הצעת החוק העוסקת בגיורים במסגרת צה"ל אמורה לחייב רב ראשי (כיום, נניח, שלמה עמאר) להכיר גם בגיורים הנעשים בניגוד לעמדתו הדתית. זוהי התערבות בלתי נסבלת בחופש הדת. כל עוד אין בפרקטיקות דתיות פגיעה בחוק או בערכי יסוד (למשל, אפליה) אין לחוק שום עניין להכתיב לאנשי דת כיצד לקיים, לפרש ולהחיל את הלכות דתם כפי שהם מבינים אותן. הדת, כמו המדע, האומנות, הספרות, צריכה להיות משוחררת מכבלי התערבות המדינה.

מדינת ישראל אינה צריכה לעסוק בגיורים כלל ולא צריך להיות לה שום דבר לומר עליהם. גיור – חמור, קל, בלתי אפשרי, whatever – הוא עניינו של העם היהודי לגווניו ושל הדת היהודית לכל גווניה ומרכיביה -- ולא של מדינת ישראל. מלכתחילה, פלישת המדינה לתחום הפרקטיקה הדתית הנה עוות היסטורי שחומרתו מתבררת כל פעם מחדש.

שלפיכך אני קורא להגן על העם היהודי ועל היהדות מפני מדינת ישראל וחוקיה. המדינה היחידה המחזיקה מירשם של יהודים הנה מדינת ישראל. יהודים לא היו סובלים זאת מטעמה של אף מדינה אחרת, ובצדק. כחבר בעם היהודי אני אומר למדינת אזרחותי: הרף ממני! תני להיות יהודי ללא התערבותך!

על המדינה בתורה להצטנע, לוותר על מעמדה התיאולוגי (האנטי-יהודי), להסתפק בהסדרה אזרחית טהורה של הסטטוס והמעמד האזרחי של כל הבאים בשעריה: לצרכי אזרחות (למשל: כל מי ששירת בצבא ולא היה אזרח עובר לכך), נישואין, וכל עניין אחר. אם יש לקהילות דתיות מה לומר בענייני נישואין או עניינים אחרים, יאמרו זאת כשלעצמן, ללא עול של גושפנקא פקידותית או ממלכתית. די להשתלטות המדינה על הדת!

כותבים קונסרבטיבים ורפורמים קראו באחרונה להכרה בכך שהרבנות הראשית "סיימה את תפקידה ההסטורי."

זה נכון, אבל לא בגלל שהרבנות הנה סוכן דתי בגוף האזרחי, אלא בגלל שהיא סוכן אזרחי בגוף הדתי.

תנו לדת להתנהל כפי שדת צריכה (או מבקשת, או שואפת) להתנהל. תנו לה לחיות. (במילים אחרות: הפריטו אותה.) דתות משגשגות כאשר הן אוטונומיות ביחס למדינה, לא כאשר הן מזווגות לה בצליעה שמקלקלת את שתיהן.

צודק הרב עמאר. הוא צריך להיות חפשי לנהוג כרב, כמיטב הבנתו התורנית. ומן התואר המעיק, המקלקל, "ראשי", שהעם היהודי לא ידעהו במשך הדורות המכריעים של עיצובו והתפתחותו, יש לשחררו לצמיתות. לא יהא זאת אלא שהדת היהודית בישראל תצא מעבדות לחירות.