על היוזמות החדשות של שר המשפטים הטרי

עלי זלצברגר

הדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה. מומחי מדעי המדינה רואים כחידה איך מדינה ללא חוקה כתובה, במצב חירום תמידי מאז הקמתה, שירשה מערכת שלטון ומשפט קולוניאלית ושהרוב המכריע של האבות המיסדים שלה בא ממדינות ללא מסורת דמוקרטית, הצליחה להקים דמוקרטיה ולשמר אותה במשך 60 שנים. המערכת המשפטית של ישראל ובראשה בית המשפט העליון הם אולי הפתרון לחידה. בעיקר בזכותם יש לנו היום דמוקרטיה בישראל.

על רקע זה יש להביע פליאה על הקלות הבלתי נסבלת בה מציע שר המשפטים הטרי לערוך רפורמות מהותיות כל כך במערכת המשפט. שיטת מינוי השופטים בישראל הנמצאת על מכונה משנת 1953 הינה אחד ההסברים להצלחת המערכת השיפוטית הישראלית, לעובדה שהרשות השופטת מקצועית, נקיה משחיתות, ואחראית לשימור מרכיבים חיוניים של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לרשויות השלטון האחרות היא משדרת יציבות ואמינות. גם בפרספקטיבה השוואתית יש לנו רשות שופטת מצוינת, אפילו בהשוואה לחלק מהדמוקרטיות הותיקות והמבוססות ביותר. הוועדה למינוי שופטים, בה פועל איזון עדין בין פוליטיקאים למקצועני משפט, היתה בשנים האחרונות מודל חיקוי ושימשה השראה לרפורמות במדינות כמו בריטניה וקנדה. שיטה זו היא נתון קוסטיטוציוני חשוב בחוקה הישראלית. אין לשנות את הרכב הוועדה בהליך חקיקה רגיל על פי גחמה של שר שאך זה עתה נכנס לתפקידו.

אין זה אומר שלא צריך לחתור לשיפור איכות השופטים, לבחינה יותר מדוקדקת של המועמדים (כולל ציוניהם באוניברסיטה ורמת השכלתם - תואר שני או שלישי), אך כאן יש לערוך אבחנות דקות בין שינוי השיטה לךשיפורים במסגרתה.

גם הביקורת השיפוטית על חוקיותם של חוקים הינה חלק מהחוקה המאטריאלית של מדינת ישראל, המלווה אותנו כמעט 40 שנה, מאז 1969. גם זה עניין חוקתי כבד משקל, אותו אין לשנות מהיום למחר בחקיקה רגילה, מבלי שנערך דיון ציבורי ומקצועי מקיף בהצעה החדשה. זהו נושא שצריך לעמוד על סדר יומה של וועדת חוקה חוק ומשפט במסגרת הפרויקט החיוני של השלמת החוקה. שר המשפטים מעוניין להביא לאיזון טוב יותר בין הרשויות, אבל צמצום סמכות בג"צ להחזרת חוקים לכנסת במקום ביטולם יכול להביא בדיוק לתוצאה ההפוכה, בה בג"צ ירסן עצמו פחות בביקורתו. עד היום נהג בג"צ במשנה זהירות וביטל חוקים רק פעמים ספורות. הפחתת סמכותו יכולה להביא לשיחרורו מהמדיניות המאופקת, בדיוק כשם שחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביא בדיוק לתוצאה ההפוכה מזו שהיתה מטרתם של הוגיו. יש לבחון באופן מעמיק אם המודל הקנדי המוצע מתאים לתרבות הפוליטית הישראלית ולמבנה הפרדת הרשויות אצלנו, בו הרשות השופטת היא המאזנת היחדה של הרשות המחוקקת והמבצעת.

במקום לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון ובעוצמתו, יש לפעול לשיפור האיכות וההתנהלות של הרשויות האחרות- המחוקקת והמבצעת. הדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה. יש עבוד קשה כדי לשמר אותה והגן עליה מפני כוחות לא מבוטלים המבקשים לכרסם בה..