תג

יום שלישי, מרץ 13

תגובה להצעת עדאלה לחוקה דמוקרטית לישראל

אילן סבן


"אני חי לי במבוך/ במקום בו המלאכים מפחדים לדרוך/... אתם אומרים שאנחנו שווים, וכשאני דופק לכם בדלת/ surprise surprise אתם בכלל לא עונים". [תאמר נפאר].

הדפיקה על דלתנו היא ארוכת-שנים, ולמזלנו היא נמשכת, לא מתחלפת במהלומות. הדבר העצוב הוא שנותרנו, הישראלים-היהודים שבינינו, קהי-חושים. אנחנו ממעטים להעריך את הדבקות בדיבור, את הדחייה העיקשת של האלימות על ידי רוב מוחלט של בני המיעוט הערבי. אנחנו אפילו מסרבים להתרשם מכך שדבקות זו לא התערערה על אף ששים שנה של קיפוח, ארבעים שנה של כיבוש, שבע שנים של הקזת דם אכזרית והדדית בין מדינתו של המיעוט לבין עמו, הרג מפגיני המיעוט בידי המשטרה, זניחת הדוח האמיץ והמפוכח ביותר שיצא תחת ידינו כחברה – דוח ועדת אור – וקבלת חוקים גזעניים, כמעט מפורשים, כמו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
כמו אל מול הפלסטינים אנחנו מתנים את הקשב שלנו בתנאים מוקדמים כמעט בלתי אפשריים. המיעוט צריך לוותר, מראש, על הצגת תפישת הצדק שלו, שהיא שותפות מלאה, דו-לאומית, במדינה בתוך גבולות הקו הירוק. הוא צריך לשרת בצבא או בשירות אזרחי כתנאי להקטנת האפליה, ועוד. זו כנראה הסיבה לתשומת הלב המעטה יחסית לה זוכה מסמך חשוב מטעמו של המיעוט: הצעת החוקה שגיבש ארגון עדאלה, תחת הכותרת "החוקה הדמוקרטית". מדובר בהצעה מעמיקה שבולט כי הושקעה בה מחשבה רבה. המעט לו היא ראויה הוא התמודדות עמה. אקח על עצמי מקצת המשימה. אציג בתחילה את החיוב שאני רואה בה, ואעבור לצלליה.

ראשית, ההצעה מצהירה ישירות כי גבולות המדינה המוסכמים בעיניה הם גבולות הקו הירוק, משמע, היא מאמצת את פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורואה את חיינו המשותפים כאן ממשיכים במדינה שבה רוב יהודי. שנית, היא מציעה "דמוקרטיה חוקתית", כזו שבה זכויות האדם מעוגנות בחוקה נוקשה וזוכים להגנת בית המשפט בדרך של ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים הפוגעים בזכויות. שלישית, היא משרטטת את זכויות הפרט, הזכויות המשותפות של האזרחות, באופן בהיר הדומה לחוקות דמוקרטיות אחרות. מרכזית כאן כמובן היא הזכות החוקתית לשוויון. רביעית, אני עצמי מסכים מאד גם לחלק מהזכויות הקיבוציות הנתבעות "בחוקה הדמוקרטית": אוטונומיה תרבותית (המסויגת בצורך שלא תפגע ב"מיעוט שבתוך המיעוט"), והשתתפות המיעוט בסמלי המדינה. אמנם אינני מקבל את הדרישה לשותפות מלאה, שוויונית, במישור הסמלים בין רוב המונה שמונים אחוזים באוכלוסיה לבין מיעוט, גם אם מיעוט יליד. אך אני שותף לדחיית מצב הדברים הנוכחי, לפיו הסמלים שמורים בלעדית לקהילת הרוב. חמישית, קשה לטעמי שלא לקבל את תביעת ההצעה להשבת העקורים אזרחי ישראל (איקרית, ברעם ואחרים) לאדמותיהם, אם הנסיבות מאפשרות זאת, שהרי דרישה זו לא משנה דבר וחצי דבר ביחסים הדמוגראפיים בין יהודים וערבים בישראל. כך גם ראוי להיענות לתביעה האזרחית להכרה ב"כפרים הלא מוכרים".

מהן מנגד בעיותיה של ההצעה? ראשית, הצעת החוקה קושרת את כל דרישותיה – שחלקן הגדול כאמור מוצדקות לחלוטין – במעבר לפרדיגמה חדשה, דו-לאומית (ובניסוחה המעט חמקמק: "מדינה דו-לשונית ורב-תרבותית"). משמע, ההצעה כורכת את דרישותיה בזניחה של פרדיגמת המדינה היהודית והדמוקרטית. לפעמים יש הכרח במעברים רדיקליים, אך משום שמעברים מעין אלה הם קשים ותובעניים מאד, צריך לטרוח הרבה בכדי לשכנע שהם אכן הכרחיים. האם כדי להשיג את א', ב' ו-ג', חייבים להשיג בהכרח גם את ד' ואת ה', שהם בלתי ניתנים לעיכול מבחינת הקהילה האחרת? הרי, כאמור לעיל, תביעות רבות המופיעות בהצעות החוקה אינן מנתצות את הפרדיגמה הציונית – הקצאת קרקע לערבים, אוטונומיה תרבותית לערבים (בדומה לאוטונומיה הנתונה לחרדים), השתתפות בסמלי המדינה, השבת העקורים (להבדיל מזכות השיבה לפליטים) – כל אלה ועוד ניתנים להשגה ואף ראויים לחתירה על פי תפיסות הומניסטיות של הציונות. מדוע אם כן לפנות בהצעה שנשמעת כמו "הכל או לא כלום"?
קושי שני הנלווה לתביעתה של "החוקה הדמוקרטית" להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית נוגע לתנאים הנחוצים ליציבותה של מסגרת שכזו. ההצעה לדו-לאומיות היא הצעה לתאומוּת סיאמית, בתנאים שהם קשים ביותר לתאומוּת מעין זו. אנו אמורים להיכנס אליה מבלי שנפתרת בינינו לבין העם הפלסטיני מחלוקת היסוד על זכות השיבה; כאשר ברקע הקרוב שלשת אלפי הרוגים פלסטינים ויותר מאלף ישראלים-יהודים; כאשר נוכחת אי-יציבות דמוגרפית; כאשר התרבות הפוליטית הדמוקרטית אינה חזקה בשני הצדדים; כאשר יש הבדלים סוציו-אקונומיים גדולים בין העמים; ועוד. אלו תנאים שונים בעליל מאלו שליוו את התגבשותן של הדוגמאות הקלאסיות של המדינה הדו-לאומית המוכרות לנו, שוויץ, בלגיה וקנדה.
קושי שלישי נוגע למכשול האפשרי שהצעת "החוקה הדמוקרטית" מציבה – שלא ברצונה – לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. מצד אחד, כדי שיבשלו התנאים למסגרת דו-לאומית נחוץ פתרון מקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שהרי לא ניתן לקיים שותפות, זכות וטו, מסגרת דו-לאומית, כשאין הסכמה רחבה של שתי הקהילות ביחס לערכים משותפים ותכליות משותפות, במיוחד בנושאים הנוגעים לחיים ומוות. ואולם כדי שהסכסוך הזה יסתיים צריכה לקרות בתווך טראומה קשה שהיא חמורה בהרבה מההתנתקות מרצועת עזה. נסיגה פחות או יותר אל הקו הירוק. והנה כדי שזו תתרחש, תנאי הכרחי הוא העדר "תוכנית שלבים" ברקע; העדר תביעה למדינה דו-לאומית. במילים אחרות, הנסיגה הגדולה, אם תתרחש, תהא תולדה של החלטה תועלתנית של הישראלים היהודים שזו הדרך היחידה להישרד. תהא זו החלטה, כי רק הויתור על הכיבוש ונסיגה מלאה מאפשר את המשך הריבונות, את שמירת אי-התלות באחרים. והנה מסגרת דו-לאומית נתפסת בדיוק כויתור על אי-התלות הזו. היא מבססת זכות וטו למיעוט בנושאים שנתפסים קריטיים.

נקודות המחלוקת ונקודות ההסכמה פרושות אם כן. הזמן לא עמד מלכת. הדפיקה בדלת התמשכה, אך הניצב מאחוריה הוא אסרטיבי יותר, רהוט יותר והוא דבק בנתיב הדיאלוג. במקום להיבהל, במקום לשאוף להחזיר את 'גן-העדן' האבוד של מיעוט כנוע, שהוא כחומר בידי היוצר, נפעל סוף סוף על פי מידת ההוגנות.
נסכים על מתן מה שראוי היה לתת כבר שנות דור ויותר, ולא נתנה את הנתינה בשום תנאי, שהרי היא זכות אזרחית ולא חסד, ונתעקש רק על אותם דברים שראוי באמת להתעקש עליהם: שערי הכניסה לישראל, השליטה בכוחות הביטחון שלה, ודומיננטיות (אך לא בלעדיות) בסמליה.

9 תגובות:

Blogger iod כתב/ה:

הבעיה דומה לרוב ההצעות מצד ערביי ישראל: הם רוצים מדינה דו-לאומית ממערב לקו הירוק, אבל מדינה חד-לאומית ממזרח לו. כלומר, הפלסטינים מקבלים מדינה, והיהודים לא. מדוע ליהודים לא מגיעה מדינת לאום?

יש רק שתי אפשרויות: או פתרון של שתי מדינות לאום, או פתרון של מדינת לאום אחת על כל השטח שבין הים לירדן. כל פתרון אחר שיוצע מטרתו לנשל את היהודים מכמה שיותר, ובסופו של דבר, להעלים אותם (אותנו) מהאזור.

13/3/07 23:03  
Anonymous ערן בילינסקי כתב/ה:

אפשרות נוספת (לא פופולרית במיוחד, אבל היא קיימת), היא שתי מדינות דו-לאומיות. דהיינו, הפיכת המתנחלים לאזרחים במדינה הפלסטינית.

אין סיבה שהשטח ממזרח לקו הירוק יהיה אסור בהתיישבות ליהודים, כמו שאין סיבה שהשטח ממערב לקו הירוק יהיה אסור בהתיישבות לערבים.

14/3/07 11:34  
Anonymous יתד נאמן כתב/ה:

לערן בילינסקי -

אפשרות שלישית היא שתי מדינות חד-לאומיות והעברת אוכלוסיה הדדית, כפי שנעשה בעבר (בהצלחה) במקומות אחרים בעולם. עדיף לבסס שתי יחידות מדיניות חד-לאומיות מאשר שתי יחידות מדיניות דו-לאומיות.

בכל מקרה, הפתרון של שתי יחידות מדיניות שאחת מהן דו לאומית ואחת חד לאומיות (יודנריין) הוא הגרוע מכולם.

14/3/07 11:45  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר סבן - אני מעוניין להתייחס דווקא לפתיח שלך, מדוע ההצעה לא זוכה להתייחסות רצינית, מדוע אני מבטלים אותה בהינף יד:

כפי שאמרת ואני מסכים, יש בהצעה חלק שהוא סביר ומתבקש והוא שוויון זכויות אזרחיות וכו'. אבל, החלק הזה אינו מנותק, הוא כרוך באופן יסודי בשאר ההצעה שהיא בלשונך "בעייתית" ובלשוני הזויה, מופרכת וחותרת תחת עצמם נוכחותנו כמדינה יהודית (ולטעמי בהיעדר מדינה יהודית ישלל בהכרח גם האופי הדמוקרטי (גם אם הפגום מעט) של המדינה).

ד"ר סבן, אני חושב שמהלך הניתוח שלך הוא בגדר עצימת עיניים. אתה מהלל את החלק הלגיטימי בהצעה, אבל לא רואה שחלק זה כרוך מבחינת תפיסת עולם בחלק האחר ושלא ניתן להפרידם (בעיניי מגישי ההצעה). לפיכך, ניתן להאשים את הציבור הישראלי בטמטום וכוחנות, אבל זו אפשרות עדיפה בעיניי מדרך עצימת העיניים המתעלמת מהמסגרת הכוללת של ההצעה.

16/3/07 11:10  
Blogger Rotem כתב/ה:

החוקה המוצעת ע"י ארגון עדאלה היא בעייתית מאוד וכוללת בתוכה סעיפים הכוללים פגיעה בעקרונות שהיא עצמה מנסה להשיג, בתוך מגמה ברורה לחיזוק צד אחד בלבד (ולא מדובר בצד היהודי).

החוקה באה וטוענת שהיא יוצרת שוויון בין העמים אך בעצם מתגלה בה באופן בולט פגיעה בלתי-מידתית ברוב היהודי במדינה. כך למשל החוקה דורשת בחירות שוות, חופשיות, חשאיות ויחסיות אבל באותו משפט גם מחייבת ייצוג הולם לקבוצות השונות. השאלה היא האם בחירות חופשיות יכולות להבטיח ייצוג - ואם העם יחליט למשל שהוא לא רוצה ייצוג לקבוצה מסוימת (או שהם לא יעברו אחוז חסימה מסוים שיקבע בחוק), האם זה אומר שאנו חייבים להכניס אותם בכל זאת?
לא רק זאת העובדה שהחוקה במפורש נותנת זכויות יתר לקבוצה אחת תוך התחשבות ברצונות שלהם (כמו החזרת רכוש - סעיף 39) אבל מתעלמת במפורש מהערכים והרצונות של הקבוצה השנייה(מי שעבר על החוקה המוצעת צריך לשים לב שירושלים לא מוזכרת שם). ובכך מוכיחה בעצם שהיא אינה מתייחסת לכולם ביחס זהה.

חוקה זו גם מציעה פתרון לבעיית השאלה מיהו האזרח במדינה. פתרון הבעייה מתחילה עוד במבוא בכך שנאמר שהצעות אחרות לחוקה לא כוללות נושא זה. אין לשכוח שחוקות אחרות שהוצעות ניתנו ע"י קבוצות אזרחים שעבורם השאלה "מיהו יהודי" ו"מיהו אזרח" היא אותה שאלה בדיוק. (זו עוד הוכחה לכך שהחוקה היא מגמתית). בנוסף הרי הגדרות האזרחים חורגות אפילו ממה שנהוג במדינות שמהם לקחו רעיונות לחוקה המוצעת (כך למשל בקנדה בן הזוג לא מקבל אזרחות באופן אוטומטי אחרי הנישואים - כמו שמוצא פה).

מכאן שהחוקה המוצאת אולי נותנת מרחב זכויות אזרחיות גדול בהרבה ממה שניתן כיום אך אין להתבלל בכל הנוגע לחלק של אופי המדינה. חלק זה הוא בלי ספק מגמתי באופן חורג מכל מתחם של סבירות ומתעלם לחלוטין מחוקי היסוד הקיימים כיום ומייצגים את רצונות העם.
חוקה המוצעת במדינת ישראל צריכה להיות מקובלת על כלל העם. היא צריכה לבוא מנקודה של פשרה ושל הבנה של האנשים לחיות בחברה תקינה שניתנות בה זכויות לכל אדם, באשר הוא אדם, הנמצא במדינה בלי הבחנה וחוקה זו היא לא כזאת.

16/3/07 23:26  
Anonymous נעמה כתב/ה:

אילן, האם אינך מבחין בסתירה בין קביעתך כי ההצעה "מאמצת את פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורואה את חיינו המשותפים כאן ממשיכים במדינה שבה רוב יהודי" (שאותה אתה ממקם בצד החיוב של המשוואה), לבין קביעתך כי מדובר במעבר לפרדיגמה חדשה, דו-לאומית", (שאותה אתה ממקם בצד החובה של המשוואה)? באיזה "שתי מדינות" מדובר, אפוא? אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית? זה נקרא "פתרון שתי המדינות"? (טוב, טכנית כן). משונה שנפלת למלכודת הזאת. כמובן שקיים קושי אמיתי, שכמו תמיד ההצעות האלו מנסות להחליק אותו, באפשרות לתת הצדקה עקרונית למדינת לאום פלסטינית אך לא לא מדינת לאום יהודית.

17/3/07 21:12  
Blogger Fania Oz-Salzberger כתב/ה:

אילן היקר
תגובה זו מגיעה באיחור מסויים, ואני מקווה שעוד תקרא בה. אני מסכימה עם מרבית דבריך, וחושבת שיש בהם איזון מרשים בין התייחסות עניינית וצודקת לדרישות המיעוט הערבי בישראל לבין מתיחת קווים נחוצים בעניין ההגירה לארץ, הביטחון ומערכת הסמלים. חשוב לומר בפה מלא שישראל היא מדינת העם היהודי, וכן מדינת אזרחיה כולם. חשוב גם לצטט בכל הזדמנות מכתביו של הרצל, מדבריהם של בובר ואיינשטיין, וכמובן ממגילת העצמאות, שכולם עולים בקנה אחד עם ההסדר שמוצע כאן.
אנחנו עדים לעלייתו של דור ישראלי-ערבי חדש,משכיל ואסרטיבי. הפקולטה שלנו מחנכת חלק מבני ובנות הדור הזה, ויש מקום להתגאות בכך. עם זאת, יש שני מסרים שחשוב להעביר לאנשי עדאללה, לאינטלקטואלים ולמשפטנים הצעירים בני הקהילות הערביות: ראשית, שישראלים יהודים רבים תומכים ופועלים להסדרת השוויון בין אזרחי המדינה (ואת זה צריך להוכיח גם במעשים, בפוליטיקה ובחקיקה). שנית, שחייב להתקיים דיאלוג מתמשך ופתוח על זהותה של המדינה, שמבחינת רוב גורף של תושביה היא מדינת העם היהודי ומדינה דמוקרטית. המאמר שלך מאשר את שני העקרונות הללו, ולכן אני חותמת עליו בשמחה.
פניה

20/3/07 08:01  
Anonymous Ilan Saban כתב/ה:

תודה לכל המשתתפים. ותודה על המילים הטובות וגם הפחות טובות.
בשל לחצי זמן גדדדדולים אתייחס רק לשאלה של נעמה.
זו הביקורת על מה שמכונה "טיעון המדינה וחצי". "אתם הפלסטינים תובעים מדינת לאום-פלסטינית, ובמקביל אתם תובעים את ביטול מדינת הלאום היהודית לטובת מסגרת דו-לאומית בתוך ישראל".
השואפים להסדר זה אינם צודקים לדעתי, אך הם לא לוקים בחוסר עקביות, זאת אם נסיבות הקיום מקימות בסיס לקריאה להסדר שכזה. למה כוונתי? המיעוט האלבני במקדוניה (או המיעוט ההונגרי בסלובקיה או ברומניה), למשל, יכול לתבוע הסדר דו-לאומי שם למרות קיומה של אלבניה. זו תביעה של מיעוט יליד להסדרה שונה של המסגרת המדינית שבה הוא עצמו חי. זו השולטת בגורלו, והוא רוצה להשתתף בעוצמה אחרת בהכוונתה.
היתה מופיעה אי-עקביות בעמדתו של מיעוט זה רק אם הוא היה דוחה על הסף טיעון דומה של מיעוט לאומי יליד באלבניה (מיעוט מקדוני או אחר, לו היה קיים שם מיעוט שכזה).
אם יתקיים מיעוט יהודי בתוך מדינת פלסטין, והויכוח על שאלת הזכות לקיומו שם איננה לכאן, כי אז תתעורר שאלתך.
למען הבהירות אוסיף, כי עצם העובדה שהטענה לדו-לאומיות לא מעוררת קושי פילוסופי-עקרוני אינה אומרת שהיא מוצדקת לגופה. עמדתי ברשימה לעיל היא שתביעה מעין זו אינה מוצדקת, ולו בטווח הנראה לעין, וכי ההתעקשות עליה יוצרת ותיצור בעיות קשות
אילן

20/3/07 20:33  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

[נאלצנו למחוק את הקישורית שהופיעה בסוף התגובה. לא מפני שהיא הייתה בלתי ראויה אלא משום שאורכה הרב גרם, ככל הנראה, לתקלה במערכת. אנו סבורים כי זו הסיבה שבגינה ניסיונות להעלות תגובות נוספות נכשלו. אנו מתנצלים בפני המגיב. מערכת הבלוג.]

השאלה היא למה עדאלה חושב שהוא, כמיעוט, יצליח לקדם חוקה דמוקרטית לישראל?

שהרי כוחות פוליטיים חזקים ממנו ניסו ולא הצליחו לגבש חוקה שתהייה מוסכמת על כל עם ישראל.

לדעתי - ההצעה היא בסך הכל ברווז עיתונאי/אקדמי/פוליטי. גם עדאלה לא מאמין שהצעתו תתקבל ברצינות.

נ"ב - יש לי שאלה משפטית נוספת בהקשר אחר, ואני מציע פרס של אלף ש"ח למי שיענה עליה נכונה.

השאלה מתפרסמת בלינק הבא

20/3/07 22:21  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>