תג

יום שני, נובמבר 19

על השילומים מגרמניה, על חברת סימנס ועל איראן

שלום
מאמר זה התפרסם ב"הארץ" היום, ובגירסה קצת שונה ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" לפני שלושה ימים. אשמח בתגובותיכם.
ומילה לעמיתים שהם מרצים מן החוץ, חברי סגל זוטר, וכמובן לסטודנטים: מצב השביתה המתמשך אינו קל לאיש מאיתנו. כותבת שורות אלה מצרה על חוסר התיאום והעדר ביטויי סולידריות ציבוריים (למרות שיש ויש סולידריות!) בין הסגל הבכיר לעמיתיו באקדמיה, וכמובן עם המורים השובתים ועם הסטודנטים, שלהם סיבות טובות לשבות. כולנו בקלחת החינוך וההשכלה בישראל, ומוטב היה שנפעל יחד.
פניה



אם כבר מדברים על שילומים
מאת פניה עוז-זלצברגר

הארץ, 19 בנובמבר 2007

האם צריכה אנגלה מרקל לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם ישראל? על השאלה הזאת, שהופיעה באתר האינטרנט של "פייננשל טיימס" במהדורתו הגרמנית, ענו 84% מהגולשים בשלילה. אין זה מדגם סטטיסטי, אבל הוא מייצג היטב את הלוך הרוח בגרמניה, בעקבות הצעתו של השר רפי איתן "לפתוח מחדש" את הסכם השילומים משנת 1952, כפי שפורסמה ב"הארץ". איתן דרש עוד כסף גרמני למימון התמיכה הממשלתית באלפי ניצולי שואה שעלו מברית המועצות לשעבר.

לאחר כמה דשדושי מבוכה בברלין, לרבות תגובה מתחמקת של שר האוצר הגרמני, הודיעה מרקל שתתייחס באהדה לפתיחת ההסכם, אם ממשלת ישראל באמת תרצה בכך. אבל עם כל הכבוד לממשלות, תגובת החברה האזרחית בישראל ובגרמניה חשובה ומעניינת הרבה יותר.

צרכני תקשורת גרמנים, כרגיל, כמעט לא מודעים לדיון הציבורי בישראל. לכן חשוב לומר להם שקולות ישראלים רבים הושמעו בימים האחרונים נגד הצעתו של איתן. היו אמנם גם תומכים בעלי משקל (בהם העיתונאי תום שגב בעיתון זה), אבל מסתמן רוב-דעות ציבורי, מעיתונאים לטוקבקיסטים ומפוליטיקאים לאינטלקטואלים, המתנגד בתוקף לפתיחה מחודשת של הארנק הגרמני.

הקולות האלה מסמנים שינוי-עומק מרענן בתודעה העצמית הישראלית. הסכמים, הם אומרים, צריך לכבד. ישראל חזקה ועשירה דיה לקיים בכבוד את כל ניצולי השואה שבקרבה, לרבות אנשי העלייה הרוסית החדשה. גרמניה עמדה בכל התחייבויותיה הכספיות לישראל, עד הפסיק האחרון ומעבר לו, ומיותר לאתגר את ידידותה המוכחת. הצעתו של איתן מייצגת אולי את קשייה התקציביים של ממשלת ישראל ואת כישלוננו המתמשך בתרגום כלכלה פורחת לחברת רווחה הוגנת, אבל היא לא מייצגת את הלוך הרוח השורר כעת בחברה האזרחית הישראלית.

יש הבדל עצום בין ישראל של 1952 ו"הסכם השילומים" (כינוי שנתן אלתרמן סלד ממנו והציע במקומו את "החזרת השוד"), הסכם שנועד לקומם מדינה צעירה וענייה הנאבקת על חייה, לבין ישראל של 2007. אפילו אז, ישראלים רבים התנגדו לנטילת פפניג גרמני אחד. ממשלת בן-גוריון ראתה בכסף ובסחורות הגרמניים סם חיים להישרדותה הכלכלית של המדינה ולבניית תשתיתה הטכנולוגית והאנושית. לכן חתמה על ההסכם עם הרפובליקה הפדרלית, ובתוך כך סייעה למערב גרמניה לשוב כחברה מן המניין אל משפחת האומות.

החברה הישראלית כיום מסוגלת לומר לחברה הגרמנית בקול גדול, שאנחנו עומדים זה כבר על רגלינו. הישרדותנו הכלכלית לא מוטלת בספק. ישראל תדאג לקשישיה בעצמה. את היורו הגרמני נשמח לראות כאן רק בהקשר של עסקאות מסחריות רגילות, חילופי מדע ומחקר, ופרויקטים היסטוריים ותרבותיים. כלומר, נורמליזציה כלכלית הוגנת.

אבל יש בעיה קטנה אחת. גרמנים נכבדים, הישרדותה הכלכלית של ישראל נראית בטוחה ומוצקה, אבל הישרדותה המדינית ודאית קצת פחות. אפילו בגרמניה יש אחוז מסוים של אזרחים שנוטה לומר לסוקרי דעת קהל שאין לישראל זכות קיום. דומה שנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מסכים עמם לחלוטין.

מדווחים לנו שאיראן מפתחת טכנולוגיה גרעינית. לצורכי שלום, כמובן. למשל, יש לה שני כורים גרעיניים ליד בושהר. בנתה אותם חברה גרמנית בשם סימנס. הנה צירוף מקרים מוזר: המשפחה שלי מכירה היטב את החברה הזאת. לפני שנים רבות, חמותי ואחותה עבדו בכפייה במפעל של סימנס במחנה הריכוז ראוונסברוק. אכן עולם קטן.

תודה, אין לנו צורך בכספי שילומים. חמותי, בניגוד לניצולים רבים אחרים, היתה בריאה מספיק בגופה וברוחה כדי לעבוד קשה ולסרב ליטול דויטשמארק אחד לעצמה. אבל היא הבינה כמה חשוב היה הכסף ההוא, ששולם גם בעבורה, לבניית תשתיתה של מדינת ישראל הצעירה. אסור לשגות בעניין זה: ישראל היא יורשת לגיטימית של הנרצחים, משום שמאות אלפי ניצולים מצאו בה בית ומגן, והאצילו לה במודע את זכותם המוסרית לחיים של כבוד. לכן ישראל כיום, גם בהיותה עשירה דיה לתמוך כלכלית בניצולים, עדיין תובעת בצדק גמור את מחויבותה הטוטאלית של גרמניה לקיומה ולביטחון אזרחיה.

בימים האחרונים התבשרנו שבעקבות לחץ אמריקאי מתמשך, חברת סימנס לא תחתום עוד על חוזים חדשים עם איראן. יפה ומשמח. חבל רק שסימנס ועשרות חברות גרמניות אחרות, ובנקים גרמניים גדולים, עדיין עושים עסקים מצוינים בטהראן על בסיס חוזים קיימים. זו, רבותי, אינה התנהגות כלכלית "נורמלית". זה לא מסחר הוגן. זו כלכלה נתעבת. החגיגה הגרמנית-איראנית הזאת חורגת מכל מה שאנחנו, ישראלים רבים, למדנו להוקיר ולהעריך בגרמניה בת זמננו.

הסכם השילומים סגור, וראוי שיישאר סגור. אבל תיקים אחרים פתוחים בין ישראל וגרמניה, ויישארו פתוחים. החברה הישראלית לא תרשה לסגור אותם. תלוי ועומד בינינו כעת עניין חשוב בהרבה מכסף: זיכרון צלול, הגינות מוסרית, ובעיקר כבוד עצמי. של שתי האומות.

המאמר הופיע גם בעיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ביום 16 בנובמבר 2007.





53 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

בשנות החמישים רכבנו על המצפון של הגרמנים והוצאנו מהם את ה"שילומים". בשנת 2007 אנחנו רוכבים על אותו מצפון ומונעים מהם לשתף פעולה עם האיראנים המפחידים.

מושלם.

19/11/07 18:01  
Blogger אלון25 כתב/ה:

פניה, מספר הערות :

1. אל תצפי להזהדות וסולידריות יתרה מצד הסטודנטים במאבקך לשיפור תנאי שכרך. לכולנו זכורה שתיקת והתחמקות המרצים מתמיכה או אפילו תגובה במאבק הסטודנטים בשנה שעברה מלבד כמובן ד"ר קדר. מיותר לציין כי הפגיעה הצפויה לסטודנטים כתוצאה משביתת המרצים תהיה, ככל הנראה, גדולה לעין ערוך מהפגיעה שנפגעו המרצים משביתת הסטודנטים.

2.גם ישראל מפתחת טכנולוגיה גרעינית, ולא זכור לי שהיא עושה זו לצרכי שלום. יותר מכך, ישראל הייתה הראשונה מבין מדינות המזרח התיכון אשר רכשה טכנולוגיה גרעינית!
לא ברור לי מה מותר ישראל מאירן, במיוחד כאשר עד כה המשתמשת העיקרית בנשק גרעיני,ארה"ב, שייכת לגוש המערבי אליו שייכת מדינת ישראל, ולאו דווקא לגוש המזרחי-ערבי-קומוניסטי אליו משתייכת אירן.
יותר מכך - ארה"ב, אשר את עמדתה בנושא הנשק הגרעיני האירני אנו כל כך רוצים לאמץ ולחזק, עשתה שימוש באותו נשק גרעיני בנסיבות שהיו רחוקות שנות אור מלהיחשב כאיום קיומי משמעותי על גופה.

3.אני רואה את ביקורתיך על קשרי המסחר בין גרמניה לאירן כמסוכנת ביותר.
הרי זהו אינטרס ראשון במעלה של מדינת ישראל כי תופרד הפוליטיקה המדינית מתחומי החיים האחרים כגון התרבות, המסחר, הכלכלה והספורט.
אני בטוח שגינית את ניסיון החרם האקדמי של בריטניה על מדינת ישראל שנעשה מטעמים פוליטיים כפי שאני גיניתי את העברת משחקי הספורט מישראל למדינות אחרות מאותו טעם (בספרד אירע פיגוע שנהרגו בו 220 אנשים ומשחק אחד לא הועבר, בטח ובטח שלא הועברו משחקים בינלאומיים מניו יורק אחריי אסון התאומים)
כשם שאין זה ראוי, לטעמי, להטיל סנקציות כלכליות או תרבותיות על אזרחי מדינת ישראל בגין פועלה של ממשלתה וצבא הגנתה בשטחים הכבושים קל וחומר שאין ראוי להטיל אותן הסנקציות על עובדי ומנהלי חברת סימונס בגין מעשים שממשלתם בצעה 60 שנים קודם לכן ואשר שילמה היא עבורם במשך אותן 60 שנים.
מדינת ישראל בטח ובטח שאינה משלמת על יחסה לתושבי השטחים הכבושים וי-ם המזרחית במשך עשרות שנים ויש שיאמרו שההתעמרות רק מתחזקת.

4.האם את קוראת לגינוי והחרמת חברות ישראליות המנהלות קשרי מסחר ענפים עם מדינות המדכאות זכויות אדם כדוגמת מיאנמר וסין?
האם לטעמך מדובר ב"כלכלה נתעבת"
האם תדחי הצעה קוסמת לרכישת רכב רק משום שהינו מיוצר בצפון קוריאה?

19/11/07 18:22  
Blogger Shay כתב/ה:

פרופסור נכבדה; מצאתי ברשימתך בהירות מחשבתית וכושר אבחנה מוסרי, החסרים בלא מעט דיונים עכשוויים בסוגיות פוליטיות ומדיניות. רשימתך אכן שמה את הדגש על הנקודה הנכונה: מחוייבותה המוסרית הייחודית של גרמניה כלפי ישראל אינה יכולה למצות עצמה בתשלום מעות, ולכן בתשלומן גרמניה אינה רשאית לקנות לעצמה חסינות מוסרית ולרחוץ בניקיון כפיה. שמחתי לגלות שחידדת לציבור הגרמני את הנקודה הזו, המובנת מאליה עבורנו. יישר כוח

19/11/07 20:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תודה על התגובות שנכתבו עד כה.
ולאלון, על ארבעת הנקודות שהעלית:
1. אני לא מצפה להזדהות עם הסטודנטים, אלא מביעה הזדהות עמם.
2. יש בעיני הבדל עצום בין הטכנולוגיה הגרעינית הישראלית, שנוצרה לצרכי הרתעה, לבין הטכנולוגיה האיראנית, המתפתחת במקביל להצהרות אגרסיביות גלויות. הרקורד הגרעיני של ארה"ב לא רלוונטי להערכת הסכנה מצד גירעון מדינות אוטקרטיות, בדלניות ותוקפניות-במוצהר.
3. אסור להפריד בין פוליטיקה לכלכלה, אבל נסיונך למתוח קו משווה בין ישראל ואיראן לא משכנע בעיני. מדינות רבות ראויות לגינוי מוסרי על מעשיהן בעבר או בהווה. רק מעטות הוציאו את עצמן מגדר המשפט והנורמה הבינלאומיים כפי שעושה כיום איראן.
4. בהחלט. לא אקנה רכב צפון-קוריאני ולא אתמוך בסחר טכנולוגי המסייע לדיכוי או לחימוש במדינה כמו סין. סחר נשק ישראלי במדינות בעלות רקורד מפוקפק ראוי בעיני לגינוי ולסנקציות, גם כלפי חברות פרטיות וגם כלפי התעשיה הצבאית והאווירית.
ככלל: אני סבורה שהנסיון להשוות בין ישראל, ארה"ב, או כל "קולוניאליזם מערבי" אחר לבין משטרים מן הזן של קים סונג איל, פול פוט או אחמדינג'אד, לוקה בהעדר שיקול דעת השוואתי. יש דרגות של רוע בעולם. רידוד ההבדלים ביניהן לא משרת את הטוב.

פניה

20/11/07 01:23  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

אני מסכים לגבי רוב הנאמר, אך, במחילה מכבודך, הערה אחת, בעניין שהטריד אותי במהלך הקריאה, ודומה שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת; הסכם השילומים לא נועד לקומם את המדינה, כי אם לפצות את הניצולים, שעברו את אימי המלחמה והמחנות. ממשלת ישראל בראשות בן גוריון החליטה, כאמור, שכספי הפיצויים הגרמניים ישמשו לטובת הכלל. בהתחשב בנסיבות הקשות שליוו את קום המדינה, ניתן להבין זאת.
אך אם באותם הימים המצב הכלכלי היה קשה, זה למעלה משלושה עשורים פני הדברים שונים. אכן, מדינת ישראל דהיום היא מדינה מערבית משופעת בממון, ואותו זה, שנלקח קודם כהלוואה לטובת הכלל, יש להשיב לקורבנות. כשם שהפקעת קרקע אינה מקובלת עוד משלא מתקיים עוד הצורך הציבורי בהפקעה ויש להשיבה לבעליה, כך לגבי ההלוואה שנטלה המדינה מאותם פליטי-שואה.
האצבע המאשימה מופנית אל מדינת ישראל, שבחרה בדרך של רמייה, ניצול ועושק, כשהלאימה את הכספים (ברובם; רנטה מזערית עדיין השתלמה למי שבחר לקבל את הפיצוי), אך לא פרסמה נתונים בדבר היקף הפיצויים או תוכן ההסכמים שנחתמו עם גרמניה, כשהיא מתירה לבנקים להמשיך במדיניות העלמת מידע חיוני הנוגע לרכושם של ניצולים ובני משפחותיהם וכשהיא מסרבת היום לפצות ניצולים באופן הוגן והגון.
האצלת אותה זכות מתוארת, כמוה כאותו חלוש-הדעת, המבקש ליתן תוקף לחוזה, שברור שיקפח את זכויותיו. מודעותו זו של אותו אדם, שרוב עולמו הפיזי והנפשי חרב עליו, מוטלת בספק רב. בין אי-רצונו להיבנות מכספי הפיצויים שהעניקה אותה גרמניה, הנתפשת בעיניו כארורה, לבין העברתם "במודע" למדינה קיים מרחק רב. מי שלא רצה את הכסף הגרמני המוכתם בדם משפחתו ויקיריו, לא רצה אותו גם כשהוא מועבר למדינתו הצעירה. התתרנות הזו מיוחסת למדינה.
לא זו אף זו; אפילו קיבל ניצול שואה תושב מדינת ישראל הצעירה חלק מהפיצוי הגרמני, עדיין זכה להרבה פחות מניצול שואה שאינו תושב ישראל, כיוון שממשלת ישראל דאז נטלה לקופתה את חלק הארי של הכסף. ההפרש הזה מגיע לכל ניצול או בני משפחתו.
ולמרות זאת; מרגע שנטלה את כספו ואפשרות הפירעון החוב שוב אינה בלתי-ריאלית, על המדינה להשיבו לבעליו. אסור לתת למדינה לשכוח חובה זו המוטלת עליה, שהיא בראש ובראשונה חובה מוסרית.

אינני מעוניין בכסף גרמני נוסף. אני מסכים גם עם הקביעה, שהגרמנים שילמו די והותר. ודאי שעשו הרבה מעבר למה שמדינות אחרות באירופה, גרועות בהתנהלותן במידה פחותה אך במעט לא טרחו לעשות. החוב הקיים כבר מזמן אינו נחלתם.

ואם כבר נציג הקוזאק הנגזל, הלא הוא חה"כ איתן, נחוש כל כך בדעתו להביא הביתה כמה לירות, עדיף שטרם החיזור על פתחיהם של מנהיגי מדינות אירופה ידאג לקשישים בדרך המלך, הלא היא מלאכת-חקיקה מסודרת, שתסדיר מענקים או כל פתרון אחר שיימצא לנכון שיאפשר הטבת מצבם של ניצולי השואה. הלא בעד זה נבחרו הוא ואנשיו.
מאידך, הם יכולים להמתין עם העניין כמה שנים. והלא ידענו כבר, כי חקיקה היא עניין סבוך ומורכב ועד שישבו מנסחי החוק על המדוכה, נימצא פטורים מעולם של הקשישים הטרחנים.

והערה אחרונה לעניין הגרעין האיראני- אין טעם ממשי להאמין לברברת של הגנרלים המופרעים שלנו. כמו כל גנרלים טובים, למדו בתורם גם ראש אמ"ן וחבריו למטה כללי לפמפם לציבור עוד ועוד איומים נוראיים והפחדות השמורות לאשמורת האפלה ביותר של היממה כל אימת שעניין תקציב הבטחון עומד על הפרק. שמענו אותם מקשקשים על זה למן שלהי שנות השמונים, כך שלפחות מבחינתי, הם יכולים להמשיך לקשקש ולכשכש. בסיס הצבא האמריקאי הגדול במזרח התיכון, הלא הוא מדינת ישראל, ימשיך לשרוד, כך נדמה לי. היתקלות בבריון כבישים ממוצע בצומת, זה כבר עניין שבאמת יש להתיירא ממנו.

20/11/07 01:29  
Blogger אלון25 כתב/ה:

1. "מדינות אוטוקרטיות, בדלניות ותוקפניות במוצהר"

אם זכרוני אינו מטעני, לא אירן היא זו אשר בצעה תקיפות חשאיות כגנב בלילה במדינות שכנות לא, לא אוניות הטילים של אירן ונושאות מטוסיה הן אלו אשר משוטטות תדירות במימי המפרץ הפרסי והים התיכון, לא אירן טיווחה את תושביה של עירק בשלוש הזדמנויו שונות ב 15 שנים האחרונות כאשר לא נשקף שום איום קיומי מצידה כלפיה.

מתברר שמלבד כמה הצהרות ופליטות פה תדירות של נשיאי אירן, מסוגם של אלה אשר בוודאי נשמעות בלבבות רבים מהפולטיקאים הישראלים (שהרי מה ההבדל, תוקפנות היא תוקפנות רק הסימפטום שונה).
ואף נשמעות בגלוי מפי פוליטיקאים ושרים בכירים בישראל.
למה להרחיק- צאי לרחוב הישראל בכלל ולאיצטדיון טדי בפרט, אני בטוח שתגלי לא מעט גילויי תוקפנות.

ובכלל, אני מעדיף תוקפנות מוצהרת אשר ניתן ולזהותה ולהעמידה תחת בקרה מאשר תוקפנות סמויה ופחדנית אשר נעשית רחוק מעין הציבור במחנות גואנטנמו או מחסומי מעבר בשטחים.
האלימות היא הכי מסוכנת כאשר אינה משאירה סימנים כיוון שלא ניתן לזהותה ולטפל בה.

20/11/07 10:29  
Anonymous איל כתב/ה:

פרופ' עוז-זלצברגר שלום רב

ברשותך, מספר הערות הנסבות על ההנמקה של הטיעון, המוצג ברשימתך, לפיו אל לה לישראל להגיש בקשה לגרמניה, לסיוע חוץ הנשענת על העילה שעמדה ביסוד סיוע החוץ שניתן לישראל בעבר, במסגרת הסכם השילומים
, לפיו ישראל היום בניגוד למצב בהסכם השילומים, עומדת על רגליים כלכליות עצמאיות וכי מצבה הטוב אינו מצדיק בקשה כזו.

ראשית, אמת שמצבה הכלכלי של ישראל טוב מאשר בעבר. אולם האם הוא טוב מספיק? כל מדינה מתקיימת במצב כרוני של מחסור, ולעולם אין די והותר לספק את כל הצרכים. הרי את שובתת, ברגע זה, בשל העובדה שאין לישראל די כסף, וכנ"ל המורים, וכן בשל מחסור כספי ישראל נמנעת מהגדלת המימון לסל התרופות, מרכישת מטוסי קרב נוספים, ומבקשת (רחנמא לצלן) גם להפריט את בתי הסוהר, היות ואין די למימון הכליאה.

לכן, כאשר את טוענת כי ישראל חזקה מספיק כלכלית על מנת לקיים את עצמה, הטענה נכונה במישור המשק הלאומי. אולם, אם מדינה קיימת לרווחת אזרחיה, לפי הגישה הליבראלית-אינדיבידואליסטית, הרי שאין די מימון לשם הישרדותם של פרטים, ולשם איכות חיים בסיסית.

ניתן לטעון כי הבעיה נעוצה במדיניות כושלת של צדק חלוקתי, וכי ישראל אינה מקצה את הכספים לפי סדר עדיפויות נכון וצודק, אולם ברור כי גם בהנחה שישראל תתקצה את משאביה לפי השקפתו של החולק על סדר העדיפויות הלאומי, גם אז לא יהיה די לכולם. גם בהנחה שנכונה טענת אי-הצדק החלוקתי, ברור כי כל הגדלה של העוגה מגדילה את מספר הפרוסות וכן את גודלה של כל פרוסה.

שנית, ישראל אינה עומדת על רגליים עצמאיות מבחינה כלכלית. כלכלת ישראל, נשענת באופן משמעותי, על סיוע חוץ של ארה"ב. אם כן, נשאלת השאלה,לאור הטיעון שהצגת, מדוע מוצדק שישראל של 2007, תמשיך לקבל כספים על חשבון משלם המסים האמריקאי ולא על חשבון משלם המסים הגרמני?
מרשימתך, נדמה שאת מבקשת לטעון כי סיוע חוץ הוא מוצדק לעת משבר, ואינו אמור חלק מנורמליזציה מתמשכת ביחסי חוץ. אם כן, האם אותה טענה חלה גם על יחסי החוץ עם ארה"ב? למצער, האם היא חלה על מצב בו סיוע החוץ האמריקאי יגדל? במישור של צדק חלוקתי, אולי ראוי יותר שארה"ב תעניק סיוע חוץ למדינות העולם השלישי יותר מאשר לישראל?

נדמה לי שהתשובה לא נעוצה בעצם העובדה שישראל חזקה מספיק כלכלית ועצמאית מספיק. אילו ארה"ב הייתה מוכנה להגדיל את סיוע החוץ לישראל, אינני סבור שהייתה התנגדות לכך. יתר על כן, אילו גרמניה הייתה מוכנה ליתן סיוע חוץ לישראל, שלא על יסוד עילת הפיצויים, לא הייתה התנגדות גם לכך. ההתנגדות הנוכחית מתבססת על עילת סיוע החוץ ולא על סיוע החוץ עצמו. שנית, ההתנגדות מתבססת על עצם העובדה שישראל היא יוזמת הבקשה, בשל עילת הפיצויים, ולכן מקוממת עליה את דעת הקהל הגרמנית, מצטירת כסחטנית רגשית וסבורה שגרמניה חייבת לה מוסרית, להבדיל משיקול המבוסס גם על האינטרס הגרמני. זהו הקושי, ולא עצם מצבה הכלכלי השפיר של ישראל או עצמאותה הכלכלית.

הערה היסטורית: המשותף בין גרמניה וישראל הוא ששתי המדינות קוממו בזכות סיוע חוץ. ישראל בזכות הסכם השילומים וגרמניה בזכות תוכנית מרשל. למעשה ניתן לומר, שגרמניה הייתה מסוגלת כלכלית לשלם את כספי השילומים בזכות העובדה שהיא קיבלה את כספי תוכנית מרשל. לכן, כספי השילומים הם בעצם כספים שמקורם אמריקאי. מעניין, אם הטיעון הזה עלה במסגרת פולמוס השילומים שהתקיים בשנות החמישים בישראל, כאשר מתנגדי ההסכם התבססו על "לאומיותו של הכסף". האם מצדדי ההסכם, העלו את הטיעון, שכסף זה הוא בעצם כסף אמריקאי, שעבר רק בתיווך גרמני?

אלון שלום

אם לפעמים יש מלחמות צודקות, אז מקל וחומר לפעמים יש חרם כלכלי צודק. אם אינך פציפיסט, ואתה סבור שלפעמים יש תנאים בהם מוצדק לתקוף צבאית מדינה אחרת, מדוע תשלול חרם כלכלי שפגיעותו פחותה משמעותית מאשר שימוש באמצעי צבאי? אתה טוען, שלישראל יש אינטרס להימנע מחרם כלכלי בשל החשש שהדבר יעניק לגיטימציה לחרם כלכלי נגדה. אם כך, מדוע שלא תטען שלישראל לא כדאי לתקוף צבאית גורם עוין כלשהו, בשל כך שהדבר ייתן לגיטימציה לגורמים אחרים לתקוף את ישראל?

אולם, כפי שיש מלחמות לא ראויות למרות שהמטרה צודקת, בשל המחיר הכבד שלהן, כך ניתן לומר שיש חרם כלכלי שלמרות שמטרתו צודקת הפגיעה באוכלוסייה אינה מצדיקה את מחירו. אני אינני סבור שיש להחרים כלכלית באופן אוטומטי, כל מדינה הפוגעת בזכויות האדם של אוכלוסייתה, ללא שקלול העלות והתועלת בין השאר במונחי פגיעה באוכלוסייה של המדינה המיועדת להחרמה, בשל העובדה שחרם כלכלי זה כורך איתו פגיעה בחפים הסובלים ממילא.

אולם, מי שמצדיק חרם כלכלי על מדינה, בשל פגיעה בזכויות אדם למשל, צריך להצדיק חרם כלכלי על מדינתו שלו, כאשר זו האחרונה מפרה את זכויות האדם באותה דרגה של חומרה. לא לעשות זאת, משמעו להפר את הצו הקטגורי הראשון של קאנט, לפיו הכלל המעשי של הפעולה חייב להיות לחוק כללי.

20/11/07 12:13  
Anonymous דובי כתב/ה:

לא רוצים שילומים - רוצים ויזה:

יותר מיובל עבר אחרי שהנאצים/גרמנים זרקו את כל המשפחה שלי למשרפות, ומי ששרד "נזרק" מאירופה (הנהדרת) למדבר הזה (ישראל).

ועכשיו אני רוצה לחזור לאירופה. זכותי לא? אני רוצה את האזרחות האירופאית שהנאצים מנעו ממני, על כל המגוון הרחב של ההטבות שיש לדרכון כזה.

בקיצור אני לא רוצה שילומים - מספיק, עברנו את זה. אבל אני כן רוצה לחזור לחיק התרבות האירופאית, אני רוצה את זכויותי כאזרח אירופאי - אני רוצה את הזכות לעבוד באירופה - הזכות לחיות שם - כל אלה זכויות שנגזלו ממני כאמור לעיל.

21/11/07 07:20  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

ראיתי פרומו לסרט תעודה בערוץ 8 בעניין כספי השילומים. היום (שבת, 24 לנובמבר), 21:50. צפיה מהנה.

24/11/07 13:09  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

פנייה לקוראי הבלוג:

בעקבות רעיונות שהועלו בעבר, ובהנחה שיש אנשים טובים המוכנים לקחת על עצמם את הפרוייקט -

האם לדעתכם, לצד הבלוג הנוכחי, יש מקום לפתוח את "בלוג הסטודנטים ובוגרי הפקולטה למשפטים באוני' חיפה" ולתת שם במה לפוסטים של סטודנטים ובוגרים, הן בעניינים משפטיים וציבוריים שעל סדר היום והן בעניינים הנוגעים ללימודי משפטים ובפקולטה בפרט? האם תשתפו פעולה עם בלוג כזה? האם אתם סבורים שניתן לקיים בלוג סטודנטים איכותי? אנא התייחסותכם המלומדת.

פניה, מבקש את סליחתך שאני משתמש בפוסט שלך להצגת השאלה הבלתי קשורה.

24/11/07 18:47  
Anonymous דובי כתב/ה:

אני בעד

24/11/07 21:56  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אין מניעה לייסד בלוג של הסטודנטים. אבל כדאי לעשות זאת בתיאום עם מועצת הסטודנטים למשפטים כדי שתהיה תשתית ארגונית מספקת לאורך זמן והבלוג לא ייזנח כעבור חודשיים. אני גם בטוח שהפקולטה תשתף פעולה, תפנה לבלוג הזה מבלוג המרצים וכו'.

25/11/07 02:19  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נו מתי נפתח בלוג הסטודנטים למשפטים?

יש לי פוסט מעניין.

25/11/07 09:26  
Anonymous מוטי ברונשטיין - מועצת הסטודנטים כתב/ה:

אז אם כבר סטינו, קשה לי להתאפק ולא להעלות את נוסח הפנייה שנעשתה אל סגל הפקולטה לפני מספר חודשים ע"י מועצת הסטודנטים, אנו מקווים כי הפקולטה תגיע למסקנות מתאימות בהקדם, כן נשמח לשמוע התייחסויות



שלום רב.


בימים אלו הפקולטה למשפטים עושה מאמצים מרשימים למיתוג מחדש, לשיפור ההידברות בין מרצים לסטודנטים, ליצירת יתרון יחסי על פני פקולטות אחרות וכן הלאה.
בלוג המרצים, אשר החל לתפוס תאוצה ועניין בחודשים האחרונים היה גורם משמעותי בהתפתחות זו, הוא היווה כר פורה לדיונים מרתקים, ללימוד עצמי, להעשרה אינטלקטואלית, למתן אפשרות למרצים לקבל תגובות ישירות ובלתי אמצעיות לפרסומיהם, וכן הלאה....
למצער, בחודש האחרון לא פורסם אף פוסט בבלוג (למעט אותו פוסט שעדיף היה כי לא יופיע כלל). ברור לי כי זוהי חופשת הקיץ, כי הפקולטה עוברת שינויים פרסונליים וכן הלאה, אך לראייתי עלינו, סטודנטים ומרצים כאחד, לדאוג לשימור הגחלת. כקורא אדוק של הבלוג ראיתי זאת מחובתי להציע מס' נקודות למחשבה, אשר יכול ויגבירו את העניין ואת ההשתתפות(וכן, רייטינג הוא לא בהכרח מילה גסה):

הרחבת מעגל הכותבים :
מתן אפשרות לסטודנטים, דוקטורנטים ומרצים מן החוץ לפרסם פוסטים בבלוג ואף עידודם לעשות כך. נראה כי ניתן אף לשקול הענקת נקודת זכות לסטודנט שפרסם פוסט ראוי, מה שיגביר בהרבה את העניין, את ההיענות ואת רמת הכתיבה (ומהיכרותי עם המכותבים הפוטנציאליים אני מחזיק את עצמי שלא להציע את תחרות "הפרסום הסטודנטיאלי המצטיין" שתיצור עניין אדיר בפקולטה).
כמובן שהפרסום לא יהיה חופשי ויעבור את המסננת הקפדנית של עורכי הבלוג. בנוסף, ייתכן ודוקטורנטים ואנשי אקדמיה מכל רחבי הארץ, אשר ירצו לקבל התיחסויות לפרסומים יבקשו לפרסם בבלוג מה שיכול להוסיף למעמד הפקולטה וליוקרתה.

הרחבת נושאי הכתיבה:
בטרם דיון בנושא זה יש לבדוק את מטרות הבלוג: האם מדובר בבלוג שמטרתו היא אקדמאית טהורה (שהרי לשם כך יש לפקולטה שני כתבי עת) או שמא אנו מעוניינים בקידום ה"פונקציות המשניות" של הבלוג:הידברות בין מרצים לסטודנטים גם מעבר למעגל הלימודים, דיון בנושאים שעל הפרק, יצירת הווי ועניין בלימודים גם מעבר למחברות הבחינה והציונים ועידוד מעורבות ע"י הסטודנטים.
בשל כך ניתן להרחיב את נושאי הכתיבה גם לנושאים שאינם אקדמאיים/אקטואליים גופא ולדון בנושאים כלליים שאינם משפטיים כגון תרבות, דת וחברה. כך, לדוגמה, יהיה מעניין מאוד לקרוא פוסט העוסק בהשפעתה של פינק פלויד על המוזיקה הישראלית או מאמר המפרט את תפיסת צום הרמדאן בחברה הישראלית היום (אמנם פוסטים מסוימים עוסקים בנושאים אלו, אך תמיד מנק' השקפה משפטית כלשהי).

קביעת קוד אתי לבלוג:
היות ואנו מעוניינים ב"פיתוח שוק הרעיונות" ולא ב"פיתוח השוק" יש לקבוע ולהגדיר קוד אתי אשר ימנע התלהמויות אישיות והשמצות בוטות ולא ענייניות אשר יגרמו למרצים להימנע מלהגיב – חריגה מקוד אתי זה תוביל לאזהרה ובשלב מאוחר יותר למחיקת ההודעה שאינה הולמת (ויסלחו לי חסידי חופש הביטוי – אני מעדיף בלוג "חומייניסטי" על פני בלוג שהוא אות מתה).

מתן תהודה ופרסום לבלוג:
הפנייה אל חומרים מסוימים בבלוג כחומרי העשרה לתוכנית הלימודים בסילבוס, המלצה על פוסטים על ידי מרצים ועידוד הפנייה לבלוג על ידי מועצת הסטודנטים.


אינני נמצא במעגל מקבלי ההחלטות בכל הנוגע לבלוג המרצים, אך כולי תקווה כי נקודות אלו, אם לא כולן אז לפחות חלקן, יזכו להיענות או לפחות למחשבה הראויה להן.




ב/מועצת הסטודנטים

25/11/07 23:47  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אבל למה לא להקים בלוג נפרד לסטודנטים?

26/11/07 07:34  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

באופן עקרוני אני חושב שהנכון ביותר היה להקים בלוג של "הפקולטה למשפטים", להבדיל מבלוג "של המרצים" ולצידו "בלוג של הסטודנטים וכל השאר". בלוג כזה יהיה מנוהל על ידי מרצה ויסייעו לו סטודנטים (בדומה למערכות כתבי העת, אגב, עדיין יש מקומות פנויים...). יחד עם זאת, קשה לראות כרגע שת"פ מצד המרצים לעניין זה ולכן הקמת בלוג סטודנטים איכותי היא הרעיון העומד על הפרק.

אגב, מוטי, מה הייתה תגובת הפקולטה למכתב?

26/11/07 09:36  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הייתי מראשוני הקוראים לבלוג משותף של מרצים וסטודנטים אבל אני כבר לא חושב שזה נכון...

צריך בלוג מרצים שיתעדכן לעיתים קרובות, אך יותר חשוב צריך שהמרצים (והמרצות) היקרים (והיקרות) יטרחו לעשות פולואו אפ (או באנגלית - Follow Up) לפוסטים שלהם (ושלהן) ויגיבו לתגובות. או במילים אחרות: קצת מעורבות. זה לא לפרסם ולשכוח.

26/11/07 15:39  
Anonymous המום ונסער כתב/ה:

[הערה: לא קשור לשילומים]

חברים וחברות,

אנא קראו את פסק הדין הזה:
http://law.co.il/computer-law/yaron_polak.pdf

האם זה סביר והגיוני שאזרח יואשם על דברים שמספקים אותו מינית, ואשר הוא עושה בד' אמותיו בלי לפגוע באף אחד?

הנה אני מכריז: אני מתחרמן מקטינים (!) המקיימים יחסי מין עם צבי ים (!!)

תכף תדפוק לי המשטרה על הדלת.

28/11/07 09:26  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

היום עברתי באוניברסיטה, וראיתי בלונים אדומים בכל מקום. תלויים במעבר בין רבין לראשי, על גבם של סטודנטים אדומים, וסתם מעופפים להם. היה יומולדת לנטו, או לפחות יום חג. הם חגגו את זכייתם בראשות אגודת הסטודנטים ללא בחירות, והביאו את מוניקה סקס להופיע בפני קהל בוחריהם (כל הדוברים על הבמה היו בחולצות אדומות, ולא סגולות של האגודה).

קהל בוחריהם? השבוע התבשרתי במייל שאין בחירות לאגודה השנה. שביתת המרצים היא מצב חירום לנו הסטודנטים, ולכן באקט של גדלות רוח ואיחוד כוחות החליטו בנטו ובחד"ש שלא לקיים בחירות השנה וללכת למעין ממשלת אחדות. במחשכים הם רקמו דיל פוליטי ואנו התוודענו לכך בדיעבד.

ההחלטה שלא לקיים בחירות השנה, שאני בטוח שרוב ציבור הסטודנטים כלל אינו מודע אליה, היא לא חוקית ובלתי חוקתית בכל כך הרבה רמות. תארו לכם מצב שבו כנסת ישראל הייתה מחליטה שבגלל מצב חירום כלשהו (והרי תמיד קיים מצב חירום במדינה) לא יתקיימו בחירות לכנסת הבאה, וראשי הסיעות הקיימות יחלקו ביניהם את המנדטים במו"מ. וכל זאת מבלי שיודיעו על כך דבר לאזרחי ישראל, לריבון, אפילו לא בדיעבד. שום פלאייר שמסביר למה נעשה הצעד הזה וכיצד, שום דין וחשבון עם הבוחר - מכיוון שאין צורך בו למעשה, רק כאלו שמסבירים מתי חוג הסלסה השנה. יופי.

גם נציגי החוג השתתפו בקומבינה הזו, כנראה מה שלירן שוובר ואמיר שניידר למדו בשיעורים לא מעניין אותם. לפעמים נדמה שהאוניברסיטה עבור העסקנים הפוליטיים הקטנטנים האלו היא סתם תירוץ, הלימודים הם עול ולא מטרה. כך שהידע שנצבר בוודאי לא יכול לשמש לביקורת עצמית.

האם לאוניברסיטה אין אמירה בעניין? כיצד היא יכולה לקבל סמכות של גוף שאינו נבחר ע"י הריבון שלט בהליך דמוקרטי?

אם היה בלוג סטודנטים למשפטים הייתי כותב בו משהו על זה, אבל אין. לפחות תקציב הקרמבו כתירוץ ללכת להצביע נחסך השנה (אולי בכל זאת תגרילו כרטיס טיסה בשביל הכיף?), וכך היה יותר קרמבו לחלוקה בהופעה. איזה כיף שיש אגודה.

28/11/07 13:42  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני חושב שהכתוב בתגובה הקודמת (להוציא אזכור השמות) מלמד על נחיצות בלוג סטודנטים. מיטב כוחותינו עובדים על הבלוג ומי שינבור במעמקי הווב אף יכול למצוא את יסודות המבנה. בקרוב נפנה למועצת הסטודנטים ואף לפקולטה, בתקווה לזכות בשיתוף פעולה ובהתאם לתגובותם ייקבע אופיו המדויק של הבלוג. אפשר ואף רצוי להתחיל לחדד מקלדות.

28/11/07 15:52  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אזכור השמות בהחלט במקום. לציבור הסטודנטים מגיע לדעת מיהם נציגיו שסרחו. הנציג השלישי, בהתאם לקומבינה שנרקחה על גבינו, שייך לתא חד"ש ואינני יודע מיהו. נראה לך תקין שאינך יודע מיהם נציגיך באגודה?

אולי היה מקום למתן את הטון, אך ידע כל נבחר ציבור שהוא צפוי לביקורת, בייחוד כאשר אינו נבחר ע"י שום ציבור בפועל.

מה עמדתה של מועצת הסטודנטים בפקולטה? האין זה מתפקידה לדאוג שהפקולטה תיוצג ע"י אנשים שנבחרו באופן תקין? האין זה אינטרס שלנו כסטודנטים, והאין המועצה אחראית לדאוג לאינטרסים שלנו? שבוע שעבר התקיימו בחירות לשנה ג' למועצה, ולמרות שהיו רק 2 מועמדים בכל שנה הקפידו מאוד על קיומו ותקינותו של ההליך.

נכון, המועצה אינו גוף פוליטי, אך אלו עניינים שמעבר להשתייכות לתמיכה במועמד כזה או אחר. כולנו חברים של לירן ואמיר, וכנראה שהיו נבחרים, אבל זה עדיין לא מפחית מעוצמת הסירחון.

והדברים לא אמורים רק לגבי הפקולטה במשפטים. במצב נורמלי הייתי מבקש מנציגי באגודה שיפנו לדיקן הסטודנטים, אך משהו אומר לי שהם לא ימהרו לפעול בנושא. אולי נציגי במועצה יקחו זאת על עצמם? למען הכבוד של הסטודנטים באוניברסיטת חיפה.

ומשהו על כל הקשקוש הזה של שעת חירום: דווקא בשעת חירום הייתי שמח לראות את אותה הנהגה חסרת עמוד שדרה - שבשביתת הסטודנטים עשתה צעדיה לפי אלו של הטכניון וגילתה יכולת עמידה נמוכה מאוד - מתחלפת. במידה מסוימת, שעת המשבר היא גם כתוצאה מהתנהלות האגודה. לכן דווקא בשעת משבר בחירות הן דבר מאוד חשוב.

28/11/07 17:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ועוד תוספת קטנה: באתר האגודה כמובן שאין שום אזכור למחטף ולוועדה המסדרת, מה שכן יש זה עדכון על קבלת תעודת ניהול תקין מרשם העמותות.
http://www.haifastudent.net/index.aspx?id=1103
עכשיו אני רגוע.

28/11/07 17:49  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תיקון טעות:
הנציגים הם אמיר שניידר ושירן כרמל. עם לירן שוובר הסליחה.
הנציג העלום השלישי הוא מתא בל"ד.
כל השאר אותו הדבר.

28/11/07 18:09  
Anonymous מוטי ברונשטיין כתב/ה:

אנונימוס היקר,

קודם כל המדובר בדעתי האישית בתור אחד מהפעילים במועצה, זו אינה תגובתה של המועצה, אענה במספר נקודות:

א. כואב לי שמכפישים את שניידר בלי סיבה, המדובר בנציג החוג הטוב ביותר בשלוש השנים בהן אני במועצת הסטודנטים, אדם ישר והגון שמשקיע הרבה מזמנו ולא בעבור קרדיט.

ב. גם אני לא קורן מאושר מהנהגתה של אגודת הסטודנטים בשנה הקודמת.

ג. כשם שאגודת הסטודנטים לא תתערב בבחירות של המועצה, כך גם המועצה לא תתערב בהחלטות המועצה אלא אם ארע מקרה קיצוני וחריג.

לדעתי "הדיל" בעייתי מבחינה מסוימת, אך בהסתכלות שקולה יש לציין כי ממילא המנדטים היו מתחלקים בסופו של יום בין בל"ד לבין נטו היות ואף רשימה אחרת לא התחרתה - לדעתי הפגיעה במקרה זה בסטודנטים אינה מצדיקה התערבות.

אני חושב שביכולתו של כל חבר אגודה לפנות אל וועדת הביקורת של האגודה, אל העיתונות, אל דיקנאט הסטודנטים ואל הערכאות השיפוטיות במדינה ולעוד מספר רב של גופים.

ייתכן וקיומה של אופוזיציה אמיתית בקמפוס הייתה מונעת מצב זה - היות וכולנו אדישים, אפאתיים, ובמקרה הטוב אם נהיה באוניברסיטה ביום הבחירות רק אז נלך להצביע (וגם זה בזכות הקרמבו) קצת קשה להלין על הסיטואציה שנוצרה.

לגבי שאלתך "האין זה תפקידה של מועצת הסטודנטים לדאוג כי ייצגו את הסטודנטים אנשים שנבחרו באורח תקין", הרי שהתשובה מצויה בפוסט אותו פרסמת - הבחירות למועצה נעשו בדקדקנות מירבית ובשקיפות מלאה.

כולי תקווה שהנציגים שנבחרו ימשיכו לדאוג לאינטרסים של הסטודנטים למשפטים וזורק לך את הכפפה, אנונימי, להתמודד מולם בשנה הבאה באם לא כך יהיה.

לילה טוב

מוטי

28/11/07 23:15  
Anonymous איל כתב/ה:

תגובה להמום ולנסער:
קראתי את פסק הדין אליו אתה מפנה, ואני מזדהה עם ההתקוממות הן כנגד עצם קיומה של העבירה "החזקת פרסום תועבה" , הן כנגד הרטוריקה הצדקנית של בית המשפט והן כנגד גזר הדין.

באשר לעצם קיומה של העבירה, אני אינני משתית את הדרישה למחוק אותה מהקודכס הפלילי על היעדר ערך מוגן, אלא על עקרון הסובסידיאריות במשפט הפלילי ועל הפגיעה בעיקרון החוקיות.

ככל שהטיעון הוא שאדם הצורך חומר פדופילי בד' אמותיו אינו פוגע בערך מוגן כלשהו, אני סבור כי הטיעון אינו מבוסס. הערך המוגן הוא הערך הנפגע מביצוע עבירת מין , הגנה על בריאותו הנפשית של הנפגע ועל כבודו. אמת, שצפייה בחומר פדופילי, אינה גוררת תוצאה של פגיעה בערך מוגן זה, אולם במקרה דנן ניתן לנתח את העבירה הזו בשתי דרכים.

האחת, עבירה של העמדה בסיכון. לאור ההנחה שאדם הצורך חומר פדופילי מגביר את הסיכון העצמי שלו לביצוע עבירת מין בקטינים, עקב חשיפתו לגירויים המגבירים את העוררות כאשר הנטייה לכך קיימת אצלו ממילא. עבירות של העמדה בסכנה, קיימות זה מכבר בחוק העונשין, למשל סעיף 339 לחוק העונשין "הזנחת השמירה על כלי יריה וחומרים מסוכנים" לכשעצמה אינה גורמת כל נזק, אולם עצם הסיכון הוא פגיעה בערך המוגן.

שנית, שידול לפגיעה בקטינים. היות ולשם ייצור חומרים אלה, היצרן של הסרט או התמונה פוגע בקטינים הרי שהביקוש של צרכני הפרסום הפדופילי, מממן את הענף הזה, ובכך מייצר למעשה שידול לעבירה פלילית של פגיעה בקטינים. העבירה היא במצב זה "חרם צרכנים כפוי" על מנת להפחית את הביקוש לפרסום פדופילי ובכך לגרום לאי-כדאיותו הכלכלית.

אולם, ערך מוגן הוא תנאי הכרחי להפללת התנהגות אך לא תנאי מספיק. וכאן קיומה של עבירה זו נגועה בבעייתיות משמעותית. ראשית, הקשר הסיבתי בין צריכת חומר פדופילי לבין ביצוע עברירות פדופיליות- לא ברור מה עוצמתו. לאור העובדה, שבכל מקרה הענישה בעבירה זו קלה יחסית (עד מאסר שנה) קיים ספק משמעותי אם יש ברף ענישה זה כדי למנוע עבירות שהקשר הסיבתי בינן לבין ההתנהגות מוטל בספק. רף ענישה גבוה לעבירה זו אינו ראוי. המחוקק עצמו ציין בדברי ההסבר להצעת החוק, שהוא התלבט האם בכלל לחוקק עבירה זו, משמע שזו עבירה המצויה בספר של המשפט הפלילי, ולא ייתכן שרף הענישה שלה יהיה גבוה.

מעבר לכך, היות והמניע לצרוך פרסום פדופילי הוא מניע חזק במישור הפסיכולוגי, והפיתוי לכך גדול גם לאור העובדה שהמעשה מתבצע ברשות היחיד, ספק אם יש אפקט הרתעתי לעבירה זו, ולכן המעט שייתפסו (מעט יחסית לכלל מבצעי העבירה) ייענשו כאשר קיים ספק רב אם הענישה הזו תצליח למנוע אפילו מעשה פדופילי אחד. כאשר יש אפשרות לפעול במישור הפלילי נגד היצרנים ונהמפיצים, אין בתנאים אלה הצדקה לפעול גם נגד הצרכנים לאור עיקרון הסובסידיאריות.

קושי משמעותי נוסף מתעורר לאור היעדר הפומביות של העבירה. לפי עיקרון החוקיות, כל עבירה צריכה להיות פומבית, ובמישור הפורמאלי תנאי זה מתקיים בפרסום ברשומות. אולם, בהיעדר נוהג לעיין ברשומות בזמן הפנוי, נדרשת גם פומביות מהותית, לפיה אין להפתיע בני-אדם תמי לב בעבירה שלא העלו על הדעת שהיא קיימת. במצב זה לא ניתנה "אזהרה הוגנת" לאדם בפני ביצוע העבירה. צריכת פרסום פדופילי ברשות היחיד, היא סוג כזה של עבירה, שרבים תמי-לב ושומרי חוק (כמו הנאשם דנן) לא העלו על דעתם שעבירה כזו קיימת, לכן לא היה באפשרותם להימנע ממנה. לכן מוזרה בעיני הערתו של בית המשפט לפיה על הנאשם היה לחשוב על תוצאות מעשיו בטרם צפה בחומרים אלה.
.

באשר לגזר הדין הרי הוא תמוה. מדובר בעבירה שהמחוקק ציין בפירוש שהוא התלבט האם לחוקק אותה בכלל (מכאן מוקשה בעיני הרטוריקה של בית-המשפט לפיה עבירה זו "אין הדעת סובלתה". אם זה כה מובן מאליו שאין הדעת סובלת צריכת פרסום פדופילי מדוע המחוקק התלבט בהפללתה?). בנוסף, מדובר באדם ישר-דרך ללא עבר פלילי, הודה מייד, הביע חרטה, בעל זכויות עבר כאשר הרשעה ופרסום שמו, עלולים להרוס את פרי עמלו. מעתה הוא יסווג בציבור כ- "עבריין פדופיל". אם נתונים אלה אינם מצדיקים הימנעות מהרשעה, איני יודע מה כן מצדיק.

בית-המשפט מסתמך על אנשי מקצוע עלומים שהעידו על מסוכנותה של החזקת פרסופם פדופילי, אבל דחה ללא הנמקה את תסקיר שירות המבחן שהיה חיובי ביותר עבור הנאשם. הקביעה שהאינטרס הציבורי גובר נקבעה ללא הנמקה שמראה מדוע יש להעדיף הרשעה, על פני כל הנסיבות המקלות הנ"ל?
עם זאת , יש להפעיל את המשפט הפלילי כלפי היצרנים והמפיצים וכן הייתי מביט בעין יפה על צנזורה של חומר פדופילי.

בתקווה שההרשעה תבוטל בערעור.

29/11/07 00:06  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר סנדי קדר פרסם רשימה בעיתון הארץ בשם "אסור לוותר על הקק"ל" שלא פורסמה במקביל בבלוג.

מילא, אין רעיון או אין זמן לפוסט חדש. אבל אם כבר מתפרסמת רשימה מדוע אינה מתפרסמת במקביל כפוסט?

30/11/07 13:08  
Anonymous דובי כתב/ה:

להמום ונסער, ולאיל:

אני לא מבין מה הבעיה בפסק הדין? טוב מאוד שהוא הורשע.

אבל, כסניגור, הייתי מוציא אותו ללא הרשעה.

מה שחשוב בעבירות מין - זה שהנאשם יבין שהוא חולה. וככל חולה הוא צריך טיפול רפואי.

אל תהיו צדקנים ותגידו שהחזקת פורנוגרפיה של ילדים זו לא מחלת מין (מסוכנת).

אילו הייתי סניגורו של אותו נאשם, הייתי דואג שיקבל טיפול רפואי למחלה שלו. ודואג להוסיף נתון זה על הנתונים העומדים בפני בית המשפט.

אילו היה עומד בי]ני בית המשפט נתון כאמור לעיל שהנאשם החל לטפל במחלת המין שלו - סביר להניח שהיה לבית המשפט יותר קל לקבל את המלצת שירות המבחן ולקוות שהנאשם יחלים ממחלתו ובכך יעלם הסיכון לציבור.

אבל - מה לעשות - אני לא סניגור.

1/12/07 22:56  
Anonymous איל כתב/ה:

דב, שבוע טוב
אני סבור, שעבירת "החזקת פרסומי תועבה" לא צריכה להתקיים במשפט פלילי של מדינה דמוקרטית.

המשפט הפלילי כבר מטפל בהפללת עבריינות פדופילית באמצעות עבירות מין כגון אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה וכו'.

הפללת צפייה בתמונות פדופיליה, היא הפללת חוליה מוקדמת בשרשרת הסיבתית שסיומה מעשה פדופילי, באופן היוצר מספר קשיים:

ראשית, לפי עיקרון האשמה במשפט הפלילי, על מנת להצדיק הפללה של התנהגות, צריך להתקיים מצב בו הציבור הפנים את האיסור ואת האנטי-חברתיות שבו. כאשר, מופללת התנהגות, מבלי שחלק ניכר מהציבור מעלה על דעתו שההתנהגות אסורה, הרי שבני-אדם נורמטיביים עלולים להיענש מבלי ששיערו שהתנהגותם פלילית. על מנת להצדיק קיומה של עבירה פלילית, יש לאפשר לאדם בחירה שלא לבצע את העבירה. בחירה זו, אינה מתקיימת באופן מעשי, כאשר גולשי אינטרנט רבים אינם מעלים בדעתם שגלישה באתרי פדופיליה היא עבירה פלילית.

העובדה שקיימת הצדקה מניעתית אינה תנאי מספיק להפללת התנהגות, אלא רק תנאי הכרחי. נניח, שקיים נתון סטטיסטי לפיו הפללה קולקטיבית של קבוצת סיכון תוריד באופן משמעותי את שיעור הפשיעה. למרות שמהלך זה הוא מוצלח מבחינת המניעה, אין לו הצדקה לאור עיקרון האשמה האינדיבידואלית.

נכון שהגולש באתר הפדופיליה, מבצע את המעשה בעצמו, אולם אם אינו מודע לאיסור הפלילי, הרי הדבר דומה להטלת אחריות מוחלטת. הצדקה מטעמי מניעה, אינה יכולה לכשעצמה להצדיק את הפללת הגלישה, לאור עיקרון האשמה ועיקרון החוקיות. (באופן דומה ניתן להצדיק גם הגנה תרבותית, במקרים המתאימים, נושא בו עסק הפוסט הקודם)

שנית, גם אילו הייתה מודעות ציבורית לעבירה, לא היה מוסר הקושי בהפללה. קיים סימן שאלה משמעותי על יעילות האכיפה. היות והמשפט הפלילי משתמש בנשק לא-קונבנציונאלי (ענישה) יש לוודא שהעונשים אינם מוטלים לשווא, וכי הם מצליחים למנוע התנהגות חמורה. דא עקא, שהפללת הגלישה לאתרי פדופיליה, יוצרת בעיית אכיפה. הצירוף של קשר סיבתי ספקולטיבי בין גלישה באתר לבין עבריינות פדופיליה יחד עם שיעור התפיסה של עברייני הגלישה יחסית למספר הגולשים הכולל באתרי פדופיליה, והספק בשאלה האם דווקא הגולשים שנתפסו הם אותם גולשים שהיו מבצעים עבריינות פדופילית אלמלא נתפסו (ולא הגולשים שלא נתפסו) בצירוף העובדה שלבעלי נטייה פדופילית יש דחף חזק לגלוש באתרי פדופיליה ולכן קשה להרתיע אותם, בצירוף העובדה שהענישה בעבירה זו ממילא אינה יכולה להיות חמורה ולכן לא תרתיע את בעלי הדחף החזק לגלוש- כל אלה ביחד מעלים ספק כבד שמא לא ראוי להפעיל את התחמושת הכבדה של המשפט הפלילי, בעבירה של החזקת פרסומי תועבה.כאן יש להזכיר את עיקרון השיוריות (סובסידיאריות) במשפט הפלילי, לפיו המשפט הפלילי צריך לחול רק על ההתנהגויות החמורות ביותר (ויודגש, ההתנהגויות החמורות ולא מניעת התוצאה החמורה)

שלישית, עבירה זו אינה מידתית. לאור עיקרון המידתיות, אין להפליל התנהגות, אם קיימת אפשרות אחרת (פלילית או לא-פלילית) שפגיעותה פחותה. בעניינינו, יש דרך כזו. הפעלת המשפט הפלילי כלפי היצרנים והמפיצים של אתרי הפדופיליה, וכן חסימת אתרי הפדופיליה (אני מצדד במהלך זה). החלת המשפט הפלילי על הצרכנים, היא פגיעה העולה על הנדרש לאור העובדה שקיימת פגיעה שפגיעותה פחותה (או יותר מוצדקת).

אם כבר, קימת עבירה זו, אז לאור הנסיבות המקלות, לא היה מוצדק להרשיע את הנאשם. את הצדקנות אני מוצא, בכל הכבוד הראוי, ברטוריקה של בית המשפט פעמיים (אם כי אני משוכנע שכוונתו של בית המשפט הייתה טובה): פעם אחת, בקלישאה שהנאשם היה צריך לחשוב על משמעות מעשיו. כמובן, שאדם לא יכול לדעת בכוח את מה שאינו יודע-שגלישה באתר פדופיליה היא עבירה פלילית. שנית, הקביעה שעבירת הגלישה "אין הדעת סובלתה" מתעלמת הן מהשיקולים הנורמטיביים שלעיל, והן מההודאה המפורשת של המחוקק שהוא חכך בדעתו האם לחוקק עבירה זו.

לסיום, הערה מחוץ להקשר הפלילי. דב, אתה השתמשת בטרמינולוגיה רפואית באשר לפדופיליה (מחלת מין).
אם פדופיליה היא מחלה הרי היא מחלת נפש. הטרמינולוגיה הפסיכולוגית אינה משתמשת עוד, במונח זה. לפי "המדריך לאבחון ולסטטיסטיקה של הפרעות נפש" (DSMׂ) המונח הוא "הפרעה" (disorder) ולא "מחלה". יש לכך היבט מושגי ומוסרי, אבל זהו עניין לדיון נפרד.

2/12/07 01:58  
Anonymous איל כתב/ה:

פרופ' שולמית אלמוג, הציעה היום בעיתון הארץ, להטיל אחריות פלילית על לקוחות של זנות.

אם הרשימה הזו תופיע בבלוג זה כפוסט, ניתן יהיה לבחון את הדברים כפי שפורסמו ולהגיב עליהם. בכל אופן, טיעונים דומים להתנגדות שלי באשר להפללת הגלישה לאתרי פורנוגרפית ילדים, יפים גם לגבי הפללת קבלת שירותי זנות, ככל שמדובר בעקרונות יסוד של המשפט הפלילי (עקרון האשמה, עקרון החוקיות ופומביות מהותית של הדין, עקרון השיוריות, עקרון המידתיות וקושי באכיפה יעילה).

מספר האסירים בישראל יחסית לגודל האוכלוסייה הוא מהגבוהים במדינות המערב (לעומת המצב בשבדיה למשל). לכן יפה לעניין זה כותרת מאמר של פרופ' קרמניצר: "החסרי עבירות אנחנו?"

2/12/07 10:21  
Blogger D.H. כתב/ה:

היי איל,

מחלת נפש או הפרעה נפשית - מקבל את ההבחנה שלך.

ואולם,

יש בכל המתודולוגיה שלך משהו נכון, אבל מדוייק (על לשון הפרסומת הידועה: זה טוב - אבל לא מצויין).

הרטוריקה שלך מסתכלת על תהליך החקיקה מלמעלה למטה: המחוקק יושב למעלה ומחוקק חוקים עבור האזרחים שנמצאים למטה. ולכן לכאורה, על פי המטודולוגיה והרטוריקה שלך נוצר מצב שבפדופיליה אין מודעות ציבורית לעבירה.

ואולם,

חקיקה היא לא רק מלמעלה למטה. חקיקה יכולה להיות גם מלמטה למעלה - מה שמוכר כהסדר פרטי.

וגם כאשר החקיקה היא מלמעלה למטה - החקיקה הזו לא הגיע מהירח - היא מייצגת את השקפת העולם של חלק מהעם - הרי המחוקקים הם נציגי ושליחי הציבור.

ואני לא רוצה בכלל להיכנס לכך שהחוק התפרסם ברשומות ושאז חזקה שיש מודעות ציבורית. ולו רק בכלל שזו אינה טענה מהותית אלא פרוצדוראלית והחלטתי לנסות ולהיפטר מהסוג האחרון של טענות (יותר נכון החלטתי למצוא את ההיגיון המהותי של הטענות הפרוצדורליות ולהשתמש בו).

בקיצור מה שאני רוצה להגיד - שפדופיליה וזה לא משנה אם היא מחלה או הפרעה - היא דבר פסול ומסוכן וראוי לכל גנאי וטוב מאוד שהרשיעו את האיש הזה - למה? כי כל צרכן של פדופיליה הוא גם יצרן של פדופיליה. יכול להיות שהאיש הזה נתפס בשלב שהוא צרכן בלבד וטוב שכך. אולם עד מהרה הוא היה מתחיל להיות גם יצרן של פדופיליה: אם על ידי הטרדה מינית של ילדים, או על ידי הזמנת תמונות ספציפיות מייצרנים אחרים.

בקיצור: יש פה הסדרה משפטית מונעת.

*אני מתנצל מראש שהדברים נכתבו במהירות מבלי שהיה לי זמן לחזור לאחור לקרא אותם שוב ולתקן טעויות הקלדה וניסוח שלבטח נפלו בדברי.

ביי - יום טוב ומעניין גם לך.

2/12/07 10:49  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

יש לי הצעה לשולמית,


הרי הזנות היא דבר שמלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. אני לא מצדיק את זה. אני חושב שכדאי שתופעה שכזו תעלם מהעולם. אבל אני גם מודע לכך שמה שהיה הוא גם מה שיהיה. אני ואת לא נשנה את העולם.

מה שכן, הבא נסתכל על הבעיה מזוית אחרת, מהזוית של הסרט אישה יפה. הערה: אני מודע לכך שמה שאני הולך להגיד עכשיו קורה רק אחת למיליון פעמים, אבל קורה שגבר בא במגע עם זונה ומתאהב בה ומוציא אותה מהאשפתות ולוקח אותה לאישה ומקים איתה משפחה. זה קורה עובדה - חפשי בגוגל תמצאי עשרות סיפורים.

אז מה אני מציע: בואי נמצא דרך לגרום לכך שיותר ויותר גברים יקחו את הזונות שלהם לאישה. ככה נציל יותר נשים. איך עושים את זה? אני לא יודע! זה מצריך מחקר, אבל אני בטוח שאפשר למצוא משהו.

מה היתרון של ההצעה שלי על פני ההצעה להפוך את צרכני הזנות לעבריינים. היתרון הוא שהשיטה האחרונה לא תצלח - לא נשנה את היסודות האנושיים של האדם. אבל אם ננסה למצוא את הדרכים לפתח את הרעיון שלי - יש סיכוי שנציל אישה אחת בישראל - ובכך נקנה את עולמנו.

2/12/07 11:09  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אנסה להשיב לדברים:

ראשית, חוק המשקף את עמדת הציבור אינו בהכרח חוק ראוי. בנוסף, דמוקרטיה ליבראלית אינה רק שלטון רוב אחרת לא הייתה דמוקרטיה ליבראלית אלא דמוקרטיה פופוליסטית או דמוקרטיה סטטיסטית. בנוסף, דווקא במשפט הפלילי הרבה זוועות נחסכות מאיתנו, דווקא משום שהחוק אינו תואם את "קול ההמון" שבמקרים אלה אינו "כקול שדי".

אם אני מבין את הטיעון שלך, אתה מצדיק להטיל אחריות פלילית על צרכני פדופיליה מטעמי מניעה היות וצרכני הפדופיליה נמצאים בקבוצת סיכון עבריינית.

אם נמשיך את קו הטיעון הזה, מדוע לא להפליל בני-אדם שרק אובחנו בתור פדופילים ולא ידוע אפילו שגלשו באינטרנט לאתרי פורנו של ילדים? הרי קבוצת הסיכון היא עצם הפדופיליה גם ללא הוכחת מעשה פדופילי מסוים.

הרעיון הוא שאם נלך בגישה הזו, מה הצידוק שימנע מאיתנו מדיניות של הפללה קולקטיבית כלפי קבוצות סיכון רבות לעבריינות. נניח, שקיים נתון סטטיסטי לפיו קבוצה ממוצא אתני מסוים (בצירוף מספר נתונים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים נוספים) נמצאת בקבוצת סיכון גבוהה לפשיעה, וכי ענישה קולקטיבית שלהם תוריד משמעותית את שיעור העבריינות. האם מוצדק לוותר על הפללה אינדיבידואלית ?

או למשל, נניח שידוע שרוצח סדרתי או אנס סדרתי מצוי ביישוב מסוים אבל טרם נתפס. במצב זה כל היישוב הופך לקבוצת סיכון עבריינית. האם ראוי לאכוף את המשפט הפלילי כלפי היישוב כולו או רובו, גם אם יוכח מעבר לכל ספק שמהלך כזה אם יחזור על עצמו, יוריד את שיעור העבריינות?

לכן, עצם היות אדם בקבוצת סיכון קרימינאלית, אינה מצדיקה הפללה, היות ובמצב זה אין לאדם יכולת להימנע מביצוע העבירה. הפללה מותנית בכך שלכל אדם שהורשע הייתה יכולת להימנע מביצועה של העבירה בה הורשע.

הטיעון השני הוא שלשלם הצלחת המניעה, נחוצה הפללה של מסה קריטית של גולשים כך שהכמות שלהם יחסית לכלל הגולשים באתרי פורנוגרפיה של ילדים, תצליח להקטין את שיעור הפשיעה הפדופילית. לאור קשיי האכיפה היעילה, לאור העובדה שמדובר בצורך חזק לגלוש ולאור העובדה שממילא הענישה בעבירה זו אינה חמורה יחסית, קיים חשש רציני שהגולשים שייתפסו ייענשו ויסבלו, הרי שסבל זה לא יצליח להקטין את שיעור העבריינות. היות וסבל זה, למרות שהוא נמוך יחסית בסולם הענישה, בפני עצמו הוא סבל משמעותי (פגיעה בשמו הטוב של אדם והכתמתו כ- "פדופיל") אין לגרום סבל משמעותי מבלי שיש רגליים לסברה שהוא יצליח למנוע סבל משמעותי אחר.

פסיכולוג המאבחן פדופיל ומפרסם את האבחנה הזו, מבצע עבירת אתיקה של הפרת סודיות המטופל. למרות שהמטופל הנ"ל הוא בקבוצת סיכון עבריינית.

כנ"ל עורל-דין המפרסם את העובדה שלקוחו הודה בפניו שהוא פדופיל או אף ביצע מעשה פדופיליה. עורך-דין כזה יפר את חובת סודיות הלקוח.

2/12/07 11:34  
Anonymous איל כתב/ה:

התגובה הקודמת היא שלי (איל) עקב תקלה לא הצלחתי לפרסם את שמי.

2/12/07 11:36  
Blogger D.H. כתב/ה:

הטעות הקריטית של איל:

מה הצידוק שימנע מאיתנו מדיניות של הפללה קולקטיבית כלפי קבוצות סיכון רבות לעבריינות?

אני מסכים איתך שבמרביתם המוחלט של המקרים אין לנקוט מדיניות שכזו.

אבל אני מסכים איתך עד שזה מגיע לילדים שלי (שאין אין לי9.

כאשר מדובר בעבריינות כלפי מבוגרים. אני יוצא מנקודת הנחה שאני אדע מה לעשות אם מישהי תטריד אותי מינית. אבל כאשר מדובר בעבריינות כלפי ילדים קטנים - אני לא בטוח שהם בכלל יבינו שיש פה משהו פסול ושצריך להתלונן נגד המטריד הפדופיל הזה.

כלומר הטעות הקריטית שלך היא שאתה לא מסתכל על נפגע העבירה. מבחינתך כל הנפגעים שווים. ואולם, כאמור, לא! כאשר הנפגעים הם ילדים רכים בשנים - אנחנו חייבים לנקוט מדיניות של הפללה קולקטיבית. אסור לנו לקחת את הסיכון.

ונ"ב: הפרעה או מחולה - זה לא משנה. אם אדם מאובחן כך או כך, והוא נתון תחת טיפול ומעקב רפואיים מתאימים - הסיכון שלו לילדינו הקטנים הוא סיכון פחות מיידי.

2/12/07 12:02  
Anonymous איל כתב/ה:

המשפט הפלילי, אינו רואה בפשיעה הפדופילית כפשיעה החמורה ביותר. את עבירת הרצח הוא רואה כחמורה ממנה, אם המבחן הוא עונש החובה של מאסר עולם, ולפי מבחן עונש המקסימום עבירות נגד ביטחון המדינה הן גם חמורות יותר.

גם מבחינה מוסרית, אינני בטוח כי ניתן לבסס טיעון שעבריינות פדופילית חמורה מרצח.

בחלק ניכר או ברוב העבירות אין לקורבן גם אם הוא בגיר, יכולת למנוע את ביצוע העבירה כלפיו. גם קורבן של אונס שהיא בגירה, במקרים רבים אינה יכולה למנוע את האונס, והסבל שלה עקב האונס הוא כבד ביותר.

ובכן, לא ברור מדוע לאור הצדקת הענישה הקולקטיבית כלפי פדופיליה, אין להצדיק גם ענישה קולקטיבית, כלפי אינוס בגירות או רצח? גם קורבנות אלה נכפו להיות קורבנות.

אבל קיימת הצדקה עצמאית להימנע מענישה קולקטיבית. יש המסתמכים על הטיעון הקאנטיאני, לפיו ענישה קולקטיבית משתמשת באדם כאמצעי בלבד ולא כתכלית.

אני סבור כי הטיעון הקאנטיאני בעייתי בהקשר הנוכחי, אולם גם לאור תורת מוסר תועלתנית, אין לבצע ענישה קולקטיבית.

לפי ההצדקה התועלתנית לענישה, ענישה היא מוצדקת בכפוף לכך שהסבל שבענישה מונע סבל גדול יותר. ענישה אינה מוצדקת כאשר הסבל שבענישה הוא גדול מהסבל שהיה נגרם אלמלא הענישה.

אלא מאי? כאשר אדם ביצע עבירה מתוך בחירה ניתן לומר כי פחות מוצדק להתחשב בסבלו, מפני שהייתה לו אפשרות (גם אם זה יש קושי, אבל נניח לזה כרגע) להימנע מביצוע העבירה. לכן, נותנים פחות משקל לסבלו של העבריין לעומת הקורבן, מפני שהקורבן היה כפוי לסבלו ואילו העבריין ביצע את הדברים מתוך בחירה.

טיעון זה אינו חל במצבים בהם מענישים אדם שלא בחר לבצע את העבירה. כאשר מענישים אדם כזה אז הן העבריין והן הקורבן הם חסרי אשמה. לכן, השוואת הסבל שלהם היא שוויונית.

ענישה היא חוויה מאוד טראומטית, במיוחד עונש מאסר, אבל אפילו הטלת קלון של פדופיליה עלולה להיות קשה מאוד לאדם (חיסול קריירה, נידוי חברתי).

עכשיו מה מבקשים? הטלת עונשים על פדופילים בשל כך שגלשו באינטרנט, לא ברור שתצליח למנוע מעשי פדופיליה ממשיים, היות ואולי אלה שייתפסו אינם אותם אלה שהיו מבצעים את העבירה. גם אם חלק מהם כן, הרי שיש להעניש כמות רבה של פדופילים שלא היו מבצעים את העבירה, על מנת להגיע למניעת פדופיליה.

ענישת מספר רב של פדופילים וגרימת חוויה טראומטית לכל אחד מהם, לא ברור שיוצרת סבל גדול יותר מסבל של קורבן הפדופיליה, סבל שאולי בכלל לא יתקיים והוא ספקולטיבי לחלוטין. יש לזכור כי ההשוואה אינה בין חוויה טראומטית עונשית של אדם אחד לעומת חוויה טראומטית של קורבן פדופיליה, אלא בין חוויה טראומטית של רבים הנענשים על לא עוול בכפם (וכך גדל הסיכון שלפחות אחד מהם יחווה טראומה משמעותית) לעומת חוויה טראומטית ספקולטיבית שאולי לא תתקיים היות ולא ברור שהפללה זו תצליח למנוע עבריינות פדופילית.

ל- ד.ה. אתה כתבת, "עד שזה מגיע לילדים שלי". אפשר באותה מידה לטעון "עד שזה מגיע אלי". אילו, חלילה, היית בקבוצת סיכון לפדופיליה (נניח שמבחינה סטטיסטית היה נתון שהקבוצה אליה אתה משתייך נמצאת בקורלציה גבוהה לפדופיליה), האם היית מוכן לומר: עלי להיאסר, על מנת למנוע מילדים רכים אפילו בדל של סיכון לפדופיליה?

החשיבה על קורבנות העבירה אינה מתירה לנו להימנע לחשוב על קורבנות הענישה. על אלה ואלה צריך לחשוב.
במיוחד בענישה קולקטיבית, שהרי אז אנו מענישים בני-אדם שלא חטאו במאום (כמוני וכמוך)

במצב זה ראוי לסיים עם הקטע המופרסם הבא:
כאשר הם לקחו את הקתולים, לא היה אכפת לי כי אני לא קתולי
כאשר הם לקחו את מנהיגי האיגודים המקצועיים, לא היה אכפת לי כי אני לא חבר באיגוד מקצועי.
כאשר הם לקחו את היהודים, לא היה אכפת לי כי אני לא יהודי.
עכשיו הם לוקחים אותי, ואין מי שיצעק.

ענישה קולקטיבית, עלולה להגיע לפתחינו בתהליך של מדרון חלקלק.

2/12/07 13:12  
Anonymous D.H. כתב/ה:

לאיל, מצטער. אבל כנראה לא נגיע להסכמה.

לדעתי אתה מדבר גבוהות גבוהות. וזה טוב מבחינה משפטית - אני בטוח שתתיש כמה שופטים בקריירה שלך כעו"ד. אבל אתה מפספס נקודה מהותית מאוד.

נכון שרצח היא עבירה יותר חמורה מפדופיליה. אולם כאשר יש רצח - יש גופה - נפתחת חקירה - הרוצח ייתפס וכך יימנעו רציחות נוספות.

אולם בעבירה של פדופיליה - אין גופה יש רק נפש מיוסרת. יתכן שהקטין או קטינה כלל לא יודעים שהם קורבנות לפשע. הם לא ידעו שעליהם להתלונן ולחשוף את המעשים. וכך יוצא שמספר הקורבנות הולך וגדל. ואף אחד לא ער לזה ואף אחד לא יודע את זה עד שפתאום מתפוצץ לנו בפרצוף איזה סיפור על רב או כומר או מורה פדופיל שפגע במשך שנים בקטינים שעברו תחת ידיו.

וגם,

כתבת ש: ל- ד.ה. אתה כתבת, "עד שזה מגיע לילדים שלי". אפשר באותה מידה לטעון "עד שזה מגיע אלי". אילו, חלילה, היית בקבוצת סיכון לפדופיליה (נניח שמבחינה סטטיסטית היה נתון שהקבוצה אליה אתה משתייך נמצאת בקורלציה גבוהה לפדופיליה), האם היית מוכן לומר: עלי להיאסר, על מנת למנוע מילדים רכים אפילו בדל של סיכון לפדופיליה?

לא! ראשית ככל הנראה לא הייתי מגיע להכרה כזו, שכן זה דבר נדיר מאוד אצל פדופילים - שכמו כל יתר המופרעים בנפשם: אצלם הכל בסדר. ושנית: אילו הייתי מגיע להכרה כזו - הייתי אומר לעצמי: קח את עצמך מהר לטיפול - לך לבית חולים ודבר עם פסיכיאטר.

ככה אולי הייתי מונע הן את הנזק לקורבנות ואת הנזקים לעצמי.

2/12/07 15:40  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

שלום כהל נכבד
ברצוני להוסיף כמה נקודות לדיון
1)כור גרעיני שמוקם באירן הוא כור רוסי ולא גרמני ,אומנם גרמנים וצרפתים היו מעוניינים לפני זמן מה בביצוע פרויקט אך בגלל התערבות אמריקאית עבודות הופסקו בשלבים מוקדמים מאוד
2)ריטוריקה אירנית על השמדת ישראל לא צריכה להתקבל בכזו רצינות-רוב הצהרות של מנהיגי אירן הם "לשימוש פנימי" .רוב המידע שאנו מקבלים היא לא ממקורות אמינים וחוסר מקצועיות של עתונאים בולט לעין.
3)בהקשר לנקודה 2 ניתן לטעון שעסקים נרחבים עם אירן שיש למספר מדינות אירופה לא צריכים לעורער כאן תגובת יתר.
בזמנו צ'רצ'ל אמר:לאנגליה אין חברים, לאנגליה יש אינטרסים.גישה זאת לטעמי היא צורת ניהול הנפוצה ביותר כיום.
4)טיעון אחרון הבעיתי ביותר לטעמי-דיון המנוהל בארץ למספר רב של נושאים בינלאומיים הוא מעמדת יתרון מוסרי על פני מדינות אחרות.
מצב זה בעיתי לטעמי מכמה סיבות.
ראשית ניהול מהלכים מדיניים פנים ארציים בזמן אחרון מגלים שחיתות עצומה וחוסר אמון הציבור,מדינת רווחה המפורסמת כבר אינה בר קיום.
שנית במישור חוץ התנהלות מדינה בעיתי ,לפחות מבחינה מוסרית,ניתן לציין שואה ארמנים שישראל לא הכירה,מכירות נשק למדינות שקועות במאבקים אלימים-מדינות אפריקה ואמריקה לטינית,בעצם המצב הוא שבכל מקום שיש עימותים נמצא גם נשק ישראלי ומדריכים ישראלים.הימצאות של מדריכים אומנם ניתן להסביר באי תלותם בגורמים רשמיים ,אך סחר בנשק ללא כל הסתייגות היא תחת חסות של מדינה

לסיכום:אני מצטרף לדעות של אותם אנשים שלא רואים בדרישות שר איתן לפתוח הסכם פיצוים כהתנהגות ראויה,נראה לי שגרמניה כבן ברית לאורך 50 שנה אחרונות הוכיח נאמנות למדינת ישראל ולא ראוי לפגוע ביחסים בין מדינות בגלל חוסר אכפתיות של ממשלת ישראל לבעיות רווחה של ניצולי שואה

2/12/07 15:42  
Anonymous איל כתב/ה:

באשר למניעת הפדופיליה

אם אתה טוען שאתה מוכן לא להפעיל את המשפט הפלילי לגבי פדופילים בטרם ביצעו פגיעה (כקבוצת סיכון עבריינית), בכפוף לכך שהם פונים לטיפול פסיכולוגי, הרי שבמישור המשפטי אין חובה על אדם לפנות לטיפול, ובוודאי שהיעדר פנייה לטיפול אינה אירוע פלילי. זה מבחינת הדין המצוי.

זה גם הדין הרצוי, היות ופנייה לטיפול דורשת בשלות, הכרה ולעיתים גם אומץ, כך שאין זה ריאלי לדרוש מאדם שאין לו את הבשלות הזו, ליצור אותה בעצמו, ולכן אין זה צודק להגדיר היעדר פנייה לפסיכותרפיה כאירוע פלילי של הימצאות בקבוצת סיכון.

אכיפה חלקית כלפי עבריינות פדופילית מתבצעת גם היום (ועליה כמובן אינני חולק) נאשמים מורשעים בעבירות מין פדופיליות והעונשים המוטלים עליהם כבדים למדי. לכן האכיפה קיימת. אולם, הויכוח הוא האם להגביר את האכיפה הקיימת באמצעות הטלת אחריות פלילית על עצם קביעת דיאגנוזה פדופילית, כלומר הטלת הרשעה קלון וענישה על עצם הימצאות אדם במצב שהוא לא בחר להיות בו, ואליו הוא נקלע בעל כורחו.

הטיעון הזה תלוי בהצלחה האמפירית שלו למנוע פדופיליה. בהצלחה זו יש לפקפק פקפוק משמעותי:

העבירה של "החזקת פרסומי תועבה" היא עבירה שעונש המקסימום שלה הוא שנת מאסר. מבחינת המניעה מדובר במניעה שהיא קלושה ובטלה בשישים. גם אם פדופיל ירצה עונש מאסר (על עצם היותו פדופיל ותו לו) הוא לכל היותר ישהה שנה ואז ישתחרר. אבל, הוא ימשיך להיות פדופיל (נניח שהיה בטיפול שלא הצליח, אני מקווה שבזה הוא לא אשם)האם אז נאסור אותו לשנה נוספת וכן הלאה? (יש לזכור שבינתיים הוא לא ביצע אפילו עבירה אחת).

אם התשובה חיובית-אז המאסר שנה הוא בשפת הגששים "ישראבלוף" מדובר במאסר מתמשך (מאסר עולם?) של דלת מסתובבת היות והפדופיל ממשיך להיות מאובחן ככזה מבלי שביצע עבירה אחת.

אם התשובה שלילית, ומדובר במאסר שנה ותו לו, אז אפקט המניעה קלוש ודל. הפדופיל יצא לחופשי אחרי שנת מאסר ונגיש לקורבנות הפוטנציאליים שלו. ייתכן ומצב זה אף יותר מסוכן. רגש הצדק של הפדופיל יתקומם על שנאסר למרות שלא ביצע דבר. יתר על כן, פדופילים רבים סובלים מאוד במאמץ שלהם לכבוש את יצרם והעובדה שלא ביצעו עבירה כלפי קטינים היא פרי מאמץ רב מתוך רצון לא לפגוע בהם. אם למרות כל המאמץ הזה הפדופיל נאסר אז האם נבוא אליו בטענות אם חוש הצדק שלו יתקומם והוא ישאל את עצמו, למי אני עמל? הפדופיל המשוחרר מהמאסר המונע, עלול להתייאש מהניסיון שלו לכבוש את יצרו היות ולמרות מאמציו החברה גומלת לו במאסר לכן, מהלך זה עלול אף להגביר פדופיליה למרות כוונותיו ההפוכות.

ונניח שהעונש לא יהיה מאסר, אלא הרשעה כביטוי לקלון. הטלת סטיגמה גם ללא מאסר, יש בה סיכון עברייני. קיימת תיאוריה קרימינולוגית לפיה הטלת סטיגמה היא גורם עברייני (לכל המעוניין להרחיב אני מפנה לפרק עשירי בספרם של שוהם רהב ואדד "קרימינולוגיה" שם הפרק: "הסטיגמה של סטייה חברתית ושל עבריינות".). גם במצב זה, הפדופיל שהצליח במאמצים כבירים להימנע מעבריינות "חוטף" בתגמול למאמצים אלה מהחברה, את סטיגמת העבריין ופרסום שמו לדראון, "לאות תודה" על מאמצים אלה, לפי תיאוריית הסטיגמה הדבר רק מגביר את הסיכון הקרימינאלי שלו לחדול ממאמצים אלה שממילא לפי ניסיונו אין בהם להועיל. מצב זה, גם מחליש את סיכויי הצלחתו של טיפול עתידי.

אנו רואים כי במישור האמפירי, אין רגליים לסברה כי ענישה על עצם הדיאגנוזה הפדופילית,תמנע עבריינות עתידית. אם כך: אין הצדקה מוסרית להשית על פדופילים מאסר או קלון ללא מאסר, ובכך לשחק עם גורל בני אדם שגורלמ המר עימם, לחסום בפניהם מוביליות חברתית ולנדות אותם לשולי החברה, רק משום הערכה בלתי מבוססת שהדבר ימנע פשיעה עתידית.

משאבי אכיפה גוזלים מתקציב המדינה. במקום לרדוף פדופילים על עצם ההפרעה שלהם,עדיף להשקיע כספים אלה בתוספת תקנים לשיטור, בסל התרופות בשכר הולם למורים ולמרצים, בסלילת כבישים להפחתת תאונות דרכים, במקום להשקיע בניסיון לגרום סבל לקבוצות סיכון באופן שקיים סיכון סביר שהסבל הכללי יגדל עוד יותר.

3/12/07 00:01  
Anonymous איל כתב/ה:

הייתי מבקש לנסות להציג את הטיעון שלי באופן מסוכם ומסודר יותר מאשר האופן בו הוצג במהלך הפולמוס, ותוך תוספת תיאורטית:

למרות שהדבר לא נאמר במפורש, הטיעון המתנגד לעמדתי כאן הוא הטיעון התועלתני הבא: הסבל הנגרם לקורבנות הפדופיליה הוא עצום. אם נרשיע פדופילים הנמצאים בקבוצת סיכון לפשיעה הרי שחלק מהם הם באמת פושעים פוטנציאליים לכן נצליח להקטין את שיעור הפשיעה. נכון שחלק מהם אינם כאלה, ולכן נרשיע חפים, אולם הסבל הנגרם מענישת חפים אלה (לאור העונש הקל בעבירה זו) הוא עדיין נמוך יותר מהסבל הנגרם לקורבנות פוטנציאליים של עבריינות פדופילית. לכן מבחינה תועלתנית, סבל קטן (יותר שווה את מחירו של סבל גדול יותר.

אנסה להציג תשובה מסוכמת ומסודרת תוך התייחסות לגישה התועלתנית במוסר:

אפתח בנקודת הסכמה, אני מסכים שהסבל של קורבן הפדופיליה הוא חמור יותר מהסבל של אדם חף שהורשע, אך לא נידון לעונש מאסר.

הרבה פחות ברור האם מאסר קצר כרוך בסבל קטן יותר מסבלו של קורבן הפדופיליה. חווית מאסר לאדם נורמטיבי שלא הורגל בו, עלולה להיות קשה מאוד וטראומטית. יש בני-אדם שחווית השירות בצבא קשה מאוד עבורם, קל וחומר חווית המאסר. בכל אופן, אם לקורבן הפדופיליה נפש מיוסרת, אז לקורבן המאסר (שהוא חף) גם כן .

עתה אתייחס לשאלה, האם ראוי להרשיע פדופילים חפים, גם אם לא ביצעו פגיעה, על מנת לא להחמיץ איזשהו סיכוי שבכך נקטין ולו עבירה פדופילית אחת.

כאמור, הטיעון התועלתני המצדד בענישת חפים שכזו, מתבסס על מחיר הסבל הקטן למניעת סבל גדול. אולם, הקושי העולה בטיעון זה הוא הקושי האמפירי. האם באמת נכון מבחינה עובדתית, שהרשעת פדופילים חפים, תצליח להקטין את שיעור העבריינות? התשובה היא "לא בטוח". ייתכן והפדופילים שייתפסו בפדופיליות שלהם לא היו מבצעים עבירה אלמלא הורשעו. ייתכן שדווקא אלה שלא נתפסו הם מבצעי העבירות. הדבר תלוי בשיעור האכיפה היעילה. בהנחה סבירה שהאכיפה היא חלקית, הרי שקיים סיכון שבענישת חפים זו איננו משיגים את הקטנת שיעור הפשיעה.

בנוסף,ייתכן שהפדופילים שייתפסו ויורשעו (כגון אותו נאשם בפסק הדין שהוצג לעיל) יבצעו עבירת פדופיליה למרות הרשעתם. בהנחה שאינם נידונים למאסר (כגון הנאשם הנ"ל) אין מה שימנע מהם פיסית את ביצוע העבירה, והיצר הפדופילי שלהם נותר קיים. כלומר זו לא ענישת מניעה. לכן, למרות שהנאשם הזה סובל מעצם הרשעתו, אין ערובה שהוא יימנע מעבריינות פדופילית.

יתר על כן, לאור התיאוריה של הסטיגמה כמניע עברייני ייתכן שהרשעתו אף מגבירה את הסיכון שיבצע עבירה.

לסיכום ביניים: התזה העובדתית עליה מתבסס הטיעון התועלתני, אינה מבוססת. כלל לא ברור, שהסבל הקטן מצליח למנוע את הסבל הגדול ולאור התיאוריה בדבר הסטיגמה כמוטיבציה עבריינית ייתכן ואף ההיפך הוא הנכון.

לכן, המישור התועלתני אם אנחנו רוצים למנוע את הסבל הגדול ביותר, אז הסבל הגדול ביותר אינו אי-הקטנת שיעור העבריינות הפדופילית. הסבל הגדול ביותר מוגדר כך:

אי הקטנת העבריינות הפדופילית ובנוסף לכך גם סבל של הרשעת חפים פדופילים.

לפי תורת המשחקים, הרציונאלי ביותר הוא למנוע את התוצאה הגרועה ביותר. בתורת המשחקים אסטרטגיה זו נקראת אסטרטרטגיית מקסימין. למי שיש התנגדות לגישה התועלתנית, יש לציין שגם ג'ון רולס בספרו "תיאוריה של צדק" טוען שאסטרטגיית מקסימין היא הרציונאלית ביותר בקבלת החלטות בתנאי אי-וודאות. רולס, לפחות בהצהרת הפתיחה שלו בחיבורו זה, טוען שהוא אנטי-תועלתן.

מניעת התוצאה הגרועה ביותר משמעה לא להרשיע חפים פדופילים. בכך אנו מבטיחים שהתוצאה הגרועה ביותר שהיא גם פדופיליה באותה כמות וגם הרשעת חפים, בוודאות תוצאה זו לא תתממש.

התנגדות אפשרית לטיעון זה היא ההתנגדות הבאה: הנזק לקורבנות הפדופיליה הוא כל-כך גדול כך שאם יש אפילו סיכוי קטן שהרשעת חפים תמנע אותו, יש למצות סיכוי זה. הסיכון לקורבנות הפדופיליה הוא גדול מדי מכדי שנחמיץ אפילו סיכוי שהוא בסימן שאלה.

ההתנגדות הזו מתבססת על חריג לעיקרון המקסימין. נניח שעל מנת למנוע סבל גדול, יש לשלם מחיר של אי-נוחות קלה. קיים סיכוי של 10% שאי-הנוחות הקלה תצליח אכן למנוע את אותו סבל גדול. אולם, היות ומדובר באי-נוחות נקלה, כדאי ליטול סיכון זה אם בכך נמנע סבל גדול. לכל היותר לא הצלחנו, אבל הסיכון הוא כדאי-רק אי-נוחות קלה.

דא עקא, שהסבל הכרוך בהרשעה ללא מאסר, אינו אי-נוחות קלה. אני מסכים שסבל זה קטן מסבל קורבן הפדופיליה, אולם בפני עצמו זהו סבל גדול ורב. אדם המורשע כפדופיל עלול לקרוס מפעל חייו אם זה בתחום העבודה אם זה בתחום המשפחה אם זה בתחום החברתי. לא צריך לאמץ את הדימיון, על מנת לצייר תרחיש לפיו הדברים החשובים ביותר לאיכות החיים (תעסוקה, קשרים חברתיים, משפחה) יכולים לקרוס עקב ההוקעה המכוונת שבהרשעה הפלילית. אז גם אם נניח שאחרי כל זה קורבן הפדופיליה סובל יותר, הרי שהטיעון שכדאי למצות את הסיכון לדעתי נכשל. היות וקיים סיכון סביר שהקריסה הזו של הפרוייקטים החשובים לאדם, לא יצליחו להקטין את שיעור הפשיעה הפדופילית, הרי שייתכן ואנו נישאר עם מצב נורא שלא מועיל למטרה התועלתנית של הקטנת סבל גדול באמצעות סבל קטן.

לכן, כאן לא חל החריג לאסטרטגיית המקסימין היות והרשעה חורגת מאי-נוחות גרידא. אם במקרה כזה לא ניישם את מניעת התוצאה הגרועה ביותר, לא ברור מתי כן.

יש לזכור, כי הטיעון לפיו הנזק הנפשי בקורבנות פדופיליה חמור מהנזק הנפשי בהרשעה וקלון הוא ברמה כללית ומופשטת. היות ועל מנת לנסות להקטין את שיעור הפשיעה, יש להרשיע חפים רבים, גדל הסיכון שככל שנרשיע יותר יהיו יותר מורשעים שמפעל חייהם יקרוס ושהם יהיו רגישים יותר נפשית, כך שהסבל עבורם אולי אף יהיה גבוה יותר מסבלם של קורבנות פדופיליה שאותם אולי יצליחו להציל.

וכל זה בהנחה שהסטיגמה העבריינית, לא פעלה בכיוון ההפוך, ואף הגבירה את הסיכון העברייני.

כל הניתוח הזה בהנחה שאין מדובר בעונש מאסר. אם המדובר בעונש מאסר, הרי שמקל וחומר שנזק הנגרם ממאסר, אינו שווה את מיצוי הסיכוי למניעת עבריינות פדופילית.

בכל אופן, גם אם הטיעון הזה לא מצליח לבסס את ההצדקה לטובת היתרון היחסי של התחשבות בסבל ההרשעה, גם הטיעון ההפוך לא מצליח לבסס את היתרון היחסי של התחשבות בסבל הפדופיליה לאור הקושי בטיעון העובדתי וטיעון מתורת המשחקים. לכן, גם אנחנו במצב של "תיקו" מבחינת מאזן התועלת-סבל הרי קיימים מספר כללי הכרעה במצב של תיקו לטובת אי-הרשעת חפים:

כלל ראשון, בספק תזכה החירות כלומר במצב בו יש ספק ואין יתרון לגישה מסוימת לכאן או לכאן, יש להכריע לטובת החירות ולא להתערב התערבות משפטית-פלילית.

כלל שני: בספק אין לגרום לסבל מכוון כלומר אם יש ספק האם לגרום סבל או לא, אז בספק אין לגרום סבל.

כלל שלישי: בספק יש להפנות את התקציב למניעת סבל בטוחה יותר. היות ותקציב המדינה מוגבל, והיות וקיים סבל רב הדורש מימון ציבורי (כגון סל התרופות) הרי בהינתן ספק שמא השקעה תקציבית באכיפה פלילית כלפי חפים פדופילים לא תועיל למטרתה, עדיף להשקיע את כספי האכיפה הזו במטרה יותר בטוחה מבחינת התועלת שלה ולא פחות מפחיתה סבל. יש מטרות רבות כאלה. לכן, השקעת כספים במטרה מפוקפקת ולא-וודאית כמו אכיפה פלילית כלפי חפים, על חשבון מטרות בטוחות ומבוססות יותר, אינה יעילה ואינה ראויה.

בכל העולם המערבי, לרבות ישראל, מקובלת התפיסה הגורפת של אי-הרשעת חפים למטרות תועלת חברתית, ללא חריגים (לרבות פדופיליה). מי שטוען שאני פחות מדי דואג לקורבנות, צריך להרחיב את הביקורת שלו לכל שיטות המשפט במדינות המערב, היות וכל שיטת משפט אינה דואגת לקורבנות במחיר הרשעת חפים. אולם, עבירת "איסור פרסומי תועבה" אינה קוהרנטית עם גישה זו, ולכן אילו סעיף שמירת הדינים לא היה חל עליה היה עליה להיפסל חוקתית.

3/12/07 14:52  
Blogger D.H. כתב/ה:

הערה לאיל:

כנראה שכשלתי להבהיר עצמי כמו שצריך (במקום להגיד שלא הבנת אותי - אני לוקח את האשמה).

אני כלל וכלל לא טענתי את הטיעון שאתה מייחס לי.

ועוד יותר מזה: אני מסכים לרוב כל מה שאמרת אבל לא להכל - זה טוב אבל לא מצויין.

אתה מפספס בענק נקודה מהותית אחת ויחידה: פדופיליה היא עבירה מסוג שונה, ייחודי, מיוחד, נבדל, אחר, מוזר, חריג, נדיר - שלא נמצא לה אחות בין כל יתר העבירות.

בקיצור: רוב מה שאתה טוען נכון - אבל לא ביחס לפדופיליה - שהיא חריג לכל מה שאתה אומר.

עכשיו... מה הבעיה בפדופיליה??? למה זו עבירה מסוג אחר? למה רוב מה שכתבת לא רלוונטי אליה?

ובכן... ההסבר פשוט.לעבירה של פדופיליה יש סוג מיוחד של קורבנות - ילדים קטנטנים. לפעמים אפילו מבוצעות עבירות פדופיליה כלפי תינוקות ממש.

בוא נדבר רגע על קבוצת הגיל של תינוקות בני אפס עד שלוש. אני לא יודע כמה אתה יודע - אבל בתקופה הזו מתעצבת כל האישיות של הבן האדם. תקרא מחקרים - היסודות של המבנה האישיותי שלך היום, נקבעו ועוצבו בתקופה שהיית בין אפס לשלוש.

עכשיו מה? תינוק בגיל אפס עד שלוש לא יכול לדבר. הוא לא מבין שמבוצעות בו עבירות מין. הוא לא יודע את זכויותיו. לא מבין מה קורה סביבו. ובקיצור... הוא לא יתלונן נגד הפדופיל.

וכשאותו תינוק יגיע לגיל 4 וכבר יפסיק להיות "סקסי" בעיניו של אותו פדופיל. המעשים יפסקו כלפי אותו תינוק, והפדופיל יעבור לקרבן קורבן תינוק אחר. וכך הלאה והלאה והלאה.

אתה מבין: יש פה סוג מסויים של עבירה שלא תחדל לעולם, יש קורבן אבל הוא חסר ישע ולא יכול להתלונן.

אבל יותר גרוע מזה:

כאמור לעיל בגיל אפס עד שלוש מתעצבת אישיותו של האדם. תאר לעצמך איזו אישיות מתעצבת אצל תינוק הסובל מפדופיליה. איזו נפש מתפתחת שם? מה הסיכוי שאותו תינוק יהפוך לפדופיל בעצמו? גבוה מאוד!

וכך יוצא שמכל פדופיל שחי בחברה שלנו ופוגע בתינוקות שלנו - אותם תינוקות הופכים בעצמם לפוטנציאל גבוה לפדופיליות. ומעל העבירה ילך ויגדל ויתעצם. תיאורטית: עד שבעוד כמה דורות נגיע למצב שבו כמו ביוון העתיקה פדופיליה הייתה נורמה מקובלת.

ובכן...

אנחנו צריכים לקבל הכרעה ערכית: אם פדופיליה היא נורמה מקובלת או נורמה פסולה.

אני לא רוצה להאמין שאנחנו חלוקים בנקודה זו: פדופיליה היא נורמה פסולה נקודה. ונוכח האופי השקט והנסתר של העבירה - נוכח המאפיינים הייחודים של הקורבנות - אין לנו כל דרך לתפוס את הפדופיל בשעת עבירה ולעצור אותו רק אז.

ועכשיו פאוזה: מכאן אני רוצה לחזור לנקודת המוצא המשפטית שלי. והיא נקודת המוצא של אהבת האדם.

זה ישמע לך מוזר, אבל בוא נצא מנקודת הנחה שאנחנו אוהבים את אותו פדופיל - למה? כי הוא בן אדם.

עכשיו יכול להיות שאותו פדופיל סבל בילדותו מפדופיליה ולכן אישיותו התעצבה להיות פסולה שכזו. יכול להיות שהוא הפך להיות פדופיל מסיבות אחרות. ויכול להיות שהוא כבר פגע בעשרות ילדים קטנים. בכל זאת - בוא נדמיין שאנחנו אוהבים אותו.

ובגלל שאנחנו אוהבים את אותו פדופיל אנחנו רוצים לעזור לו. אנחנו לא מתנשאים. אנחנו לא פלצנים. עומד מולנו אדם חולה, מופרע בנפשו - אבל אנחנו אוהבים אותו ורוצים שיבריא.

ולכן בוא נקח לדוגמה פדופיל צעיר שנתפס בביתו עם מאות תמונות של קטינים בתנוחות מיניות ואף במחשב שלו נמצאו חומרים כאמור. ולכן אין כל ספק שאותו אדם מתעניין בנושא ולכל הפחות הוא פדופיל בשלב מתחיל. בשלב ההתעניינות, בשלב הגילוי העצמי - ואתה יודע מה קורה אחרי זה - תיזכר בערך שהיית בן 14-15 והתחלת להסתכל אחרת על הבנות בכיתה.

בקיצור... החומרים שנתפסו מלמדים שמדובר בפדופיל. ואם לא נעצור את הפצצה המתקתקת בראשו - הפדופיל הזה יקרבן קורבנות שיהפכו בעתיד לפדופילים בעצמם.

אז מה עושים? קובעים שזו עבירה מסוג של שנה מאסר. ושופטים את האיש. במהלך המשפט התנהגותו ואישיותו של אותו אדם נבחנים - בפסק הדין שהפנת אליו הבדיקה הייתה על ידי עובדת סוציאלית של שירות המבחן.

ומה אנחנו מחפשים בבדיקה הזו במהלך המשפט? אנחנו מחפשים לראות בן אדם שייתייצב ויגיד - מודה, יש לי בעיה. אני מבין שמשהו לא בסדר. אני מבין את הסיכון. אני מבין שאני חולה. זקוק לטיפול.

ואם אותו פדופיל אכן יעשה כאמור לעיל, אני מבטיח לך במאה אחוז אחריות שבפעם הראשונה שהוא יעמוד לדין - הלב של השופט או השופטת היושבים בדין לא יעמוד בפני הודעה שכזו - ובתנאי שהוא יתחיל בטיפול - הוא יצא ללא הרשעה (ובפעם השנייה אם תהייה: משמע שהטיפול נכשל).

אבל - ופה יש אבל גדול:

אם אותו פדופיל מכחיש שיש לו בעיה. ומבחינתו הכל בסדר. הוא אדם נורמטיבי. מה רוצים ממנו? הוא לא נגע באף ילד!

אם הגישה של הפדופיל היא כאמור לעיל, בסדר - אנחנו עדיין אוהבים אותו - אבל אנחנו יודעים שהוא חולה במחלה שתלך ותחמיר עם הזמן. וככל שהיא תלך ותחמיר הסיכוי שהוא יפגע בתינוקות חסרי ישע - הולך וגדל. והוא למעשה פצצת זמן מתקתקת - כלומר הקורבנות הם רק עניין של זמן.

אז מה נעשה? הרי אנחנו אוהבים גם את הילדים שלנו ורוצים להגן עליהם.

מה עושים? כאמור לעיל קובעים שהחזקת פורנוגרפיה פדופילית זו עבירה של שנת מאסר. ושנינו יודעים שמאסר בפועל הוא יקבל רק אם העבירה תחזור על עצמה שלוש-ארבע פעמים. מה שיותר חשוב זה ההרשעה.

ובמקרה הזה ההרשעה היא לא מטעמים של קלון - היא מטעמים של אזהרה. אני רוצה להאמין שבעקבות ההרשעה שכניו ובני משפחתו של אותו פדופיל ידעו לשמור טוב יותר על ילדיהם. ואני גם רוצה להאמין שהוא לא יהיה גנן או מורה או שרת בבית ספר לדוגמה.

ובסך הכל - הרי אותו אדם מכחיש שיש לו בעיה. לשיטתו החזקת חומר כאמור אינה נורמה פסולה. אם כן ההרשעה בעבירה שכזו אינה צריכה להפריע לו. שיעמוד ויגן על עמדותיו - ויש כאלה שעושים את זה - חפש ביוטיוב תמצא סרטונים שמסבירים למה פדופיליה זה דבר "טוב", "חיובי", "חינוכי", "נורמאלי".

* אני חוזר ומתנצל שלא היה לי זמן לחזור ולקרא את הדברים ולתקן טעויות הקלדה וניסוח שלבטח נפלו בדברי - אני חושב שאת הליבה של המסר שלי הצלחתי להעביר לך.

3/12/07 16:00  
Anonymous איל כתב/ה:

ל- D.H
כפי שאני מבין, אתה מנסה לבסס חריג לעיקרון שלפיו אין לקבוע עבירה פלילית למטרת הפחתת שיעור העבריינות, מבלי שהוכח שהנאשם אכן ביצע בפועל מעשה אנטי-חברתי. החריג שאתה מתבסס עליו עליו הוא הקושי שבאכיפה. בעוד שבעבירות אחרות ניתן לאכוף את המשפט הפלילי, בעבירה זו הקורבנות אינם מתלוננים, לכן הדרך היחידה לאכוף את עבירות המין הפדופיליות היא באמצעות מניעה מראש כלפי קבוצות סיכון.

נדמה לי, שהדברים אינם כה חד משמעיים ויותר מורכבים. המצב הנוכחי אינו של אפס אכיפה בעבירות מין פדופיליות. עבריינים פדופיליים נתפסים ומורשעים גם אחרי מעשה, כך שבאופן חלקי המשפט הפלילי בנושא זה נאכף. באופן חלקי, אבל למעשה המשפט הפלילי נאכף באופן חלקי לגבי כל העבירות. שיעור העבריינים בפועל גבוה כנראה משמעותית, משיעור הנתפסים.

אני מסכים, כי בעבירות מין פדופיליות קיימת בעיית אכיפה חזקה במיוחד, עקב גיל הקורבנות. אבל אכיפה מתבצעת.לכן זה עניין של דרגה. עכשיו השאלה הנשאלת היא האם הכמות הופכת לאיכות? האם העובדה שקיימת בעיית אכיפה בעבריינות זו ולמרות האכיפה שבכל זאת מתקיימת, האם הבדל הדרגה הזה יחסית לעבירות אחרות מצדיק שינוי מדיניות? את זאת צריך להראות. לא כל הגברת קושי מצדיקה שינוי מדיניות. מדוע העיקרון שאין מענישים על המחשבות או אין מענישים ללא פגיעה ממשית בקורבן, הוא מספיק חזק בשאר העבירות, אבל נסוג מפני הפדופיליה? מה שצריך להראות הוא מדוע העיקרון הזה לא מצליח לגבור גם על העבירה שיש עמה את בעיית האכיפה הגבוהה ביותר? בעיית האכיפה הגבוהה ביותר, אבל אולי לא גבוהה מספיק על מנת לכופף עקרונות יסוד במשפט פלילי של מדינה דמוקרטית? או לכופף את עקרון ההגנה על חפים. )חפים דה-פקטו, במובן שאין להם יכולת מעשית להימנע מביצוע העבירה).

עכשיו אתייחס באופן ספציפי יותר:

אם אתה מבקש רק להזהיר את הפדופיל על שגלש באתרי פורנו של ילדים, מדוע יש צורך בהרשעה ובפרסום שמו? את הנאשם עצמו ניתן להזהיר ע"י כך שבית המשפט אומר לו שבפעם הבאה יורשע וייענש. מדוע נחוצה גם ההרשעה?

אם הכוונה היא גם להזהיר את הציבור, אז יש כאן הטלת סטיגמה, פגיעה במוניטין האישי וסיכון לדחייה חברתית ותעסוקתית.

כיצד אתה מבסס את ההצדקה להרשיע לאור התיאוריה הקרימינולוגית של הסטיגמה כמניע קרימינאלי?

כיצד אתה מבסס את הטיעון שהסבל שייגרם לנאשם עקב הקלון הציבורי שיהיה מנת חלקו, כמחיר שהוא רצוי?

כיצד אתה משיב לטיעון שאולי אלה שייתפסו אינם אלה שיבצעו עבירה, ואלה שלא ייתפסו הם אלה שיבצעו עבירה? אם כך, אולי המחיר הכבד של קלון וסטיגמה לא יועיל למניעת עבריינות? כיצד אתה מבסס את הכדאיות של נטילת הסיכון הזה, למרות שאולי אין בכך כדי להועיל?

ובכלל, אם אתה סבור שאדם שמבצע בפעם הראשונה את העבירה לא צריך להיות מורשע, מדוע לא לציין בחוק שהרשעה לפי חוק זה תהייה כלפי אותו נאשם, רק מההרשעה השנייה ואילך? אתה סומך על שופטות ושופטים שלא ישלחו למאסר בעבירה ראשונה. אולם, אחת הבעיות במשפט הפלילי היא שהענישה אינה אחידה, ועוצמת אי-העקביות בדרגת הענישה לא רק בין שופטים אלא גם לגבי אותו שופט עצמו היא גבוהה. שופטות עלולות להיתפס לענישה הנובעת ממניע של זעם או מכך שהרגש המגונן על ילדים מקבל משקל יתר תוך השקפה שמרנית ואמונה תמימה ביעילות-יתר של הענישה או השקפה באשר לכוח העונשי כמפתח לפתרון בעיות חברתיות. לכן, לא הייתי סומך על שיקול דעתם של שופטים, בייחוד כאשר השיקול הגמולי (שהוא מילה מכובסת לנקם) הוא שיקול לגיטימי במשפט, וקיימת גם השפעה של הזעם הציבורי ושל הערך הגבוה שניתן בתרבות שלנו לילדים חסרי ישע. לכן, יש לעגן את הדבר בחוק.

אבל גם החל מהעבירה השנייה או השלישית, מדוע אתה סבור שאלה שייתפסו לא יהיו אותם אלה שהיו מבצעים פשע אלמלא נתפסו, ודווקא אותם אלה שלא נתפסו הם אלה שיבצעו מעשי פשע? לגולשים אלה אתה מייעד עונש מאסר. מדוע כדאי ליטול סיכון בעונש מאסר שמא אולי לא יועיל? האם אינך סבור שעונש מאסר הוא בעל פוטנציאל טראומטי מספיק כבד, כך שלא ניטול סיכון כבד זה ללא השגת התוצאות המקוות? האם סבל כה כבד, לא צריך להיות מוטל רק כאשר אנו משוכנעים שהוא באמת מפחית את שיעור הפשיעה?

ובכלל, אם המטרה היא מניעתית מדוע התגובה היא פלילית ולא טיפולית? באשר לבני-אדם בעלי הפרעות נפשיות המתקשים לשלוט בעצמם והם מהווים סכנה לציבור, ניתן לאשפזם בכפייה במסגרת טיפולית שאינה עונשית. אם פדופילים מסוכנים ברמה כזו שהם מהווים סכנה לציבור, דרך המלך היא אשפוז פסיכיאטרי. לפחות בכליאה זו אין הטלת קלון, שמם לא יפורסם וכך תימנע הסטיגמה וכן ברגע שמצבם יוטב הם ישוחררו. לעומת זאת בכלא, התנאים הטיפוליים פחות טובים (בכל זאת אין מדובר במוסד טיפולי) הסטיגמה חזקה יותר, שמם מתפרסם, והם לא משתחררים אפילו אם מצבם הוטב, אם טרם חלפה תקופת מאסרם.

אגב עניין זה, הצעתו של הקרימינולוג פרופ' שוהם בקשר לעבריינות סמים הייתה שהתגובה הפלילית צריכה להיות רק כלפי סוחרי סמים ולא כלפי משתמשי סמים. משתמשי סמים זקוקים לטיפול ולא לעונש. האם תגובה דומה לא צריכה להיות כלפי פדופילים? הם הרי לא בחרו את בעייתם הם נולדו לתוכה. האם עניינם לא צריך להיות יותר תרפויטי ופחות עונשי? (אני מתכוון כמובן, רק לאלה שטרם פגעו קטינים).

3/12/07 17:47  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

Hooray!

איל: יפה: שנינו מסכימים שהגישה צריכה להיות טיפולית ולא ענישתית - כמו שכתבת בסוף הפוסט האחרון.

ומה נעשה אם הפדופיל מסרב לקבל טיפול??? הוא חושב שאין לו שום בעיה! הוא בסדר! אנחנו הדפוקים! איך אפשר לא לרצות ל-יין ילדים קטנים???

אם אותו פדופיל מסרב לקבל טיפול, מה נעשה? הרי אנחנו מחוייבים להלימה מידתית - אם בן אדם רק החזיק פורנוגרפיה פדופידילת - שזה אסור - נקודה. מה נעשה? מהי מידת ההלימה המתאימה?


ננעל אותו במוסד סגור? נשלח אותו לכלא לכל ימי חייו? מחנה ריכוז? כיסא חשמלי? נסרס אותו? מה נעשה? מה?


יכול להיות שאנחנו חלוקים בשאלה האם החזקת פורנוגרפיה פדופילית היא עבירה? אני חושב שכן, אני חושב שגם החזקת סמלים ודגלים נאציים שלא לצרכים לימודיים או לתיאטרון לדוגמה, צריכה להיות עבירה.

יכול להיות שאנחנו גם חלוקים בשאלה מה צריכה להיות מידת ההלימה כלפי עבריינים מהסוג הנ"ל.

אבל לא משנה מה אנחנו חושבים בנקודות הנ"ל - יש חוק וזה מה שקובע. ובמקרה דנן החוק רחוק מאוד ממה שאתה מדבר עליו. ואם תנסה לתקוף את החוק הזה מכוח חוק יסוד כבוד האדם - לא תצלח דרכך.

אז מה עושים?


ונ"ב - אני לא אוהב כשאתה מסלף את העובדות. במקרה שאנחנו מדברים עליו אין מדובר באדם תמים שרק גלש לאתר אינטרנט שבמקרה היו בו גם כמה תמונות פדופיליות. אנחנו מדברים על אדם שהחזיק מאות ואם לא אלפי תמונות במחשב ועל גבי עותק קישח.

אני לא מכיר את כל יתר הפרטים, אבל מניסיון (לא כפדופיל) אני יכול להגיד לך שמשמעות הנתונים הנ"ל היא שהוא גם ניהל אורך חיים חריג. ועשה עוד קצת מעבר לרק להחזיק פרסומים מחרידים כאמור לעיל. הרי לא סתם המשטרה הגיע לאיו הביתה.

אילו היה מדובר במשהו שנעשה בדלת אמותיו של אותו אדם - הרי המשטרה לא הייתה מגיעה אליו לעולם.

3/12/07 18:11  
Anonymous איל כתב/ה:

יש חוק והוא הקובע-אני מסכים. כל הויכוח הוא האם החוק ראוי ולא האם הוא קובע. אני מחזיק בתפיסת משפט פוזיטיבי, שגם חוקים לא ראויים הם קובעים, ולא בגישת המשפט הטבעי.

כמובן, שמכך שהנורמה תקפה משפטית לא נובע אוטומטית מה צריך להיות גזר הדין.

באשר לאלה המסרבים לקבל טיפול והם ממשיכים להיות מסוכנים לציבור, יש הסדר בחוק לפיו פסיכיאטר מחוזי מוסמך לצוות על אשפוז כפוי. הדבר רלבנטי לא רק לפדופיליה, אלא לכל הפרעה מנטאלית שיש בה מסוכנות מספקת. השאלה, מדוע לא לנהוג בפדופילים לפי אותו קריטריון שנוהגים בכל מסוכנות מנטאלית? מי שטוען למסוכנותו של פדופיל, יתכבד וירים את נטל ההוכחה ויעמוד בקריטריון של עילת האשפוז הכפוי. אם הוא לא עומד בקריטריון, אולי הוא לא מסוכן מספיק כדי להצדיק אשפוז כפוי?

מדוע מה שלא מצדיק אשפוז כפוי מצדיק מאסר כפוי?

אני יכול להסכים בשתי ידיים, שיש קושי משמעותי לתפוס פדופילים היות וקטינים אינם נוטים להתלונן. השאלה היא כיצד הפתרון של הרשעת הצופה בתמונות ובהמשך גם מאסרו, מועיל לאכיפה יותר יעילה? יש להראות קשר סיבתי בין טיפול בגולשים (כמובן רק אלה שנתפסים) לבין הפחתת הפגיעה בקטינים. אם המהלך של הרשעת הגולשים לא מועיל, נותרנו עם הבעיה המקורית-ללא פתרונה.

אפשר לומר, אולי זה יצליח, שווה לנסות. כאן השאלה היא האם הטלת סטיגמה שהיא פגיעה קשה באדם שאולי בעתיד לא יעשה דבר, היא פגיעה ששווה ליטול סיכון בגינה, כך שאולי נמנע פשיעה עתידית?

כפי שטענתי, אסטרטגיית מקסימין לפיה יש למנוע את התוצאה הגרועה ביותר (גם אי-הצלחה למנוע וגם פגיעה סטיגמטית מחייבת לא ליטול סיכון זה

אני לא מכחיש שיש נזק בהחזקת פרסומי תועבה. הדבר מסייע למימון תעשיית הפורנו של ילדים אני טוען רק שניים אלה: (1) למרות הנזק, חלק מהגולשים אינם מודעים לכך שהם מבצעים עבירה. (2) למרות הנזק, הפעלת המשפט הפלילי אינה מסייעת להפחתתו. לפחות קיים סיכון שהמשפט הפלילי לא יצליח לפתור את הבעיה החברתית הזו. משפט פלילי שלא מצליח לפתור את הבעיה החברתית, אותה הוא מתיימר לפתור, הוא משפט שמשתמש בנזק העונשי הכבד ללא תועלת בצידו.

הנאשם שלנו, אכן החזיק חומר רב על דיסק קשיח, אבל השאלה היא האם היה מודע לאיסור הפלילי? ייתכן שחשב בתום-לב (כמו המגיב ההמום והנסער שהציג את פסק הדין) שהדבר הוא חלק לגיטימי מזכויות הפרט שלו. אין מדובר בעבירה מובנת מאליה, שכל אזרח שלא למד משפטים מודע לה. אפילו המחוקק הודה בדברי ההסבר להצעת החוק, שהוא התלבט האם לחוקק אותה. כלומר התלבט, אפילו לגבי מצבים של החזקת כמות רבה של חומר על דיסק קשיח.לכן, אפילו עבור המחוקק (המסיח לפי תומו) העבירה הזו לא מובנת מאליה.אגב, מעולם לא טענתי שהנאשם לא החזיק כמות רבה של חומר, לכן לא ברורה הטענה שאני מסלף. יש להבחין בין טענות במישור העקרוני (לגבי נאשמים פוטנציאליים, לאו דווקא מסוגו של הנאשם הזה), לבין טענות ספציפיות על הנאשם האמור.

באשר לטענה שהנאשם כנראה ביצע דברים חריגים, שאלמלא כן לא היה נתפס. מדוע לא להוסיף ליסודות העבירה של החזקת פרסומי תועבה, גם את המעשים החריגים האלה? אם אלה מעשים שמצביעים על מסוכנות גבוהה, ניתן להוסיף ללשון החוק דרישה שתנאי להרשעה הוא הוכחת מסוכנות גבוהה, לחילופין, ניתן להוסיף יסודות עובדתיים נוספים נוסף על עצם ההחזקה, שמצביעים על המסוכנות, באופן שתהייה הלימה בין הגדרת העבירה לבין מסוכנות מספקת.

3/12/07 19:26  
Blogger D.H. כתב/ה:

לאיל,

הבנתי את ההבדל בנינו:

אתה מחזיק בתפיסת משפט פוזיטיבי, שגם חוקים לא ראויים הם קובעים, ולא בגישת המשפט הטבעי.

ואילו אני מחזיק בשיטת משפט נון-פוזיטיבית.

ההבדל בנינו הוא שבשיטת המשפט שלי מקדשים את ערך אהבת האדם. ואילו שיטת המשפט שלך הובילה בסופו של דבר לנאציזים באירופה.

תחשוב על זה.

3/12/07 20:16  
Anonymous איל כתב/ה:

D.H

נדמה לי שיש לפנינו אי הבנה בהמשגה המוסרית והיוריספרודנטית.

תורת המשפט הפוזיטיביסטית, משמעותה שמבחינה מושגית, יכול להיות חוק תקף שאינו ראוי מוסרית. כלומר, אין סתירה לוגית בין המושג "חוק" לבין היותו בלתי מוסרי.

אין זה אומר שהחוק הזה הוא חוקתי ולכן ייתכן ויש לבטלו.

אין זה אומר שהחוק הזה הוא מוסרי. יש חוקים לא מוסריים שמוצדק להפר אותם ויש מצבים שמוצדק לנקוט בסרבנות אם החוק אינו מוסרי דיו.

אבל במישור המושגי (להבדיל מהמוסרי) אין זה אומר שהנורמה הבלתי-מוסרית אינה חוק.

אהבת האדם היא בראש וראשונה ערך מוסרי, ללא קשר למשפט. מערכת משפטית מחויבת לכבד ערך זה על מנת להיות מערכת ראויה. מערכת משפט שאינה מכבדת את ערך האדם, אין חובה לציית לה אבל היא עדיין מערכת משפט.

מה שאתה טוען שהוליך לנאציזם אינו תפיסת משפט פוזיטיביסטית אלא המחשבה שחובת הציות לחוק היא חובה מוחלטת. אין משהו בפוזיטיביזם, שמצדיק את הרעיון שחובת הציות לחוק היא מוחלטת. ודאי שאין בו משהו שמצדיק את שלילת ההומניזם.

אני ציינתי בתגובתי הקודמת את הפוזיטיביזם, בתגובה לתמיהה מדוע אני מותח ביקורת על נורמה שהיא בגדר חוק שהוא קובע עבורינו.

אילו הית סבור כמוני שהחוק הזה לא ראוי האם לשיטתך, הנון פוזיטיביסטית, היית טוען שזה לא חוק בכלל?

לסיום, זה בסדר גמור ואין צורך להתנצל על היעדר העריכה של התגובות. טעויות למיניהן הן חלק טבעי מכתיבה שוטפת. אני אוהב את כתיבתך גם אם לא תמיד קיימת הסכמה.

3/12/07 21:07  
Blogger D.H. כתב/ה:

לא, לא, לא.

תשאל את פרופ' זלצברג. למדתי אצלו קורס בתורת משפט.

היסודות הרעיוניים של תורת המשפט הובילו בסופו של דבר לנאציזם ולשואת היהודים והאחרים באירופה.

על זה אין ויכוח - לא משנה מה תגיד.
אלא אם כן פרופ' זלצברגר עצמו - שלבטח קורא את הבלוג - יגיד אחרת.

3/12/07 21:22  
Blogger D.H. כתב/ה:

התכוונתי לעיל לתורת המשפט הפוזיטיבי.

3/12/07 21:23  
Anonymous איל כתב/ה:

יש להבחין בין השאלה מה אומת תורת המשפט הפוזיטיביסטית לבין השאלה איך הבינו אותה והאם סילפו אותה?

יכול להיות שהגרמנים הבינו בטעות שפוזיטיביזם משמעו חובת ציות מוחלטת לחוק, לכן גילו צייתנות כלפי המשטר.

אבל אם כך, זו טעות של הגרמנים ולא של הפוזטיביזם.

אני לא בטוח מה היה המקום של הגורם הזה מבין שלל הגורמים לעליית הנאציזם: המשבר הכלכלי, הקיטוב במערכת המפלגתית, הרגשת ההשפלה של חוזה ורסאי, המורשת של שנאת יהודים באירופה, ההשפעה "המדעית" כביכול של תורת הגזע.

היטלר טען שהוא עלה לשלטון בשם עיקרון שלטון הרוב, שהרי הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות. האם בשל כך יש לפסול את עיקרון שלטון הרוב, היות והוא שימש אמתלא להצדקת השלטון הנאצי, ואולי גם שכנע את העם הגרמני שבשל כך זהו שלטון לגיטימי?

אייכמן טען במשפטו שהוא סבר שבמעשיו הוא מציית לצו הקטגורי של קאנט. האם בשל כך נפסול את תורת המוסר הקאנטיאנית?

כמעט לכל רעיון חיובי יהיו מסלפים ונושאי דגל להרע.

נדמה לי, שבפלשתינה (א"י) בתקופת המנדט שלטה תורת משפט פוזיטיביסטית. הדבר לא הפריע לקיים עלייה בלתי-לגאלית, להחזיק בנשק בלתי-לגאלי ולהקים התיישבות בלתי-לגאלית.

הנה, למרות שסטינו מנושא הפוסט המקורי, שוב חזרנו לגרמניה ולנאציזם.

3/12/07 22:03  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אולי איזה מרצה בכיר יתרום כמה מילים על השביתה המתמשכת?

15/12/07 19:12  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאור אי ההיענות לקריאה הקודמת, להלן כמה מילים על השביתה אשר נקלטו באמצעות האזנת סתר למוחו של מרצה בכיר:

1. איזה כיף לי. לא מלמד, מקבל כסף, סטודנטים לא מציקים לי. למה אנחנו בכלל דנים על סיום השביתה?

2. צדקתי. הציבור באמת מטומטם. לא מבדילים בין "מורים" ל"מרצים" (בסה"כ שתי אותיות, בוודאי שהם לא יבחינו). קצת מוזר לי שגם הסטודנטים מטומטמים ותומכים בנו. למרות שאנחנו יורקים להם בפרצוף. נו, בגלל זה הם סטודנטים ואני מרצה. בכיר, בכיר.

3. אני שוקל לחזור בתשובה. השכר שלנו נשחק ב-36 אחוז ב-10 שנים ובכל זאת אני עדיין בעשירון השכירים העליון, טסתי 7 פעמים השנה לחו"ל וביום רע אני חוזר הביתה ב-1600. אז באמת קורים ניסים.

והם עוד תופסים ממני סוציאליסט...

24/12/07 09:46  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

היי אנונימוס שכחת משהו:

איזה כיף גם שאני מגדל דור של נכשלים שאף אחד מהם לא יהיה יכול להחליף אותי בתפקידי באוניברסיטה. הרי לפחות בפקולטה למשטים כל המרצים התחנכו בחו"ל. ואף אחד מהסטודנטים שלהם לא יהיה מרצה. מה נקרא מונופול. אז שישבתו, גם ככה אנחנו רוצים אקדמיה ישראלית ולא אמריקאית.

24/12/07 12:00  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לא, האמת שסוגיית התחרות עם כשרונות צעירים לא ממש מטרידה אותי, שהרי בערך בגיל 40, אחרי שעבדתי קשה כמה שנים והשפרצתי את אסופת המאמרים הנדרשת, אני זוכה לקביעות.

משכורת נאה, פנסיה תקציבית ותנאים סוציאליים מופלגים מובטחים לי תמורת 6 שעות הוראה שבועיות לכל היותר (שגם אותן אפשר לכסת"ח בקלות, ממילא עוזרי ההוראה בודקים את העבודות והבחינות ומשום מה הם גם נלהבים להעביר שיעורים). לכו תדעו, אני אפילו יכול "ללמד" במכללה ולהשלים הכנסה.

אז מה אם בשיעורים שלי אני מלמד שתגמול כזה הוא בלתי יעיל בעליל ומוביל לסטגנציה ובינוניות?

24/12/07 12:50  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

די לא יפה ולא נכון.

24/12/07 14:05  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>