תגובה להצעת עדאלה לחוקה דמוקרטית לישראל

אילן סבן


"אני חי לי במבוך/ במקום בו המלאכים מפחדים לדרוך/... אתם אומרים שאנחנו שווים, וכשאני דופק לכם בדלת/ surprise surprise אתם בכלל לא עונים". [תאמר נפאר].
הדפיקה על דלתנו היא ארוכת-שנים, ולמזלנו היא נמשכת, לא מתחלפת במהלומות. הדבר העצוב הוא שנותרנו, הישראלים-היהודים שבינינו, קהי-חושים. אנחנו ממעטים להעריך את הדבקות בדיבור, את הדחייה העיקשת של האלימות על ידי רוב מוחלט של בני המיעוט הערבי. אנחנו אפילו מסרבים להתרשם מכך שדבקות זו לא התערערה על אף ששים שנה של קיפוח, ארבעים שנה של כיבוש, שבע שנים של הקזת דם אכזרית והדדית בין מדינתו של המיעוט לבין עמו, הרג מפגיני המיעוט בידי המשטרה, זניחת הדוח האמיץ והמפוכח ביותר שיצא תחת ידינו כחברה – דוח ועדת אור – וקבלת חוקים גזעניים, כמעט מפורשים, כמו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
כמו אל מול הפלסטינים אנחנו מתנים את הקשב שלנו בתנאים מוקדמים כמעט בלתי אפשריים. המיעוט צריך לוותר, מראש, על הצגת תפישת הצדק שלו, שהיא שותפות מלאה, דו-לאומית, במדינה בתוך גבולות הקו הירוק. הוא צריך לשרת בצבא או בשירות אזרחי כתנאי להקטנת האפליה, ועוד. זו כנראה הסיבה לתשומת הלב המעטה יחסית לה זוכה מסמך חשוב מטעמו של המיעוט: הצעת החוקה שגיבש ארגון עדאלה, תחת הכותרת "החוקה הדמוקרטית". מדובר בהצעה מעמיקה שבולט כי הושקעה בה מחשבה רבה. המעט לו היא ראויה הוא התמודדות עמה. אקח על עצמי מקצת המשימה. אציג בתחילה את החיוב שאני רואה בה, ואעבור לצלליה.

ראשית, ההצעה מצהירה ישירות כי גבולות המדינה המוסכמים בעיניה הם גבולות הקו הירוק, משמע, היא מאמצת את פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורואה את חיינו המשותפים כאן ממשיכים במדינה שבה רוב יהודי. שנית, היא מציעה "דמוקרטיה חוקתית", כזו שבה זכויות האדם מעוגנות בחוקה נוקשה וזוכים להגנת בית המשפט בדרך של ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים הפוגעים בזכויות. שלישית, היא משרטטת את זכויות הפרט, הזכויות המשותפות של האזרחות, באופן בהיר הדומה לחוקות דמוקרטיות אחרות. מרכזית כאן כמובן היא הזכות החוקתית לשוויון. רביעית, אני עצמי מסכים מאד גם לחלק מהזכויות הקיבוציות הנתבעות "בחוקה הדמוקרטית": אוטונומיה תרבותית (המסויגת בצורך שלא תפגע ב"מיעוט שבתוך המיעוט"), והשתתפות המיעוט בסמלי המדינה. אמנם אינני מקבל את הדרישה לשותפות מלאה, שוויונית, במישור הסמלים בין רוב המונה שמונים אחוזים באוכלוסיה לבין מיעוט, גם אם מיעוט יליד. אך אני שותף לדחיית מצב הדברים הנוכחי, לפיו הסמלים שמורים בלעדית לקהילת הרוב. חמישית, קשה לטעמי שלא לקבל את תביעת ההצעה להשבת העקורים אזרחי ישראל (איקרית, ברעם ואחרים) לאדמותיהם, אם הנסיבות מאפשרות זאת, שהרי דרישה זו לא משנה דבר וחצי דבר ביחסים הדמוגראפיים בין יהודים וערבים בישראל. כך גם ראוי להיענות לתביעה האזרחית להכרה ב"כפרים הלא מוכרים".

מהן מנגד בעיותיה של ההצעה? ראשית, הצעת החוקה קושרת את כל דרישותיה – שחלקן הגדול כאמור מוצדקות לחלוטין – במעבר לפרדיגמה חדשה, דו-לאומית (ובניסוחה המעט חמקמק: "מדינה דו-לשונית ורב-תרבותית"). משמע, ההצעה כורכת את דרישותיה בזניחה של פרדיגמת המדינה היהודית והדמוקרטית. לפעמים יש הכרח במעברים רדיקליים, אך משום שמעברים מעין אלה הם קשים ותובעניים מאד, צריך לטרוח הרבה בכדי לשכנע שהם אכן הכרחיים. האם כדי להשיג את א', ב' ו-ג', חייבים להשיג בהכרח גם את ד' ואת ה', שהם בלתי ניתנים לעיכול מבחינת הקהילה האחרת? הרי, כאמור לעיל, תביעות רבות המופיעות בהצעות החוקה אינן מנתצות את הפרדיגמה הציונית – הקצאת קרקע לערבים, אוטונומיה תרבותית לערבים (בדומה לאוטונומיה הנתונה לחרדים), השתתפות בסמלי המדינה, השבת העקורים (להבדיל מזכות השיבה לפליטים) – כל אלה ועוד ניתנים להשגה ואף ראויים לחתירה על פי תפיסות הומניסטיות של הציונות. מדוע אם כן לפנות בהצעה שנשמעת כמו "הכל או לא כלום"?
קושי שני הנלווה לתביעתה של "החוקה הדמוקרטית" להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית נוגע לתנאים הנחוצים ליציבותה של מסגרת שכזו. ההצעה לדו-לאומיות היא הצעה לתאומוּת סיאמית, בתנאים שהם קשים ביותר לתאומוּת מעין זו. אנו אמורים להיכנס אליה מבלי שנפתרת בינינו לבין העם הפלסטיני מחלוקת היסוד על זכות השיבה; כאשר ברקע הקרוב שלשת אלפי הרוגים פלסטינים ויותר מאלף ישראלים-יהודים; כאשר נוכחת אי-יציבות דמוגרפית; כאשר התרבות הפוליטית הדמוקרטית אינה חזקה בשני הצדדים; כאשר יש הבדלים סוציו-אקונומיים גדולים בין העמים; ועוד. אלו תנאים שונים בעליל מאלו שליוו את התגבשותן של הדוגמאות הקלאסיות של המדינה הדו-לאומית המוכרות לנו, שוויץ, בלגיה וקנדה.
קושי שלישי נוגע למכשול האפשרי שהצעת "החוקה הדמוקרטית" מציבה – שלא ברצונה – לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. מצד אחד, כדי שיבשלו התנאים למסגרת דו-לאומית נחוץ פתרון מקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שהרי לא ניתן לקיים שותפות, זכות וטו, מסגרת דו-לאומית, כשאין הסכמה רחבה של שתי הקהילות ביחס לערכים משותפים ותכליות משותפות, במיוחד בנושאים הנוגעים לחיים ומוות. ואולם כדי שהסכסוך הזה יסתיים צריכה לקרות בתווך טראומה קשה שהיא חמורה בהרבה מההתנתקות מרצועת עזה. נסיגה פחות או יותר אל הקו הירוק. והנה כדי שזו תתרחש, תנאי הכרחי הוא העדר "תוכנית שלבים" ברקע; העדר תביעה למדינה דו-לאומית. במילים אחרות, הנסיגה הגדולה, אם תתרחש, תהא תולדה של החלטה תועלתנית של הישראלים היהודים שזו הדרך היחידה להישרד. תהא זו החלטה, כי רק הויתור על הכיבוש ונסיגה מלאה מאפשר את המשך הריבונות, את שמירת אי-התלות באחרים. והנה מסגרת דו-לאומית נתפסת בדיוק כויתור על אי-התלות הזו. היא מבססת זכות וטו למיעוט בנושאים שנתפסים קריטיים.

נקודות המחלוקת ונקודות ההסכמה פרושות אם כן. הזמן לא עמד מלכת. הדפיקה בדלת התמשכה, אך הניצב מאחוריה הוא אסרטיבי יותר, רהוט יותר והוא דבק בנתיב הדיאלוג. במקום להיבהל, במקום לשאוף להחזיר את 'גן-העדן' האבוד של מיעוט כנוע, שהוא כחומר בידי היוצר, נפעל סוף סוף על פי מידת ההוגנות.
נסכים על מתן מה שראוי היה לתת כבר שנות דור ויותר, ולא נתנה את הנתינה בשום תנאי, שהרי היא זכות אזרחית ולא חסד, ונתעקש רק על אותם דברים שראוי באמת להתעקש עליהם: שערי הכניסה לישראל, השליטה בכוחות הביטחון שלה, ודומיננטיות (אך לא בלעדיות) בסמליה.