ספרא וסייפא: צה"ל (מיל') ועמנואל נ' שלטון החוק

סייפא, ספרא וכפירה בעיקר

מהו הקו המחבר בין ראש אכ"א לשעבר, האלוף במילואים אלעזר שטרן, ללא ספק מגיבורי ישראל (לעת הזו נדמה שאסור להזכיר לוחם, פעיל או בדימוס, בשמו או לא, מבלי להוסיף לו את התואר הזה, קצת כמו "הרב הגאון" שמוסיפים כמעט אוטומטית לכל מי שקיבל הסמכה לרבנות), אחד הדוברים הבולטים ביותר של ערכי צה"ל בשנים האחרונות (כוונתי לערכים שצה"ל מפגין בפועל, לאו דווקא אלו שהוא מצהיר עליהם)—ובין האדמו"ר מסלונים, חסידיו וחלק ממנהיגי ש"ס שתורתם אמונתם וגם מלאכתם ופרנסתם?
לכאורה, אין קצוות רחוקים יותר בציבוריות הזהות הישראלית.
למעשה, במישור אחד, והוא הטלטלה הפנימית המרכזית האוחזת בנו בימים אלו, הם שווים. שניהם מייצגים אידיאולוגיות, מוסדות, ועמדות כוח שמעולם לא הפנימו את הנורמטיביות האזרחית של מדינת ישראל, המתגלמת בשלטון החוק.
על פרשת ההפרדה הגזענית בעמנואל לא ארחיב—מלאו בה עיתוננו. את האלוף במיל' שטרן שמעתי היום ברדיו, מגן בשם ערכים צבאיים על החלטת צה"ל שלא לאפשר קבורה צבאית לחייל שנעדר מן השירות, ומכנה בשצף קצף צדקני את קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, כי חלה על צה"ל חובה משפטית לקברו כחייל (בניגוד לעמדת הצבא), "פופוליסטית". עוד קבע שטרן כי ההתחשבות ברגשות משפחת המנוח מהווה פגיעה ברגשות משפחות חללים אחרים, היות שהעריק—אם הוא אכן עריק, הדבר טרם הוברר לאשורו—יקבר בסמיכות ליקיריהם שנפלו במהלך שירות נורמטיבי (כזה שעשה האלוף שטרן, ובהבדלים ניכרים גם אני, אלא שיצאנו ממנו ועורנו עדיין על גופנו, גם אם לא לחלוטין שלם). את היועמ"ש האשים—כך לפי דווח ב"הארץ"—ב"הזנייה".
שטרן מתעסק הרבה בקבורת חיילים. למיטב זכרוני הגיש, כקצין חינוך ראשי, נייר עמדה המבקש לבצע הפרדה בקבורה (יתכן שגם בהיבטים אחרים, אינני זוכר) בין חללים שנהרגו בקרב או באימונים, לאחרים. זו עמדה שניתן לדון בה ברצינות. להתווכח עליה. יש אתיקה צבאית שמדגישה את סטטוס הלוחם, אולי אף הופכת את תפקיד הלחימה לסוג של פטיש. יתכן שזה טוב לצבא.
אבל יש גם חוק, מטעמה של יישות שצה"ל בחילו לעיתים שוכח, הנקראת מדינת ישראל. החוק עומד מעל לצבא ולאתוס הצבאי, המיומר או זה שבפועל. אלוף (מיל') שטרן ואחרים (הכתב ציין מקורות אנונימיים בתוך הצבא שטענו טענות זהות) לא הפנימו את העובדה שעל שאלות נורמטיביות הנמצאות בליבה של ראיית העולם הצבאית והאתוס שלה חלים דיני מדינת ישראל, ולא רק החלטות—גחמתיות או שיטתיות—של קצינים צבאיים.
כששטרן תוקף את החלטת היועמ"ש, הסמכות המשפטית המחייבת מבחינת הממשלה, שהיא המופקדת והמפקדת על הצבא, הוא כופר בסמכות הדין ובסמכות המדינה. זו פעולה אקוויוולנטית לכפירה בשלשלת הפיקוד. אם צה"ל חייב לבצע דברים מסוימים, או שאסור לו לעשות דברים אחרים, השאלה מהי דעת קצינים בעניין מפסיקה להיות רלוונטית. קצין גבוה בדימוס התוקף חזיתית את שלטון החוק, המגולם בהחלטות היועמ"ש החלות על הצבא, משתף פעולה עם הממסד הדתי הכופר בסמכות הדין על המערכת החינוך ומבזה (באופן קיצוני בהרבה) את בג"צ.
ניתן כמובן להתווכח, לנסות להשפיע, להביע עמדה. אך תקיפת היועמ"ש אינה אף אחד מאלה. האלוף במיל' שטרן שכח את הכפיפות המוחלטת, בכל דבר ועניין, של צה"ל למדינת ישראל, קרי למשפטה. את הכפיפות המוחלטת של הדרג הצבאי לדרג האזרחי.
הוא ועמיתיו שצוטטו בעילום שם שכחו פעולה צבאית אלמנטרית בהרבה, אותה תבע שטרן לא אחת מפיקודיו: לקפוץ שפתיים, ולהצדיע.