על היוזמות החדשות של שר המשפטים הטרי

עלי זלצברגר

הדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה. מומחי מדעי המדינה רואים כחידה איך מדינה ללא חוקה כתובה, במצב חירום תמידי מאז הקמתה, שירשה מערכת שלטון ומשפט קולוניאלית ושהרוב המכריע של האבות המיסדים שלה בא ממדינות ללא מסורת דמוקרטית, הצליחה להקים דמוקרטיה ולשמר אותה במשך 60 שנים. המערכת המשפטית של ישראל ובראשה בית המשפט העליון הם אולי הפתרון לחידה. בעיקר בזכותם יש לנו היום דמוקרטיה בישראל.

על רקע זה יש להביע פליאה על הקלות הבלתי נסבלת בה מציע שר המשפטים הטרי לערוך רפורמות מהותיות כל כך במערכת המשפט. שיטת מינוי השופטים בישראל הנמצאת על מכונה משנת 1953 הינה אחד ההסברים להצלחת המערכת השיפוטית הישראלית, לעובדה שהרשות השופטת מקצועית, נקיה משחיתות, ואחראית לשימור מרכיבים חיוניים של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לרשויות השלטון האחרות היא משדרת יציבות ואמינות. גם בפרספקטיבה השוואתית יש לנו רשות שופטת מצוינת, אפילו בהשוואה לחלק מהדמוקרטיות הותיקות והמבוססות ביותר. הוועדה למינוי שופטים, בה פועל איזון עדין בין פוליטיקאים למקצועני משפט, היתה בשנים האחרונות מודל חיקוי ושימשה השראה לרפורמות במדינות כמו בריטניה וקנדה. שיטה זו היא נתון קוסטיטוציוני חשוב בחוקה הישראלית. אין לשנות את הרכב הוועדה בהליך חקיקה רגיל על פי גחמה של שר שאך זה עתה נכנס לתפקידו.

אין זה אומר שלא צריך לחתור לשיפור איכות השופטים, לבחינה יותר מדוקדקת של המועמדים (כולל ציוניהם באוניברסיטה ורמת השכלתם - תואר שני או שלישי), אך כאן יש לערוך אבחנות דקות בין שינוי השיטה לךשיפורים במסגרתה.

גם הביקורת השיפוטית על חוקיותם של חוקים הינה חלק מהחוקה המאטריאלית של מדינת ישראל, המלווה אותנו כמעט 40 שנה, מאז 1969. גם זה עניין חוקתי כבד משקל, אותו אין לשנות מהיום למחר בחקיקה רגילה, מבלי שנערך דיון ציבורי ומקצועי מקיף בהצעה החדשה. זהו נושא שצריך לעמוד על סדר יומה של וועדת חוקה חוק ומשפט במסגרת הפרויקט החיוני של השלמת החוקה. שר המשפטים מעוניין להביא לאיזון טוב יותר בין הרשויות, אבל צמצום סמכות בג"צ להחזרת חוקים לכנסת במקום ביטולם יכול להביא בדיוק לתוצאה ההפוכה, בה בג"צ ירסן עצמו פחות בביקורתו. עד היום נהג בג"צ במשנה זהירות וביטל חוקים רק פעמים ספורות. הפחתת סמכותו יכולה להביא לשיחרורו מהמדיניות המאופקת, בדיוק כשם שחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביא בדיוק לתוצאה ההפוכה מזו שהיתה מטרתם של הוגיו. יש לבחון באופן מעמיק אם המודל הקנדי המוצע מתאים לתרבות הפוליטית הישראלית ולמבנה הפרדת הרשויות אצלנו, בו הרשות השופטת היא המאזנת היחדה של הרשות המחוקקת והמבצעת.

במקום לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון ובעוצמתו, יש לפעול לשיפור האיכות וההתנהלות של הרשויות האחרות- המחוקקת והמבצעת. הדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה. יש עבוד קשה כדי לשמר אותה והגן עליה מפני כוחות לא מבוטלים המבקשים לכרסם בה..

תגובה להצעת עדאלה לחוקה דמוקרטית לישראל

אילן סבן


"אני חי לי במבוך/ במקום בו המלאכים מפחדים לדרוך/... אתם אומרים שאנחנו שווים, וכשאני דופק לכם בדלת/ surprise surprise אתם בכלל לא עונים". [תאמר נפאר].
הדפיקה על דלתנו היא ארוכת-שנים, ולמזלנו היא נמשכת, לא מתחלפת במהלומות. הדבר העצוב הוא שנותרנו, הישראלים-היהודים שבינינו, קהי-חושים. אנחנו ממעטים להעריך את הדבקות בדיבור, את הדחייה העיקשת של האלימות על ידי רוב מוחלט של בני המיעוט הערבי. אנחנו אפילו מסרבים להתרשם מכך שדבקות זו לא התערערה על אף ששים שנה של קיפוח, ארבעים שנה של כיבוש, שבע שנים של הקזת דם אכזרית והדדית בין מדינתו של המיעוט לבין עמו, הרג מפגיני המיעוט בידי המשטרה, זניחת הדוח האמיץ והמפוכח ביותר שיצא תחת ידינו כחברה – דוח ועדת אור – וקבלת חוקים גזעניים, כמעט מפורשים, כמו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
כמו אל מול הפלסטינים אנחנו מתנים את הקשב שלנו בתנאים מוקדמים כמעט בלתי אפשריים. המיעוט צריך לוותר, מראש, על הצגת תפישת הצדק שלו, שהיא שותפות מלאה, דו-לאומית, במדינה בתוך גבולות הקו הירוק. הוא צריך לשרת בצבא או בשירות אזרחי כתנאי להקטנת האפליה, ועוד. זו כנראה הסיבה לתשומת הלב המעטה יחסית לה זוכה מסמך חשוב מטעמו של המיעוט: הצעת החוקה שגיבש ארגון עדאלה, תחת הכותרת "החוקה הדמוקרטית". מדובר בהצעה מעמיקה שבולט כי הושקעה בה מחשבה רבה. המעט לו היא ראויה הוא התמודדות עמה. אקח על עצמי מקצת המשימה. אציג בתחילה את החיוב שאני רואה בה, ואעבור לצלליה.

ראשית, ההצעה מצהירה ישירות כי גבולות המדינה המוסכמים בעיניה הם גבולות הקו הירוק, משמע, היא מאמצת את פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורואה את חיינו המשותפים כאן ממשיכים במדינה שבה רוב יהודי. שנית, היא מציעה "דמוקרטיה חוקתית", כזו שבה זכויות האדם מעוגנות בחוקה נוקשה וזוכים להגנת בית המשפט בדרך של ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים הפוגעים בזכויות. שלישית, היא משרטטת את זכויות הפרט, הזכויות המשותפות של האזרחות, באופן בהיר הדומה לחוקות דמוקרטיות אחרות. מרכזית כאן כמובן היא הזכות החוקתית לשוויון. רביעית, אני עצמי מסכים מאד גם לחלק מהזכויות הקיבוציות הנתבעות "בחוקה הדמוקרטית": אוטונומיה תרבותית (המסויגת בצורך שלא תפגע ב"מיעוט שבתוך המיעוט"), והשתתפות המיעוט בסמלי המדינה. אמנם אינני מקבל את הדרישה לשותפות מלאה, שוויונית, במישור הסמלים בין רוב המונה שמונים אחוזים באוכלוסיה לבין מיעוט, גם אם מיעוט יליד. אך אני שותף לדחיית מצב הדברים הנוכחי, לפיו הסמלים שמורים בלעדית לקהילת הרוב. חמישית, קשה לטעמי שלא לקבל את תביעת ההצעה להשבת העקורים אזרחי ישראל (איקרית, ברעם ואחרים) לאדמותיהם, אם הנסיבות מאפשרות זאת, שהרי דרישה זו לא משנה דבר וחצי דבר ביחסים הדמוגראפיים בין יהודים וערבים בישראל. כך גם ראוי להיענות לתביעה האזרחית להכרה ב"כפרים הלא מוכרים".

מהן מנגד בעיותיה של ההצעה? ראשית, הצעת החוקה קושרת את כל דרישותיה – שחלקן הגדול כאמור מוצדקות לחלוטין – במעבר לפרדיגמה חדשה, דו-לאומית (ובניסוחה המעט חמקמק: "מדינה דו-לשונית ורב-תרבותית"). משמע, ההצעה כורכת את דרישותיה בזניחה של פרדיגמת המדינה היהודית והדמוקרטית. לפעמים יש הכרח במעברים רדיקליים, אך משום שמעברים מעין אלה הם קשים ותובעניים מאד, צריך לטרוח הרבה בכדי לשכנע שהם אכן הכרחיים. האם כדי להשיג את א', ב' ו-ג', חייבים להשיג בהכרח גם את ד' ואת ה', שהם בלתי ניתנים לעיכול מבחינת הקהילה האחרת? הרי, כאמור לעיל, תביעות רבות המופיעות בהצעות החוקה אינן מנתצות את הפרדיגמה הציונית – הקצאת קרקע לערבים, אוטונומיה תרבותית לערבים (בדומה לאוטונומיה הנתונה לחרדים), השתתפות בסמלי המדינה, השבת העקורים (להבדיל מזכות השיבה לפליטים) – כל אלה ועוד ניתנים להשגה ואף ראויים לחתירה על פי תפיסות הומניסטיות של הציונות. מדוע אם כן לפנות בהצעה שנשמעת כמו "הכל או לא כלום"?
קושי שני הנלווה לתביעתה של "החוקה הדמוקרטית" להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית נוגע לתנאים הנחוצים ליציבותה של מסגרת שכזו. ההצעה לדו-לאומיות היא הצעה לתאומוּת סיאמית, בתנאים שהם קשים ביותר לתאומוּת מעין זו. אנו אמורים להיכנס אליה מבלי שנפתרת בינינו לבין העם הפלסטיני מחלוקת היסוד על זכות השיבה; כאשר ברקע הקרוב שלשת אלפי הרוגים פלסטינים ויותר מאלף ישראלים-יהודים; כאשר נוכחת אי-יציבות דמוגרפית; כאשר התרבות הפוליטית הדמוקרטית אינה חזקה בשני הצדדים; כאשר יש הבדלים סוציו-אקונומיים גדולים בין העמים; ועוד. אלו תנאים שונים בעליל מאלו שליוו את התגבשותן של הדוגמאות הקלאסיות של המדינה הדו-לאומית המוכרות לנו, שוויץ, בלגיה וקנדה.
קושי שלישי נוגע למכשול האפשרי שהצעת "החוקה הדמוקרטית" מציבה – שלא ברצונה – לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. מצד אחד, כדי שיבשלו התנאים למסגרת דו-לאומית נחוץ פתרון מקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שהרי לא ניתן לקיים שותפות, זכות וטו, מסגרת דו-לאומית, כשאין הסכמה רחבה של שתי הקהילות ביחס לערכים משותפים ותכליות משותפות, במיוחד בנושאים הנוגעים לחיים ומוות. ואולם כדי שהסכסוך הזה יסתיים צריכה לקרות בתווך טראומה קשה שהיא חמורה בהרבה מההתנתקות מרצועת עזה. נסיגה פחות או יותר אל הקו הירוק. והנה כדי שזו תתרחש, תנאי הכרחי הוא העדר "תוכנית שלבים" ברקע; העדר תביעה למדינה דו-לאומית. במילים אחרות, הנסיגה הגדולה, אם תתרחש, תהא תולדה של החלטה תועלתנית של הישראלים היהודים שזו הדרך היחידה להישרד. תהא זו החלטה, כי רק הויתור על הכיבוש ונסיגה מלאה מאפשר את המשך הריבונות, את שמירת אי-התלות באחרים. והנה מסגרת דו-לאומית נתפסת בדיוק כויתור על אי-התלות הזו. היא מבססת זכות וטו למיעוט בנושאים שנתפסים קריטיים.

נקודות המחלוקת ונקודות ההסכמה פרושות אם כן. הזמן לא עמד מלכת. הדפיקה בדלת התמשכה, אך הניצב מאחוריה הוא אסרטיבי יותר, רהוט יותר והוא דבק בנתיב הדיאלוג. במקום להיבהל, במקום לשאוף להחזיר את 'גן-העדן' האבוד של מיעוט כנוע, שהוא כחומר בידי היוצר, נפעל סוף סוף על פי מידת ההוגנות.
נסכים על מתן מה שראוי היה לתת כבר שנות דור ויותר, ולא נתנה את הנתינה בשום תנאי, שהרי היא זכות אזרחית ולא חסד, ונתעקש רק על אותם דברים שראוי באמת להתעקש עליהם: שערי הכניסה לישראל, השליטה בכוחות הביטחון שלה, ודומיננטיות (אך לא בלעדיות) בסמליה.

הארכת חופשת הלידה - רק לאבות

גיא דוידוב

השבוע אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק שמבקשת להאריך את חופשת הלידה מ-12 ל-14 שבועות. במפתיע קיבלה ההצעה תמיכה מוועדת השרים לענייני חקיקה. לדברי השר יעקב אדרי (ראו עמוד 65 למסמך דברי הכנסת), עמדת הממשלה היא לתמוך בהארכת חופשת הלידה ל-13 שבועות בשנתיים הקרובות ו-14 שבועות לאחר מכן, על אף העלות המשמעותית, שמוערכת ב-400 מליון ₪ לשנה.

חופשת לידה בתשלום היא מרכיב חיוני במדינת רווחה – חיוני בעיקר כדי לאפשר השתלבותן של נשים בשוק העבודה. הארכת החופשה בתשלום היא בהחלט ראויה. ברם, אם כבר יש נכונות של הממשלה לממן הארכה כזו, תועלת רבה יותר תושג אם השבועיים הנוספים יוקצו לגברים בלבד. הצעתי הינה להעניק לבני הזוג תוספת של שבועיים לחופשת הלידה (14 במקום 12 שבועות בסך-הכל, בהתאם למוצע) רק כאשר האב ייקח לפחות שלושה שבועות מחופשה זאת. כך תנוצל התוספת כדי לתמרץ גברים לקחת חלק מחופשת הלידה. למעשה, מאחר שניתן להניח שניצול הזכות לא יהיה מלא, אפשר באותה עלות להאריך את חופשת הלידה אף לתקופה ממושכת יותר (למשל 15 או 16 שבועות, מתוכם 3 או 4 שבועות שיוקצו לאבות בלבד).

אי-השוויון בחלוקת הנטל במשפחה הוא המכשול העיקרי בדרך להשגת שוויון לנשים בשוק העבודה. נשים רבות מצופות לשאת במרבית נטל הטיפול בילדים לבדן, ועל כן נאלצות "לבחור" במשרות חלקיות או במקצועות שמאפשרים יום עבודה קצר וחופשות ארוכות. הפתרון טמון בחלוקה שוויונית יותר של הנטל בבית, ואף שאין אפשרות, כמובן, לכפות זאת, ראוי וצריך לנקוט במגוון אמצעים כדי לתמרץ ולקדם שינוי חברתי זה. חופשת הורות לגברים מהווה מרכיב חשוב במסגרת אותם אמצעים. במרבית מדינות אירופה קיימת הבחנה בין חופשת לידה (קצרה יחסית, להתאוששות פיזית מהלידה) לחופשת הורות (לטיפול בילדים), כאשר את חופשת ההורות יכולים בני הזוג לחלק ביניהם באופן שוויוני. גם בישראל, מאז 1998 יכולים גברים לקחת מחצית מחופשת הלידה, אך בתנאים מגבילים מאד. במתקדמות שבמדינות אירופה לא מסתפקים בקביעה כי בני הזוג יוכלו לחלק ביניהם את החופשה בשוויוניות, אלא מכירים במציאות הלא-שוויונית, ומוסיפים תמריצים לגברים לקחת חלק מהחופשה, בדיוק באופן המוצע לעיל. מן הראוי לאמץ גישה זו, שנראית לי מרכיב הכרחי במאבק לשוויון בין המינים בשוק העבודה ובכלל. יש להקל על המגבלות המוטלות כיום על גברים המבקשים לקחת חופשת לידה (למעשה חופשת הורות), ולהוסיף תמריץ כאמור.

מספר שבועות של האב עם הרך הנולד לא יביאו לבדם לשינוי דרמטי בחלוקת הנטל במשפחה. אבל הם יוכלו לתרום באופן לא מבוטל לשינוי כזה, בפרט – בשלב ראשון – אצל זוגות שיש להם רצון לחלוקה שוויונית יותר, אבל נגררים לחלוקה מסורתית בגלל התפקיד העיקרי של האישה ב-12 השבועות הראשונים. לתקופה זו יש השלכה גם על ההמשך. מכאן חשיבותה של ההצעה האמורה לעיל. נכונות הממשלה להאריך את חופשת הלידה היא הזדמנות יוצאת דופן ליצור חופשת הורות עם תמריץ לגברים, מבלי להפחית בכך את חופשת ההורות ממנה נהנות כיום הנשים.