מן הביקורת הרבה שהוטחה בשופט ברק בעניין אזואלוס( ע"פ 3071/92 ) על יסוד התחשבותו " בדמו של הישראלי המצוי" כדבריו:
"דמו של הישראלי המצוי ודמה של הישראלית המצויה עלול לרתוח, כאשר הם רואים את בת הזוג או את בן הזוג בבגידה, וכאשר מעשה הבגידה מכוון כל כולו ללמד על מעשה הבגידה"

ולסיום ולשם הבהרה בלבד. ברשימה זו הוצגה אך הבעייתיות הלוגית שבקבלת סוג מסוים של טענות להתחשבות בנאשמים. אין לגזור מכאן בוודאי עמדה נורמטיבית כוללת של המחבר נגד התחשבות כזו. אין אני מחזיק בעמדה כזו.

*אני מודה לעו"ד שי אוצרי על תרומתו בעיצוב הרעיונות לרשומה זו.